הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר
הפרק הפעם עוסק בתופעות המשונות המתרחשות כאשר בני אדם מתקבצים יחדיו. אנחנו חיות חברתיות, ובתוך קהל של אנשים אנחנו…פשוט לא עצמנו. נשמע על גלוריה רמירז, 'הגברת הרעילה', על מגיפת הריקודים המסתורית של 1518, על הרצח המזעזע של קיטי גנוביס והשפעותיו על המחקר הפסיכולוגי – ועל סינדרום משונה שגורם לאיברי המין הגברים…להעלם.
האזנה נעימה,
רן
(פרסומות)
הפרק בחסות Audioengine, המציעה מוצרי אודיו איכותיים במחירים הגיוניים עבור חובבי מוזיקה בעולם הדיגיטלי.
Audioengine מייצרת רמקולים איכותיים בעבודת יד, המתאימים ומכויילים במיוחד כדי להפיק סאונד פנטסטי ממקורות דיגיטליים כמו מחשבים שולחניים וסמארטפונים, בחיבור ישיר או אלחוטי. מוצריה של Audioengine מקבלים ביקורות מעולות באינספור אתרי אודיו בעולם. מאזיני עושים היסטוריה ועושים עסקים שרוכשים מוצרי אודיו של Audioengine מקבלים מנוי חינם לשלושה חודשים ל-Tidal, שירות הזרמת מוזיקה שהייחוד שלו הוא בכך שהמוזיקה מוזרמת באיכות CD – לחווית האזנה מושלמת. כדאי לבדוק מה יש ל-Audioengine להציע, במחירים מיוחדים.
הפרק בחסות פועלים הייטק, המלווה את קהילת היזמים בישראל ומציעה חשבון מיוחד המותאם לסטארטאפים.
פועלים היי-טק היא הגוף הבנקאי שמציע לסטארט-אפים בדיוק את השירותים להם הם זקוקים, ללא ניירת מיותרת וטרטור מייגע. הזמינו פגישה אישית עם אחד מהבנקאים המומחים של בנק הפועלים – והוא יגיע עד אליכם, ללא התחייבות. פנו אל פועלים היי-טק.
על הפסיכולוגיה של קהל
כתב: רן לוי
ב-19 בפברואר, 1994, בשעה שמונה ורבע בערב עצר אמבולנס בחריקת בלמים מול פתח בית החולים של העיירה ריברסייד, קליפורניה. הפאראמדיקים שלפו מתוך הרכב אלונקה עליה שכבה גלוריה רמירז, בת 31. גלוריה, חולת סרטן במצב סופני, הובהלה למחלקת טיפול נמרץ כשהיא סובלת מקשיי נשימה ובעיות לב. הצוות הרפואי נפרס סביב מיטת הטיפולים. זמן קצר לאחר מכן נכנסה גלוריה רמירז לדום לב.
המאמצים להצלת חייה של רמירז עברו להילוך גבוה, והרופאים ניסו לגרום לליבה לפעום מחדש באמצעות מכות חשמל. אחת האחיות דקרה את זרועה של רמירז כדי לקחת ממנה דגימת דם- אבל ברגע זה ממש התרחש משהו משונה. ריח מוזר, ניחוח חריף כשל אמוניה, עלה מתוך מבחנת הדם. האחות העבירה את המבחנה לאיש צוות אחר, ואז…איבדה את הכרתה. הרופאה האחראית הורתה להוציא את האחות המעולפת מהחדר כדי שלא תפריע למאמצי ההחייאה. הריח החריף שעלה מדמה של רמירז מילא את החדר, וגם הרופאה התמוטטה אל הריצפה. בזה אחר זה התעלפו הרופאים והאחיות סביב המיטה, ומנהל המחלקה הוזעק למקום. הוא לא לקח סיכונים: ייתכן ורמירז ניסתה להתאבד באמצעות שתיית חומרי הדברה מסוכנים, והגזים הרעילים עלולים היו להתפשט במסדרונות. הוא הורה על פינוי חרום של כל החולים והרופאים מהמחלקה, ורק צוות מצומצם נשאר כדי לנסות ולהציל את רמירז. מאמציהם עלו בתוהו: גלוריה נפטרה כעבור ארבעים דקות.
הרשויות פתחו בחקירה בהולה כדי לברר מה בדיוק ארע באותן דקות גורליות בחדר הטיפול הנמרץ. דגימות נלקחו מגופתה של גלוריה רמירז, ומדמם של כל אנשי הצוות שטיפלו בה. למרות כל הבדיקות, החוקרים לא מצאו כל עדות לקיומם של רעלים מוכרים. אם לדייק, נמצאו שרידים של חומר תרופתי שעשוי, תאורטית, להפוך לרעל בתנאים מסוימים- אבל לא היתה שום דרך מעשית מוכרת שתיצור את הרעל, כך שגם הרעיון הזה לא נלקח ברצינות.
בתום הבדיקות הכריזה ועדת החקירה שלדעתה מה שארע בחדר הטיפולים הוא התפרצותה של 'היסטריה המונית'. במילים אחרות, הבהלה שבה נתקפה האחות הראשונה הדביקה את שאר אנשי הצוות וכל התסמינים בהם לקו- קשיי נשימה, לחץ בחזה, רעידות וכולי- כולם תעתועי מוח פסיכוסומטים. הפאניקה והפחד דילגו מאחד לשני, וכל מתעלף רק הגביר את חרדתו של הבא אחריו. עדות לכך, ציינה הוועדה, היא שהפאראמדיקים שליוו את רמירז אל בית החולים בתוך האמבולנס הצפוף לא חשו בשום תופעה חריגה. תוצאות החקירה היו שנויות במחלוקת, ורבים פיקפקו בה- אבל בגרעין העניין עומדת עובדה פסיכולוגית ברורה ובלתי ניתנת להכחשה, והיא שבני אדם מושפעים באופן דרמטי מאוד מרגשותיהם והתנהגותם של אנשים אחרים.
רבים יסכימו שאין זמן טוב יותר בו ניתן לראות כיצד פחדים ותשוקות של אדם אחד משפיעים על אדם אחר- מאשר בזמן קריסה של שוק מניות. לפני הקריסה, כמובן, ישנה בועה. כולם קונים מכל הבא ליד, משליכים את כספם גם על מניות שבזמנים שפויים יותר לא היו מעיפים בהם מבט שני. מדוע? מכיוון שכל המשקיעים האחרים עושים את אותו הדבר. כשהשוק רותח וכולם בבהלת קניות, הרגש השולט הוא תאוות הבצע. מאוחר יותר, כשהבועה מתפוצצת והמדדים קופצים באנג'י בלי חבל- התשוקה לרווח מתחלפת בסכין הקרה והבוהקת של הפחד. וכשהפחד מציף את המסכים האדומים, הוא מחלחל אל מוחם של כל המשקיעים. זו דוגמא קלאסית להתנהגות של עדר מבועת.
מגיפת הריקודים בשטרסבורג, 1518
גם בזמנים העתיקים, בימים שלפני כותרות העיתונים עם האותיות הזועקות ופרשני כלכלה עם פרצופים רציניים ומעט מאוד מושג על המתרחש, לרגשות של קהל הייתה השפעה מדבקת על הפרט.
בשנת 1518, בעיר שטרסבורג שבצרפת, החלה אישה משונה אחת לרקוד ברחוב. היא רקדה, ורקדה ורקדה. איש לא ניסה לעצור אותה. כולם הבחינו בה, אבל אף אחד לא התקרב. אולי פחדו שהיא חולה במחלת נפש מדבקת. אולי פשוט לא היה להם אכפת. האישה המוזרה המשיכה לרקוד. יום, ועוד יום…שבוע שלם, ללא הפסקה. ואז- הצטרפו אליה מספר אנשים. הם נעמדו במרכז הרחוב לידה, והתחילו לרקוד. והם לא הפסיקו לרקוד, עשרים וארבע שעות ביממה, יום אחרי יום. אנשים נוספים הצטרפו אליהם. בתוך חודש, ארבע מאות איש קפצו, השתוללו, זינקו והתפתלו ברחובותיה השקטים (לשעבר) של שטרסבורג.
רשויות העיר היו אובדי עצות. מה, לכל הרוחות, קורה כאן? הרוקדים היו במין טראנס רווי-טירוף, ואי אפשר היה להפסיק אותם. אלו לא היו התכווצויות, פרפורים או התקפים אפילפטיים- אלו היו ריקודים. ולא מתוך שמחה, או אושר פתאומי על תחילתו של עידן הרנסנס. לא. המבטים על פניהם של הרוקדים העידו שהם סובלים, שהם במצוקה. כואב להם- הם רוצים לעצור, אבל הם לא יכולים. אחרי התייעצויות רבות, שללו המנהיגים סיבות אסטרולוגיות או דתיות ל'מגיפת הריקודים'. הוחלט לתת לרוקדים לרקוד את עצמם לדעת- עד שהדיבוק שאחז בהם יעשה את שלו וישחרר אותם. אולמות ריקוד מיוחדים נפתחו עבור הרוקדים, ותזמורת חגיגית ניגנה ברחובות. הזמן אכן עשה את שלו, אבל לא באופן אליו התכוונו פרנסי העיר: רוב הרוקדים פשוט מתו- מהתקף לב, שבץ מוחי או מתשישות.
מה התרחש שם, בשטרסבורג של 1518? אין עוררין על העובדות- הסיפור הזה מופיע במכתבים ומסמכים רשמיים רבים של העיר. היו ששיערו שמחלה מסתורית פגעה באנשים וגרמה להם לפרפורים דמויי-ריקוד, ואחרים מאמינים שאקסטזה דתית משונה אחראית לכל העניין. אבל הדיעה המקובלת ביותר, נכון להיום, היא שמגיפת הריקודים הייתה תוצאה של היסטריה המונית- כמו זו שהיכתה, אולי, במחלקת הטיפול הנמרץ של בית החולים 'ריברסייד'. הגורמים להיסטריה יכולים להיות בצורת קשה שממנה סבלה העיר באותה השנה, בצורת שהביאה תושבים רבים על סף רעב. המגיפות הרבות השתוללו בעיר בעקבות אותה הבצורת: דבר, שחפת וכדומה. הלחץ הנפשי העז עשה את שלו, והתושבים פשוט…נשברו. האישה שהחלה לרקוד ברחוב הייתה השסתום שדרכו החל הלחץ להשתחרר, וההמשך ידוע. התפרצויות של היסטריות המונית הן דבר שכיח ומוכר לאורך כל ההיסטוריה. היו עוד שבעה- שבעה!- מקרים של מגיפות ריקודים לאורך ימי הביניים. באפריקה ידועות התפרצויות של היסטריות אצל גברים שהיו משוכנעים שאיברי המין שלהם מתכווצים ונעלמים.
סינדרום התכווצות איברי המין
בספטמבר 2003 נכנס אדם כהה-עור לחנות בדים בחרטום, בירת סודן. הוא והמוכר ניהלו משא ומתן על אחד המוצרים – שהתפתח עד מהרה לויכוח קולני. עד כאן – שום דבר יוצא מגדר הרגיל. אבל אז לפת האדם כהה-העור את ידו של המוכר בלחיצה עזה וכוחנית, ולפתע הרגיש המוכר כיצד… איך נאמר, סרגל המדידה שלו עובר מאינצ'ים לס"מ. מוכר הבדים נתקף בהיסטריה, ומיהר לבית החולים המקומי.
השמועה על המכשף המסתורי פרשה לה כנפיים, ועוררה בהלה עזה. תושב אחר סיפר לכתב עיתון שבעת שהיה בשוק ניגש אליו אדם זר, נתן לו מסרק לשיער – וביקש ממנו להסתרק. האיש עשה זאת, ובתוך שניות גילה שהפוני שלו התקצר מאד. המכשף המסתורי דרש ממנו כמה אלפי דולרים כדי להפוך את השפעת הכישוף. כארבעים בני אדם פנו למשטרה והתלוננו על כך שמישהו גנב להם את המקל לפיזור הפגנות. כמה עשרות התאשפזו בבתי חולים. מהומות פרצו במקומות שונים בעיר כשגברים מקומיים תקפו והכו מבקרים זרים שחשדו בהם שהם מכשפים. כצפוי, רשויות הבריאות דיווחו שכל הגברים שנבדקו בבתי החולים בריאים לחלוטין – אבל ציינו גם שאין מדובר בהתחזות או רמאות. הגברים שהגיעו להיבדק באמת האמינו שמישהו גנב להם את ציפור הבולבול.
לפני שאנחנו קופצים למסקנות לגבי שפיותם של הגברים הסודנים, יש לדעת שהתופעה המדוברת אירעה כמה וכמה פעמים בעבר. ב-1486 טענו גברים גרמנים רבים שמכשפות גנבו להם את נקניקיות הפרנקפורטר שלהם. ב-1967 צבאו למעלה מארבע מאות וחמישים גברים קוראנים על בתי החולים ודיווחו שהצ'ופסטיק שלהם נעלם. התופעה הזו חזרה על עצמה עוד מספר פעמים בסין ובמערב אפריקה, והיא כל כך מוכרת עד שאפילו יש לה שם: קורו (Koro), מונח שמקורו ככל הנראה מהמילה המלאית 'קורה' Kura שפירושה ראש צב. זו לא מטפורה שלי, זו האמת. המונח הרפואי הרשמי יותר הוא 'סינדרום התכווצות איברי המין' – ואגב, הוא אינו מוגבל רק לגברים. פה ושם ידוע גם על נשים שדיווחו שהחזה שלהן קטן באופן פתאומי, וגם על 'קורו באמצעות שליח' (Proxy) שבה הורים דיווחו שהצעצועים של הילדים שלהם נעלמו. בכל המקרים, בדיקות רפואיות מוכיחות שהכל בסדר, אבל החולים משוכנעים שמשהו אצלם לא בסדר.
התפרצויות הקורו שמתרחשות מדי פעם בפעם הן דוגמא מצוינת להיסטריה המונית מהסוג שתיארתי בפרק. הרפואה המודרנית מסווגת את הקורו כסוג של התקף חרדה בעל רקע תרבותי, שכן תופעה זו נפוצה בעיקר בתרבויות שבהן האמונה בעל-טבעי נפוצה יחסית. הרופאים אינם מזלזלים בקורו, כיוון שלמרות שמדובר בסוג של אשליה פסיכולוגית – היא עשויה בהחלט לגרום לנזק גופני אמיתי כשהחולים מנסים למנוע מהציוד שלהם לחזור לאפסנאות בכל דרך אפשרית, כולל נעיצת מחטים, קשירה בחוט וכדומה. לסיכום, אני אמנם לא רופא אבל כמהנדס אני יכול רק להעניק לכם את העיצה הבדוקה והוותיקה – מודדים פעמיים, חותכים רק פעם אחת. בברית.
אפקט העגלה
לחקר האופן שבו הרבים משפיעים על היחיד יש משמעויות מעשיות, מעבר לסקרנות האינטלקטואלית ולאינטרס הגברי המובהק. ארצות הברית היא ארץ גדולה ורחבת ידיים, בזה אין כל חדש. כשנערכות בחירות כלליות בארצות הברית, הקלפיות בחוץ המזרחי נסגרות שעות רבות לפני הקלפיות בחוף המערבי. כמו בישראל, ברגע שהקלפיות נסגרות בחוף המזרחי- רשתות הטלוויזיה מפרסמות את תוצאות קלפיות המדגם שלהן. המצביעים בחוף המערבי, אלו שעדיין לא הספיקו להצביע, פותחים את הטלוויזיה שבסלון ומייד מקבלים מנה גדושה של 'אפקט העגלה'.
'אפקט העגלה' הוא השם שניתן להשפעה שיש לדעתו של הרוב על ההחלטה של היחיד. במקרה של הבחירות, אם הסקרים מנבאים ניצחון ברור לאחד המועמדים, אלו שעדיין לא הצביעו עשויים להגיד לעצמם: "אם כל כך הרבה אנשים הצביעו לבחור הזה…אולי הם צודקים? אולי גם לי כדאי להצביע לו. גם אני רוצה להיות בצד המנצח, להרים כוסית חגיגית עם הח'ברה בעבודה, ליד מכונת הקפה." במילים אחרות, כולם רוצים לקפוץ על העגלה. לאפקט הזה יש השפעה דומיננטית על תוצאות האמת של הבחירות, השפעה שנבחנה, נבדקה ואומתה במחקרים רבים.
הדבקה רגשית
ואם כבר הזכרנו את מכונת הקפה שבעבודה, אז גם מנהלים וראשי צוותים היו שמחים מאוד להשפיע על מצבם הנפשי של העובדים בחברה שלהם. כדאי להם להכיר את תופעת ה'הדבקה הרגשית'.
כששני אנשים משוחחים ביניהם שיחה ידידותית, הם גם מחקים האחד את השני. תנועות ידיים, תנוחת ישיבה, הבעות פנים ואפילו טון דיבור: ישנו מעבר שוטף של מידע תת-הכרתי, שיחה שמתחת לשיחה. אנו קולטים את הניואנסים הדקים בהתנהגותו של בן שיחנו. ומסיקים מכך על מצב רוחו ורגשותיו. בשלב זה מתרחש דבר מוזר ומעניין ביותר: אנחנו מתחילים לחקות את בן שיחנו. אם הוא מחייך, גם אנחנו נחייך. אם הוא עצוב, הפנים שלנו יהפכו לרציניות. טון הדיבור ישתנה, ואפילו תנוחת הגוף. החיקוי נעשה שלא במודע, אבל הוא ממשי מאוד. ואז מתרחש פלא נוסף: התנועות שביצענו, אותן התנהגויות שחיקינו מבן שיחנו, משפיעות על הרגשות שלנו. החיוך שהעלנו על שפתינו בתגובה לחיוך של האדם השני, גורם לנו להיות שמחים יותר. הפנים הרציניות שהעתקנו מכניסות אותנו למצב רוח מדוכדך.
והתוצאה? הרגש שחש אדם אחד מדלג ועובר אל אדם אחר, 'מדביק' אותו. עצב ושמחה, אושר ודיכאון מתפשטים בתוך הקבוצה כמו גל איטי בדייסה סמיכה. לאווירה הנפשית ולרגשות השליליים או החיובים יש קשר ישיר לביצועים של קבוצות, בין אם אלו קבוצת מוכרים בחנות נעליים, מהנדסים בהיי-טק או קבוצת כדורגל. עובד אחד מתוסכל וממורמר יכול להשפיע, בתהליך של הדבקה רגשית, על קבוצה שלמה.
הרצח של קיטי גנוביס
הנה עוד סיפור שיבהיר מדוע כדאי לכל אחד מאיתנו, באופן אישי, להבין את השפעת הקבוצה על הפרט.
קיטי גנוביס, בת 28, הייתה צעירה ניו-יורקית נאה ורגילה למדי. ב-13 במרץ, 1964, צעדה קיטי במורד הרחוב שהוביל אל ביתה שברובע קווינס. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. אם הפתיחה עד כה מזכירה לכם אלף ואחת עלילות של סרטי אימה שגרתיים, אתם לא רחוקים מהאמת. כשהייתה לא הרחק מפתח הבית, התנפל עליה גבר מאחור ודקר אותה בכוח בגבה. קיטי התמוטטה אל הריצפה, צורחת וצועקת לעזרה. מאחד הבתים בסמטה צעק אחד השכנים לתוקף שיעזוב את הבחורה- אבל לא יצא מהבית כדי לסייע לה. התוקף, שחשש שנתגלה, נמלט מהמקום. קיטי גררה את עצמה בקושי רב אל עבר ביתה. כעבור עשר דקות הבין התוקף שאף שכן אינו מתכוון לצאת לרחוב. הוא חזר אל הסימטה, כדי להשלים את המלאכה. הוא מצא את קיטי מדממת על גרם המדרגות שלפני דלתה. בעודה גוססת, אנס אותה באכזריות- ואז דקר אותה שוב, רוצח אותה.
זה עשוי היה להיות עוד רצח שגרתי וחסר חשיבות ברחובותיה האלימים של ניו-יורק, אלמלא כתבה שהתפרסמה שבועיים לאחר מכן בעיתון המשפיע 'הניו-יורק טיימס'. "שלושים ושמונה שכנים היו עדים לרצח," זעקו השורות בכתבה, "ואיש לא נקף אצבע כדי להציל את קיטי גנוביס." אף אחד לא התקשר למשטרה. אף אחד לא חשב להתערב. הכתבה הזו עוררה סערה אדירה בארצות הברית. סיפורה העצוב של קיטי הפך לסמל הקרירות וחוסר האיכפתיות של תושבי התפוח הגדול והחוף המזרחי בכלל. היו כאלה שראו ברצח את השינוי הכללי שחל באופיה של ארצות הברית, להשפעות המזיקות של הקידמה והניתוק החברתי.
אפקט הצופה
הכתבה בניו יורק טיימס דירבנה את הפסיכולוגים והסוציולוגים לחקור כיצד יכול להיות שכל כך הרבה אנשים היו עדים לפשע נורא, ולא נקפו אצבע כדי לעזור. התופעה הזו מוכרת מזה שנים רבות: זהו 'אפקט הצופה'. 'אפקט הצופה' קובע, בפשטות, שככל שיש יותר אנשים בזירת אירוע- כך קטן הסיכוי שמישהו מהם יעזור לקורבן. במילים אחרות: עדיף להתמוטט מהתקף לב כשמסביבך אדם אחד או שניים, מאשר חמישים איש: הסיכוי שמישהו יתנדב להציל אותך קטן יותר. את 'אפקט הצופה' קל מאוד לשחזר בניסוי מבוקר. הפסיכולוגים הכניסו שחקן לתוך קבוצה של אנשים, וביקשו ממנו להתמוטט על הרצפה ולפרפר באופן משכנע. הם מדדו כמה זמן לוקח לקבוצה לסייע לו. השעון לא משקר: ככל שמספר האנשים בקבוצה היה גבוה יותר, לקח יותר זמן עד שנמצא מתנדב שיעזור.
שתי סיבות אפשריות הועלו לתופעה הזו. הראשונה אומרת שכולם מחכים לאיזה אות, סימן מנחה ממישהו, שהגיע הזמן לעשות מעשה. מכיוון שכולם מחכים, חולף זמן רב יותר עד שמשהו קורא בפועל. הסיבה האפשרית השניה היא שככל שיש יותר אנשים מסביב, כך הולכת ופוחתת תחושת האחריות האישית של כל צופה. כל אחד אומר לעצמו 'ודאי יש מישהו בקהל שהוא מוסמך יותר או מוכשר יותר ממני לטפל במצב'. אם אתם, הקוראים, נקלעים למצוקה בתוך קהל של אנשים, זיכרו את 'אפקט הצופה'. אל תזעקו לעזרה באופן כללי. הצביעו על אדם ספציפי בקהל, לא משנה מי, וקיראו לו: "אתה עם החולצה הירוקה- תזמין אמבולנס!'. באופן זה, אתם מגבירים את תחושת האחריות האישית של אותו אדם, וגם נותנים את הסימן לקבוצה שהגיע הזמן לפעול.
ומה לגבי הסיפור של קיטי גנוביס? הרוצח, נקרופיל חולה נפש, נתפס והושם בכלא. אבל הסיפור בכתבה של הניו יורק טיימס…הוא לא היה נכון. הכתבה הייתה מוטעית והעובדות שבה שגויות לחלוטין. רק שניים עשר איש, ולא שלושים ושמונה, היו עדים באופן כלשהו לרצח- ואיש מהם לא ראה את התקיפה השניה. רק שכן אחד שמע את זעקותיה של קיטי, וחשב שמדובר בכלל בסכסוך משפחתי. הוא דווקא כן התקשר למשטרה: אבל במוקד המשטרתי התעלמו מהקריאה. בשורה התחתונה, לאיש מהשכנים לא הייתה סיבה לחשוב שמשהו כה מחריד מתרחש מתחת לאפם. אבל העובדות יצאו לאור רק שנים רבות לאחר הרצח. מה שחשוב הוא שהכתבה בניו יורק טיימס דירבנה את הפסיכולוגים והסוציולוגים- שלא ידעו שמדובר באוסף של שטויות- לעסוק בתחום מחקר חשוב זה.
תיאוריות לגבי אספסוף
האינטראקציה בין האדם והקבוצה מעניינת מאוד את הפסיכולוגים, ללא ספק. לשוטר הממוצע, לעומת זאת, זה שמוצב באיצטדיון כדורגל ביום שבת כדי להשגיח על הסדר, זה לא מזיז בכלל. הוא רוצה לראות את המשחק בלי שהאוהדים יפריעו לו. זאת אומרת, הוא רוצה לדעת איך לשלוט על קהל של אנשים בצורה הטובה ביותר.
אחד מהראשונים שחקרו את הפסיכולוגיה של ההמון, את הדינמיקה שנוצרת כאשר מאסה של בני אדם מתכנסים יחד, היה הצרפתי גוסטב לה בון (Le Bon). לה בון היה רופא שחי לקראת סוף המאה ה-19, ועסק במגוון רחב מאוד של נושאים: פיסיקה, ביולוגיה, רפואה, מיסטיקה, אנטרופולוגיה ועוד ועוד. בכולם, פחות או יותר, הוא לא הבין כלום. אבל דווקא בנושא הפסיכולוגיה של ההמונים ללה בון הייתה השפעה דרמטית בחוגי האקדמיה.
נקודת המוצא של מרבית החוקרים בתקופה הויקטוריאנית הייתה שהמון של אנשים זה דבר רע. זאת אומרת, קהל הוא בעיקרון לא יותר מאשר אספסוף פרוע, גס ומסוכן לסדר הציבורי, כמו ההמונים שהסתערו על הבסטיליה במהפכה הצרפתית. אין פלא שמי שחקרו את הדינמיקה של ההמון היו בעיקר קרימינולוגים. גם לה בון תמך בגישה זו. לפי התאוריה של לה בון, כשבני אדם מתקבצים יחד ליצירת קהל עצום, הם מאבדים את הזהות האישית שלהם. הנורמות התרבותיות וההתנהגות הסובלנית שכל אחד מביא איתו מהבית נעלמות ברגע שהוא חש בהשפעה המשלהבת של ההמונים, והקהל הופך לאספסוף. במילותיו של לה בון:
"לא משנה מי הם האנשים המרכיבים את ההמון, אופיים, עיסוקם, האינטלקט שלהם: העובדה שהפכו להמון גורמת להם לחשוב, להרגיש ולפעול באופן שונה מהותית מאשר היו חושבים, מרגישים או פועלים לו היו מבודדים."
הקהל, לפי דעתו של לה בון, הוא ברברי מטיבעו. במילים אחרות, האנשים שבו יורדים כמה שלבים בסולם התרבותי. אבל לה בון לא ראה בכך בהכרח דבר רע. כשהקהל נמצא במצב הברברי שלו, הרגשות הקולקטיביים עוברים בו כמו גלים בים. הם משפיעים על כל אחד בקהל, מכיוון שהזהות האישית של כל אדם נמחקת. במצב שכזה, קל להשפיע על הקהל, לעצב אותו, לפסל אותו. לגרום לו לעשות בדיוק את מה שמנהיג החכם רוצה שהוא יעשה, למשוך בחוטים כמו בתאטרון בובות.
לתאוריה של לה בון היו חסרונות ברורים: היא מנתקת את הקהל מהסיבה שבגללה הוא נמצא בהפגנה או בארוע מלכתחילה. למה הם שם? במה הם מאמינים? מה כל האנשים הללו רוצים? אך בכל זאת, הרעיונות של לה בון מצאו להם אוזן קשבת. אדולף היטלר כתב עליהם בספרו 'מיין קאמף'. יוזף גבלס ביסס עליהם את מכונת התעמולה הנאצית. אומרים שבניטו מוסליני הלך לישון בכל לילה כשסיפרו של לה בון מונח על השידה, לצד מיטתו.
בעת החדשה קמו לתורתו של לה בון שתי תאוריות מתחרות שהציגו גישות שונות לפסיכולוגיה של הקהל. הראשונה היא 'תיאוריית ההתכנסות'. היא שגורסת שהתנהגותו של הקהל היא תוצאה של אוסף התכונות האישיות של האנשים המרכיבים אותו. למשל, אם ההתקהלות היא הפגנה למען הצלתו של אירוס הגלבוע הנתון בסכנת הכחדה והמפגינים הם קבוצה של פרופסורים אינטלקטואלים- ההפגנה תהיה שקטה ומתורבתת. אבל אם המפגינים הם, למשל, חברי כנסת- אז אפשר להכין את הגז המדמיע. זהו ההפך הגמור מרעיונותיו של לה בון, שכזכור האמין שהזהות האישית של האדם נמחקת כשהוא נמצא בתוך קהל אנושי.
השניה היא 'תאוריית הנורמות המתפתחות'. השם מעט מסורבל, אבל הרעיון פשוט למדי: האנשים מגיעים אל ההתקהלות כשהם מצוידים ברעיונות ודעות שהביאו איתם מהבית. בתוך הקהל יווצרו, באופן ספונטני, נורמות התנהגות שיקבעו מה יקרה בהמשך. האנשים מדברים זה עם זה, משפיעים אחד על השני, וכך נוצר איזה קונצנזוס לא-כתוב לגבי אופיה של ההתקהלות. הנורמות הללו גם מושפעות על ידי מספר מצומצם של אנשים שיש להם את הכריזמה והיכולת להנהיג את הסובבים אותם. זאת אומרת, אם את ההפגנה לטובתו של אירוס הגלבוע מנהיג פרופסור אינטלקטואל- הנורמה שתיווצר תהיה כזו של הפגנה שקטה ומכובדת. אם מנהיג אותה חבר כנסת, אז אפשר להכין את הגז המדמיע.
לכל אחת מהתאוריות הללו יש חולשות ובעיות משלה. תאוריית הנורמות המתפתחות, למשל, מתעלמת מהתפתחויות פתאומיות ומהירות שעשויות להתרחש בתוך הקהל. מה קורה, למשל, אם תוך כדי הפגנה שקטה נזרק לפתע רימון גז מדמיע לתוך הקהל? מה תהיה התגובה? הרי במצב כזה אין זמן לשיחות וקביעת נורמות חדשות: כל אחד חייב להחליט בו ברגע עד כמה באמת אכפת לו מאירוס הגלבוע. האם הוא מוכן להסתער על השוטרים למענו, או שאולי הגיע הזמן לברוח הביתה.
האספסוף החכם
אל הקושי הגדול של הבנת התהליכים שמתרחשים בתוך קהל נוספה בשנים האחרונות תופעה שהפכה את הבעיה למורכבת וקשה הרבה יותר. זוהי תופעת 'האספסוף החכם', Smart Mob. האספסוף החכם נוצר בעקבות החדירה המאסיבית של מכשירי תקשורת ניידים ויעילים- טלפונים סלולרים, מחשבים ניידים, זימוניות וכו'. לכל אחד בקהל יש גישה למידע בזמן אמת, והוא יכול להתעדכן לגבי מטרות ההתקהלות וההתנהלות הצפויה בה בתוך שניות.
דוגמא לאספסוף חכם היא 'אספסוף בזק', Flash Mob. ייתכן ונתקלתם בתופעה המשעשעת הזו, במיוחד אם אתם חיים על כוכב הלכת… תל-אביב. הודעה על מסיבת כריות שצפויה להתקיים בכיכר רבין בעוד חצי שעה מעכשיו, מועברת באמצעות הודעות SMS מאדם לאדם במהירות הבזק. בתוך דקות מתארגת התקהלות שבזמנים עברו היו נדרשים שבועות של תליית מודעות וחוגי בית כדי לקבץ יחד. קבוצה גדולה של אנשים מתרכזים בבת אחת בכיכר, ואז שולפים את הכריות ומתחילים להכות בהם אחד את השני. בחוץ לארץ ניתן למצוא מסיבות 'אספסוף בזק' משונות אפילו יותר- למשל, כל המשתתפים מתחפשים לזומבים ומתהלכים ברחובות, או נכנסים לקרון ברכבת התחתית ופוצחים במסיבת ריקודים סוערת. את מסיבת הרכבת התחתית אנחנו לא צפויים לראות בתל-אביב בעתיד הנראה לעין, לצערנו.
אבל לאספסוף החכם יש גם צדדים אפלים ומסוכנים יותר מאשר מסיבת כריות המונית. זו, כנראה, הסיבה שבעטיה הוא מכונה 'אספסוף', ולו 'קהל'.
בשנת 1999 התקיימה בעיר סיאטל שבארצות הברית ועידת ארגון הסחר העולמי. הועידה הזו הייתה הזדמנות פז עבור ארגונים המתנגדים לגלובליזציה להביע את מחאתם על הפער ההולך ומתרחב, לטענתם, בין המדינות העשירות והעניות בעולם. אליהם הצטרפו גם תנועות סטודנטים, ארגוני עובדים וגם סתם חבורות אנרכיסטיות ששמחו על ההזדמנות לעשות קצת בלאגן. אחרי שבועות של הכנות ותאומים מוקדמים, הגיע היום שבו נתקיימה הועידה. עשרות אלפי מפגינים צצו משום מקום והשתלטו על הצמתים הראשיות באזור בו נתקיים הכנס. המפגינים חסמו את התנועה ומנעו ממשתתפי הועידה להגיע לאולם. האנרכיסטים הפכו מכוניות, שברו חלונות ראווה ושרפו פחי אשפה.
המשטרה המופתעת ניסתה לפזר את ההפגנה, אבל האספסוף היה מוכן לקראתה. הודעות טקסט צפצפו וטלפונים סלולריים זימזמו: 'השוטרים מגיעים מרחוב X', או 'להגיע מהר לרחוב Y'. המשטרה הייתה חסרת אונים כנגד המון מתפרעים חכם כל כך, שידע להכות בה במהירות במקומות בהן הייתה חלשה או להתחמק ממנה בזריזות כשצריך. התוצאה הייתה מה שידוע כיום כ'הקרב על סיאטל': ימים ארוכים של התנגשויות אלימות בין המשטרה והמפגינים, עד שסוף סוף הצליחה הראשונה להחזיר את הסדר על כנו.
מאז ההצלחה ההיא תפסה תופעת האספסוף החכם תאוצה, ואנו מתחילים לחוש את השפעתה בכל רחבי העולם. בפיליפינים הצליח אספסוף חכם בשנת 2001 להעיף מהשלטון את נשיא המדינה. ארבע שנים מאוחר יותר, בצרפת, חשה כל פריז את נחת זרועם של מפגינים ערביים שהזהירו אחד השני מפני המשטרה המקומית באמצעות הודעות SMS. כוחות הביטחון המצריים מנסים מזה כמה חודשים, ללא הצלחה, לצוד את המארגנים של הפגנות בזק פתאומיות למען הדמוקרטיה. אחד הסופרים שכתב על האספסוף החכם אמר שלדעתו, אין אף עיר על פני כדור הארץ שעשרת אלפי מפגינים רציניים ונחושים לא יכולים לשתק לחלוטין.
האם האספסוף החכם הוא בסך הכל תופעה תרבותית מעניינת שתחלוף לה באותה המהירות שבה הופיעה, או אולי איום אמיתי ומוחשי על יציבותם של משטרים ברחבי העולם? זו רק עוד שאלה אחת מני רבות שהסוציולוגים החוקרים את הפסיכולוגיה של הקהל היו רוצים לדעת עליה את התשובה. (צליל של SMS) ועכשיו, תסלחו לי- אני צריך למצוא את הכרית שלי.
שלום, שמעתי את ההרצאה לפני כשבועיים, באופן מקרי ומעט מפחיד עצרתי להעניק עזרה ראשונה בתאונת אופנוע עם אדם מבוגר פצוע קשה. כלל האנשים אשר היו באירוע היו בשוק, הגעתי מספר דקות לאחר האירוע ואנשים אפילו לא הזמינו אמבולנס, התחלתי לתת עזרה ראשונה לפצוע כולל חוסם עורקים, תוך חלוקת הוראות לסובבים אותי- בדיוק כפי שציינת, בעזרת תיאורים ברורים מה נדרש
מדהים, אופק! שמח לשמוע… 🙂
רן