[עושים היסטוריה] 24: פרדוקסים של מסע בזמן.

הפודקאסט עושים היסטוריה

בפרק הנוכחי נצא מתוך נקודת הנחה שמסע בזמן אפשרי, ונבחן את הפרדוקסים והבעיות שעלולים להיווצר כתוצאה מהתערבות בענייני העבר.- מהו 'מלכוד 22' ואיך משתחררים מהצבא על סעיף נפשי? (רמז: אתה לא פארנואיד אם באמת מנסים להרוג אותך).

– למה כולם מנסים לחזור לעבר כדי לנקום בסבא?
– האם רן הצעיר יחזור לאכול גלידה עם הידיים?
– מדוע לא התחשבו התסריטאים של 'בחזרה לעתיד' בתאוריית הכאוס?

האזנה נעימה!
רן


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

להרוג את הסבא: על פרדוקסים של מסע בזמן

כתב: רן לוי

הרעיון של מסע בזמן הוא אחד מהנושאים המסקרנים ביותר במדע של ימינו.

לפני מאה וקצת שנים אף אחד לא היה מעלה על דעתו לחקור ברצינות את האפשרות לנסוע קדימה ואחורה בזמן. רק אחרי שאלברט אינשטיין פירסם את תורת היחסות שלו, החלו המדענים להפנות את תשומת ליבם לתחום זה. על פי תורת היחסות הזמן הוא 'נזיל', גמיש: הזמן יכול להאט או להאיץ, להתקצר או להתארך כמו קפיץ. ואם הזמן כל כך גמיש, אולי אפשר גם לקפל אותו, לגרום לו לזרום בכיוון ההפוך? ברור שמבחינה אינטואיטיבית, מסע בזמן נראה לרובנו כמו רעיון הזוי ובלתי אפשרי שמקומו אך ורק בין הדפים של ספרי המדע הבדיוני. אבל מי שלמד פעם את תורת הקוונטים יודע עד כמה מוזרה התנהגותם של חלקיקים קטנים כמו אלקטרונים ודומיהם. ניקח כדוגמא את תופעת ה"מינהור": על פי תאוריית הקוונטים, אם נסגור אלקטרון בתוך מיכל אטום- הוא עשוי לצוץ לפתע מחוץ למיכל, סתם כך. לעבור דרך דפנות המיכל כאילו לא היו. גם המינהור הוא רעיון אבסורדי, אבל מהנדסי שבבים נאלצים להתמודד איתו יום יום ככל שמימדי השבב הולכים וקטנים.

הפיזיקאי נילס בוהר אמר פעם שאם מישהו חושב שתורת הקוונטים אינה מוזרה, סימן שהוא לא מבין אותה.

כמובן שאף פיזיקאי לא חוקר את המסע בזמן. אם תצהיר שאתה מנסה לתכנן מכונת זמן, תגלה שיש רק חומר אחד ביקום שמסוגל לנוע מהר יותר ממהירות האור, וזה המכתב מהנהלת האוניברסיטה שמודיע על הפסקת המימון למעבדה. לכן הפיזיקאים חוקרים 'לולאות זמן סגורות', שזה אחרת לגמרי.

נכון להיום, המחקר בענייני מסע בזמן נתון בידיהם של הפיזיקאים התיאורטיים בלבד. מכאן שאנחנו לא צריכים לצפות למכונת זמן אמיתית ועובדת בזמן הקרוב- בכל זאת, מדובר כאן בפיזיקאים תיאורטיים. אפילו אם הייתה להם היכולת להמציא מכונת זמן, הם בטח היו דופקים אותה ביציאה מהחנייה.

לאורך השנים הועלו מספר רעיונות אפשריים למסע בזמן. יש מדענים שמאמינים שטיסה במהירות גבוהה בקרבת חור שחור עשויה להחזיר את האסטרונאוטים אל העבר. פיזיקאים אחרים, שהרעיון הקודם ודאי נשמע להם מגוכח ובלתי אפשרי לביצוע, הציעו ליצור חור תולעת (Worm Hole) במרחב ולעבור דרכו לצד השני. ישנם ודאי עוד רעיונות דומים. בפרק זה אני לא אעסוק ברעיונות התאורטיים למסע בזמן, מכמה סיבות. ראשית- יש מחלוקת בקהילה המדעית אם כל השיטות הללו אכן תקפות, מכיוון שישנו סיכוי שכמה חוקי יסוד בתורת הקוונטים מונעים אותן. עדיין אין תאוריה מושלמת שמחברת בין כוח המשיכה לתורת הקוונטים, ועד שתאוריה כזו תופיע כל הרעיונות למכונות זמן שמבוססות על עצמים בעלי כוח משיכה חזק (כמו חורים שחורים וחורי תולעת) הם בגדר השערות בלתי מבוססות. שנית- גם אם אחד מהרעיונות הנ"ל עשוי להתקיים, יהיה קשה מאוד מאוד ליישם אותו וכנראה שהוא לא רלוונטי לתקופתנו.

בפרק הזה, אם כן, אני אדבר על פרדוקסים של מסע בזמן. במילים אחרות: אם מכונת זמן הייתה אפשרית כאן ועכשיו, אילו בעיות ופרדוקסים משונים היו צצים בעקבותיה.

מהו פרדוקס? פרדוקס הוא סתירה. בפרדוקס יוצאים מתוך הנחת יסוד ובעקבות סדרה של צעדים לוגיים מגיעים למסקנה שעומדת בסתירה להנחת היסוד ממנה יצאנו.

דוגמא קלאסית לפרדוקס שאינו קשור למסע בזמן מופיע בספר המעולה 'מילכוד 22' של ג'וזף הלר. גיבור הספר, סרן יוסאריאן, הוא חבר צוות במטוס הפצצה בזמן מלחמת העולם השניה. הטבע חנן את יוסאריאן בחוש הישרדות מפותח ביותר, והוא מנסה להשתחרר מהשירות הצבאי בכל דרך אפשרית. הדרך ההגיונית ביותר להשתחרר מהצבא היא להתחזות למשוגע, אבל כאן מגיע הפרדוקס: כדי לקבל שיחרור מהצבא אתה חייב להוכיח שאתה משוגע, אבל אם אתה מפחד למות ומנסה להשתחרר- סימן שאתה שפוי. במילים אחרות: כדי להוכיח שאתה משוגע ולקבל שיחרור מהצבא, אתה צריך להתנדב למשימות הפצצה מסוכנות. הפרדוקס הזה קיבל את השם 'מילכוד 22'. יוסאריאן הנואש פונה לפסיכיאטר הצבאי ומנסה לשכנע אותו שהוא סובל מפאראנויה. הוא אומר לפסיכיאטר: "אני חושב שכולם מנסים להרוג אותי." הפסיכיאטר מסכים איתו: "אתה צודק, הם באמת מנסים להרוג אותך, הם מנסים להרוג את כולנו."

מסע בזמן הוא רעיון קוסם במיוחד עבור סופרי המדע הבדיוני. מסע בזמן מאפשר לסופר להתחיל את הסיפור מנקודת מוצא מוכרת שהקורא יכול להזדהות עימה- למשל, עובד היי טק משועמם שכל היום יושב מול מסך המחשב- ואז מעביר את הקורא למציאות אחרת ומסעירה יותר, אלף שנים בעתיד או מיליוני שנים אחורה אל תקופת הדינוזאורים. המסע בזמן גם מאפשר לסופר להעלות השערות לגבי התפתחות הטכנולוגיה בעתיד ונושאים נוספים שהמדע הבדיוני אוהב לעסוק בהם.

אבל רעיונות טובים לא באים בחינם. מסע בזמן גורר מאחוריו שובל של פרדוקסים ובעיות לוגיות שהסופר או התסריטאי מוכרחים להתמודד עימם ולפתור אותם, או לקוות שמחלקת האפקטים המיוחדים תעשה עבודה טובה במיוחד ואז אף אחד לא ישים לב.

פרדוקס הסבא

פרדוקס מפורסם של מסע בזמן הוא 'פרדוקס הסבא'. השם 'פרדוקס הסבא' ניתן לבעיה הזו מכיוון שהרעיון הכללי הוא זה: הנוסע בזמן חוזר אל העבר ואז יורה בסבא שלו כשהיה צעיר. מכיוון שהסבא מת, אביו של הנוסע לא נולד ואז הנוסע עצמו לא בא לעולם. אבל הנוסע קיים, אחרת מי הרג את הסבא? וזה הפרדוקס. מעניין לציין שכמעט כל הדוגמאות לפרדוקסים של זמן כוללות רצח של מישהו במשפחה. לפעמים חוזרים אל העבר כדי לדקור את סבתא, לפעמים דורסים את אמא ויש משקיענים שהורגים את עצמם כשהיו תינוקות. כשקוראים על פרדוקסים של זמן נדמה כאילו אף אחד לא חוזר לעבר כדי להנות מאיזו ארוחה טובה במסעדה שכבר נסגרה מזמן- כולם מנסים לסגור חשבון עם סבא שלא נתן להם מספיק דמי כיס בחנוכה.

אז הנה דוגמא אחרת, חיובית יותר, מתוך הסרט 'בחזרה לעתיד'. מרטי מקפלי, בגילומו של מייקל ג'יי פוקס, חוזר אל העבר באמצעות מכונית הזמן מדגם די-לוריין של חברו המדען דוק בראון. כשהוא מגיע אל שנת 1950, מרטי מציל את אביו מתאונת דרכים. שימו לב, פיזיקאים תיאורטים, מציל את אבא: לא דורס, לא דוקר ולא מטביע- מציל אותו. הצרות של מרטי מתחילות כשמתברר שדווקא בעקבות התאונה, אימו של מרטי הייתה אמורה לרחם על אביו, לטפל בו ואז השניים היו מתאהבים וכו' וכו'. עתה האם-לעתיד מתאהבת דווקא במרטי, בנה-לעתיד. אם המצב יישאר כמות שהוא, אימו של מרטי ואביו לעולם לא יתחתנו והוא לא יוולד. פרדוקס קלאסי- אבל איך פותרים אותו?

הפתרון של התסריטאים בסרט 'חזרה לעתיד' היה להפוך את התדרדרותו של התא המשפחתי לתהליך הדרגתי: ככל שעובר הזמן ומרטי לא מצליח לפתור את הבעיה, הוא ואחיו ואחותו מתחילים להעלם לאט לאט מהתמונה המשפחתית המשותפת, כאילו מעולם לא היו. בזמן שחולף עד שהוא עצמו יהיה בסכנת התנדפות, מרטי מנסה לתקן את הטעות ולגרום לאביו ואימו להתאהב זה בזו.

הפתרון הזה נשמע כמו פתרון מוצלח, עד שמכניסים לתוך הקלחת הזו את תורת הכאוס. לפי תאוריית הכאוס, לפעולות קטנות וחסרות חשיבות לכאורה עשויות להיות השפעות דרמטיות על העולם ככל שחולף הזמן. אם היו התסריטאים מתחשבים בתאוריית הכאוס ומשלבים אותה בתסריט, הם היו בצרות צרורות מכיוון שכל פעולה של מרטי בעבר הייתה עשויה לגרום לשינויים דרמטיים בעתיד. אם, למשל, מרטי היה מבהיל פרפר קטן שישב על פרח, ייתכן שמשק כנפיו של הפרפר הזה היה גורם בסופו של דבר לסופת הוריקאן שהייתה משמידה את העיר לחלוטין. קיבלנו את 'פרדוקס הסבא' מוכפל פי כמה וכמה.

התסריטאים של 'בחזרה לעתיד' החליטו להתעלם באלגנטיות מתאוריית הכאוס, אבל המדענים דווקא ניסו להתמודד עם הפרדוקס הזה. אחד הפתרונות האפשריים הוא תאוריית 'היקומים המקבילים'. על פי התאוריה הזו, כשהנוסע בזמן חוזר אל העבר ומשנה בו משהו- בין אם שינוי דרמטי או שינוי זעיר- היקום מתפצל באותו הרגע לשני יקומים מקבילים.

יקום אחד הוא היקום המקורי, ששום דבר לא השתנה בו והכל נשאר אותו הדבר. אם נמשיך את הדוגמא הקודמת, זה היקום שבו מרטי לא הצליח להציל את אבא שלו מהתאונה. היקום השני הוא היקום שבו מרטי אכן הצליח להציל את אביו מהתאונה. הנקודה הקריטית להבנה של הפתרון הזה היא שהנוסע בזמן נשאר תמיד ביקום השני, היקום של השינוי. ביקום הזה, הוא באמת לא נולד מעולם אבל אין שום פרדוקס כי הוא בכלל מגיע מהיקום המקביל, זה שבו התרחשה התאונה, ההורים מתאהבים והכל ממשיך כרגיל.

יש אנשים שחושבים שהפתרון הזה, התפצלות לשני יקומים מקבילים, קצת מעקר את כל התכלית ממסע בזמן כי הנוסע בזמן לא השפיע באמת על היקום "שלו", היקום ממנו הוא הגיע במקור. אם, למשל, הנוסע בזמן חזר כדי להרוג את היטלר ולמנוע את מלחמת העולם השניה, הוא לא יכול למנוע באמת ובתמים את המלחמה. יהיו שני יקומים מקבילים- אחד שבו המלחמה, השואה והסבל האנושי נשארו בדיוק כפי שהיו- ויקום מקביל שבו כל זה לא קרה.

פרדוקס הסיבתיות

פרדוקס נוסף שעלול להווצר כתוצאה ממסע בזמן הוא פרדוקס 'הסיבתיות'. השכל הישר אומר לנו שלכל דבר יש סיבה. אם כל לילה אני פותח את המקרר, מחסל קופסא שלמה של גלידת שמנת ובעבודה אומרים לי שהשמנתי, אז ברור שיש לזה סיבה. יש לי עצמות כבדות. גנטיקה.

הנה דוגמא לפרדוקס הסיבתיות. בסרט 'שליחות קטלנית' (The Terminator) נשלח רובוט מהעתיד (ארנולד שוורצנגר) כדי לחסל את שרה קונור. מי ששלח את הרובוט הוא מחשב-על בשם סקיינט (Skynet) שבעתיד מנסה להשמיד את האנושות. שרה קונור היא אימו, או ליתר דיוק- תהיה אימו- של מנהיג האנושות שנלחם בסקיינט. על ידי חיסולה מקווה סקיינט להיפטר ממנהיג המורדים.

בסרט השני של הסדרה 'שליחות קטלנית' אנחנו מגלים שאת סקיינט בנו המהנדסים באמצעות ניתוח והנדסה-לאחור של שאריות הרובוט מהסרט הראשון.

אם סקיינט שלח את הרובוט מהעתיד, ובאמצעות הידע שנלקח מהרובוט הצליחו המהנדסים לתכנן את סקיינט- מה קדם למה? אם סקיינט שלח את הרובוט והרובוט גרם להווצרותו של סקיינט, מאין הגיע הידע הזה לעולם? על פי כל כללי ההגיון, מישהו היה חייב להמציא את הידע ההנדסי שהביא ליצירת המחשב והרובוט, אבל הפרדוקס מכריח אותנו להאמין שהידע הזה היה שם כל הזמן, אף אחד לא המציא אותו.

ישנו פרדוקס נוסף שנובע מתוך פרדוקס הסיבתיות. נניח שחזרתי אל העבר, חיפשתי את רן לוי הצעיר, נתתי לו כף עגולה של גלידה ואמרתי לו: "קח, לפחות תאכל את הגלידה כמו בן אדם ולא עם הידיים." רן שומר את כף הגלידה הנכספת במשך כל השנים ואז חוזר את העבר כדי לתת את הכף לרן הצעיר. מעבר לשאלה 'מאין הגיע הכף מלכתחילה?', עלינו לשאול את עצמנו 'מה יקרה לכף בעתיד?' בכל מחזור זמן שכזה, הכף מתיישנת ונהרסת בהתמדה. עוד מחזור זמן ועוד מחזור זמן, הכף מחלידה, מתעקמת- ובסופו של דבר אני אצטרך לחזור ולאכול את הגלידה עם הידיים. אם זה המצב אזי הלולאה הזו לא יכולה להמשך לנצח, על אף שנדמה שאין לה נקודת התחלה והיא הייתה קיימת מאז ומעולם.

גם לפרדוקס הסיבתיות יש פתרון אפשרי. הפיזיקאי רוג'ר פנרוז הוא שחשב עליו בשנת 1969, והפתרון זכה לשם 'השערת הצנזורה הקוסמית'.

על פי השערה זו אם מסע בזמן בכלל אפשרי, אזי הוא ניתן לביצוע רק במקומות מסוימים מאוד ביקום, מקומות שהם 'נקודות סינגולאריות'- כמו בליבם של חורים שחורים. נקודה סינגולארית היא נקודה שבה חוקי הפיזיקה מתפרקים ונשברים ושם, אולי, כבר אין משמעות לסיבתיות ומה קדם למה. הבעיה היחידה היא שחומר ש'נשאב' לתוך ליבו של חור שחור, למשל, לא יכול לברוח משם לעולם. מכאן שאם הצליח מדען לחזור לעבר בתוך חור שחור, הוא לא יוכל לצאת ממנו כדי לספר לח'ברה. זו 'הצנזורה הקוסמית' ונכון להיום היא בגדר השערה בלבד.

נחזור אל 'בחזרה לעתיד' ואל מרטי מקפליי. באחת מהסצינות של הסרט הראשון מרטי עולה לבמה ומנגן את השיר "ג'וני בי גוד" של צ'אק ברי. בסרט השני בסדרה אנחנו רואים את מרטי, שחזר שוב לעבר בסוף הסרט הראשון, מטפס על הפיגומים שמעל הבמה ומביט על מרטי מהסרט הראשון כשהוא מנגן את השיר. מכאן שבאותו הזמן, באותו היקום, ישנם שני עותקים זהים לחלוטין של מייקל ג'י פוקס. זה מוזר, זה עלול אפילו לייקר את ההפקה של הסרט, אבל זה עדיין לא הפרדוקס.

הבעיה האמיתית מתחילה כשמבינים שעקרונית, אפשר לייצר אינסוף מרטי מקפליים בשיטה הזו. למשל, אם בכל פעם מרטי מהעתיד חוזר אל העבר כמה שניות מוקדם יותר ממרטי הקודם. תיאורטית, היקום עלול להתמלא בעותקים זהים של מרטי מקפליי עד שלא יהיה מקום לשום דבר אחר.

אגב, התסריטאים הצליחו לדחוס בסצינה הבודדת הזו, שבה מרטי מנגן על הבמה, עוד שני פרדוקסים בו זמנית. בזמן שמרטי שר את "ג'וני בי גוד", אחד מהנגנים של הלהקה מתקשר אל דודו, צ'אק ברי, ומספר לו על השיר המדליק- שיר שאחר כך צ'אק ברי ישיר בעצמו. יש כאן את פרדוקס הסיבתיות שכן נדמה שאף אחד לא חיבר את השיר "ג'וני בי גוד" והוא תמיד הסתובב בלולאה שבין מרטי וצ'אק. בהמשך הסצינה אימו-לעתיד שואלת את מרטי מה שמו, וכשהוא עונה לה היא מתאהבת בשם ומחליטה לקרוא לבנה העתידי בשם זה. הפרדוקס כאן ברור, אני חושב.

בסרט 'שניים עשר הקופים' של הבמאי טרי גיליאם מוצגת גישה אחרת לגמרי לפתרון בעיית הפרדוקסים בזמן.

על פי הסרט, בעתיד מתפרצת מגיפה שמחסלת את מרבית האנושות ומכריחה את השאר לחיות מתחת לאדמה. ג'יימס קול, בגילומו של ברוס וויליס, נשלח אל העבר כדי לנסות ולמנוע את התפרצות המגיפה. מבלי להכנס לפרטי העלילה (כדי שלא להרוס את הסרט למי שטרם צפה בו), אומר רק שלמרות כל מאמציו של ג'יימס- כל צעד וכל פעולה שלו מקרבים אותו, ללא ידיעתו, אל האסון הבלתי נמנע.

זו גישה מקובלת מאוד בעולם המדע הבידיוני לפתרון בעיות הפרדוקסים, לפיה יש ביקום איזה כוח מסתורי שמונע מהנוסע בזמן לשנות את העבר. למשל, קול פוגש בבית משוגעים את ג'פרי- בראד פיט בתפקיד מדהים- בו הוא חושד שהוא מפיץ הוירוס המקורי. בשלב מאוחר יותר של הסרט טוען ג'פרי שהוא כלל לא העלה על דעתו את רעיון השמדת האנושות, עד שקול העלה אותו בשיחה ביניהם.

ממבט ראשון, הפתרון הזה נשמע כמו בריחה מהבעיה במקום התמודדות עימה. קל מאוד לפתור את בעיית הפרדוקסים על ידי הכרזה שהם אינם קיימים, ושישנו איזה חוק טבע מסתורי שיתקן את כל מה שהנוסע בזמן עשוי לקלקל. אבל ייתכן ודווקא פתרון זה הוא פתרון אפשרי אמיתי לבעיות שמציב המסע בזמן, והוא מושתת על תאוריה שהעלה ד"ר איגור נוביקוב בשנות השמונים. 'עקרון העקביות העצמית של נוביקוב' מבוסס על אחד העקרונות החשובים של תאוריית הקוונטים, לפיו לכל התרחשות אפשרית ביקום ישנו סיכוי סטטיסטי מסוים שהיא תתרחש. למשל, אם נועלים אטום רדיואקטיבי לא יציב בתוך קופסא סגורה, יש סיכוי שהוא יתפרק ויש סיכוי שלא.

לפי עיקרון העקביות העצמית החוקיות הקוונטית הבסיסית קובעת שההסתברות שהנוסע בזמן יעשה משהו שישנה את העתיד היא תמיד אפס. אני אחדד את הנקודה: הנוסע בזמן יכול להשפיע על העבר, אבל הוא לא יכול לשנות אותו. ההסתברות שהוא יעשה משהו שישנה את העתיד היא אפס.

הדיון בפרדוקסים של מסע בזמן הוא ארוך ומפותל ובפרק זה כיסיתי רק חלק קטן ממנו. למשל, יש מדענים שטוענים שאם מסע בזמן אפשרי, ניתן יהיה לחזור בזמן לאחור רק עד אותה הנקודה שבה נבנתה מכונת הזמן ולכן אנחנו לא רואים סביבנו תיירים מהעתיד. ישנם סופרי מדע בדיוני ששיערו שאם יתרחש פרדוקס זמן כלשהו, אזי היקום יחליט שנמאס לו מהכל ויתאבד. סביר להניח שלא נקבל תשובה לשאלות שלנו…לפחות לא בזמן הקרוב. ואם מסע בזמן היה אפשרי, מה אתם הייתם משנים בעבר שלכם?…

[עושים היסטוריה] 23: "באוטופיה, יהיו שבילי אופניים למכביר"- על ההיסטוריה של האופניים

הפודקאסט עושים היסטוריה

הפרק הפעם עוקב אחר סיפורו של התחביב הלאומי הרשמי של ענף ההייטק הישראלי- האופניים. מה הקשר בין המצאת האופניים להתפרצותו של הר געש באינדונזיה? מדוע כתב מארק טווין "נסה לרכב על אופניים. לא תצטער…אם תשרוד."? איך הביא וטרינר סקוטי את עידן הזהב של האופניים? מדוע חנקו איגודי הרכיבה המקצועיים את התפתחותם הטכנולוגית של האופניים?


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

"באוטופיה, יהיו שבילי אופניים למכביר": על ההיסטוריה של האופניים

כתב: רן לוי

בשנים האחרונות אנחנו עדים לפריחה בעולם הרכבים 'הירוקים': הכוונה היא למכוניות החשמליות או ההיברידיות, אלה המשלבות מנוע בעירה פנימית עם מנוע חשמלי. היתרון הגדול ביותר של המכוניות הללו הוא יעילותן: הן מאוד חסכוניות בשימוש בדלק, ביחס לרכבים רגילים. אין ספק שדור חדש זה של מכוניות מהווה התפתחות חיובית מאוד בתחום השמירה על איכות הסביבה, ונקווה שהמגמה הזו תמשיך ותתחזק. הרכבים הירוקים, עם זאת, אינם נטולי חסרונות. המקטרגים טוענים שהחומצות החזקות שבמצברי המכוניות החשמליות מסוכנות לסביבה לא פחות מהגזים שנפלטים ממנועי הבעירה הפנימית. באופן אישי אני יכול להעיד שמאז שהשכן שלי רכש מכונית היברידית, אני מודאג מאוד כשאני מסתובב באזור החניות של הבניין: את הרכב של השכן שלי אי אפשר לשמוע כשהוא יוצא מהחניה. יש סיכוי סביר שהרעש הראשון שאני אשמע כשלא אבחין בו יום אחד, יהיה הפצפוץ של עצמות כף הרגל שלי כשהן נמעכות תחת גלגלי הטיוטה שלו.

כלי התחבורה הנפוץ בעולם

בכל ההתרגשות וההמולה סביב הרכבים הירוקים, נדמה לי שנשכח פרט קטן וחשוב מאוד. יש סוג מסוים של כלי רכב שיעילותו עולה בהרבה על זו של המכונית החשמלית היעילה ביותר. הוא גם אינו דורש מצברים עתירי חומצה או טכנולוגיה מתקדמת באופן מיוחד. הוא זול, הוא זמין והוא כלי התחבורה הנפוץ ביותר בעולם כיום. אני מדבר על האופניים, כמובן. האופניים הם כלי התחבורה היעיל ביותר שהמציא האדם אי פעם. כשהרוכב מסובב את הדוושה, עד תשעים ושמונה אחוזים מהאנרגיה שהוא משקיע הופכת לתנועה של האופניים קדימה. תשעים ושמונה אחוזים: זה מספר בלתי נתפס ממש. אפילו מנועים חשמליים שנחשבים יעילים מאין כמותם, מגרדים בקושי רב את רף שמונים וחמישה האחוזים. על מנוע רגיל של מכונית אין מה לדבר אפילו: בקושי שלושים אחוזים מהאנרגיה שבדלק מגיעים אל הגלגלים בסופו של דבר.

רכיבה על האופניים הפכה בשנים האחרונות, משום מה, לספורט הרשמי של ענף ההייטק בישראל. בקיוביקים שמסביבי אני רואה איך אנשים שפעם היו מתנשמים כשהשקופיות במצגת היו רצות מהר מדי, לפתע פתאום לובשים על עצמם טייץ' צמוד, כובע גזעי ומשקפיים קוליות ו'קורעים' את יערות רמות מנשה. אני מודה שאני,באופן אישי, לא נדבקתי בחיידק הזה בינתיים: לא רכבתי על אופניים כבר שנים. אומרים שאי אפשר לשכוח איך לרכב על אופניים- ובכן, אני הגעתי הכי קרוב שאפשר.

השנה ללא קיץ

האופניים הראשונים, או ליתר דיוק אלה שיהפכו בהמשך לאופניים הראשונים, הומצאו בשנת 1817 על ידי האציל הגרמני הברון פון דרייז. חלק ניכר מהמרכיבים הבסיסים של האופניים המודרניים כבר היו כלולים בהמצאה הזו: זוג גלגלים בגודל שווה, ידית היגוי לגלגל הקדמי ואפילו בלם יד- רק דוושות לרגליים לא היו. את ה'דרייזין', כפי שכונו האופניים הללו, היו דוחפים עם הרגליים תוך כדי נסיעה. זה לא היה נוח במיוחד, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, וגם הנעליים היו נשחקות בקצב מסחרר- אבל הנסיעה בדרייזין הייתה מהירה יותר מריצה והרבה פחות מעייפת.

בשנת 1817, השנה בה המציא פון דרייז את האופניים שלו, מזג האוויר באירופה ובעולם כולו השתגע לחלוטין. השנה הזו ידועה בשם 'השנה ללא קיץ': במאי וביוני, חודשים אביביים וקיציים, ירדו שלגים כבדים במדינות רבות. באוגוסט עוד היו טמפרטורות מתחת לאפס. הסיבה לכך נעוצה, כמעט בוודאות, בהתפרצותו של הר געש גדול באינדונזיה. האפר והעשן שפיזר הר הגעש טיפסו אל השכבות הגבוהות של האטמוספירה, חסמו את אור השמש וגרמו לגל קור שפקד את העולם כולו. קור מקפיא פקד את סין ויפן ושלגים אדומים וחומים ירדו באיטליה והונגריה, ללא ספק כתוצאה מהאפר הוולקאני.

גל הקור שפקד את העולם הביא להרס עצום של גידולים חקלאיים שהיו אמורים להבשיל בקיץ. התוצאה המיידית הייתה מחסור חמור במזון ובעקבותיו עלייה דרמטית במחירי התבואה- עד פי שמונה מהמחיר הרגיל. אנשים רבים רעבו ללחם, ומהומות מזון פרצו בכמה מדינות. וכשאין אוכל לבני אדם, מצבן של החיות לא הרבה יותר טוב: סוסים רבים מתו מרעב בעצמם, או נשחטו לצורך מאכל.

היו איזורים שלא נפגעו מהקור ושהגידולים שם כן הניבו תבואה- אבל מכיוון שכבר לא היו הרבה סוסים התחבורה הפכה להיות יקרה מאוד וכך נמנע פיזור יעיל של המזון במקומות המרוחקים יותר. יש סיכוי סביר מאוד שהמצאת האופניים של הברון פון דרייז נועדה כדי למצוא פיתרון לבעיית התחבורה הזו.

מעניין לציין שהתפרצותו של הר הגעש באינדונזיה תרמה לא רק להמצאת האופניים, אלא גם לספרות. הסופרת מארי שלי ביקרה בשוויץ באותו הקיץ ולנה בבית על שפת אגם עם עוד מספר חברים מעולם הכתיבה. הטמפרטורות הנמוכות הכריחו את החבורה להשאר בבית ימים ארוכים וכדי להפיג את השעמום, הם החלו בתחרות כתיבת סיפורי אימה. מארי שלי כתבה את 'פרנקשטיין'- בהחלט קלף מנצח.

אופני ה'דרייזין' זכו להצלחה לא קטנה ברחבי העולם, ורבים העתיקו את התכנון המקורי של הברון והפיצו אותו בארצות שונות. הצלחה זו, עם זאת, לא החזיקה מעמד זמן רב. הכבישים באותה התקופה התאימו בעיקר לסוסים ועגלות והנסיעה עליהם באופניים הייתה חוויה מזעזעת, אפשר לומר. לכן עברו רבים מרוכבי האופניים לנסוע על המדרכות. עד מהרה חל זינוק מטאורי במספר התאונות בין רוכבי אופניים להולכי רגל ובערים השונות החלו לאסור נסיעה על המדרכה והטילו על הרוכבים קנסות כבדים. בהעדר אלטרנטיבות לכבישים, ההתלהבות מהדרייזין דעכה במהירות.

מזעזע העצמות

חמישים שנה חלפו עד שחזרו האופניים לאופנה. הצרפתים הם שפיתחו את האופניים החדשות והן כונו 'ולוסיפד'. השכלול הגדול בולוסיפד הייתה הדוושה, שהייתה מחוברת ישירות לגלגל. התכנון הזה פתר את הרוכבים מהצורך לדחוף עם הרגליים, אבל הוא לא שיפר במאום את חווית הרכיבה. הגלגלים היו מעץ, הכבישים היו מאבן- מהרבה אבנים, ליתר דיוק. הולוסיפד זכה לשם Bone Shaker, 'מזעזע העצמות' בתרגום חופשי, וגם האופניים האלה לא שרדו זמן רב בשוק.

הפתרון לבעיית איכות הנסיעה הגיע שנים ספורות לאחר מכן, ב-1870, כשגלגלי האופניים קיבלו ציפוי מגומי מלא. האופניים היו יקרים מאוד באותה התקופה, וזוג אופניים בודד עלה סכום של כשש משכורות חודשיות. מי שיכל להרשות לעצמו לנסוע על אופניים, גם מהבחינה הגופנית וגם מהבחינה הכלכלית, היו בעיקר גברים צעירים ועשירים שחיפשו את הריגוש והסכנה. אין זה מפתיע, אם כן, שהרוכבים דרשו מהיצרנים אופניים מהירות יותר ויותר.

הדוושות בולוסיפד, נזכיר, היו מחוברות ישירות לגלגל ולכן מהירות סיבוב הגלגל הייתה תלוייה בקצב הדיווש של הרוכב: על כל סיבוב שלם של הדוושה, גם הגלגל היה מסתובב סיבוב שלם. הגוף האנושי לא תוכנן במקור לנסיעה על אופניים. כתוצאה מכך, אנחנו מרגישים בנוח לדווש בתחום צר יחסית של סיבובים לדקה. סיבוב איטי מדי או סיבוב מהיר מדי גורם לרגליים להתעייף במהירות ולכן הרוכבים על הולוסיפד התקשו לרכב במהירויות גבוהות.

הפיתרון של יצרני האופניים היה מחוכם מאוד: להגדיל את הגלגל. כשהגלגל גדל, גדל גם ההיקף שלו. הפירוש המעשי של עובדה זו הוא שככל שהגלגל גדול יותר, בכל סיבוב שלם האופניים עוברים מרחק גדול יותר. משמע, לא צריך לסובב את הדוושה מהר יותר: עבור אותה מהירות סיבוב, הגלגל הגדול עובר מרחק רב ומכאן שהאופניים מהירים מאוד.

לא תצטער, אם  תשרוד

בתוך זמן קצר החלו מופיעים אופניים בעלי גלגלים אחורים קטנים וגלגלים קדמיים גדולים מאוד, בקטרים של שני מטרים ויותר. האופניים הללו כונו 'פני פארת'ינג' (Penny Farthing), על שם שתי מטבעות בריטיים: הפני והפארת'ינג. הפארת'ינג היה מטבע קטן מאוד ביחס לפני ומכאן ההשראה לשם. הלקוחות דרשו עוד ועוד מהירות והיצרנים היו שמחים להגדיל עבורם את הגלגל עד כמה שאורך רגליו של הרוכב איפשר להם. עוד יתרון של אופני הפני פארת'ינג היה בנוחות הנסיעה: הגלגל הקדמי הגדול היה צר וגמיש ביחס לדור הקודם של 'מזעזעי העצמות' ועל כן שיכך במידה מסוימת את הטלטולים של הנסיעה בדרכים המשובשות.

אבל אין טוב בלי רע, אין יינג בלי יאנג ומה שעולה חייב לרדת- ובמקרה של האופניים הגבוהים, אפילו לרדת חזק. באופני הפני פארת'ינג הרוכב היה יושב גבוה מעל האדמה וכמעט ממש מעל מרכז הגלגל הקדמי. סידור ישיבה זה הציב את מרכז הכובד של האופניים גבוה מאוד מעל הכביש. כעת דמיינו לעצמכם את הרוכב דוהר על האופניים המהירים שלו כשלפתע הגלגל נתקל באבן או בור קטן בכביש. הגלגל הקדמי נבלם בפתאומיות, אבל מרכז הכובד המופתע, אי שם בגובה העננים, שומע את החדשות הרעות מאוחר מדי וממשיך להתקדם קדימה. כמו מישהו שרץ במהירות ואז פתאום שמים לו רגל, רוכב האופניים היה עף קדימה בקשת. כדי לסבך את העניינים עוד קצת, הרגליים היו בדרך מסתבכות בידית ההיגוי תוך כדי נפילה מכיוון שהרוכב ישב ממש מעל הגלגל. התוצאה הייתה התרסקות במהירות גבוהה, ישר על הראש.

התאונות הללו היו נפוצות מאוד בקרב רוכבי האופניים הצעירים. יצרני האופניים אפילו המליצו ללקוחותיהם שבזמן רכיבה במדרון- יוציאו את הרגליים מהדוושות וירימו אותם אל מעבר לידית כדי להקטין את הסיכוי שיפלו על הראש. מארק טווין, הסופר המפורסם, סיפר איך ניסה ללמוד לרכב על האופניים הגבוהים ונפל מהם לא מעט פעמים. הוא סיכם את החוויה כך: "קנה אופניים. לא תצטער על זה, אם תשרוד.".

השרשרת והגלגל

ברור, אם כן, שהאופניים הגבוהים לא התאימו לכל אחד. האלרטנטיבה, למי שהיה מוכן לוותר על המהירות הגבוהה לטובת עצמות שלמות, הייתה התלת אופן. האופניים בעלי שלושת הגלגלים, Tricycle באנגלית, היו נפוצים בקרב שתי אוכלוסיות שעד כה נמנעה מהן האפשרות להנות מהאופניים. הראשונים היו גברים מכובדים בגיל העמידה- רופאים, כמרים ואחרים שבמסגרת עבודתם נדרשו לנוע ממקום למקום. האופניים הגבוהים לא התאימו להם מכיוון שדרשו זריזות, כושר גופני ואינסטינקטים טובים- וזה רק כדי להצליח לטפס עליהם.

האוכלוסיה השניה שנהנתה מהתלת אופן היו הנשים. הבעיה שלהן עם האופניים הגבוהים הייתה אחרת לגמרי. עד כמה שקשה היה לטפס ולרכב על אופני הפני פארת'ינג, דמיינו לעצמכם עד כמה משימה זו היתה קשה עוד יותר לאישה שחנוטה בתוך שמלה רחבת שוליים, חולצה עתירת מלמלות וידיים עטויות כפפות עדינות בהתאם לקוד הלבוש הויקטוריאני שהיה מקובל באירופה באותה התקופה. התלת אופן איפשר לנשים, סוף סוף, להנות מרכיבה על אופניים תוך שמירה על צניעותן. לשכלול הבא בטכנולוגיית האופניים היה השפעה דרמטית עוד יותר עבור הנשים בפרט, ועולם הרכיבה בכלל.

יצרני האופניים ניסו להתמודד עם בעיית התאונות של האופניים הגבוהים, בעייה שהגבילה מאוד את התפשטות האופניים ושילובם בציבור הרחב. פיתרון אחד, למשל, היה להחליף בין הגלגל הקדמי והאחורי- דהיינו, גלגל אחורי ענק וגלגל קדמי קטן. הסידור הזה אמנם פתר את בעיית הנפילה קדימה בזמן עצירה פתאומית, אבל עכשיו הרוכבים היו נופלים אחורה כשהיו מטפסים בעלייה. ברור היה ששורש הבעיה נעוץ במרכז הכובד של האופניים שהיה גבוה מדי.

הפתרון המעשי היה, אם כן, הקטנת הגלגלים לגודל סביר וזה התאפשר רק בעקבות שני פיתוחים טכנולוגיים חשובים. הפיתוח הראשון היה שרשרת האופניים, שרשרת עשויה חוליות מתכת קטנות שתהיה גמישה דייה כדי להיכרך סביב ציר הדוושות ובו בזמן תהיה חזקה מספיק כדי להעביר את הכוח מהדוושה המסתובבת אל הגלגל. שרשרת החוליות פתרה באיבחה אחת כמה וכמה בעיות. היכולת להעביר את הכוח מהדוושה אל הגלגל איפשרה לתכנן את האופניים כך שההנעה תבוא מהגלגל האחורי, במקום מהגלגל הקדמי. המשמעות המיידית הייתה שיפור ביכולת התמרון של האופניים: הרבה יותר קשה להפנות את הגלגל הקדמי לכיוון מסוים ובו בזמן גם לדווש בו. השרשרת גם פתרה את בעית המהירות האיטית. השרשרת מחוברת לדוושות באמצעות גלגל שיניים קדמי ומסובבת גלגל שיניים שני על ציר הגלגל האחורי. ועל ידי שינוי גודלו של גלגל השיניים האחורי ניתן היה לשלוט ביחס העברת הכוח מהדוושה אל הגלגל. אם, למשל, גלגל השיניים האחורי קטן פי שניים מגלגל השיניים של הדוושות, אזי בכל סיבוב שלם של הדוושות הגלגל האחורי ישלים שני סיבובים. מכאן שבאותה מהירות סיבוב של הדוושות ניתן להגיע למהירות גבוהה פי שניים של האופניים. העיקרון הזה, יחס תמסורת בין גלגלי שיניים, היה פיתוח טכנולוגי חשוב מאוד שמאוחר יותר הייתה לו השפעה קריטית על התפתחות הרכב הממונע ותיבת ההילוכים שלו.

פיתוח טכנולוגי שני בדור החדש והנמוך של האופניים היה בגלגלים עצמם, והוא מגיע בזכותו של וטרינר סקוטי בשם ג'ון בויד דאנלופ. דאנלופ קנה לבנו תלת אופן, אבל הדרכים המשובשות הפכו את הנסיעה לסיוט של ממש. דאנלופ, הוטרינר שהיה גם חובב מכונות, המציא את הצמיג הפניאומטי- צמיג הגומי החלול- כדי לעזור לבנו, ובעקיפין הצעיד את האופניים לעידן חדש, עידן של זהב. החברה שהקים הוטרינר הסקוטי, חברת דאנלופ, היא אחת מהמובילות בשוק הצמיגים גם כיום.

אופניים ושחרור האישה

האופניים הנמוכים, עם שרשרת החוליות והצמיגים החלולים, כונו 'אופני בטיחות'- להבדיל מהאופניים הגבוהים שהיו כל דבר חוץ מבטוחים. דגמי האופניים החדשים של סוף המאה ה-19 היו כל כך נוחים ונעימים לנסיעה עד שבבת אחת הפכו האופניים לאמצעי התחבורה המועדף על כולם. הסוס איבד את מקומו לטובת האופניים ואת הכבישים בערים הגדולות מילאו עשרות ומאות אלפי זוגות אופניים.

עבור הציבור הנשי, אופניי הבטיחות היו מעבר לעוד כלי תחבורה נוח. התנועה לשחרור האישה החלה לצבור תאוצה אדירה לקראת תחילת המאה העשרים, והאופניים סימלו עבור הנשים המשוחררות את כל מה שטוב באידיאל האמנסיפציה. האופניים היו זולים והנשים לא היו תלויות בבעליהן או באבות שלהן כדי שיקנו להן אותם. עם האופניים אפשר היה להגיע ממקום למקום בקלות, כולל למקומות עבודה שעד אז לא היו נגישים לנשים. חופש התנועה שהקנו האופניים היה, עבור הפנימיסטיות, החופש של האישה.

הרכיבה על אופניים הפכה בתוך זמן קצר לסמל של הפמיניזם: נשים משוחררות הצטלמו לעיתונים כשהן רוכבות על אופניים, ספרים כמו 'איך למדתי לרכב על אופניים' עודדו נשים לעזוב את המטבח ולצאת מהבית ואחת ממנהיגות התנועה אמרה לעיתון ש"האופניים תרמו יותר מכל דבר אחר לשחרור האישה.". פמיניסית אחרת אמרה ש"האופניים הם תחליף מצוין לרוב הבעלים וכשהם מזדקנים ומתיישנים, אפשר להחליף אותם בדגם צעיר יותר מבלי לזעזע את הקהילה כולה." במיוחד דחפה הרכיבה על האופניים את הנשים להיפטר מסגנון הלבוש הויקטוריאני המסורבל. האופניים המציאו את האישה החדשה, האישה עם המכנסיים ואפילו- רחמנא ליצלן- המכנסיים הקצרים.

הגולם קם על יוצרו

כפי שציינתי, חידושים טכנולוגיים רבים שהומצאו עבור האופניים תרמו תרומה מכרעת להתפתחותה של המכונית. הבלמים, ההילוכים והצמיגים של האופניים מצאו את דרכם לכלי הרכב הממונעים. רוכבי האופניים, שמספרם בתחילת המאה העשרים כבר הגיע למיליוני אנשים, דרשו מהממשלות כבישים נוחים לרכב בהם. הכבישים הללו הם אותם הכבישים שאיפשרו את תנועת המכוניות הראשונות.

אבל הגולם קם על יוצרו. האוטומוביל, שחייב את הצלחתו לאופניים, היה מוצלח יותר מהם ותפס את מקומם. החל מהעשור הראשון של המאה העשרים החלה המכונית לתפוס את מקומה ככלי התחבורה הדומיננטי ומספרם של רוכבי האופניים דעך בהתמדה, בעיקר בארצות הברית. באירופה עוד המשיכו לרכב על אופניים ותרבות הרכיבה נשתמרה במידה מסוימת, אבל מעבר לים החל 'עידן הקרח' של האופניים. שלושים שנה מאוחר יותר, בשנות הארבעים, כבר כמעט ולא יוצרו אופניים למבוגרים בארצות הברית. כלי התחבורה שעליו אמר פעם הסופר המפורסם ה.ג.וולס "כשאני רואה אדם מבוגר רוכב על אופניים, יש בליבי תקווה לעתיד האנושות" – הפך להיות צעצוע לילדים ותו לא.

אחת מהסיבות שבעטיין האופניים לא הצליחו לתפוס בחזרה את מקומם ככלי התחבורה המועדף בתרבות המערבית היא היעדר החדשנות הטכנולוגית. בשלהי המאה התשע עשרה, עידן הזהב של האופניים, נרשמו המוני פטנטים והמצאות לאופניים. היו כל כך הרבה חידושים והמצאות בתחום, עד שאחד ההיסטוריונים כתב שבעיר וושינגטון שבארצות הברית היו אז שני בניינים שהיו מוקדשים לרישום פטנטים- אחד עבור פטנטים לאופניים, והשני עבור כל דבר אחר.

אבל מאז אותה תקופה לא חלה שום התקדמות טכנולוגית משמעותית בתחום האופניים. רוב המנגנונים והטכניקות שאנו רואים באופניים של ימינו הומצאו עוד במאה התשע עשרה, ורוב החידושים והשיפורים מאז מתרכזים בתחום הנדסת החומרים. האופניים מחקים בתחום זה את עולם התעופה, והמתכות הקלות והחזקות שמהם בונים את המטוסים מוצאות את דרכם עד מהרה גם לאופניים. אגב, מישהו כבר אמר פעם שלמעשה האופניים אף פעם לא נעשים קלים יותר. אופניים מטיטניום ששוקלים חמישה קילוגרם דורשים מנעול של חמישה עשר קילוגרם, לאופניים ששוקלים עשרה קילוגרם מספיק מנעול של עשרה קילוגרם ואופניים שמשקלם עשרים קילוגרם… לא צריך לנעול.

מי שסייעו לחנוק את ההתפתחות הטכנולוגית של האופניים היו, למרבה האירוניה, האירגונים המקצועיים והתחרותיים של רכיבה על אופניים. הארגונים הללו התנגדו לכל שינוי במבנה האופניים כדי שלא לפגוע בתחרות ההוגנת בין הרוכבים, וכתוצאה מכך האופניים המקצועיות כמעט ולא השתנו מסוף המאה התשע עשרה ועד שנות השלושים של המאה העשרים. ההילוכים, למשל, פותחו בסביבות שנת 1905 אבל במשך שלושים שנה נאסר על רוכבים מקצועיים להשתמש בהם בתחרויות. באופניים התחרותיים היו רק שני הילוכים וכדי להחליף ביניהם, על הרוכב  היה לרדת מהאופניים, לפרק את הגלגל האחורי ולהרכיב אותו מחדש.

החל משנות השישים והשבעים של המאה העשרים אנחנו עדים לפריחה מחודשת בתחום האופניים, במיוחד מאז שאופני ההרים הופיעו בזירה. משבר האנרגיה, המודעות לאורח חיים בריא ולצורך בשמירה על איכות הסביבה מביאים לכך שהאופניים חוזרים וצצים ככלי תחבורה מועדף. לאט לאט מבינות גם הממשלות השונות שסלילת דרכים לרוכבי אופניים והפחתה במיסוי על קניית אופניים יביאו תועלת לא רק לרוכבי האופניים עצמם אלא לציבור כולו. במקומות שונים באירופה מעודדות הרשויות רכיבה על אופניים בתוך הערים כתחליף לכלי רכב מזהמים ובזבזניים. אני רוצה להאמין שהעתיד, מבחינה זו, צופן לנו רק דברים טובים. כפי שאמר מיודענו ה.ג'.וולס- "באוטופיה, יהיו שבילי אופניים למכביר."

[עושים היסטוריה] 21: גלי פרא, מפלצות הים שהמדע לא הכיר.

הפודקאסט עושים היסטוריה

בפרק הפעם: על תופעת גלי פרא: גלים אימתניים המגיעים לגבהים של עד שלושים מטרים ויותר, המסוגלים להטביע ספינה ענקית בתוך שניות.

– מדוע לא הסכים המדע להכיר בקיומם של גלי הפרא, ואיך הכריח גל בודד את המדענים לשנות את דעתם?
– איך אפשר לעצור גל צונאמי ואיך זה קשור לספר השיאים של גינס?
– על גלי גיאות, ולמה גולשי גלים צריכים להזהר מיגוארים.
– על המיסתורין של איי פלאנאן הסקוטיים, ועוד סיפורים.

הנה קישור למאמר המלא של הפרק כטקסט, באתר הידען.

כמו כן, יצירה ישראלית מקורית: הפעם- 'אל תחזרי', של רני שחר. שירים נוספים של רני- באתר הבית שלו.
האזנה נעימה.
רן


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

גלי פרא: מפלצות הים שהמדע לא הכיר

כתב: רן לוי

במשך שנים רבות, המדענים וחוקרי האוקיינוסים האמינו שהם מבינים היטב את גלי הים. המודלים המתמטיים שפותחו עבור גלים אחרים, כמו גלי קול או גלים אלקטרומגנטיים, השתלבו בצורה חלקה גם במודלים שהסבירו את תופעת הגלים בים. גל, בסופו של דבר, הוא בסך הכול הפרעה מתפשטת במרחב – אנרגיה שמועברת ממקום למקום. הנוסחות המתמטיות שהסבירו את תופעת הגלים התאימו למגוון רחב מאוד של תופעות ואפשרו לחוקרים ולחזאים לפתח מודלים לניבוי גובה הגלים בים, כיוונם ומהירותם. אבל דווקא כשנדמה היה שהכול ברור, מובן וידוע – דווקא אז הגיע גל בודד שהתנפץ על עמודיה הגבוהים של אסדת קידוח נפט בים הצפוני לפני קצת פחות מעשרים שנה, וטרף את כל הקלפים.

לפני שנגיע אל הסיפור של אסדת הקידוח, הבה ונבחן את מה שיודעים המדענים על גלי הים כיום.

הרוח היא זו שיוצרת את רוב רובם של גלי הים שאנחנו מכירים. הרוח מכה במים, נושבת על פני אלפי קילומטרים מרובעים של ים פתוח ומעבירה אליו את האנרגיה שלה. הגלים מעבירים את האנרגיה הזו ונושאים אותה יחד איתם למרחקים עצומים, עד שהם פוגשים ביבשה.

לגל בים, כמו לכל הגלים באשר הם, יש שתי תכונות בסיסיות: גובה הגל ותדירות. גובה הגל הוא המרחק בין תחתיתו לפסגתו. התדר קובע את המרחק בין שתי פסגות של גלים צמודים. גובה הגלים ותדירותם נקבעים בהתאם לעצמת הרוח, הזמן שהיא נושבת והמרחב שעל פניו היא נושבת. אם עוקבים אחרי סערה במרכז הים התיכון, למשל, ניתן לחזות לפי משטר הרוחות שלה שבתוך כך וכך שעות יגיעו הגלים שנוצרו בעקבות הסערה אל החוף בישראל. הבנת מקור הגלים מאפשרת לחזאים לנבא ניבויים מדויקים למדי של גובה הגלים ואכן, המודלים אלו לחיזוי גובה הגלים נבדקו ונמצאו מדויקים פעם אחר פעם ושנה אחר שנה.

אבל לאורך השנים היו דיווחים רבים של ימאים שסיפרו על גלי ענק, גלי פרא מפלצתיים שהופיעו משום מקום בלב ים והכו בעצמה אדירה בספינותיהם. הגלים שתוארו בסיפורים הללו התנשאו לגבהים של שלושים מטרים ויותר, כמו בניינים בני עשר קומות. הסיפורים  שעברו מפה לאוזן בפאבים של ימאים ובמשמרות ארוכות על גשר הפיקוד, תיארו 'בור' ענק שנפער לפתע בלב ים, עשרות מטרים עומקו, ומיד בעקבותיו הופיע קיר עצום של מים: קיר אנכי כמעט, ששום ספינה לא יכולה לטפס עליו. ספינה שנפגעה מגל פרא שכזה בדרך כלל התפרקה וטבעה מיד, בפתאומיות שלא השאירה די זמן לימאים לרוץ אל סירות ההצלה שלהם, והם ירדו יחד אתה למצולות.

המדענים נטו לזלזל בסיפורים הללו. הם ראו בהם צ'יזבטים, סיפורי אגדות שימאים מספרים אחד לשני כדי להעביר את הזמן. היו להם כל הסיבות שבעולם שלא להאמין לסיפורים אודות הגלים המפלצתיים. המודלים המתמטיים המדעיים קבעו במפורש שגובה הגלים המרבי שעשוי להיווצר כתוצאה מפעילותה של הרוח על פני המים, הוא שנים עשר עד חמישה עשר מטרים לכל היותר, וכל העדויות וההוכחות הראו בוודאות שתיאוריה זו נכונה. גל של שלושים מטרים הוא אפשרי, על פי הנוסחות, אבל ההסתברות לקיומו נמוכה מאוד – אולי אחת לשלושים אלף שנים. זאת ועוד, הימאים ידועים לשמצה בתור מי שאוהבים לספר סיפורים חסרי שחר, להגזים הגזמות פרועות ובאופן עקרוני להשתכר ולעשות שטויות. בתקופות מוקדמות יותר, למשל, המלחים סיפרו על דרקונים ענקיים ומפלצות ים, על תופעות משונות במשולש ברמודה, בנות ים שחציין אישה וחציין דג ועוד כהנה וכהנה אגדות וגוזמות.

בשנת 1978 יצאה הספינה 'מינכן' להפלגה שגרתית מברמן שבגרמניה לארצות הברית. ה'מינכן' הייתה פאר צי הסוחר הגרמני: ענקית, מאתים ושישים מטרים אורכה, מצוידת ומאובזרת במיטב הטכנולוגיה העדכנית. שום סערה שגרתית באוקיינוס האטלנטי לא הייתה יכולה אפילו לדגדג ל'מינכן', והראדרים המתוחכמים שלה סרקו את האופק למרחקים אדירים כנגד סכנות כמו קרחונים או התנגשות עם ספינות אחרות.

בשלוש לפנות בוקר, בשניים עשר בדצמבר, נתקבלה הודעת אס-או-אס מה'מינכן'. את ההודעה קלטה ספינת סוחר יוונית שהפליגה באזור, והיא העבירה אותה לספינות אחרות ולגורמי ההצלה בחוף. בתוך שעות ספורות התארגן כוח חילוץ וסריקה שכלל עשרות ספינות וכלי טיס, אבל ה'מינכן' לא נמצאה. הספינה הגדולה ירדה למצולות וצוות של עשרים ושמונה מלחים על סיפונה.

מסתורין רב אפף את נסיבות היעלמותה של ה'מינכן'. מזג האוויר היה סוער למדי אבל לא מסוכן באופן חריג, והטביעה הפתאומית העידה על כך שהאירוע כולו היה אלים ומהיר מאוד. התעלומה רק גברה כשגילו המחפשים את אחת מסירות ההצלה של ה'מינכן'  צפה, ריקה על פני האוקיינוס. בדיקה של רפסודת ההצלה העלתה שהיא לא הורדה למים באופן מסודר על ידי הצוות, אלא הושלכה לים בעקבות מכה שספגה. הפינים שחיברו את הרפסודה לספינה היו עקומים ושבורים כאילו ספגו חבטה אדירה. אבל בזמן שגרה, סירת ההצלה הייתה תלויה באוויר בגובה של עשרים מטר מעל המים. איזה כוח אדיר הצליח להתרומם לגובה כזה ואז להכות ב'מינכן' בעצמה שהעיפה את הרפסודה מהמקום, וכנראה הטביעה את ספינת הסוחר כולה?

ועדת החקירה שהוקמה כדי לבחון את האסון לא הצליחה להגיע למסקנות החלטיות. הסיבה הרשמית שניתנה לטביעה הייתה 'אירוע חריג שנגרם כתוצאה ממזג אוויר קשה', אבל ימאים רבים העלו את הסברה שה'מינכן' נפגעה מגל ענק, בדומה לזה שתיארו האגדות. הרשויות לא מיהרו לאמץ את הסברה הזו כמובן. הרי המדענים שללו אפשרות קיום של גלי וענק ובנוסף, כל הספינות בעולם מתוכננות לעמוד בגלים של חמישה עשר מטרים – המגבלה התאורטית לגובה הגלים. להודאה באפשרות קיומם של גלים גבוהים יותר יש השלכות לא ברורות בעניין נושאים כמו תוקף הביטוח על הספינות ושינויים אפשריים בנהלי הבטיחות בהפלגה בים. אף אחד לא רצה להתחיל מהפכות בעניינים שכאלה, ועוד על סמך כמה פינים עקומים ברפסודת הצלה.

כל זה התהפך באחד בינואר, 1995.

הים הצפוני, מול חופי נורווגיה, היה סוער מאוד באותו היום, ידידיי. רוחות בעצמת הוריקן נשבו על המים והרימו גלים שגובהם הגיע עד לשניים עשר מטרים. על אסדת קידוח הנפט 'דראופנר', העובדים לא היו מודאגים במיוחד- האסדה תוכננה ונבנתה כך שגלים כאלה לא יסכנו אותה. בשעה שלוש בצהרים ניתנה הוראה לכל העובדים שהסתובבו על סיפון האסדה להיכנס למבנה כדי שלא להיפגע מהרוח החזקה, ואף אחד לא התנדב להישאר כדי לצפות בים הסוער.

זו גם הסיבה שאף אחד לא הבחין בגל המפלצתי שפגע באסדה בשעה שלוש ועשרים דקות, גל בגובה של כמעט עשרים מטרים. האסדה עומדת על סדרה של עמודים, כך שהגל לא גרם לנזקים משמעותיים, פרט לכמה קורות מתכת דקות שהתעקמו. למעשה, ייתכן ולא היינו יודעים עליו כלל – אלמלא מד לייזר מיוחד שהוצב על האסדה כדי למדוד את גובה הגלים מתחתיו. מד הלייזר הזה עשה את עבודתו נאמנה, וכשבחנו מהנדסי האסדה את רישום הגלים הם נדהמו כשראו את הקפיצה האדירה בגרף גובה הגלים. על פי כל מודל הנדסי מקובל, הגל שנמדד באותו היום היה כמעט בלתי אפשרי: הוא אמור להופיע לא יותר מפעם בעשרת אלפים שנה.

אבל מד הלייזר דייק בכל שאר המדידות לפני ואחרי פגיעת הגל, והיה תקין לחלוטין לכל אורך היום. המדענים שבחנו את המדידה לא יכולו, פשוט לא הצליחו, להתעלם מהנתונים שהחזיקו בידם. אחרי עשרות ומאות שנים של סיפורי אגדות וצי'זבטים של ימאים, עובדת קיומם של הגלים המפלצתיים הללו הייתה עכשיו בלתי ניתנת להכחשה.

מאיפה, אם כן, הגיע הגל הענקי שפגע באסדת 'דארופנר'?

האוקינוגרפים, חוקרי האוקיינוסים והימים, מכירים מספר תופעות טבע שעשויות לגרום להיווצרותם של גלי ענק, והחלו בוחנים ושוללים אותן אחת אחת.

צונמי, למשל, הוא תופעה מוכרת מאוד. אני מניח שעל ממדי ההרס שיכול הצונמי לגרום אני לא צריך להרחיב, במיוחד בעקבות הצונמי הגדול של 2004 שהרג כמאתיים ושמונים אלף איש סביב האוקיינוס ההודי. גלי צונמי מגיעים בשכיחות גבוהה, עד כדי אחת לכמה שנים באזורים כמו האיים היפנים, והם נחקרו באופן אינטנסיבי למדי בעשרות השנים האחרונות.

גל צונמי נגרם כתוצאה מתזוזה פתאומית של כמויות עצומות של מים באוקיינוס. הסיבה המוכרת והשכיחה ביותר היא רעידת אדמה, אבל היא לא היחידה: פגיעת מטאוריט במים, ניסויים גרעיניים תת מימיים, מפולות בוץ וגם התפרצויות געשיות יכולות לגרום לגלי צונמי, וכמויות אדירות של חומר נשפכות לים בבת אחת.

כפי שראינו באינספור סרטוני וידאו בשנים האחרונות, גלי צונמי יכולים להסתער על היבשה כשהם מתנשאים לגבהים של שלושים, ארבעים וחמישים מטרים לעתים, ואין דבר כמעט שיכול לעצור אותם. אני אומר 'כמעט', כי באסון האחרון בדרום מזרח אסיה נתגלתה – בטעות – שיטה לא מוכרת לבלום את המים: עצים. תושבי הכפר ההודי נליוודהפטי שתלו שמונים אלף עצים סביב הכפר שלהם בניסיון להיכנס לספר השיאים של גינס. היער שלהם היה הצלחה מעל ומעבר למצופה: הוא הצליח לבלום את הצונאמי של שנת 2004. שמונת אלפים איש קיפדו את חייהם בערים מסביב לכפר, ואילו הוא נשאר שלם.

אבל האפשרות שהגל שפגע באסדת 'דארופנר' הוא גל צונמי, נשללה מיד.

הגלים האדירים שאנחנו רגילים לקשר עם תופעת הצונמי, באים לידי ביטוי רק בקרבת החוף. בלב ים, כמו במקרה של אסדת הנפט, גלי צונמי אינם נראים בכלל כמו גלי צונמי. רחוק מהחוף אלו גלים נמוכים מאוד, בקושי מטר או שניים, ואורך הגל שלהם – המרחק בין פסגת הגל לתחתיתו  – יכול להגיע לכמה מאות קילומטרים. זאת אומרת, על ספינה בלב ים בכלל לא הייתם מרגישים שפגע בכם צונמי. רק כשהגל מגיע לקרבת החוף, הוא משתנה: ראשית מגיע תחתית הגל, ואז הים כאילו נסוג לאחור ונעלם. כמה דקות מאוחר יותר, מגיע פסגת הגל – וכשהוא מגיע, הוא אינו מפסיק להגיע! מכיוון שהגל כל כך ארוך, זה נראה כאילו הים פשוט עולה על גדותיו והגל ממשיך וממשיך.

צונמי, אם כן, אינו הגל שפגע באדסת 'דארופנר'. אפשרות נוספת, אם כן, היא גל גאות.

גל גאות, Tidal Bore, הוא אחת מתופעות הטבע המרתקות בעולם.

גאות ושפל מתרחשים בכל גוף מים על פני כדור הארץ – אפילו בכנרת, על אף ששם השינוי בגובה פני המים הוא קטן ולרוב בלתי מורגש. גאות ושפל מתרחשים באטיות, והמים עולים ויורדים לאורך שעות. אבל במספר קטן מאוד של מקומות על פני כדור הארץ, תנאים גאוגרפיים מיוחדים יכולים לגרום לכך שהגאות תופיע בבת אחת. למשל, אם פני החוף יוצרים מעין תעלה צרה וארוכה שמתעלת את הגאות דרכה, אזי הגאות יכולה להופיע כחזית גל בגובה של כמה מטרים – גל חזק מאוד שיכול לטפס למרחקים ארוכים מאוד במעלה נהרות. במקרים מסוימים הוא יכול להיות סכנה ממשית לספינות ששטות בנהר.

גלי גאות מעניינים מאוד את המדענים, אבל הם מעניינים עוד יותר את אוכלוסיית גולשי הגלים. מבחינת הגולשים, גלי גאות כמעט אידיאליים: הם מגיעים בכל יום בשעות ידועות מראש, ויש גלי גאות שאפשר לגלוש עליהם למרחק של עשרה קילומטרים. גם כאן אני משתמש במילה 'כמעט', כיוון שיש לגלי גאות חסרונות מסוימים. גל גאות גבוה במיוחד באחד מיובלי האמזונס שבברזיל מכונה "פורורוקה" ומושך אליו גולשי גלים רבים. הוא גם מושך אליו – הפעם שלא מרצון – גם כל מיני יצורים מהג'ונגלים של האמזונס שנסחפים לנהר כמו תנינים, אנקונדות, יגוארים ועכבישים, ועוד כל מיני דברים שיש להם נטייה להפוך את הגלישה לחוויה דרוויניסטית-משהו.

בנהרות אחרים, גלי הגאות מסוכנים מספיק גם ללא עזרים חיצוניים. נהר 'הדרקון הכסוף' בסין מתהדר בגל הגאות הגבוה בעולם, תשעה מטרים, ונאמר עליו שאיש לא הצליח להישאר זקוף על הגלשן שלו ליותר מאחת עשרה שניות.

אבל בלב האוקיינוס אין גלי גאות, ועל כן גם אפשרות זו נפסלה על הסף. המדענים הבינו פתאום שהפיתרון לחידת גלי הפרא חייב להיות מודל חדש לגמרי, תאוריה חדשה.

השלב הראשון בפיתוח המודל החדש היה, כמובן, איסוף מידע. החוקרים בחנו בשנית את המידע שהתקבל לאורך השנים ממצופי מדידת גלים והחזרים מרדארים על החוף, הפעם ללא דעות קדומות וללא ספקנות. התוצאות הדהימו אותם ממש: במקום גל אחד כל שלושים אלף שנה, גלי פרא הופיעו במאות ובאלפים. במקרה אחד, נספרו למעלה מארבע מאות גלי פרא בגבהים של עשרים מטרים ויותר על פני שניים עשר שנים של מדידה רצופה. הסיבה לכך שאיננו רואים את הגלים הגבוהים הללו לעתים תכופות, היא שהם בדרך כלל נעלמים מהר מאוד – בדרך כלל תוך דקות מהרגע שהופיעו.

כעת ניתן היה גם לפתוח את ספרי ההיסטוריה ולהבין טוב יותר אסונות ימיים שנותרו עד כה ללא הסבר, כמו האירוע שכונה 'המסתורין של איי פלנן'.

בשנת 1899 נחנך מגדלור חדש על קבוצת האיים הנידחת הזו בצפון סקוטלנד, כעשרים מיילים ימיים מהחוף. במגדלור הוצבו שלושה אנשים שתפקידם היה לתפעל את המגדלור ולתחזק אותו. כשנה לאחר שהוקם המגדלור, כמו בכל שבוע, הגיעה ספינת אספקה אל האיים כדי לצייד את השומרים – אבל האי היה ריק. כל שלושת השומרים נעלמו ללא עקבות, כשהם משאירים מאחוריהם סימנים של חיפזון: חליפות סערה שלא נלבשו, כיסא שנפל על הצד במטבח.

בדיקה של המגדלור גילתה נזקים מפתיעים: קופסה שעמדה בגובה של כשלושים ושלושה מטרים נשברה, מעקה בטיחות ממתכת היה עקום לגמרי וסלע ששקל קרוב לטונה הוזז ממקומו. חוקר שבחן את האסון העלה את הסברה שגל גדול, או סידרת גלים עצומים שטפו את האי ואת השומרים – אך כיוון שגל בגובה כזה נחשב כבלתי אפשרי, הועלו  סברות ותאוריות רבות לאורך השנים: החל מריב שפרץ בין השומרים ונסתיים ברצח והתאבדות, דרך חטיפה בידי מרגלים זרים ועד למפלצות ים מסתוריות שטרפו את השלושה. בעקבות הגילויים אודות גלי הפרא, הסברה המקובלת היום היא ששניים מהשומרים עבדו בקרבת החוף, והשומר השלישי הבחין בגל ענק שמתקרב אליהם. הוא מיהר לרוץ אליהם כדי להזהירם, לא עוצר כדי לקחת את המעיל או להרים את הכסא שהפיל – אבל הגל שטף גם אותו, והטביע את שלושתם.

מקרה מפורסם אחר הוא זה של האוניה 'קווין מארי', ספינת נוסעים מפוארת וגדולת ממדים. במלחמת העולם השנייה ה'קווין מארי' גויסה כדי להעביר חיילים אמריקאים לחזית באירופה. בדצמבר 1942, כשעל סיפונה כשישה עשר אלף חיילים, פגע גל פרא בספינה. הגל האיום הזה, שלושים מטר של מים זועמים, התנפץ לתוך דופן הספינה וגרם לה להגיע להטיה של חמישים ושתיים מעלות. הספינה התיישרה אט אט ואז צלעה חזרה לנמל, אבל מהנדסים שבדקו את ה'קווין מארי' ציינו שאם הספינה הייתה נוטה בעוד שלוש מעלות בלבד – היא הייתה מתהפכת וטובעת יחד עם כל שישה עשר אלף החיילים שעליה, אסון שהיה מגמד את זה של הטיטניק. הסיפור על ה'קווין מארי' היווה את ההשראה, מאוחר יותר, לספר 'הרפתקה בפוסידון', שהפך גם לסרט מפורסם.

סקירת נתוני העבר, יחד עם תצלומי לווין ומידע נוסף, גילתה עד מהרה שיש אזורים על פני הגלובוס המועדים לפורענות ויש בהם ריכוז גבוה במיוחד של גלי פרא. מסוכנים במיוחד הם האזורים שבהם גלים שנעים לכיוון מסוים פוגשים זרם ימי שנע היישר לקראתם, כפי שמתרחש לא הרחק מחוף דרום אפריקה. גילוי זה הביא לכך שהאזורים הבעייתיים הוצאו מרשימת נתיבי השייט, והימאים תודרכו לשמור מהם מרחק.

אבל הבעיה הייתה שגלי פרא הופיעו בכל מקום, ולא רק באזורי מפגש בין זרמים וגלים. עדיין היה צורך להסביר מאין הגיעו ואיך, אולי, ניתן לחזותם.

נכון להיום, אין תאוריה אחת שמוסכמת על כל המדענים. בחלוקה גסה, התאוריות לגבי היווצרות גלי הפרא נחלקות לשתיים: ליניאריות מול לא-ליניאריות.

התאוריות הליניאריות גורסות שגל פרא הוא תוצאה של סכום של גלים. זאת אומרת, יש מצבים מסוימים שבהם הגלים שנעים בדרך כלל בנפרד אחד מהשני, מתחברים זה לזה ויוצרים גלים גבוהים יותר. זו המשמעות העקרונית של המילה 'ליניארי' – אם ניקח גל בגובה עשרה מטרים, ונוסיף אותו לגל אחר בגובה עשרה מטרים נקבל גל חדש בגובה עשרים מטרים. ניקח, לדוגמה, סדרת גלים בתדירות גבוהה וסדרת גלים שנייה בתדירות נמוכה. חוקרי האוקיינוסים יודעים מזה זמן רב שגלים בתדירות נמוכה – דהיינו, גלים ארוכים ומסודרים – נעים במים מהר יותר מגלים בתדירות גבוהה. ייתכן מצב שבו סדרת גלים בתדירות נמוכה רודפת אחרי גלים בתדר גבוה ומשיגה אותם – ואז הגלים מתווספים זה לזה או מבטלים זה את זה: זו תופעה פיזיקלית ידועה המכונה 'התאבכות'. הגלים שמתווספים זה לזה יכולים להגיע לגובה רב.

התאוריות הליניאריות אינן מושלמות כיוון שהן דורשות מצבים מסוימים מאוד כדי ליצור גלי פרא, מצבים שייתכן ונדירים למדי בים הפתוח.

התאוריות הלא-ליניאריות לעומתן, נוקטות בגישה אחרת. הן מסתמכות על משוואות שנלקחו מעולם מכניקת הקוונטים ומנסות להכיל אותן גם על הכאוס של הים הפתוח. משוואת שרדינגר, למשל, היא משוואה חשובה מאוד במכניקת הקוונטים ומתארת את האלקטרונים באטום כגלים שנעים סביב הגרעין. גרסה של המשוואה הזו, שמכונה 'משוואת שרדינגר הלא-ליניארית', יעילה במיוחד ליישומים באופטיקה וגם, כך מסתבר, לניתוח תנועת גלי הים. על פי משוואה זו יש מצבים שבהם גלים רגילים לחלוטין עלולים להתחיל 'לינוק' אנרגיה מהגלים שסביבם. הם מתחילים לגדול ולהתעצם על חשבוןהגלים אחרים, שנעשים נמוכים יותר ויותר. התוצאה היא אותו 'בור של מים' שמתקבל לפני גל פרא כזה.

כאמור, כל המחקרים על גלי פרא נמצאים עדיין בראשיתם, ואיש אינו יודע בוודאות איך, מתי והיכן הם נוצרים. ההפלגה על שבעת הימים הייתה מאז ומעולם עיסוק מסוכן. התקדמות הטכנולוגיה נתנה לנו, אולי, את התחושה המוטעית שהצלחנו להשתלט על הים, לרסן אותו ולרתום אותו לצרכינו: חשבנו שהספינות הענקיות שאנחנו בונים והידע הרב שנצבר אודות סופות וחיזוי מזג האוויר הפך את המסע בים לעניין שגרתי ומשעמם.

אבל כמו במקרה של ה'טיטניק', הטבע מוכיח לנו שוב שאיננו גדולים, חזקים וחכמים כמו שאנחנו נוטים לפעמים לחשוב את עצמנו. לפחות בזמן הנראה לעין, המרחבים העצומים של האוקיינוסים ימשיכו להיות עוינים וקשים עבורנו, ממש כפי שהיו מאז ימי קדם. הימאים בספינותיהם אינם יכולים להרשות לעצמם, עדיין, להניח את המשקפות. הם חייבים להמשיך לסרוק את האופק ולחפש את גלי הפרא, ואולי עוד מפלצות-ים שהמדע אינו מכיר.

[עושים היסטוריה] 20: אייזק אסימוב – מדע בידיוני, ללא חייזרים

הפודקאסט עושים היסטוריה

הפרק הפעם עוסק באייזק אסימוב, אחד משלושת ענקי המדע הבדיוני בתקופת תור-הזהב של הז'אנר וסופר פורה בצורה בלתי רגילה- כמעט חמש מאות ספרים ומאמרים עד מותו בנסיבות מצערות בשנת 1992. על היחס של אסימוב לדת, ולאיזה גן עדן הוא היה רוצה להגיע (רמז: לא גן העדן ה'סטנדרטי'). על ההסכם הג'נטלמני בין אסימוב לארתור סי. קלארק ועל הקשר בין כפר ניגרי נחשל לכוכב בעל שש שמשות.


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

אייזק אסימוב: מדע בידיוני, ללא חייזרים

כתב: רן לוי

אסימוב נחשב לאחד משלושת הענקים של המדע הבדיוני, יחד עם ארתור סי. קלארק ורוברט היינלין. הסיפורים שכתב זכו באופן קבוע לפרסים ותארי כבוד, וסדרות הספרים שלו נחשבות עד היום לקלאסיקות וזוכות לאיזכורים וחיקויים אין ספור. התקופה בה כתב, משנות הארבעים של המאה העשרים ועד שנות התשעים, נחשבת לתור הזהב של ז'אנר המדע הבידיוני. הוא נחשב לאחד הסופרים הפורים ביותר בהיסטוריה: באמתחתו לא פחות מחמש מאות ספרים, הישג נדיר אפילו בעידן מכונת הכתיבה והמחשב. סביר להניח שהיה מוסיף עוד כמה וכמה ספרים לרשימה הארוכה הזו, אלמלא מותו בשנת 1992 בנסיבות מצערות עליהן ארחיב בהמשך.

אייזיק אסימוב נולד ברוסיה ב-1920 ליהודה ורחל אסימוב. כפי שאתם בוודאי מנחשים, אסימוב היה יהודי ואפילו היה דובר יידיש שוטפת, אם כי היה אתאיסט מושבע. כשהיה ילד קטן היגרו הוריו לארצות הברית ופתחו שורה של חנויות לממתקים בניו-יורק. בחנויות אלו היה מקובל למכור גם מגזינים זולים ושם התוודע אייזיק למדע הבידיוני בפעם הראשונה, באמצעות הסיפורים שהופיעו באותן חוברות.

הקריירה הסיפורתית של אסימוב הייתה הצלחה מסחררת כבר מתחילתה. הסיפור הראשון והשני שהגיש לפרסום במגזין מדע בידיוני נדחו על ידי העורך, אבל השלישי התקבל. לא חלפו שנתיים והוא כתב את הסיפור 'שקיעה', שזכה בתואר 'סיפור המדע הבידיוני הקצר הטוב ביותר בכל הזמנים' בשנת 1968. את הכבוד הזה העניקו לאסימוב עמיתיו בכנס סופרי המדע הבדיוני של ארצות הברית.

שקיעה

'שקיעה', באנגלית Nightfall, מספר את סיפורם של תושבי כוכב הלכת לאגאש, אותו מקיפות לא פחות משישה שמשות. כתוצאה מכך הלילה לא יורד על לאגאש: בכל זמן נתון ובכל נקודה על פני הכדור תמיד ישנה לפחות שמש אחת בשמיים.

מנקודת מוצא מרתקת ומשונה זו יוצא אסימוב למסע שחוקר את את ההשלכות שיש למצב המוזר הזה על החברה האנושית. כן, האנושית. אסימוב כתב, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת, 'מדע בידיוני חברתי'- הוא התעניין תמיד באופן שבו בני האדם מגיבים להתפתחויות טכנולוגיות ובקונפליקטים שעולים מהן. בכל ספריו של אסימוב לא נמצא אפילו לא חייזר אחד.

מכיוון שאין לילה על לאגאש, תושביו לא מודעים לכך שישנם עוד כוכבים בשמיים מסביבם ולמעשה האסטרונומיה היא מדע מנוון ולא מפותח כלל. כתוצאה מכך חוקי טבע שנראים לנו בסיסיים כמו כוח המשיכה האוניברסלי וחוקי ניוטון לא נתגלו על לאגאש באותה המהירות שבה נתגלו בכדור הארץ. הפיסיקה, שאצלנו נחשבת כ'מלכת המדעים', היא מדע זניח ואיזוטרי יחסית על לאגאש. נקודת המוצא הזו שבחר אסימוב מעניינת במיוחד מכיוון שכאן אסימוב, שאהב מאוד היסטוריה, מדגים לנו כאן עד כמה חשובה הייתה האסטרונומיה להתפתחותו של המדע על כדור הארץ. כפי שתיארתי בפרק על ביג-בן, למשל, מושגי הזמן שלנו קשורים באופן הדוק לתנועת גרמי השמיים, והמדענים האמיתיים הראשונים היו אסטרונומיים: קורפרניקוס, לדוגמא. אלמלא האסטרונומיה, המדע והטכנולוגיה היו נחשלים ומפגרים בסבירות גבוהה.

המדענים בסיפור 'שקיעה' מגלים שתי תגליות מפתיעות פחות או יותר בו זמנית. הראשונה היא שמדי אלפיים שנה מתרחש ליקוי חמה נדיר שבמסגרתו מוסתרות כל ששת השמשות מאחורי הירח (הבלתי ידוע, עד כה) של לאגאש, וכוכב הלכת צולל לתוך לילה חשוך שנמשך כעשרים וארבע שעות. התגלית השניה היא שמדי אלפיים שנה מתרחש ארוע קטסטרופלי על לאגאש שגורם למחיקה כמעט טוטאלית של הציוויליזציה. האסונות הללו מתרחשים באופן מחזורי וקבוע, כפי שמעידים שרידיה של עיר עתיקה שמראים שהיא נהרסה ונבנתה מחדש בכל אלפיים שנה במשך עשרות אלפי שנים.

הקשר בין שתי התגליות הללו מתברר עד מהרה על ידי פסיכולוג שמבין שמי שאחראי ל'אסון הטבע' המסתורי הזה הוא למעשה בני לאגאש עצמם. החשיכה היא מצב לא טבעי על לאגאש ואף אחד לא מסוגל לסבול חושך מוחלט ליותר מכמה דקות רצופות. כשהלילה יורד בפתאומיות כזו על הכוכב כולו התושבים ההיסטריים נתקפים בשגעון, שורפים מכל הבא ליד רק כדי לגרש את החושך והתרבות האנושית כולה עולה בלהבות.

המדענים, שמבינים שהם אינם יכולים למנוע את רוע הגזירה, מנסים לשמר את הידע שנצבר במחזור התרבות הנוכחי כדי להעבירו לאנשי המחזור הבא ובכך, אולי, לשבור את שרשרת ההרס האכזרית הזו. מי שמפריעים להם הם חברי קבוצה דתית שהספרים העתיקים שלהם מספרים על בואו של סוף העולם בכל אלפיים שנה.

כאן בא לידי ביטוי מוטיב חזק מאוד בכל ספריו של אסימוב: הסלידה מהדת. אסימוב, באופן אישי, לא שנא את הדת או את הדתיים- לא את היהודים ולא את הנוצרים- אבל לא האמין באלוהים ובגמול שאמונה זו תיתן למאמינים בעולם הבא. הוא אפילו דחה בבוז את ההצגה המקובלת של 'גן העדן' השמיימי. "איפה ישנו גן העדן שבו ניתן לכתוב, לחקור, לקיים שיחות מעניינות, לחקור תופעות מדעיות מעניינות?" שאל אסימוב, והשיב לעצמו- "עדיין לא שמעתי על גן עדן שכזה."

בכל ספריו עובר כחוט השני הרעיון שלפיו רק המדע, ולא הדת, הוא המפתח להצלחה ולהישרדותו של המין האנושי בעתיד כנגד כל הקשיים והבעיות שהוא עלול להתקל בהם. במקרה של 'שקיעה', אנשי הכת הדתית- למרות שהם יודעים שהאסון הולך ומתקרב- לא מוכנים לסייע למדענים ואפילו מתנגדים להם, מתוך פרשנות קנאית של כתבי הקודש שלפיה האסון הוא צו אלוהי ואסור להתנגד לו. אסימוב מראה לנו כאן שגם אם הידע עצמו קיים גם בדת וגם במדע- רק במסגרת המדע אפשר לעשות בו שימוש אמיתי לטובת האנושות.

כאילו כדי לשים את הנקודה בסוף הטיעון הזה של אסימוב, מספר לנו הבי.בי.סי הבריטי על מהומות שהתרחשו בניגריה בשנת 2001 בזמן ליקוי חמה. תושביה של העיירה מיידוגורי הם מוסלמים אדוקים. כשהשמש החלה להעלם יום אחד בעקבות ליקוי החמה, המטיפים במסגדים הכריזו שמדובר בעונש אלוהי על החטאים והכפירה של תושביה הנוצרים של העיירה. ההמון המשולהב והמוטרף מפחד שמא אלוהים לא יחזיר את השמש לשמיים, שרפו כנסיות והרסו פאבים וכיוצא בזה. הנה ההוכחה הניצחית שהמציאות עולה על כל דמיון, ואני מניח שאפילו אסימוב היה מתקשה להאמין שהסיפור שלו קם לתחייה בצורה כל כך משכנעת.

הסיפור 'שקיעה' היה נקודת מפנה בקריירה של אסימוב, והציב אותו בשורה הראשונה של סופרי המדע הבדיוני. המעריצים התווכחו ביניהם תמיד מי סופר טוב יותר: אסימוב, או ארתור סי. קלארק שחתום על קלאסיקות כמו 'אודיסאה בחלל 2001'. המחלוקת הזו יושבה סופית כשאסימוב וקלארק החליטו, בזמן נסיעה במונית ברחוב פארק אבניו שבניו-יורק, על הסידור הבא: אסימוב יצהיר תמיד שקלארק הוא סופר המדע הבידיוני הטוב ביותר בעולם, וקלארק יאמר תמיד שאסימוב הוא הסופר הטוב ביותר בעולם. ההסכם הזה זכה לשם 'הסכם אבניו-פארק של אסימוב-קלארק'. ארתור סי. קלארק הקדיש את אחד מספריו לאסימוב, וכתב – "הסופר השני הטוב בעולם מקדיש ספר זה לסופר השני הטוב בעולם."

סדרת 'המוסד'

עוד כבוד גדול נפל בחלקו של אסימוב כשסדרת ספרים שכתב, סדרת 'המוסד', זכתה בפרס "סדרת המדע הבידיוני הטובה ביותר בכל הזמנים" בשנת 1965 כשהיא מקדימה את 'שר הטבעות' של טולקין.

סדרת 'המוסד', Foundation, עוקבת אחרי ההיסטוריה האנושית במשך כעשרים אלף שנים, כשהאנושות כבר התפשטה לכל מרחבי הגלקסיה ואוכלוסייתה מונה טריליונים רבים.

אסימוב מעלה את הרעיון הבא. בני אדם הם יצורים בלתי צפויים שלא ניתן לחזות את פעולתם מראש, אבל ייתכן שהתנהגותם של ביליוני בני אדם דווקא כן ניתנת לחיזוי. באמצעות השימוש בכלים מתמטיים סטטיסטיים וניתוח פסיכולוגי של האדם הממוצע, ניתן לצפות את תגובתם של מאסות גדולות של אנשים. אסימוב מכנה את המדע החדש הזה 'פסיכוהיסטוריה', והוא מעניק לדמות הראשית של הסדרה- הפסיכוהיסטוריון הארי סלדון – את היכולת לחזות את עתיד האנושות עשרות אלפי שנים קדימה ובעקבות זאת גם את היכולת לתמרן את ההיסטוריה העתידית של האנושות לכיוונים שרצויים לו.

אסימוב נשען כאן על רעיון מדעי מוכר: התרמודינמיקה הסטטיסטית, שהוא ענף בפיזיקה שעוסק בניתוח התנהגותם של אטומים וחלקיקים אחרים אבל בכמויות גדולות. כמו בפסיכוהיסטוריה, נקודת המוצא של התרמודינמיקה הסטטיסטית היא שאין דרך מעשית לעקוב אחר מסלול תנועתו של אטום בודד. אבל מהכרות של החוקים הבסיסיים ששולטים בהתנהגותו של האטום הבודד והכלה שלהם על מיליארדי אטומים – ניתן בהחלט לחזות איך יתנהג החומר במצבים מסוימים. אם נחמם גז בתוך בלון, לדוגמא, אין לנו שום סיכוי לדעת כמה מהר ינוע כל אטום ואטום של הגז. אבל בתור קבוצה, ניתן להעריך בדיוק רב מה תהיה התפלגות המהירות בין האטומים- דהיינו, כמה אטומים ינועו מהר וכמה ינועו לאט. מתוך ידע זה אפשר לחשב מה יהיה הלחץ שיפעיל הגז על דפנות הבלון, למשל, או מה תהיה הטמפרטורה שלו.

הפסיכוהיסטוריה, אם כן, מפעילה עקרונות אלה על אנשים במקום אטומים ומכאן מאפשרת לחזות את העתיד. אנשים הם קצת יותר מורכבים מאטומים (חלקם, לפחות) ולכן קשה יותר לדעת את כל החוקים הבסיסיים ששולטים על התנהגותנו – זו הסיבה שמדובר כאן במדע בידיוני, בסופו של דבר. אסימוב מודע לקושי הזה, והוא פותר אותו על ידי הצבת כל העניין בעתיד הרחוק מאוד, וגם מציין שניתוח התנהגותם של בני אדם תקף רק כשהאוכלוסייה מונה טריליונים על גבי טריליונים של פרטים, ולא מיליארדים או מיליונים כמו על כדור הארץ כיום.

לי יש תחושה שאסימוב נשען כאן על יסוד נוסף, אינטואטיבי יותר. למרות שאיש אינו יכול לחזות את העתיד בוודאות, ישנה קבוצה של אנשים שמתהלכים בינינו, כאן על כדור הארץ, שמשוכנעים שיש להם את היכולת הזו. הם מנסים לנתח את התנהגותם של קבוצות גדולות של אנשים ולתעל אותה לצרכים שלהם. יש כאלה שטוענים בציניות שקבוצת האנשים הזו היא היא השולטת בנו באמת, ולא גופים מוכרים יותר כמו הממשלה או הפרלמנט. אני מתכוון כאן לאנשי פרסום, כמובן. הפרסומאים נעזרים בכל טריק פסיכולוגי, בכל שבריר של מידע על אופי המחשבה האנושי והתגובות שלנו לגירויים שונים כדי לדחוף אותנו לפעול בכיוון שהם מעוניינים לכוון אותנו אליו: מלקנות מוצר מסוים ועד להצביע למועמד כלשהו בבחירות. היכולת שלהם להשפיע על האדם הבודד מוגבלת מאוד, אבל יש להם השפעה רבה על התודעה הקבוצתית. מבחינה זו, יכול להיות שג. יפית היא ההארי סלדון האמיתית, משונה עד כמה שזה נשמע. בו נקווה שהיא תמשיך לנסות ולמכור לנו מיונז דל-קלוריות, ולא תנסה להשתלט על הגלקסיה כולה.

רעיון הפסיכוהיסטוריה נותן לאסימוב מקום לעסוק בחומרים שהוא אוהב, דהיינו – מדע בדיוני חברתי. אסימוב מביא בסיפורי המוסד דילמות מרתקות שבמרכזן השאלה האם האדם הוא אדון אמיתי לגורלו, או שהכל קבוע מראש. הדמויות בספרים שלו נקרעות בשאלה האם יש בכלל טעם בפעולות שהן עושות, או שהן רק בובות מתוכנתות שנשלטות על ידי הארי סלדון והפסיכוהיסטוריה שלו.

מבחינה זו, הוא ממשיך את הויכוח התיאולוגי עתיק היומין לגבי מידת חופש הפעולה שנותן אלוהים לאדם: אם אלוהים הוא כל יכול ומסוגל לקבוע את העתיד, האם לאדם יש בכלל עצמאות כל שהיא? במילים אחרות, אם אנחנו חוטאים – האם אנחנו אשמים באמת, או שאלוהים קבע מראש שאנחנו נחטא ולכן אין טעם בכלל לנסות ולשמור מצוות. ויקטור בן עזרא, שמסייע לי באופן קבוע בהכנת התוכנית, הסביר לי שחכמי דת כבר הגיעו לפתרון לדילמה הזו: אלוהים משאיר לאדם את זכות הבחירה בין רע לטוב. הוא רוצה שנעשה שימוש בשכלנו, וניקבע את עתידנו במו ידינו. הפיסיקאי סטיבן הוקינג העיר בעניין זה פעם שמניסיונו, גם האנשים שמאמינים בכל ליבם שהגורל ידוע וקבוע מראש – עדיין מסתכלים ימינה ושמאלה כשהם חוצים את הכביש.

סדרת הרובוטים

סדרת ספרים חשובה נוספת שכתב אסימוב היא סדרת 'הרובוטים'. זו סדרה נפרדת ועצמאית של ספרים וסיפורים שאסימוב החל לכתוב עוד בשנות הארבעים, ללא קשר לסדרת המוסד. בהברקה של גאונות ספרותית ממש, הצליח אסימוב לחבר את סדרת 'הרובוטים' עם סדרת 'המוסד' בשנות השמונים. שלושת הספרים האחרונים שכתב בסדרת 'המוסד' משלבים את שתי הסדרות הללו לעלילה אחת קוהרנטית והגיונית, ויוצרים יקום והיסטוריה עתידית מרתקים ממש.

סדרת הרובוטים, על אף שלא זכתה בפרסים ותארי כבוד, היא לטעמי המקום שבו הצליח אסימוב להותיר את חותמו באופן הברור ביותר על העולם הטכנולוגי של ימינו. ראשית, אסימוב הוא זה שטבע את המילים 'רובוט' ו'רובוטיקה' בהן אנחנו משתמשים עד היום – הוא שאל כאן מהשפה הצ'כית את המילה "רובוטובאט" שמשמעותה 'עבודה כפויה'. מכונות כמו-אנושיות הופיעו בספרות עוד לפני אסימוב אבל תמיד בהקשר שלילי: פרנקנשטיין או הגולם מפראג, לדוגמא. אסימוב הוא הראשון שנתן לרובוטים אופי חיובי, כשהוא מראה כיצד הם יכולים לסייע לאנושות. הוא סילק מהם את ההקשרים המפחידים והשליליים באמצעות המצאה ספרותית חשובה נוספת- 'שלושת חוקי הרובוטיקה'.

שלושת חוקי הרובוטיקה, על פי אסימוב הם אלה: רובוט לא יפגע באדם, או יניח לו להפגע. רובוט יציית תמיד לפקודותיו של האדם, אלא אם פקודות אלה סותרות את החוק הקודם. הרובוט יגן על עצמו, אלא אם כן הגנה זו עומדת בסתירה לשני החוקים הקודמים.

שלושת החוקים הללו הם הבסיס לכל סדרת ספרי הרובוטים של אסימוב, שבהם הוא למעשה בוחן את כל ההשלכות האפשריות של החוקים הללו על התנהגות הרובוטים והאינטרקציה שלהם עם בני אדם. הוא שובר את החוקים, עוקף אותם, משנה אותם, גורע מהם ומוסיף עליהם בעשרות ואריאציות שונות. חשוב לציין כאן שאסימוב לא מנסה כלל להסביר איך הרובוטים עובדים, מה הטכנולוגיה שמאחוריהם ואו אפילו איך מומשו שלושת החוקים בתוך מוחותיהם. כל המטרה של התרגילים הספרותיים כאן היא לספק לנו הצצה לבעיות המוסריות וחברתיות שעלולות לצוץ בעתיד כתוצאה מהתקדמות הטכנולוגיה. אסימוב נוגע כאן בשאלות בסיסיות מאוד כגון: מה מבדיל אדם מרובוט? מתי חשוב יותר שרובוט יגן על עצמו מאשר על האדם? מהן ההשלכות של ויתור על חלק מהחוקים ואיך, למרות החוקים הקשיחים והבלתי מתפשרים, יכולים בני אדם בכל זאת להשתמש ברובוטים כדי לפגוע אחד בשני.

המסקנה הסופית של אסימוב, אותה הוא מביא לידי ביטוי בספרים האחרונים של סדרות 'המוסד' ו'הרובוטים', עשויה להפתיע את המאזינים. כפי שציין אריה סתר במאמרו 'המחשב והמוח ע"פ אסימוב', נדמה שהסופר שינה לאורך השנים את גישתו העקרונית כלפי הפוטנציאל הטמון במחשבים. אם בתחילה עולה מהספרים שרובוטים ומחשבים יכולים להחליף את בני האדם, לתפוס את מקומם בביצוע משימות מסובכות ומורכבות ובאופן כללי יגיעו לרמת אינטליגנציה שוות ערך (או אפילו עולה על) המוח האנושי – בספרים האחרונים דעתו מקבלת תפנית פאסימית יותר.נזכיר כאן שאסימוב החל לכתוב בשנות הארבעים, כשמחשבים היו נדירים מאוד. ככל שמחשבים הפכו יותר ויותר נפוצים אסימוב גם החל להבין טוב יותר את המגבלות שלהם: את חוסר הגמישות, את היעדר האינטואיציה וכוח היצירה.

ייתכן ושינוי גישה זה הוא שגרם לכך שבספרים המאוחרים יותר מגיעים הרובוטים של אסימוב למסקנה שעצם נוכחותם בין בני האדם עשויה לסכן את האנושות. שני רובוטים בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד, גיסקארד ודאניל, מבינים ששלושת החוקים בשילוב העדר הגמישות והמעוף של הרובוט- חונקים את בני האדם. על פי החוקים, הרובוטים מחויבים למנוע מבני אדם מלהכנס למצבים מסוכנים, אבל חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי הוא ההליכה אל הלא נודע, אל הגילוי, אל האופק הלא ברור והמסוכן לפעמים. אם הרובוטים לא יתנו לבני האדם את האפשרות ליטול סיכונים, האנושות תגווע ותעלם. הרובוטים מחליטים שטובת האנושות עדיפה על טובת האדם הבודד, ונעלמים לתמיד.

אישיותו של אסימוב

אישיותו של אסימוב הייתה מרתקת. פרט לספרות המדע הבידיוני שבה הצטיין כל כך, אסימוב כתב עשרות ומאות ספרים ומאמרים על מדע פופלארי וטכנולוגיה. הוא ראה בחינוך הציבור למדע מעין שליחות אישית שלו. "אם המדע יוצג לילדים בצורה לא טובה," אמר אסימוב, "הילדים עלולים לפתח שנאה ופחד ממנו – וזה מצב גרוע יותר מאשר אם לא הצגנו את המדע לילדים בכלל."

הוא כתב גם על היסטוריה, נושאים חברתיים, שמירה על איכות הסביבה, בזבוז המשאבים המתכלים של כדור הארץ ואפילו ספרי בדיחות. השטף הבלתי יאמן של ספרים בכל תחום ובכל נושא, הביא את הסופר קורט ווניגוט לשאול את אסימוב 'איך זה מרגיש לדעת הכל?' אסימוב השיב שהוא יודע רק מה מרגיש זה שאומרים עליו שהוא יודע הכל- "אי נוחות."

צניעותו באה לידי ביטוי באנקדוטה טיפוסית: אסימוב כתב עבור מגזין ילדים, ובאחד מן הימים קיבל תשלום שהיה גבוה בכמה עשרות דולרים מהתשלום המקובל. הוא מייד שלח מכתב אל ההוצאה לאור, וביקש לוודא שלא נעשתה טעות ושהתשלום הגבוה (יחסית) שהוא קיבל, לא נעשה על חשבונם של הכותבים האחרים.

אסימוב היה קלסטרופיל – זאת אומרת, אהב מקומות סגורים וקטנים. בביוגרפיה שלו סיפר שהפנטזיה שלו בתור ילד הייתה לנעול את עצמו בתוך דוכן עיתונים קטן וצפוף, ולקרוא מגזינים של מדע בדיוני. אסימוב גם שנא לטוס: פרט לפעמים בודדות בחייו הוא נמנע מלעלות על מטוס. בזמן שהגיבורים בספריו חוצים גלקסיות וטסים בחלליות מהירות, אסימוב עצמו העדיף תמיד להפליג בספינות טיולים. המוזרויות הקטנות הללו, אהבת המקומות הסגורים והפחד מטיסה, חילחלו גם אל הספרים: בסדרת 'הרובוטים' אסימוב מתאר את האנושות חיה בעתיד בערים סגורות וצפופות, 'מערות הפלדה' כפי שהוא מכנה אותן- ללא ספק, הסביבה שאסימוב היה מרגיש בה הכי בנוח. הגיבור בספרי הרובוטים, אלייה ביילי, סולד מטיסה אף הוא.

אייזיק אסימוב הלך לעולמו בשנת 1992. רק עשר שנים מאוחר יותר גילתה אישתו את סיבת המוות- איידס. אסימוב קיבל עירוי דם שהכיל את הנגיף במהלך ניתוח מעקפים שעבר כמה שנים קודם לכן. אסימוב רצה לצאת בהצהרה פומבית על המחלה, אבל הרופאים שלו שיכנעו אותו להסתיר אותה כדי שמשפחתו לא תסבול מסטיגמות ונידוי חברתי.

מבקרים רבים האשימו את אסימוב שהוא נטול סגנון ספרותי: שהכתיבה שלו יבשה ועובדתית, שהדיאלוגים לוקים בחסר ושהדמויות לא מפותחות מספיק. אסימוב עצמו, וכמה מבקרי ספרות אחרים, ציינו דווקא את ההיפך- ש'היעדר הסגנון', כביכול, הוא למעשה הסגנון של אסימוב. הפשטות כאן היא כלי שבו נעזר אסימוב כדי להעביר לקורא את הרעיונות המקוריים ומעוררי המחשבה שלו. כך או כך, ברור שלאסימוב הייתה השפעה אדירה על התפתחות המדע הבדיוני, ובמשך שנים רבות היה אסימוב, עם פיאות הלחיים הארוכות שלו והמשקפיים עבי המסגרת, הפנים המזוהות ביותר עם הז'אנר הזה.

הוא הרבה לתת עיצות לסופרים מתחילים והיווה השראה להמוני כותבים בעולם כולו. אסימוב האמין במקצועיות חסרת פשרות גם בכתיבה כמו בכל מקצוע אחר: הוא הדגיש את הצורך בהכרת חוקי התחביר והדקדוק, באוצר מילים רחב ידיים ובכוח התמדה. ואם זה לא ילך, כתב אסימוב, ואתה לא מצליח להיות סופר מדע בידיוני משובח- תמיד תוכל להסתפק במקצועות נחותים יותר כמו מנתח, שופט בית המשפט העליון, או נשיא המדינה.

[עושים היסטוריה] 19: מכתבי שרשרת ותרמיות בדואר האלקטרוני

הפודקאסט עושים היסטוריה
התוכנית הפעם חוקרת את התופעה המשונה של מכתבי שרשרת דרך הדואר האלקטרוני, ואת ה'עוקץ הניגרי':
– מתי התחילו מכתבי שרשרת? לא, לא בתקופת האינטרנט.
– קשה להאמין, אבל מכתבי שרשרת עוברים תהליך אבולוציוני כמו כל יצור ביולוגי (כולל מוטציות גנטיות!)
– מה זה MEME? (תיקון טעות: בפרק אני מבטא את המילה MEME כמו 'מה-מה', הקול שמשמיע הכבשה. צורת הביטוי הנכונה היא 'מי-אים', מתחרז עם dream. אתם רשאים לסקול אותי באבנים…)
– על מכתבי שרשרת מפורסמים: סרט הפורנו של יעל בר זוהר, תרנגולות הפרנקשטיין של KFC, השדים המפחידים של אסון התאומים ועוד.
– מה זה 'עוקץ ניגרי', למה גם אנשים אינטליגנטיים לא חסינים נגדו ואיך לגרום לנוכלים לשחזר את מערכון 'התוכי המת' של מונטי פייטון?
תודה לויקטור בן עזרא על הסיוע בהכנת הפרק.

על מכתבי שרשרת ותרמיות בדואר האלקטרוני.

רן לוי

 אני מאמין שכולם יסכימו איתי אם אומר שהדואר האלקטרוני הוא אחד היישומים השימושיים ביותר שהביאה עימה רשת האינטרנט. הדואר האלקטרוני נפוץ מאוד, קל להשתמש בו והוא לרוב חינם כך שכמעט כל מי שיש לו גישה לעולם המקוון, יש לו גם תיבת דואר משלו.

אחד מהיתרונות הגדולים של הדואר האלקטרוני לעומת הדואר המסורתי, פרט למהירות המסחררת שלו כמובן, היא הקלות שבה ניתן לשלוח הודעה למספר גדול מאוד של אנשים אחרים. אם פעם, כדי לשלוח ברכה לראש השנה לעשרים איש נאלצת להסתכן בהרעלה כתוצאה מליקוק דבק של עשרים מעטפות, הדואר האלקטרוני נותן לך את האפשרות לשלוח ברכה לבבית, כנה ואישית מלב אל לב, לעשרים אלף איש.

אבל פרט לפתרון הבעיות הטכניות של שליחת הודעה בזריזות ולמספר גדול של אנשים, הדואר האלקטרוני לא הביא עימו שום שיפור לגבי נושא תוכן ההודעה. אם תוכן ההודעה הוא חיוני או מטופש- למחשב זה לא משנה כהוא זה. חלק מההודעות ניתנות לסינון בהתאם לתכנים מסוימים מוכרים, כמו דואר זבל של פורנו או הרצת מניות, אבל לכל מסנני דואר הזבל (ספאם בלעז) למיניהם ישנה נקודת תורפה אחת שלא ניתנת לביטול: האדם שיושב מול המקלדת. כן, אין אינטליגנציה מלאכותית שיכולה לעמוד בפני הטיפשות האנושית, לפחות לא כרגע. היטיב להגדיר זאת סקוט אדאמס, האיש מאחורי הקומיקס המפורסם 'דילברט': "בעתיד, בתא הטייס של המטוס ישבו טייס וכלב. תפקידו של הכלב יהיה להשגיח על הטייס, ואם הוא מנסה לגעת בכפתורים- לנשוך אותו."

במקרה של תוכנות הסינון לדואר האלקטרוני, אם בחרת לשלוח הודעה שטותית ומטופשת לעשרה מחבריך הקרובים, אין שום דבר שהן יכולות לעשות כדי למנוע את זה. התוכנה יודעת, מניסיון קודם, שאתה וחבריך מתכתבים לעיתים קרובות, והחבר מעוניין לקבל ממך דואר. על כן, היא לא תעצור את המייל מלהגיע ליעדו, אלא אם תשלח משהו קטסטרופלי באמת כמו וירוס מחשב. מכאן שאין שום בקרה אמיתית על המידע שעובר דרך המייל. התוצאה המיידית היא הזינוק המטאורי בכמות מכתבי השרשרת.

כסף מהיר

מכתבי שרשרת הם לא עניין חדש, והם לא צצו עם הופעת האינטרנט. התופעה המשונה הזו הייתה קיימת כבר מאז המאה התשע עשרה. אני זוכר איך בתור ילד (ולא, זה לא היה במאה התשע עשרה) קיבלתי מכתב או שניים כאלה בדואר והוקסמתי מהם. לא מהתוכן, כמובן, שהיה מטופש להחריד: זה וזה שלח מכתב למאה אנשים וזכה בלוטו. אחר לא שלח את המכתב וצמח לו דקל מהאוזן. מה שעניין אותי זה מה גורם לאנשים להשקיע את הזמן בלכתוב את המכתב בעשרה עותקים, להכניס אותו למעטפות, לכתוב את הכתובות ולשלם כסף על בולים- רק בגלל מידע לא מבוסס ואפילו אבסורדי שקיבלו במכתב ממישהו שהם לא מכירים.

בשנת 2004 קיבל ג'ונתן קיטס, אמן ופילוסוף אמריקאי, מייל מידידה קרובה שלו, שכותרתו הייתה 'כסף מהיר'. המייל הזה היה הזרז למסע מחקר מעניין מאוד שערך קיטס, ולמאמר מעולה במגזין Wired שממנו לקחתי את הסיפור. המייל שקיבל קיטס הכיל תוכן שאני מניח שחלק גדול מהמאזינים כבר ניתקל בו בעבר בגרסא זו או אחרת. לפי הכתוב, חברת מיקרוסופט, יחד עם אינטל ו-AOL, עורכות ניסוי שמטרתו לבחון את מידת התפוצה של הדפדפן 'אינטרנט אקספלורר' של מיקרוסופט. מיקרוסופט עוקבת אחר המיילים של כולם, ומוכנה לשלם מאתיים ארבעים וחמישה דולרים על כל מייל. זאת אומרת, אם תשלח את המייל לעשרה אנשים, תקבל ממיקרוסופט אלפיים ארבע מאות וחמישים דולרים- סכום מכובד מאוד, בהתחשב בזה שכל מה שאתה צריך לעשות זה רק ללחוץ על הכפתור של ה- Forward  בתיבת הדואר.

כשאני מקבל מכתב כזה למייל שלי, אני מוחק אותו- אבל קיטס לא מחק אותו. על אף שקיטס העיד על עצמו שהוא בכלל משתמש במחשב מקינטוש של אפל ולכן אין סיכוי שיקבל את הכסף ממיקרוסופט, הוא החליט לברר את העניין לעומקו. הוא יצר קשר עם חלק מהאנשים שכתובות המייל שלהם הופיעו בגוף המכתב כמי שהפיצו את המכתב לאנשים אחרים, ובדק אם כבר קיבלו את הכסף ממיקרוסופט. לא, הם לא קיבלו. כמו שאמר אבא אבן בזמנו, אנשים חושבים בהגיון ברגע שמיצו את כל שאר האפשרויות.

ג'ונתן קיטס לא וויתר, וביקש להבין מהאנשים הללו למה בכלל שלחו את המכתב. האם הם באמת מאמינים שמיקרוסופט עוקבת אחרי כל מייל שהם שולחים ותשלם עשרות אלפי דולרים לאנשים סתם כך? התשובה, ברוב המקרים, הייתה זהה: "אין מה להפסיד". אולי מיקרוסופט תשלם, ואולי לא- במקרה הגרוע ביותר השולח ביזבז לכל היותר עשרים שניות מזמנו.

צורת המחשבה הזו, שהיא טבעית ואנושית לחלוטין, מביאה לתוצאות מרתקות ומדהימות ממש. קיטס המשיך לעקוב אחר עברו של המכתב, ולבסוף הצליח לאתר את מקורו, את האדם ששלח את המכתב בפעם הראשונה- זה היה בשנת 1997. כותב המכתב המקורי היה סטודנט להנדסת תוכנה, ששלח את המייל לחבר בתור בדיחה. החבר אהב את הבדיחה, ושלח אותה הלאה לחברים שלו. הם שלחו אותה לחברים שלהם. אני לא אגזים כלל אם אני אתן את ההערכה  שנכון לתחילת 2008, המכתב הזה זכה לתפוצה של עשרות מיליוני עותקים. תעשו את החשבון לבד- עשרה מיליון אנשים, עשרים שניות לאדם: קצת יותר מחמישים וחמש אלף שעות עבודה שירדו לטימיון, וזה רק על מכתב ספציפי אחד מתוך מאות ואלפי מכתבים כאלה שמציפים את תיבות הדואר שלנו.

והנה עוד נקודת מבט מעניינת על מכתבי השרשרת. וירוס המחשב I Love You ייזכר בדפי ההיסטוריה כאחד מהוירוסים הנפוצים ביותר מאז ומעולם. בשנת 2000 הוא הפיץ את עצמו במיליוני עותקים ברחבי האינטרנט, וגרם נזק כספי אדיר. אבל היום הוירוס האלים הזה, יצירת מופת של תכנות זדוני (אם אפשר להגדיר אותה כך), כבר לא קיים. הוא נכחד ונעלם לפני שנים. לעומת זאת, מכתב השרשרת השטותי על מיקרוסופט והכסף שהיא תשלם במיליארדים לכולנו, קיים כבר למעלה מעשר שנים, ולא נראה שהפופלאריות שלו דועכת עם הזמן. המכתב הזה השיג תפוצה ואריכות ימים שוירוס מחשב יכול רק לחלום עליה.

תהליך אבולוציוני מזורז

איך קורה דבר שכזה? מה סוד ההצלחה של המכתבים הללו? המסקנה של ג'ונתן קיטס, אחרי המחקר שערך, נראית דמיונית כמעט ממבט ראשון: מכתבי השרשרת עוברים תהליך אבולוציוני מזורז, ממש כמו זה שעוברים כל היצורים הביולוגיים אבל הרבה יותר מהיר. תוצאת הברירה האבולוציונית הזו היא שהמכתבים המוצלחים ביותר שורדים ומצליחים ליצור עותקים חדשים של עצמם על חשבונם של מכתבים מוצלחים פחות.

הנה דוגמא לאבולוציה שכזו בפעולה. במכתב הנ"ל מופיעה עדות חתומה של עורך דין, המאשר (כביכול) את נכונות המידע ואת אמינותו. באחת מגרסאות המכתב הוחלף עורך הדין בפרטיה של עוזרת אדמיניסטרטיבית המועסקת בסוכנות הממשלתית האמריקאית לקביעת מדיניות, שכנראה השתרבבו למכתב בטעות או במכוון. עצם האיזכור של סוכנות ממשלתית אמריקאית העניק למכתב נופך מכובד ואמין. יותר אנשים השתכנעו להעביר אותה הלאה, והגרסא הזו זכתה בתפוצה גדולה. אפשר לקרוא לשינוי הזה מוטציה גנטית מוצלחת, אם תרצו.

גם איזכור שמן של אינטל ו-AOL בתוכן המכתב הוא תוצאה של מקריות מוצלחת. המכתב המקורי הכיל רק את שמה של מיקרוסופט, אך בנקודה כלשהיא בינות לערפילי הזמן, מישהו שילב בו תוכן של מכתב שרשרת אחר שהזכיר את אינטל ו-AOL. המכתב החדש, הפעם עם שלוש חברות גדולות במקום אחת, היה כמובן משכנע יותר מקודמיו ונוצרו לו העתקים רבים יותר.

על אף שהרעיון לפיו מכתבי שרשרת עוברים סוג של תהליך אבולוציוני נשמע מרחיק לכת ולא מקובל, הוא נשען, למעשה, על יסודות תיאורטיים מפותחים. הביולוג ריצ'ארד דוקינס, בספרו המרתק והמומלץ ביותר 'הגן האנוכי', טבע לראשונה את המונח "מים", MEME (מתחרז עם Dream) בשנת 1976. המים היא יחידת מידע תרבותי, שעוברת ממוח אנושי אחד למישנהו ומועתקת לאורך שנים ודורות. מים יכול להיות כמעט כל מידע: פתגמים, אמונות טפלות, מנהגים מסורתיים וכדומה. השיר 'יונתן הקטן' הוא דוגמא מצוינת למים: ההורים שלנו שרו לנו את השיר כשהיינו ילדים, אנחנו שרים אותו לילדינו והם ישירו אותו לילדיהם וכן הלאה. המנגינה פשוטה וקליטה מאוד, המילים ברורות וקלות לזכירה- וזה בעצם כל מה שמים זקוק לו. הוא צריך להיות בעל תכונות שיאפשרו לו להכנס לנו לראש בקלות ולהשאר שם מספיק זמן כדי שאנחנו נעביר אותו למישהו אחר.

מכתבי השרשרת, אם כן, הם סוג של מים. גם הם, כמו 'יונתן הקטן', חייבים להיות בעלי תכונות מתאימות כדי לגרום לנו להחליט שהם ראויים להפצה הלאה במסגרת התרבותית שלנו. במקרה של המכתב שקיבל קיטס, תאוות בצע בשילוב בורות טכנולוגית לגבי האפשרות או חוסר האפשרות למעקב אחר דואר אלקטרוני מצידה של מיקרוסופט, הם אלו שמסייעים לו לעבור מאדם לאדם.

נזק תדמיתי וכלכלי

מכתבי שרשרת מבזבזים לנו את הזמן וגורמים לנו להראות כמו אידיוטים כשמסתבר לנו שנפלנו בפח, אבל יש מקרים שבהם הם עשוי לגרום נזק אמיתי- בדרך כלל תדמיתי, ולעיתים גם כלכלי.

כאן בישראל מסתובב כבר שנים סרטון וידיאו פורנוגרפי שבכותרתו נטען שכוכבת הסרט היא יעל בר זוהר, בזמן שלמעשה מדובר בכוכבת הפורנו המפורסמת סילביה סיינט. מפורסמת ,זאת אומרת…ככה אמרו לי. למרות שמהסרטון עצמו די ברור שלא מדובר ביעל בר זוהר, המייל המדובר ממשיך לעבור בין תיבות הדואר שלנו וללא ספק מהווה אי נעימות מסוימת לשחקנית המפורסמת שעובדת קשה כדי ליצור לעצמה תדמית מסוימת, רק כדי שאחר כך יבלבלו את שמה בטעות עם יעל בר זוהר.

נזק תדמיתי קצת יותר מהותי נגרם לרשת המזון המהיר 'קנטקי פרייד צ'יקן'. מכתב שרשרת שראשיתו בשנת 1999 הפיץ את הטענה לפיה רשת המסעדות שינתה את שמה מקנטקי פרייד צ'יקן לראשי התיבות KFC כדי להסיר את המילה 'צי'קן', עוף או תרנגולת, משמה הרשמי. הסיבה לכך, על פי הכתוב, היא שבמסעדות הרשת כבר לא משתמשים בתרנגולות אמיתיות ולכן החוק הכריח את הרשת לשנות את שמה כדי למנוע פרסום מטעה.

במקום בעלי הכנף המקוריים, כך נטען במכתב, מגדלת הרשת תרנגולות שעברו הנדסה גנטית מזוויעה: המקור והרגליים (שאינם אכילים) הועלמו מהם, העצמות בגופן הוקטנו באופן דרסטי, אין להן נוצות ומאביסים אותן דרך צינורות היישר לוורידים. היצורים המתוארים במכתב רחוקים מספיק מה"מקור", אפשר להגיד, כדי לא להחשב יותר כתרנגולות. למען הסר ספק, מדובר בגיבובים של שטויות. כפי שמסבירים מספר מקורות ועובדים לשעבר של הרשת, KFC לא מגדלת תרנגולות בעצמה אלא קונה אותן מחקלאים שמגדלים תרנגולות, אותן העופות שכולנו קונים בסופר.

ההצלחה של מכתב השרשרת והתפוצה הגדולה שהוא קיבל היא בזכות התיאורים מסמרי השיער של היצורים המסכנים שהיו פעם, אולי, תרנגולות. המכתב הזה מנגן לנו על מיתרי החמלה כלפי החיות המסכנות, ועל מיתרי הפחד כלפי כל חברות המזון המהיר והג'אנק שהן, כביכול, מלעיטות אותנו.

קשה לכמת את הנזק הכספי שנגרם ל-KFC כתוצאה ממכתב השרשרת השקרי הזה, אבל נזק כזה נגרם לבטח. לא משנה כמה הודעות לעיתונות הוציאה רשת המזון המהיר עם הכחשות והסברים, התמונה בראש של תרנגולות הפרנקנשטיין הללו לא תימחה בקלות ובטח ישנם גם אנשים פתיים מספיק כדי להאמין לסיפור. מבחינתה של KFC, כל צעד שתנקוט רק יחמיר את המצב: התעלמות תעביר את המסר שאולי לחברה יש משהו להסתיר, בזמן שהכחשות קולניות רק יחשפו עוד ועוד אנשים לתוכנו של מכתב השרשרת.

עוד דוגמא לכוח שיש לפחד כדי לתרום להפצה של מכתבי שרשרת היא ההיסטריה שהתפשטה בקרב משתמשי מחשבים מ'באג 2000' או 'באג המילניום'. המדובר בבאג קטן ולא משמעותי אשר נובע מהדרך בה מאוחסנים תאריכים במאגרי נתונים ממוחשבים. בחלק מאותם מאגרי נתונים רשומה השנה, מטעמי חיסכון, בשתי ספרות בלבד- למשל, שנת 1900 תירשם כ-00, וגם שנת 2000 תירשם כ-00. דבר זה גורם לבלבול ולמתן תשובות שגויות ולא הגיוניות כאשר מנסים לבצע השוואה בין תאריכים, לדוגמא: המחשב עלול לטעות ולחשוב שאנחנו מתכוונים לתאריך שהוא מאה שנים אחורה. מכתבי השרשרת באותה התקופה הכילו אזהרות חמורות מפני הפסקות חשמל ממושכות שעלולות להיגרם כתוצאה מבאג 2000, ואולי אפילו שואה גרעינית.

נכון שמדובר בבאג אמיתי ובבעיה כלשהי כאשר במשרד הפנים, לדוגמא, מנסים לחשב אם אזרח ותיק זכאי לתשלומי קצבת הזיקנה ומתברר שהוא זה עתה נולד, אולם הבעיה ניתנת לפתרון די בקלות ובאמצעים פשוטים למדי. למרות זאת, המימדים שניתנו לבעיה, כמות האזהרות שהופיעו ברשת והתוקף שקיבל 'באג 2000' מאירגונים גדולים- כולל ממשלות-  יצאו מכל פרופורציה. מכתבי האזהרה דיברו על כשל מערכות כללי ונזקים קריטיים. מספר חברות הוקמו על בסיס החששות האלו כדי לטפל בבעיה וגרפו לא מעט רווחים על לא כלום כמעט. אפילו הכנסת שלנו מינתה ועדת משנה לטיפול בנושא 'באג 2000'.

עד היום זכורים לי אותם רגעים מורטי עצבים בהם ישבנו כולנו (או חלק מאיתנו) אל מול מסכי הטלויזיה בשניות האחרונות של האלף הקודם וצפינו בערוצים הממלכתיים אשר שידרו ממוקדי שידור כמו מגדלי עזריאלי וחדר הבקרה של חברת החשמל רק כדי לראות את האסון שעלול להתרחש ברגע המעבר לאלף השלישי. בסופו של דבר לא התממש החשש, כמובן, ושום נזק רציני לא נגרם.

הפיגוע במגדלי התאומים

הפיגוע במגדלי התאומים בשנת 2001 הביא עימו גל אדיר של מכתבי שרשרת. הדואר האלקטרוני היה, במקרה הזה, צינור להעברת מידע לא מאומת ושמועות מטורפות שרוב כלי התקשורת הממסדיים סירבו לתת להם במה ציבורית. מכתבי שרשרת רבים הכילו עדויות, כביכול, לקונספירציה של הממשל האמריקאי שהיה אחראי בעצמו לפיגועים כדי לעורר שנאה נגד העולם המוסלמי. במכתבים אחרים היו האשמות שהיהודים הם שתכננו את הפיגוע כדי לעורר אהדה לישראל בארצות הברית.

אחת מהתאוריות המרתקות ביותר שהסתובבה בין תיבות הדואר שלנו הייתה התאוריה שלפיה השטן בכבודו ובעצמו אחראי לאסון הגדול הזה. ההוכחה לטענה הזו הייתה בתמונה שהפכה מאז למפורסמת מאוד. בתמונה נראים מגדלי התאומים לאחר הפגיעה כשהם אפופים בעשן כבד, והעשן הסמיך יוצר משהו שנראה כמו פנים מפחידות, דמויות-שד. התמונה הזו, ההוכחה כביכול שהפיגוע במגדלים נגרם כתוצאה מהתערבות כוח אלוהי, פתחה את הסכר לשטף של תמונות של ענני העשן מכל מיני זוויות, ואנשים התחילו למצוא פרצופים ושדים מכונפים בכמויות מסחריות. הפרשנות הדימיונית הזו שהעניקו אנשים רבים לעשן, ממש כמו הצורות שאנחנו רואים לפעמים בעננים רגילים של שמי היום, מלמדת אותנו יותר על התת-מודע והפחדים האנושיים מאשר על הפיגוע עצמו. אם לצטט את איינשטין: "יש רק שני דברים שהם אינסופיים- היקום והטפשות האנושית, ואני לא בטוח לגבי היקום."

תמונת 'הפנים בעשן' היא דוגמא לכוח מניע חזק ביותר שדוחף את מכתבי השרשרת בשנים האחרונות. ההתפתחות הטכנולוגית של התקשורת הדיגיטלית המהירה איפשרה למשתמשים להוסיף לדואר שלהם תמונות וסרטונים בקלות, ומכתבי שרשרת שמכילים תמונות מצחיקות או סרטונים ביזאריים הם אולי הסוג הנפוץ של מכתבים כאלה כיום. במרבית המקרים התוכן של התמונות או הסרטונים הוא משעשע ובלתי מזיק, פרט אולי לתכנים פורנוגרפיים שרובנו היה מעדיף שלא ינחת בתיבת הדואר של הילדים שלנו, למשל.

אבל תמונות וסרטונים 'שוקלים' יותר ממכתב שרשרת שמכיל טקסט בלבד. מייל טקסטואלי, אפילו אם הוא ארוך, יצליח רק לעיתים נדירות לגרד את גבול העשרים או שלושים קילובתים (KiloBytes) של מידע. מקבץ תמונות ממוצע או סרטון בודד מכילים שלושה, ארבעה ויותר מגהבתים (MegaBytes)- פי אלף יותר מידע, שצריך להעביר על פני תשתית התקשורת.

מכאן שהעומס שמכתבי שרשרת יוצרים על רשת המחשבים של חברה בינונית, למשל, הוא אדיר, ויכול לעלות לארגון הרבה מאוד כסף בשדרוגים של ציוד התקשורת ושרתי הדואר. הצד השני של המטבע, כמובן, הוא שהתמונות המצחיקות והסרטונים הפורנוגרפיים מפרנסים בכבוד תעשיית היי-טק שלמה שמפתחת רשתות תקשורת מהירות וטכנולוגיות העברת מידע חדשות.

מכתבי השרשרת מנצלים, כאמור, חולשות אנושיות מוכרות. מומחי אבטחת מחשבים ופסיכולוגים יודעים שאחת הבעיות הגדולות ביותר עם המדיום האלקטרוני היא שהוא מונע מאיתנו להשתמש במנגנוני הגנה טבעיים שפיתחנו כדי להתמודד עם פחדים לא הגיוניים ומוגזמים. הודעת טקסט על המסך מספקת לנו מידע יבש, אבל לא נותנת לנו רמזים אחרים לגבי הכוונה הנסתרת של שולח המייל, רמזים כמו שפת גוף או טון דיבור שאנחנו יכולים להיעזר בהם כדי לגלות תרמית או מתיחה.

הנה דוגמא הקשורה אף היא לפיגוע במגדלי התאומים. אחת מהתמונות המפורסמות ביותר שעברו במכתבי השרשרת בימים שלאחר האסון, היא תמונה שבה נראה צעיר עומד על גג אחד ממגדלי התאומים וברקע רואים בברור את המטוס שעומד לפגוע בבניין בעוד שבריר שניה ממש. זו תמונת 'רגע לפני' קלאסית, כל כך חזקה ומזעזעת עד שסביר להניח שהיא נחתה בכל תיבת מייל בעולם כמעט, לדעתי.

אם מישהו היה שולף את התמונה הזו מכיסו למחרת האירוע ומספר לכם שהוא בעצמו צילם אותה- אני בטוח שרובנו היינו ספקניים מאוד. היינו מחפשים בשפת הגוף שלו סימנים לגיחוך סמוי שיאמר לנו שהוא מותח אותנו. היינו חוקרים אותו חקירת שתי וערב על איך הצליח לצלם את התמונה ועדיין לצאת בחיים מהמגדל המתמוטט ובוחנים את קולו כדי לשמוע גמגום או עדות אחרת לשקר. אבל הדואר האלקטרוני לא מאפשר לנו להטיל ספק בתמונה ולשאול שאלות. הוא מציג לנו את התמונה כפי שהיא, ללא פרשנויות. התוצאה היא שחלק ניכר ממי שקיבלו את התמונה אמרו לעצמם- "אני לא יודע זה אם זו תמונה אמיתית או לא…אבל אני מניח שיש סיכוי כל שהוא שהיא אמיתית. אני אעביר אותה הלאה. זה לא עולה לי כלום.". בעולם האמיתי, אם הייתם שולפים את התמונה מהכיס ומראים אותה לחבר שלכם ואומרים לו- "שמע, פגשתי את הבחור הזה והזה, והוא סיפר לי שהוא צילם את התמונה הזו", כנראה שהחברים שלכם היו צוחקים עליכם הרבה זמן.

התמונה המדוברת, דרך אגב, של הצעיר והמטוס ברקע- היא זיוף ברור. מומחים שבחנו אותה לעומק מצאו עשרות עדויות לריטוש שעברה התמונה, כולל איתור התמונה המקורית שממנה גזרו את המטוס- בתמונה המקורית הוא עומד על המסלול לפני ההמראה- והדביקו אותו על התמונה המזויפת.

כדאי גם להזכיר, בהקשר הזה, אתר ישראלי העוסק במכתבי השרשרת הללו ומנסה די בהצלחה לברור בינהם ולעזור לגולשים להחליט איזה מבין המכתבים הוא רלוונטי ואיזה לא:  info.org.il/irrelevant. כמובן שהרוב המכריע של המכתבים המופיעים באתר הוא לא רלוונטי.

העוקץ הניגרי

אי אפשר לכתוב מאמרעל תרמיות דואר אלקטרוני באינטרנט, מבלי להתייחס לתרמית נפוצה מאוד בשם 'העוקץ הניגרי'. 'העוקץ הניגרי' לא קשור ישירות לנושא מכתבי השרשרת, אבל הוא חלק בלתי נפרד מהדואר האלקטרוני והתרמיות שאותן הזכרתי.

'העוקץ הניגרי' היא תרמית בסגנון הבא: הקורבן מקבל מייל מאדם הטוען שהוא איש עסקים עשיר בניגריה או במדינת עולם שלישי אחרת. כותב המכתב מספר על סכום כסף גדול, מיליוני דולרים בדרך כלל, שהגיעו לרשותו בדרכים לא חוקיות או שהממשלה מנסה להניח את ידה על כסף ששייך לו באופן לגיטימי, כמו כספי ירושה למשל. הוא מבקש את עזרתו של מקבל המכתב כדי להוציא את הכסף מניגריה בלי שיצטרך לשלם מיסים מקומיים וכדומה, וזאת באמצעות העברת מיליוני הדולרים לחשבון הבנק של מקבל המכתב. ברגע שהכסף יעבור לחשבון הבנק החדש, איש העסקים יעלה על מטוס ויעזוב את ניגריה. בתמורה לסיוע שלו, מבטיח איש העסקים העשיר אחוזים שמנים מהכסף- בדרך כלל, כמה מאות אלפי דולרים לכל הפחות.

בפועל, מה שקורה הוא שכדי לבצע את העברת המיליונים בין חשבונות הבנק, איש העסקים מבקש מהקורבן סכום כסף ראשוני, 'רק לצורך תשלום העמלה לבנק' או בכל תירוץ אחר. המקדמות הללו יכולות לנוע מאלפי ועד עשרות אלפי דולרים. ברגע שהקורבן מתפתה לשלוח את הכסף לאיש העסקים, הסיפור נגמר. "איש העסקים" נעלם חזרה לתוך אפלולית האינטרנט ממנה הגיע, והפתי נשאר עם כמה מיילים ביד ולא יותר.

הסיבה שאני מתעכב על ה'עוקץ הניגרי' היא שמדובר בתרמית הנפוצה והרווחית ביותר באינטרנט. ההצלחה שלה היא בעיקר בזכות אותן החולשות האנושיות שמביאות להצלחה ולתפוצה של מכתבי השרשרת. תאוות בצע, יחד עם העדר הרמזים התת-הכרתיים שמאפשרים לנו לשפוט אם האדם שמולנו הוא אמין או נוכל, הם הבסיס להצלחת ה'עוקץ הניגרי'.

'העוקץ הניגרי' לא התחיל בתקופת פריחת האינטרנט. הנוכלות הספציפית הזו מוכרת לנו עוד מהמאה התשע עשרה, אז היא זכתה לשם 'האסיר הספרדי': הרמאי היה מספר לקורבן שהוא בקשר טוב עם אציל עשיר שכלוא בספרד. כדי לשחרר אותו ולזכות בתמורה נאה, ביקש כסף מקדמה וכו' וכו'.

באינטרנט, תרמיות העוקץ הללו החלו בניגריה לקראת סוף המאה הקודמת. עשרות אלפי רמאים פעלו מהמדינה האפריקאית הזו ומחקרים שנערכו על התופעה הזו מספרים על נוכלויות בהיקף של מאה מיליון דולר בשנה בארצות הברית לבדה. ההצלחה האדירה הזו הביאה אחריה, באופן טבעי, גל של חקיינים. אם תפתחו עכשיו, ברגעים אלו ממש, את תיבת הדואר שלכם ותבדקו את תוכן תיקיית הספאם- התיקייה שאליה מגיעים המיילים שהמסננים האוטומטיים מניחים שהם דואר זבל- תראו לפחות מכתב אחד שניים כאלה. הם מגיעים בצורות שונות ומגוונות- פעם זו הודעה על זכייה ענקית בלוטו של אנגליה, פעם הזמנה מבנקאי אסיאתי להשקיע באיזה מיזם מפוקפק שיביא רווחים עצומים, ובמקרה אחר 'טיפ' אנונימי על מנייה כזו או אחרת שכביכול עומדת לזנק בבורסה של אזרביג'אן.

מילה של אזהרה. אל תניחו שאתם, או שמשפחתכם או חבריכם לעבודה חסינים מפני התרמית הזו. אם מישהו שייך למעמד חברתי גבוה, או שהוא בעל מקצוע מכובד או אפילו בן אדם אינטליגנטי באופן כללי- הוא עדיין בן אדם, והוא סובל מאותן החולשות המשותפות לאנושות כולה. אלי, אישית, כבר פנו שני חברים טובים- אנשים מעולים, חכמים ואפילו עוסקים באותו התחום שבו אני עוסק בהייטק- וסיפרו לי, כל אחד בנפרד, שהם בקשר עם איש עסקים שהציע להם סכומים גדולים או זכייה בלוטו. אם הם לא היו מספרים לי את זה במקרה, בשיחה מקרית על כוס קפה, אולי היו נופלים גם הם לתוך הבור שחפר להם הרמאי. הדרך היחידה להמנע מכך היא באמצעות חינוך: להקים חומות גבוהות של ספקנות והגנה מפני תרמיות, כדי לשמור את הרמאי במקומו הטבעי- בתוך תיקית הספאם שלנו.

לנפילה ברשת של עוקץ ניגרי כזה יש השלכות הרסניות, לעיתים. מעבר לנזק הכלכלי, הקורבנות המרומים סובלים גם מנזק נפשי אמיתי. אנשים שחוו את העוקץ הניגרי על בשרם מספרים על תחושה דומה לזו של אונס, של השפלה קשה מנשוא. הפגיעה הנפשית קשה אפילו יותר כשמדובר באנשים שמלכתחילה היו בחובות או בקשיים אחרים, והאמינו שערימת הכסף הענקית שהובטחה להם תוציא אותם ממצבם הקשה.

לסלי פונטיין, טכנאי בריטי בן 48, היה קורבן לתרמית שכזו בתחילת 2004. הוא היה בחובות של למעלה מעשרים וחמישה אלף פאונד, כמאתיים אלף דולר, כשקיבל הודעה בדואר האלקטרוני שזכה בכמיליון פאונד בלוטו. כשהסתבר לו, בסופו של דבר, שהכל היה שקר אחד גדול, הוא נשבר. הוא השאיר פתק לאישתו בו כתב שהוא לא מסוגל להתמודד עוד עם המצב, נטל פח מלא בבנזין ושרף את עצמו למוות בשדה נטוש.

יש עוד הרבה סיפורים טרגיים כאלה, אבל תשמחו לדעת שיש דרך להשיב מלחמה ברמאים ולהשיב להם, פשוטו כמשמעו, באותה המטבע.

האתר 419eater.com הוא ביתם של האנשים ששמו להם למטרה להילחם ברמאי העוקץ הניגרי. המספר 419 מתייחס לחוק שחוקק בניגריה ואשר נועד להילחם ברמאות הזו, שעולה למדינה הענייה הזו במעט המוניטין שעדיין יש לה. החברים באתר 419eater מכנים את עצמם כ'דייגי רמאים'. הם לא מוחקים את מכתבי העוקץ הניגרי שהם מקבלים בתיבת הדואר שלהם- הם מחזירים תשובה, אך מתחזים לעשירים ומפורסמים בעצמם: אחד, למשל, התחזה לביורן- אחד הזמרים בלהקת 'אבבא' השוודית, ואחר לקרדינל בכיר בוותיקן. הם מחזירים להם באותה המטבע, ושכנעים את הרמאים לעשות עבורם משימות מטורפות תמורת סכומי כסף גדולים: להצטלם עם שלטים מטופשים, לערוך טקסי דת הזויים ומומצאים ואפילו, במקרה אחד שהפך לקלאסיקה, להצטלם כשהם משחזרים את המערכון הקלאסי של מונטי-פייטון, מערכון 'התוכי המת'. שווה צפייה.

[עושים היסטוריה] 17: איך נתקשר עם חיים תבוניים אחרים ביקום?

הפודקאסט עושים היסטוריה

מאז שהרמנו מבטנו לשמיים, תהו בני האדם אם ישנם עוד יצורים אינטיליגנטים מסביבנו. היו מי שהלכו צעד אחד קדימה, וניסו למצוא דרכים לתקשר עם אותם היצורים. מי רצה לשרטט את משפט פיתגורס בערבות סיביר? למה ביקש משורר צרפתי לשגר 'קרני מוות' אל המאדימים? האם שיגרו המדענים של נאס"א 'תמונות 'גסות' לחלל עם פיוניר 10?


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

איך נתקשר עם חיים תבוניים אחרים ביקום?

כתב: רן לוי

אם נשאל מדען מן השורה אם הוא מאמין בחייזרים, סביר להניח שהתשובה תהיה שלילית. הממסד המדעי שולל, כנראה שבצדק, את האפשרות שיצורים מהחלל החיצון מבקרים בכדור הארץ וזאת ממגוון רחב מאוד של סיבות. אחת הסיבות, למשל, היא שהמרחקים בין כוכבי השבת בחלל הם עצומים. אפילו לאור עצמו נדרשות עשרות ומאות שנים כדי לעבור אותם.

אבל אם תשאלו מדען קצת יותר נבון אם הוא מאמין בחייזרים- יש סיכוי סביר מאוד שהוא יענה בחיוב. זאת אומרת- הוא מאמין באפשרות קיומם של חייזרים, אבל הוא לא מאמין שהם ביקרו אותנו עדיין. ההבחנה הזו, למרות שמקריאה ראשונה נדמה שהיא מלאכותית למדי, היא למעשה חשובה מאוד. היקום הוא רחב ידיים ועצום מעל ומעבר לכל מה שאנחנו, בני האדם, יכולים לתפוס. ישנם כל כך הרבה כוכבים בחלל, עד שקשה להאמין שמאורע כלשהו- כמו היווצרות חיים- שהתרחש ביקום בזמן מסוים, התרחש בו פעם אחת בלבד.

משוואת דרייק

אחת מהמשוואות המתמטיות המפורסמות ביותר בתחום החיפוש אחר חיים תבוניים בחלל היא משוואת דרייק, על שם פרופ' פרנק דרייק, האסטרונום שהגה אותה. אני לא אכנס כאן לפרטים הטכניים של המשוואה, אבל אני רוצה להתייחס אליה לרגע כמו אל מטחנת בשר. מצד אחד של המשוואה, מכניסים כל מיני נתונים לגבי הגלקסיה שלנו: למשל, כמה כוכבים חדשים נוצרים בגלקסיה בכל שנה ולכמה מהכוכבים הללו יש כוכבי לכת שמקיפים אותם, כפי שכדור הארץ מקיף את השמש. מכניסים למטחנה הזו נתונים נוספים, כגון האחוז היחסי מתוך כוכבי הלכת הללו שבו מתקיימים תנאים מתאימים להתפתחות חיים כלשהם בשלב זה או אחר, וכמה זמן עשויה להתקיים ציוויליזציה מתקדמת- כזו שיכולה בכלל לתקשר עם יצורים תבוניים אחרים- לפני שהיא משמידה את עצמה או מושמדת על ידי אסון חיצוני.

מהצד השני של המכונה יוצאת קציצת הבשר. הקציצה, במקרה שלנו, היא מספר התרבויות המתקדמות שקיימות בכל רגע נתון בגלקסיה שלנו. נשמע פשוט, לא? מכניסים מספרים למשוואה, מקבלים מספר. המציאות היא קצת יותר מורכבת, לצערנו.

כמו במטחנת בשר אמיתית, צריך להיות זהירים מאוד כשמתחילים להכניס אצבעות ולגעת בכל המרכיבים הללו, אחרת אתה לא ממש יכול להיות בטוח שמה שיוצא מהצד השני ראוי למאכל אדם אם אתה לא בענף המזון המהיר. מתצפיות אסטרונומיות המדענים משוכנעים למדי ששישה כוכבים חדשים נוצרים בכל שנה בגלקסיה, אבל כאן בערך נגמרת ההסכמה. לכמה מכוכבי השבת הללו יש כוכבי לכת מסביבם? אף אחד לא יודע להגיד בוודאות. מהו אחוז כוכבי הלכת בהם יתפתחו חיים בסופו של דבר? כל מספר יהיה בסך הכל ניחוש, מכיוון שאנחנו מכירים רק כוכב לכת אחד שהתפתחו עליו חיים. כל הנתונים הללו במשוואת דרייק הם כל כך נזילים ולא מעוגנים בתצפיות, עד שהמספרים שיוצאים מצידה השני נעים בין עשר תרבויות מתקדמות בגלקסיה אם אתה מדען אופטימיסט במיוחד, למשהו שקרוב מאוד לאפס אם אתה מדען שנוטה לראות הכל בשחור. בהתאם לבחירה של הנתונים במשוואת דרייק, אנחנו עשויים לחיות ביקום שהוא שוקק חיים כמו בר של חייזרים בסרט של מלחמת הכוכבים, או יקום שבו אנחנו יכולים להמשיך לדבר אל הלאמפה, כי אף אחד לא ישמע אותנו לעולם.

לצורך הפרק הזה, הבה נצא מתוך נקודת הנחה שישנם יצורים אינטליגנטיים אחרים ביקום- אחרת אין לי על מה לכתוב עוד אלפיים ומשהו מילים.

המתמטיקה כשפה האוניברסלית

אז אם ישנם מסביבנו חייזרים חכמים מספיק כדי שאפשר יהיה לתקשר איתם- איך בדיוק נעשה את זה? אנחנו אולי לא מודעים לכך בחיי היום יום שלנו, אבל התקשורת שלנו עם אנשים אחרים נסמכת על המוני סימנים מוסכמים, רמזים, תנועות גוף והבעות פנים שבלעדיהם קשה, קשה מאוד להבין אחד את השני. אני, באופן אישי, בתור מהנדס אלקטרוניקה בחברה שעסקיה חובקים עולם, מוצא את עצמי מנסה לתקשר עם מהנדסים ממדינות אחרות- וזה ממש ממש קשה, במיוחד דרך הטלפון שם אי אפשר אפילו לנחש את הבעות הפנים של הצד השני בשיחה.

השאלה הזו הטרידה מאז ומתמיד את המדענים שעסקו בחיפוש אחר חיים תבוניים ביקום. הם הבינו שלא מספיק למצוא מישהו לדבר איתו בחלל החיצון- צריך גם לדעת איך לדבר איתו, אחרת כל מה שנקבל יהיו רק שתיקות מביכות.

המתמטיקה הייתה מאז ומעולם הפתרון הראשי והראשוני לבעיית התקשורת. יש המון הגיון ברעיון שהמתמטיקה היא השפה המשותפת הבסיסית ביותר בינינו לבין כל גזע חייזרי נבון אחר ביקום.

ישנו קונסנזוס מוחלט בקרב המדענים של כדור הארץ שידע מתמטי הוא תנאי הכרחי ממש לכל התפתחות טכנולוגית בכל ענף ובכל תחום של המדע, כאן או על כוכב לכת אחר. "המתמטיקה היא השפה של הטבע", אומרת הקלישאה המפורסמת- ובצדק. הדרך היחידה לתאר תופעות בטבע, בין אם את הפשוטות ביותר ובין אם את המורכבות ביותר- היא באמצעות המתמטיקה. אתה יכול לקחת, למשל, כדורסל ולזרוק אותו לכיוון הטבעת- ואם אתה שחור, אתה אפילו יכול לקלוע- אבל אין שום דרך לתאר במדויק את המסלול שעושה הכדור מהיד שלך ועד לסל מבלי להכנס לנוסחאות ומשוואות. זה פשוט לא עובד בשום צורה אחרת.

למתמטיקה יש, כמובן, שפה משלה. אינטרגלים, חזקות, סוגריים, שורשים- חובה להכיר את הסימונים המקובלים במתמטיקה, אחרת בלתי אפשרי לעקוב אחר התיאורים. אפילו המספרים נכתבים באופן שונה משפה לשפה, למרות שאם יש משהו אחד שלמדתי בטכניון מוקדם מאוד זה שאם יש על הלוח מספרים זה לא שיעור במתמטיקה, זה שיעור בפיסיקה. במתמטיקה אמיתית יש רק אותיות, ומתמטיקאים אמיתיים משתמשים רק באותיות יווניות גם כשאפשר לכתוב סתם X ו- Y.

אבל למרות שהסימונים משתנים משפה לשפה, העקרונות המתמטיים הבסיסיים שמאחוריהם לא משתנים לעולם, ואת חוסר השינוי הזה ניתן, אולי, לנצל כדי לתקשר עם יצורים תבוניים אחרים.

משפט פתגורס מהירח

במאה התשע עשרה, למשל, הכלי האסטרונומי הנפוץ ביותר היה הטלסקופ, ובאופן טבעי הניחו המדענים שאם ישנם יצורים אינטליגנטיים על הירח או על מאדים, גם הם חוקרים את כדור הארץ באמצעות טלסקופים. כדי לסמן לאנשי הירח שעל כדור הארץ ישנה תרבות מתקדמת, הציע מישהו לשרטט בערבות סיביר רחבות הידיים והשוממות את משפט פיתגורס, על פני קילומטרים רבים, כדי שניתן יהיה להבחין בו מהחלל.

משפט פיתגורס, נזכיר, הוא אחד המשפטים הבסיסיים ביותר בגאומטרייה וכולנו למדנו אותו בחטיבת הביניים: במשולש ישר זווית (משולש שאחת מהזוויות שלו שווה לתשעים מעלות), אורך צלע אחת בריבוע ועוד אורך הצלע השניה בריבוע, שווה לאורך היתר של המשולש בריבוע (היתר הוא הצלע הארוכה ביותר במשולש, זו שנמצאת מול הזווית הישרה). בתור נוסחא מתמטית נכתב המשפט כ-X²+Y²=Z². משפט פיתגורס הוא אחד מהתובנות הבסיסיות ביותר לגבי הדרך שבה מתנהל היקום והוא חשוב לא רק לגבי הגיאומטריה אלא גם לתחומים אחרים של המתמטיקה, כמו חשבון טריגנומטרי, מספרים אי-רציונליים ועוד כל מיני קללות שכאלה. ברור לגמרי שכל חייזר שמעז לקרוא לעצמו חייזר מתורבת חייב להכיר את משפט פיתגורס.

אבל לכתוב את משפט פיתגורס סתם כך בערבות סיביר לא יעזור לכלום. אם נכתוב X²+Y²=Z² בגדול, לא רק החייזרים לא יבינו את כוונתנו: אפילו מלומדים סינים לא יבינו אותנו, שהרי אצלם אין X ואין Y.

הפתרון, אם כן, הוא לשרטט את העיקרון הבסיסי מאחורי המשפט, ולא את המשפט עצמו. במקרה הזה, הפיתרון הוא לצייר משולש ישר זווית ענקי- נאמר, על ידי נטיעת אלפי עצים בצורה המתאימה, ואז לצייר על כל צלע של המשולש ריבוע, כך שהצלע של המשולש היא אחת מצלעות הריבוע. נקבל שלושה ריבועים על שלוש צלעות המשולש. העיקרון שמאחורי השרטוט הוא שעל פי משפט פיתגורס, סכום השטחים של שני הריבועים הקטנים בשרטוט יהיה תמיד שווה לשטחו של הריבוע הגדול. זה נכון תמיד, בכל שפה. מי שיראה את הצורות הללו מהחלל, יבין מייד שהן לא מקריות- אלא שיש כאן ניסיון להסביר את משפט פיתגורס בלי להשתמש באותיות ובמילים.

הרעיון הזה, של ציור המשולשים והריבועים הצמודים, אגב, מיוחס למתמטיקאי קארל פרידריך גאוס, אחד מגדולי המתמטיקאים בכל הזמנים, אם כי לא ידוע לי על הוכחות לכך. הרעיון הזה גם לא מומש בפועל בסיביר או באף מקום אחר בעולם. רעיון דומה שהועלה בערך באותה התקופה היה לחפור שוחות ארוכות ורחבות במדבר סהרה, למלא אותם בנוזל דליק ולהצית אותן- וכך ליצור אותיות או ציורים דומים שיהיו נראים גם בלילה. גם הרעיון הזה, כמו קודמו, לא יצא אל הפועל.

ככל ששוכללו הטלסקופים, היה ברור שעל הירח (או לפחות על הצד הנראה שלו) אין ישובים של תרבויות מתקדמות, וכנראה שהוא נטול חיים. תשומת הלב עברה, באופן טבעי, אל כוכבי הלכת הקרובים ביותר אלינו- נוגה ומאדים. תצפיות ממושכות על נוגה העלו את העובדה שהוא מכוסה תמידית בשכבה בלתי חדירה של עננים. מכיוון שכך, לא סביר היה להניח שיצורים תבוניים שם, אם ישנם, פתחו יכולת אסטרונומית מתקדמת…

התקפה על מאדים

מאדים, לעומת זאת, הראה פוטנציאל מבטיח. הוא נחשב לכוכב לכת מבוגר יותר מכדור הארץ ולכן הסיכוי שחיים תבוניים הספיקו להתפתח עליו היה גבוה יותר. גם התעלות הארוכות שנתגלו עליו בשלהי המאה התשע עשרה נטעו את התחושה שכדאי להתמקד בו במסגרת הניסיונות לחפש חיים מחוץ לכדור הארץ ולתקשר עימם. הממציא הצרפתי שארל קרו (Cros), שהיה ידוע גם כמשורר מוכשר, שמע בשנת 1869 כי נקודות אור מסתוריות ניצפו על כוכב הלכת האדום. הוא השתכנע שהנקודות הללו, שהיו לאמיתו של דבר החזרים של קרני שמש מעננים גבוהים באטמוספירה של מאדים, הם בעצם סימנים המעידים על תרבות מתקדמת כלשהי. הוא ניסה לשכנע את הממשלה הצרפתית לבנות מראה ענקית שתאפשר לו לרכז את קרני השמש ולכוון אותם אל מאדים, שם יצרוב סימנים גדולים על החול. לא ברור אם הוא ניסה לתכנן את המראה הזו בפועל, או מה עשויה להיות ההשפעה של מתקפה ב'קרני מוות' מצידו של כדור הארץ על היחסים הדיפלומטיים עם אנשי המאדים המופתעים, אבל הממשלה הצרפתית לא הביעה התעניינות רבה מדי ברעיון זה.

אם כן, שאלת התקשורת בין הכוכבים המשיכה להטריד את מנוחתם של המדענים, שחיפשו דרכים יעילות יותר לממש אותה. האקדמיה הצרפתית למדעים הכריזה בשנת 1900 על פרס של מאה אלף פרנקים (סכום לא מבוטל) למי שימצא, בתוך עשר שנים, שיטה יעילה להעביר מסרים אל כוכב אחר ולקבל מסרים בחזרה. מעניין לציין שהפרס לא חל על תקשורת עם יצורים מהמאדים- הדעה הרווחת באותה התקופה הייתה שזה קל מדי. עשר שנים חלפו, אבל איש לא הצליח לעמוד בתנאי התחרות ולזכות בפרס.

אבל בעיות קשות הן, לשמחתנו, רק זרז לפתרונות מעניינים ולמחקר בכיוונים לא שגרתיים.

לתקשר באמצעות מחשב

בשנת 1960 הציע ד"ר האנס פרידנטל שפה מלאכותית בשם 'לינקוס' (צירוף של המילים הלטיניות 'לינגואה קוסמיקה', שפה קוסמית) שתוכננה כך שתאפשר לשתי ציוויליזציות שאין ביניהן שום רקע משותף, להבין אחת את השניה. הרעיונות שהעלה מבוססות על מחקר של מתמטיקאי אחר מתחילת שנות החמישים, והוא פיתח אותן לכדי תיאוריה שלמה יותר.

ד"ר פרידנטל הבין ששפה היא מושג כללי מאוד שעשוי להכיל הרבה מעבר למילים, האותיות והציורים שאנחנו בני האדם משתמשים בהם. דבורים, למשל, נעזרות בריחות כדי להסביר לדבורים אחרות איפה נמצאים הפרחים הטובים וזיקיות מחליפות צבעים כדי להעביר לזיקיות אחרות…את מה שמעניין זיקיות, מה שזה לא יהיה.

השפה שהמציא פרידנטל דומה מאוד ברמה העקרונית לשפות אחרות שהמציאו בני האדם כדי לתקשר עם עוד ישות זרה שאין לה הרבה במשותף איתנו- המחשב. לינקוס מזכירה במובנים רבים שפת תכנות, והיא מתבססת על קידוד בינארי של מידע (זאת אומרת, אפסים ואחדים במקום אותיות) והעברה של רעיונות באמצעות פעולות מתמטיות כמו חיבור וחיסור. השימוש בקידוד בינארי נעשה מכיוון שזה הקידוד הבסיסי ביותר שבאמצעותו ניתן לתאר מושגים מתמטיים או מושגים בכלל. זה כמו לאמר 'יש' ו'אין' או 'שחור' ו'לבן' בצירופים שונים כדי לתאר אות מסוימת או צליל כלשהו, שהרי לא נוכל לעשות זאת אם יש לנו רק שחור או רק לבן. כמו במקרה של משפט פיתגורס, שוב אנו נוכחים שהמתמטיקה היא השפה המשותפת הבסיסית ביותר.

נכון לעכשיו, לינקוס היא בגדר תרגיל תיאורטי בלבד. לא נעשה בה שימוש במציאות מכיוון שבמרוצת השנים הועלו כמה רעיונות מוצלחים לא פחות. עם זאת, לינקוס הצמיחה בעקבותיה כמה מחקרים ורעיונות מעניינים שפיתחו ושיכללו אותה, כמו גם תחום מחקר מעניין ולא כל כך מוכר שנקרא 'אנטי-קריפטוגרפיה'. אם קריפטוגרפיה מטרתה לפתח שיטות להסתיר את התוכן שעובר בתוך זרם של מידע, 'אנטי-קריפטוגרפיה' מבקשת לעשות בדיוק את ההפך: ליצור את ההצגה הכי פשוטה והכי ברורה של מידע, כדי שכולם (בין אם זה מחשב או חייזר) יוכלו להבין את התוכן בקלות.

הרעיון המסקרן ביותר, לדעתי, ששורשיו מקורם בלינקוס, הוא תקשורת אלגוריתמית.

הרעיון בתקשורת אלגוריתמית הוא פשוט למדי, על אף השם המרשים: לשלוח אל החייזרים תוכנת מחשב. התוכנה עצמה תישלח באמצעות גלי רדיו, כמובן, תוך שימוש בעקרונות שפת לינקוס, אבל מהרגע שיבינו הח'ברה בצד השני של הקו שמדובר בתוכנת מחשב (דהיינו, אלגוריתם), הכל נעשה פשוט יותר. הם לא צריכים להבין את התוכנה, אלא רק צריכים לבנות מחשב פשוט שיודע להריץ את התוכנה, ולראות מה קורה. התוכנה שנעביר להם יכולה להיות, למשל, איזשהו סוג של בינה מלאכותית שיכולה ללמוד בעצמה את שפת החייזרים ואז להסביר להם- בשפה שלהם- על כדור הארץ, על בני האדם וכמה שאנחנו נפלאים, חכמים וכדומה. דוגמא לתוכנה שכזו היא ה- CosmicOS, תוכנית מחשב שיוצרת סביבה של מציאות מדומה פשוטה אך יעילה, שבה יכולים החייזרים להתנסות באינטרקציה עם בני אדם מדומים וללמוד מתגובותיהם.

התקשורת האלגוריתמית יוצאת מתוך נקודת הנחה, כמובן, שהחייזרים יהיו מתוחכמים מספיק כדי לבנות מחשב שיהיה מסוגל להריץ בהצלחה תוכנה שנכתבה כאן על כדור הארץ. זו נשמעת הנחה אופטימית מאוד, במיוחד לאור העובדה שמערכת ההפעלה כאן, על המחשב שלי, לא תמיד מסוגלת להריץ תוכנות שנכתבו על כדור הארץ. בכל זאת, יש לנו יסוד סביר להניח שאם הצליחו החייזרים לקלוט את השדר מכדור הארץ מלכתחילה, הרי שהם מבינים בטכנולוגיה של גלי רדיו ואסטרונומיה. מכאן ועד לטכנולוגיה של מחשב הדרך לא ארוכה במיוחד.

כשאני רוצה לתאר למישהו איך היה הטיול בנפאל, לדוגמא, אני לא אתחיל לשטוח בפניו שעות של סיפורים: אני אראה לו אלבום תמונות. לפעמים, זו הדרך הפשוטה והקלה ביותר להעביר את המסר- במיוחד כשאין לך הרבה זמן לתכנונים ארוכים.

הלוחות של פיוניר

זה גם היה המצב בפניו עמד המדען קארל סאגאן, בתחילת שנות השבעים. ד"ר קארל סייגן, שהלך לעולמו לפני כעשר שנים, היה קרוב לוודאי האסטרונום המפורסם ביותר בארצות הברית באותה התקופה. הוא הירבה להרצות בפני קהל ולכתוב ספרים מוצלחים ביותר על אסטרונומיה בכלל ומדע בפרט, והיה גורם רב השפעה בסוכנות החלל האמריקאית.

בשנת 1972 עמדו להמריא מכדור הארץ החלליות פיוניר עשר ואחותה פיוניר אחת עשרה. מטרתן הראשונית הייתה חקר כוכבי הלכת הענקיים שמעבר לחגורת האסטרואידים, דהיינו צדק ושבתאי. הן גם תוכננו להיות העצמים הראשונים מעשי ידי אדם שיעזבו את גבולות מערכת השמש ויצאו לחלל הבין הכוכבי.

פיוניר עשר ואחת עשרה רחוקות מלהיות שירות שליחים זריז להעברת הודעות בין הכוכבים. גם בהערכות האופטימיות ביותר יחלפו מאות אלפי שנים, אולי מיליוני שנים, עד שהחלליות יחלפו בקרבת איזה שהוא כוכב, ומי יודע מה ישאר מהן עד אז.

בכל זאת, כשפנו אליו שניים מעמיתיו של ד"ר סייגן והציעו לו לצרף מסר כלשהו מכדור הארץ לחלליות, הוא התלהב מהרעיון מייד. בסופו של דבר, אין מה להפסיד מצירוף של 'כרטיס ברכה', אם תרצו, לחלליות. לכל הפחות, אם ימצאו יצורים תבוניים בחלל את החלליות ביום מן הימים הם, לפחות, ידעו שהם לא לבד.

הבעיה הייתה שנאס"א הסכימה לתת לו רק שלושה שבועות להכין את המסר הבין כוכבי, כדי שיהיה מוכן בזמן לשיגור החללית הראשונה, פיוניר 10.

סייגן, יחד עם ד"ר פרנק דרייק- ההוא ממשוואת דרייק אותה הזכרתי קודם לכן – החליטו ליצור מסר חזותי, תמונה וסמלים, אשר ייחרטו על לוח עשוי אלומיניום וזהב. השניים גיבשו את הרעיונות ואישתו של סייגן, לינדה, שירטטה אותם בפועל.

המסר שביקשו סאגאן ודרייק להעביר היה פשוט למדי: מהיכן יצאה החללית למסעה, לפני כמה זמן, ואיך נראים היצורים ששיגרו אותה למסעה.

כדי להעביר מושגים כמו מרחק וזמן, צריך קודם כל להגדיר יחידות בעלות משמעות. גם כאן, על כדור הארץ, אנחנו קודם כל מגדירים מה זה 'מטר' ולאחר מכן סופרים מרחקים ביחידות של מטר, קילו-מטר או סנטי-מטר. המטר, במקרה הזה, מוגדר כמרחק שעוברת קרן אור בואקום בכך וכך חלקיקי השניה.

סייגן ודרייק מצאו דרך מעניינת כדי להגדיר עבור החייזרים יחידות בסיסיות של זמן ומרחק. היסוד מימן הוא היסוד הנפוץ ביותר ביקום. לאלקטרון שמקיף את הגרעין באטום המימן יש תכונה בשם 'ספין': זה לא משנה לצורך העניין שלנו מה זה בדיוק 'ספין' (לא, זה לא קשור לתדמית וליחסי הציבור של האלקטרון). מה שחשוב הוא שספין יכול להיות בכיוון למעלה או למטה, ובאטום המימן הספין של האלקטרון משתנה 1420 מיליוני פעמים בשניה- או בשפה הטכנית המקובלת, בתדר של 1420 מגהרץ. עכשיו, כשיש לנו תדר, יש לנו גם יחידת זמן: הרץ, מחזור אחד בכל שניה.

מה שעוד יותר יפה בפתרון של סאגאן ודרייק הוא שאפשר להרוג כאן שתי ציפורים במכה אחת. אם יש לנו תדר, יש לנו אורך גל. אורך גל ותדר הם גדלים משלימים: אורך הגל הוא אחד חלקי התדר. במקרה הזה, אורך הגל הוא עשרים ואחד סנטימטר. אורך, סנטימטר: הנה קיבלנו יחידת מרחק.

שרטוט סכימתי של אטום המימן מעביר את הנתון הזה, בהנחה הסבירה שהיצורים התבוניים מכירים את המימן, מבינים מה זה ספין ומה זה תדר.

כעת, כשיחידות הזמן והמרחק הוגדרו, כיצד ניתן להסביר מהיכן ומתי עזבה החללית את נקודת מוצאה? למזלנו, מפוזרים ביקום "מגדלורים טבעיים"- פולסארים. הפולסארים הם כוכבים קטנים ודחוסים המסתובבים סביב צירם במהירות גבוהה ותוך כדי כך פולטים קרני רדיו צרות מאוד. עם כל סיבוב, קרני הרדיו שוטפות אותנו לזמן קצר, כך שאנחנו מקבלים פולסים של רדיו- מכאן השם פולסאר.

קצב הסיבוב של רוב הפולסארים הוא יציב למדי, משתנה רק לאורך מיליוני שנים וגם אז בקצב ידוע וקבוע. השרטוט על לוח האלומיניום והזהב מראה, ביחידות הזמן והמרחק שהגדרנו מקודם, את מיקומם של ארבעה עשר פולסארים ביחס לכדור הארץ, ואת קצב הפולסים שלהם. היצורים שיניחו את המחושים שלהם על החללית יוכלו להבין מכך, אם הם מכירים לפחות כמה מתוך ארבעה עשר הפולאסרים, היכן כדור הארץ נמצא עפ"י המרחק היחסי של כל אחד מהפולסארים מכדור הארץ ומתי שוגרו פיוניר עשר ופיוניר אחת עשרה לחלל עפ"י קצב הפולסים שלהם, שהרי רק בנקודת זמן אחת התרחש צירוף של ארבע עשרה תדירויות שונות של הפולסארים.

ערום בחלל

הצגת דמויותיהם של בני כדור הארץ היא, לכאורה, הבעיה הפשוטה ביותר: פשוט מציירים גבר ואישה, וזהו פחות או יותר. אבל דווקא כאן ניתקלו המדענים בבעיות בלתי צפויות.

בהתחלה הראה הציור גבר ואישה כשהם מחזיקים ידיים, כדי להדגיש את הקשר ההדוק בין שתי צורות החיים הללו. אבל אז הבין סאגאן שהחייזרים עשוים שלא להבין כהלכה את המסר ולחשוב שאנחנו יצורים בעלי ארבע רגליים, עם שני ראשים וחלק מרכזי ארוך וצר. לכן הופרדו הגבר והאישה בשרטוט.

ידו הימנית של הגבר מורמת בתנוחה שאני יכול לתאר אותה כתנוחת 'אהלן גבר', תנועה אוניברסלית לחלוטין בהנחה שהיוניברס מכיל רק את כדור הארץ. ברור שחייזרים לא יבינו שהיד המורמת היא ברכה לשלום, אבל סאגאן הסביר שכך הם יוכלו להבין שהגפיים שלנו הן בעלות גמישות מסוימת.

ואז הגיע הבעיה החמורה מכולן: אברי המין. עד כמה שהשאלה כיצד יש לצייר את איברי המין על לוח המסר נשמעת מטופשת, והיא אכן מטופשת כשאתה מבין שיש סיכוי נמוך למדי שחייזר בעוד מיליון שנה יימצא את עצמו מתעורר מינית מתמונה של זוג ערום- הנושא הזה יצר סערה מסוימת בארצות הברית השמרנית והפוריטנית. היו אנשים שביקרו בקול רם את ההחלטה לשלוח לחלל 'תמונות גסות', כאילו צירפו המדענים גיליון של פלייבוי למכשור המדעי של פיוניר. סאגאן עצמו לא היה בטוח לגבי רמת השמרנות בסוכנות החלל האמריקאית, וליתר ביטחון השמיט משרטוט איבר המין של האישה את החריץ הקטן של הפות. בדיעבד, בנאס"א היו ליברלים מספיק ונבונים מספיק כדי להתעלם לגמרי מכל שאלת איברי המין בציורים.

היו גם ביקורות אחרות על המסר שנשלח לחלל עם החלליות. היו כאלה שהיו מודאגים שמה גילוי מיקומו המדויק של כדור הארץ עלול להזמין מתקפה אכזרית בסגנון 'מלחמת העולמות' על כדור הארץ. היו מדענים שטענו שהמסר מורכב מדי ושהחייזרים בכלל לא יבינו אותו. כך או כך, שתי החלליות נושאות איתן את המסר אל הכוכבים, כמעט ארבעים שנה לאחר שיגורן.

למשימה הבאה של נאס"א אל מחוץ לגבולות מערכת השמש, כבר היה מספיק זמן כדי להכין משהו מעט יותר מתוחכם. החלליות ווייג'ר אחת ו- ווייג'ר שתיים עזבו את כדור הארץ בשנת 1977 כשהן נושאות עימן עוד מסר בבקבוק אל האוקיינוס האדיר של החלל, אם תרצו.

הפעם היה זה תקליט מוזהב שהכיל תמונות, מוזיקה והקלטות שמע של דיבורים אנושיים. עטיפת התקליט מכילה ציורים שמסבירים למי שיקבל אותו איך להשמיע אותו באמצעות מתקן דמוי פטפון, וגם את הזמן והמיקום שהופיעו בחלליות פיוניר.

התוכן שניצרב על התקליט נבחר על ידי ועדה של נאס"א, שוב בראשותו של קרל סאגאן. הוא כולל רעשי טבע כמו רוח, רעמים וכדומה, קולות של בעלי חיים וברכות שלום בחמישים וחמש שפות שונות, כולל גם עברית. התמונות גם הן מייצגות, אבל הפעם- בעקבות הביקורת הציבורית מימי פיוניר- ללא תמונות מפורשות של בני אדם עירומים.

גם קטעים מוסיקליים מייצגים צורפו לתקליט, מקטעים קלאסיים של באך, דרך מקצביים שבטיים אפריקאיים וכלה בצ'אק בארי ולואי ארמסטרונג. קרל סאגאן ביקש לצרף לתקליט גם את השיר 'הנה באה השמש' , Here comes the Sun, של הביטלס- אבל למרות שחברי הלהקה דווקא הסכימו ברצון, חברת התקליטים שלהם סירבה לרעיון והוא נגנז. אפשר להבין אותם: אם החייזרים יתחילו להעביר ביניהם עותקים לא חוקיים של השיר, לך תתבע אותם אחרי מיליון שנה.

גם נשיא ארצות הברית דאז, ג'ימי קרטר, צירף כמה משפטים משלו לתקליט- מסר שאני אישית מוצא אותו מרגש במיוחד. הוא אמר: "זו מתנה מעולם קטן ורחוק. מעט מקולותינו, המדע שלנו, התמונות שלנו, המוסיקה שלנו, המחשבות והרגשות שלנו. אנחנו מנסים לשרוד את התקופה זו, כדי שנוכל להגיע גם אל תקופתיכם."

מסר אריסיבו

לשלוח לוחות אלומיניום ותקליטים מזהב לחלל זה שעשוע חביב למדענים, תרגיל תאורטי יפה. אבל אין הרבה סיכויים שהמסרים הללו יניבו תקשורת אמיתית עם תרבויות אחרות, ולדעתי יש סיכוי לא רע שגנבי המתכות כבר מחכים לפיוניר ביציאה משבתאי כדי לפרק אותה לגורמים ולמכור אותה לסינים.

הדרך היחידה ליצור תקשורת כל שהיא בין הכוכבים היא באמצעות גלי הרדיו, שנעים במהירות האור. גם במהירות זו עדיין חולפות שנים ארוכות עד שהודעה מגיעה ליעדה, אבל עשרים או שלושים שנה טובות יותר מחצי מיליון.

כבר הזכרתי קודם לכן מסרים שניתן להעביר באמצעות גלי רדיו, בעיקר מסרים מתמטיים או אלגוריתמים. ניתן גם לשלוח את המסרים החזותיים, כמו אלו שנחרטו על הלוחות של פיוניר, דרך הרדיו: זו מעין פשרה שנועדה למצות את הטוב מכל העולמות.

לא מעט מסרים שכאלה נשלחו לאורך השנים, מין הסתם מכיוון שקל יותר לכוון אנטנה לחלל מאשר לשגר חללית. עם זאת, גם צורת תקשורת זו אינה נטולת מגבלות. כשם שאת 'רדיו תל-אביב' ניתן לקלוט באזור המרכז ולא הרבה מעבר לו, גם אותות הרדיו המשודרים מכדור הארץ לחלל דועכים עם המרחק. כדי להתגבר על הבעיה צריך לשדר בעוצמת הספק אדירה, הרבה מעבר לעוצמת השידור הנדרשת מתחנת רדיו רגילה. ניתן למזער את הבעיה באמצעות שידור המסר באלומה צרה מאוד של גלי רדיו, בדומה לקרן לייזר, כך שהאותות לא יתפזרו לכל הכיוונים. כך ניתן להפחית את עוצמת השידור הנדרשת, אבל אז כבר צריך לכוון את האלומה במדויק לעבר הכוכב אליו רוצים לשדר.

אחת הדוגמאות המפורסמות למסר חזותי שנשלח באמצעות גלי רדיו, היא 'מסר אריסיבו' בשנת 1974. המסר נשלח מטלסקופ הרדיו הגדול אריסיבו שבפורטו-ריקו כחלק מטקס שנערך במקום לציון שדרוג חשוב שעבר הטלסקופ. קשה לומר שמסר אריסיבו הוא ניסיון אמיתי ליצירת תקשורת בין הכוכבים, שכן הוא היה טקסי בעיקרו. המסר נשלח פעם אחת בלבד, והיעד שלו- צביר הכוכבים M13 שמרוחק עשרים וחמש אלף שנות אור מכדור הארץ- נבחר פשוט מכיוון שהוא היה במיקום נוח בשמיים ביום ובשעה של הטקס. בכל זאת, מחשבה רבה הושקעה בהודעה הנשלחת: גם כאן ניתן למצוא ייצוג סימבולי של מספרים, יסודות כימיים חשובים, אפילו את הנוסחאות הכימיות של הדי.אנ.איי וכמובן ציור של דמות אנושית. השידור זכה להתייחסות נרחבת בכלי התקשורת, ובעקבותיו באו עוד כמה וכמה שידורים דומים, שחלקם היו שידור חוזר של מסר אריסיבו בתוספת מסרים נוספים- חזותיים או אחרים.

מה שאולי מבדיל את מסר אריסיבו ממסרים אחרים שנשלחו לחלל, היא שבמקרה הזה אפילו קיבלנו תשובה. התשובה הגיעה בצורת מעגל תבואה. מעגל תבואה הוא כינוי לצורה שנוצרת כאשר משטחים גידולים חקלאיים כמו חיטה, סויה או תירס על פני מטרים רבים ויוצרים דמות או ציור שבדרך כלל ניתן לזיהוי רק מהאוויר. עב"מולוגים מייחסים את המעגלים הללו, שבדרך כלל מופיעים בין לילה באורח מסתורי, לניסיונות של חייזרים ליצור איתנו קשר. המדענים, שהם בדרך כלל קצת יותר ציניים, מייחסים את מעגלי התבואה לבני נוער משועממים ויצירתיים במיוחד ולמעשה ברור שזה ההסבר האמיתי למעגלי התבואה.

בכל זאת, קשה לשכנע את מי שלא רוצה להשתכנע. מעגל התבואה שהופיע בשדה חקלאי באיזור המפשייר בבריטניה היה חגיגה של ממש לעב"מולוגים למיניהם. המסר שהופיע בשדה היה העתק כמעט מושלם של מסר אריסיבו, אבל עם כמה שינויים משמעותיים. במקום ההליקס הכפול, אותו סליל מפותל שבא לציין את צורת הדי.אנ.איי המוכרת לנו, התשובה לאריסיבו מכילה הליקס משולש, ומה שמעניין עוד יותר: את הדמות האנושית בשרטוט מחליפה דמותו המוכרת והאייקונית של החייזר ה'סטנדרטי', זה הנמוך עם הראש הגדול והעיניים המשונות.

לאורך כל הפרק התמקדתי דווקא במסרים שאנחנו, בני כדור הארץ, מנסים לשלוח אל החוצנים באשר הם. אבל מכיוון שציינתי את מעגלי התבואה בתור ניסיון אפשרי לתשובה מצידם של החייזרים, אם כי ניסיון מטופש בעליל וקצת לא ברור מצידה של תרבות שחצתה שנות אור רק כדי להפריע לתירס לגדול בשקט- אני מחויב להזכיר, ולו במעט, ניסיון קצת יותר רציני לקבל מסר אמיתי מהכוכבים.

SETI, ראשי תיבות באנגלית של 'חיפוש אחר תבונה חוץ-ארצית', הוא שמם הכולל של כמה וכמה פרוייקטים שמטרתם לקלוט שידורי רדיו שמקורם בתרבויות חוצניות. המוטיבציה לניסיונות אלה ברורה: אם אנחנו יכולים לשדר אליהם מסרים, אין שום סיבה שהם לא מנסים לשדר אלינו. לא מעט מדינות והמון ארגונים מדעיים השקיעו תקציבים לא קטנים בבניית טלסקופי רדיו שמטרתם לסרוק את השמיים ולברור מתוך הרעש הקבוע שמגיע אלינו מהחלל, מסרים אמיתיים מיצורים חוצניים.

גם כאן, האתגרים הטכניים שעומדים בפני החוקרים הם לא פשוטים. לא רק שצריך לסרוק את השמיים פיסה אחר פיסה לאורך זמן רב, צריך גם לקלוע בדיוק לתדר שבו שודר המסר: גם אם בחנת את החלק בשמיים שממנו מגיעה ההודעה בדיוק בזמן הנכון, אבל לא היית מכוון לתדר המתאים- לא תקבל את ההודעה. זאת ועוד, הפרעות משידורי טלוויזיה ורדיו כאן על כדור הארץ לא עושים חיים קלים למדענים שמנסים להבדיל בין מסר היסטורי מתרבות אחרת לבין פרק 4387 של היפים והאמיצים.

אחת ההשערות המקובלות היא שיש סיכוי סביר מאוד שכל הודעה שתתקבל מהחייזרים תגיע בתדר 1420 מגההרץ, התדר שכבר הזכרנו אותו בתור האות שבוקע מאטום המימן. הסברה היא שמכיוון שה'רעש' הזה, של אטומי המימן, מופיע בכל מקום ביקום ומגיע מכל הכיוונים בו זמנית בעוצמה שווה, יהיה קל יחסית להבחין בין אות אמיתי, שדר של ממש, לבין סתם עוד רעש אקראי.

אות 'וואו'

עד כה, אף פרוייקט SETI לא הצליח לקלוט מסר אמיתי מהחלל. האות המסקרן ביותר נקלט בשנת 1977 באוניברסיטת אוהיו שבארצות הברית. טלסקופ הרדיו של האוניברסיטה, שסרק את השמיים בתדר 1420 מגהרץ, קלט לפתע אות רדיו חזק, פי שלושים ויותר מרמת הרעש המוכרת.

המדען שבחן את דף הנייר ועליו המדידות, הבחין באות הבלתי שיגרתי, הקיף את האזור הרלוונטי בעיגול ושירבט עליו 'וואו!' עם סימן קריאה. מכאן קיבל האות הזה, שזכה לפרסום רב, את שמו- 'סיגנל וואו'. לרוע המזל, הטלסקופ שקיבל את האות סרק את האזור הזה בשמיים רק לשבעים ושתיים שניות בלבד, וכשחזרו המדענים לסרוק את מקור האות- לא גילו שם שום דבר. רק רעש הרקע הקבוע והמוכר.

מסר אמיתי מהכוכבים, או אולי רק באג אקראי בטלסקופ החלל? ייתכן ולעולם לא נדע. אנחנו על כדור הארץ נמשיך להאזין ולקוות. תפתחו את האוזניים, ותקשיבו טוב טוב. אולי החייזרים מנסים ליצור איתנו קשר. אולי אפילו בסוף הפרק הזה…

[עושים היסטוריה] 16: ההיסטוריה של ביג בן.

הפודקאסט עושים היסטוריה

על ביג בן, השעון המפורסם ביותר בעולם. מה הקשר בין הנהלת חשבונות והשריפה שהרסה את בית הנבחרים הבריטי? למה השתגע האדריכל שתכנן את מגדל השעון? מאין מגיע ה'תיק תק' של שעוני המטוטלת? ולמה, לכל הרוחות, קוראים לו 'ביג בן'?


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

ההיסטוריה של ביג בן

כתב: רן לוי

ישנם כמה מבנים ובניינים בעולם אשר מזוהים באופן מוחלט ומיידי עם המקום או העיר שבהם הם נמצאים. בעיר ממוצעת יש המוני בניינים ובתים, כך שכדי לזכות בהכרה שכזו ולהחרט בזכרונם של כל כך הרבה אנשים, על המבנה המדובר להיות משהו באמת יוצא מין הכלל. האמפייר סטייט בילדינג, למשל, הוא אחד מהסמלים המוכרים ביותר של העיר ניו יורק. גשר שער הזהב הוא הפנים של סן פרנסיסקו, ומגדל אייפל הוא יותר פריזאי מחנות מלאה בגטים. גם ביג בן, מגדל השעון המתנוסס מעל הפרלמנט הבריטי שעל גדות נהר התמזה, הוא סמל שכזה. אין סרט קולנוע שמתרחש בלונדון שלא נקבל בו לפחות שוט אחד של הביג בן ואין תייר שביקר בבירה הבריטית ולא ראה את השעון הידוע ואולי המפורסם ביותר בעולם כולו. הבריטים רואים בביג בן את אחד הסמלים הלאומיים החשובים ביותר שלהם, כמו שהטאג' מאהל הוא סמל להודים, החומה הגדולה לסינים ומגדלי עזריאלי לנו. צלצולי הפעמונים של ביג-בן מועברים לעולם כולו בשידור חי על ידי הבי.בי.סי האנגלי פעמיים ביום. חגיגות הסילווסטר נפתחות כשביג בן מציין את שעת חצות, כמו גם פתיחת אירועי יום הזכרון לחלליה בריטניה.

מה יש בו, בביג-בן, שגורם לבריטים לאהוב אותו כל כך? אחרי הכל, הוא לא המגדל הגבוה ביותר, לא היפה ביותר ואם מחפשים נכסים היסטוריים חשובים הרי שהאי הבריטי משופע בהם למכביר- העתיקות של סטונהנג', למשל, מפורסמות בזכות עצמן בכל העולם. אבל בעיני הבריטים, ביג בן יש רק אחד. אני לא מכיר עוד הרבה עמים שנתנו למגדל שלהם שם חיבה. אגב, זו טעות לחשוב שלמגדל עצמו קוראים 'ביג בן'. שמו האמיתי של המגדל הוא פשוט 'מגדל השעון': ביג בן הוא שמו של הפעמון הגדול בתוך המגדל שמצלצל פעם בשעה. בכל אופן, לחשיבות העמוקה שרואים הבריטים בשעון שלהם עשויות להיות מספר סיבות.

ראשית, מגדל השעון הוא חלק מארמון ווסטמינסטר, בית הנבחרים הבריטי, והוא אחד מהחלקים הדומיננטים ביותר בבניין זה. בימים טובים יותר חלש הפרלמנט הבריטי על אימפריה ענקית שחצתה אוקיינוסים ויבשות, והיה ליבה הפועם של ממלכה שעליה נאמר שהשמש לא שוקעת עליה לעולם: בכל רגע נתון זורחת השמש, היכן שהוא בעולם, על חלק מהאיפריה הבריטית. בית הנבחרים מזכיר לבריטים את ימי הזוהר שלהם וביג בן הוא סמלו של בית הנבחרים. שנית, צלצול הפעמונים של ביג בן, כפי שכבר אמרתי, הוא חלק מהחיים והמסורת הבריטיים. אין בריטי שלא יזהה את הצלצול הזה אחרי ששמע אותו אלפי פעמים דרך הרדיו והטלוויזיה. בימי מלחמת העולם השניה, כך מספרים, כשהבריטים עמדו בפני האפשרות המוחשית שהגרמנים יפלשו ויכבשו את ארצם, צלצולו הקבוע של בין בן היה עבורם תזכורת מנחמת לגבורה ולנחישות העם הבריטי. וגם מהבחינה הטכנית, ביג בן הוא מקור לגאווה עבורם. עד היום נותר ביג בן מגדל השעון בעל ארבע הפאות הגדול ביותר בעולם. במיוחד אוהבים מדריכי התיירים בלונדון לספר על הדיוק המופלא של השעון הגדול, שעליו נרחיב בהמשך.

ארמון ווסטמינסטר הוא אחד מהמבנים העתיקים ביותר בלונדון וקיים בצורה זו או אחרת עוד מימי הביניים, החל משנת 1016 לערך. במשך שנים רבות הוא שימש כארמון אמיתי למלכים האנגלים ולאורך השנים התבסס גם כמקום מושבו של הפרלמנט הבריטי על שני בתיו. מכיוון שארמון ווסטמינסטר תוכנן כארמון מגורים למלך, הוא לא התאים במיוחד כבית נבחרים. חברי הפרלמנט נאלצו להתכנס לישיבותיהם בחדרים שהוסבו לצורך העניין באופן מאולתר למדי והיו לא נוחים. בעיה זו נפתרה באופן חד למדי בשנת 1834. חברי הפרלמנט חבים את הכסאות הנוחים שלהם היום דווקא להתפתחויות טכנולוגיות בתחום המסעיר, המרגש ושוקק החיים של ראיית חשבון.

שריפת הפרלמנט

מהרגע שהומצא הכסף, מייד גם היו כאלה שהיו חייבים כסף לאנשים אחרים. אחת הבעיות הגדולות ביותר של המסחר בימי הביניים הייתה שחלק משמעותי מהאוכלוסייה לא ידע קרוא וכתוב, כך שרישום מדויק של מי חייב למי כסף וכמה היה בעיה רצינית. כדי להתגבר על בעיה זו, ובהתאם לאידיאל השיויון לפיו יש לאפשר גם לפשוטי העם הבורים ביותר להכנס לחובות, השתמשו הסוחרים של ימי הביניים ב-'מקל חשבון', באנגלית- Tally Sticks. מקלות החשבון היו, כפי שמרמז השם, מקלות עץ ארוכים. על מקלות העץ היו חרוטים סימונים שציינו את סכום הכסף המדובר: שקע רחב היה, למשל, אלף פאונד, שקע בעובי אגודל היה מאה פאונד וכן הלאה. שני סטים של סימונים זהים היו נחרטים על מקל החשבון ואז היו שוברים אותו לשני חלקים: חלק קצר וחלק ארוך. החלק הקצר היה ניתן ללווה, והמקל הארוך יותר, שנקרא 'Stock', ניתן למלווה שהפך להיות 'Stockholder' ובעברית- 'מחזיק מניה'.

אחד השימושים הנפוצים ביותר של מקלות החשבון היה ברישום החובות של התושבים כלפי המדינה. מכיוון שהיו הרבה מאוד תושבים, היו גם המון מקלות חשבון. אבל האוכלוסיה הלכה והשכילה ובסופו של דבר כמעט כולם ידעו לקרוא מספרים רגילים, כך שבתחילת המאה ה-18 כבר לא היה צורך בכמויות העצומות של מקלות החשבון שהצטברו במחסני משרד האוצר הבריטי. אבל הרגלים קשה לשנות. נדרשו עוד כמעט מאה שנים עד שהפרלמנט אישר באופן סופי להפסיק את השימוש במקלות החשבון. עכשיו נותרה רק השאלה: מה עושים עם כל המקלות האלה? הפיתרון היה פשוט למדי: החורף הבריטי קר, חברי הפרלמנט רוצים להתחמם- ומקלות חשבון נשרפים מצוין.

אבל בשנת 1834 מישהו שם קצת יותר מדי מקלות חשבון בתנור הגדול שחימם את אחד מאגפי הארמון ואז גם הוסיף חטא על פשע והשאיר את התנור ללא השגחה. האצילים בבית הלורדים, ברגישות האריסטוקרטית האופיינית, חשו שהרצפה מעט חמה יותר מהרגיל, ובאמת כעבור כמה שעות לא נותר מהארמון כלום פרט לערימה ענקית של גחלים וכמה מבנים בודדים שניצלו מהשריפה האדירה. המראה של בית הנבחרים עולה בלהבות היה מרהיב למדי. אלפים מתושבים לונדון באו לחזות במה שהיה לבטח הארוע המסעיר ביותר שהתרחש בעולם הנהלת החשבונות באלף שנה האחרונות.

הזדמנות לבניה מחדש

זו הייתה גם הזדמנות, כאמור, לבנות מחדש את בית הנבחרים כדי שיתאים טוב יותר לתפקיד זה ולנבחרים יהיה מקום לשבת. השאלה הייתה, באיזה סגנון אדריכלי ייבנה המבנה. זו לא הייתה שאלה אסטתית או הנדסית אלא דווקא שאלה פוליטית. הסגנון המקובל בעולם באותה התקופה היה הסגנון הקלאסי, שמקורותיו בארכיטקטורה היוונית-רומית: הבית הלבן בוושינגטון ובמבנים אחרים בפאריז שבצרפת נבנו בסגנון זה. בדיוק מסיבה זו לא הסכימו הפוליטיקאים הבריטים שארמון ווסטמינסטר ייבנה מחדש בסגנון קלאסי: צרפת מתקשרת עם המהפכה הצרפתית והרעיונות הרדיקאליים שלה והבית הלבן מסמל את הרפובליקה נטולת המלך שהייתה פעם מושבה של בריטניה ומרדה בה. לכן הוחלט לפנות לסגנון הגותי, שהיה נפוץ בימי הביניים ועתה חזר לאופנה אצל האדריכלים האנגלים. המאפיינים המוכרים יותר של הסגנון הגותי הם, למשל, חלונות בצורת קשתות מחודדות, תקרות גבוהות במיוחד ופסלים משונים יותר או פחות המקשטים את הבניין מבחוץ. לחלק מהפסלים יש גם מטרה שימושית ולא רק דקורטיבית, כמו הגרגויילים ( Gargoyles), המפלצות המכונפות עם הפנים המשונות שהן למעשה מרזבים מעוצבים- זה גם מקור השם 'גרגוייל': רעש הגרגור שעושים המים כשהם זורמים בצינור.

הועדה הפרלמנטרית לעניין הקמתו המחודשת של ארמון ווסטמינסטר יזמה תחרות פתוחה בין האדריכלים הבריטים. מתוך תשעים וחמש ההצעות שהוגשו לוועדה, נבחרה הצעתו הזוכה של האדריכל צ'ארלס בארי (Barry). צ'ארלס בארי היה אדריכל מוכשר למדי. כבר בסוף שנות העשרים לחייו נזקפו לזכותו כמה מבנים מרשימים למדי, בעיקר כנסיות ומבני ממשל. בארי הבין, עם זאת, שהעבודה על בית הנבחרים היא משימה בקנה מידה אחר לגמרי ושזו העבודה שעשויה להכניס אותו אל בין דפי ההיסטוריה.

השכלתו הארכיטקטונית של צ'ארלס בארי הייתה נרחבת למדי: במסגרת לימודיו נסע לאיטליה כדי ללמוד על מבנים מתקופת הרנסאנס ואפילו הגיע במסעותיו עד למזרח התיכון וארץ ישראל, שם נחשף לרעיונות שהיו כמעט ולא מוכרים לעמיתיו בארופה. הוא גם הכיר את הסגנון הגותי, עליו התעקשו חברי ועדת התכנון הפרלמנטרית, אבל ידע שהוא לא מספיק בקיא בו. בנוסף, לבארי היו צרות אחרות. הבנייה של הארמון התנהלה בעצלתיים, והממשלה לחצה עליו כל הזמן שיוזיל את העלות הגבוהה של העבודה. אם זה לא מספיק, בארי נאלץ להתמודד עם אחד ד"ר רייד שנחשב, בעיני עצמו לפחות, למומחה לענייני איוורור והיה אחראי על תכנון מערכת הונטילציה בארמון. מבחינתו של ד"ר רייד, ארמון ווסטמינסטר היה מערכת איוורור שיש לה בניין. למרות מאמציו של בארי, מערכת האיוורור של ד"ר רייד תפסה כשליש מנפח המבנה כולו- ואחרי שנבנתה ונבדקה- נמצאה בלתי שמישה לחלוטין.

בגין צרות אלו ואחרות, ביקש בארי את עזרתו של אוגוסטוס פוגין (Pugin), אדריכל שהיה מומחה לסגנון הגותי והיה אחד מהמובילים של המגמה בבריטניה להחזיר את הסגנון הגותי חזרה למרכז העניינים. אוגוסטוס קיבל את המשימה לעצב את כל הקישוטים החיצוניים והפנימיים כדי להשוות לארמון ווסטמינסטר את החזות הגותית. בנוסף גם תיכנן את מגדל השעון המפורסם, שבתוכו יוצב ביג בן. העבודה על ארמון ווסטמינסר היה קשה ותובענית לאוגוסטוס. "מעולם לא עבדתי כל כך קשה בכל חיי," כתב האדריכל המותש. זאת ועוד, אוגוסטוס סבל ללא ידיעתו מהרעלת כספית, ככל הנראה כתוצאה מתרופה שקיבל כדי לטפל בדלקת עיניים ושהכילה כמויות גדולות של המתכת המסוכנת הזו.

בעודו עומל על תכנון מגדל השעון, הלך אוגוסטוס ואיבד את שפיותו. הוא פיתח פחד אובססיבי מפני המוות, וגזר על עצמו משטר קפדני של תפילות ועינוי עצמי כדי להכין את עצמו לעולם הבא. זמן קצר לאחר שסיים את תכנון המגדל ומסר את השרטוטים לצ'ארלס בארי, השתגע אוגוסטוס סופית ואושפז בבית חולים לחולי נפש. הוא הלך לעולמו בגיל ארבעים, זמן לא רב לאחר מכן.

אדמונד בקט

אבל עם כל הכבוד למגדל ולמרזבים הדקורטביים שלו, הוא לא עיקר הסיפור בפרק זה כי אם השעון עצמו. כיאה לשעון שמשקיף על בית הנבחרים של אחת מהאומות המובילות בעולם, הדרישות מביג בן היו חמורות ונוקשות מאין כמותן. למשל, השעון נתבקש לדייק עד לסטייה של לא יותר משניה אחת ביום. חשוב לזכור שכאן מדובר במנגנון מכני במשקל של כמה מאות קילוגרמים, שיהיה חשוף לטמפרטורות קיצוניות, לרוחות חזקות, לליכלוך ואבק ושאמור להניע מחוגי שעון כבדים שאורכם כמעט שלושה מטרים. למגדל השעון גם ארבע פאות, משמע ארבעה שעוני ענק כאלה שכולם מונעים על ידי אותו המנגנון. בתנאים אלה, סטייה של שניה אחת ליום נשמעה אז כדרישה אבסורדית ובלתי אפשרית ממש.

מי שלקח על עצמו את המשימה הקשה של תכנון השעון היה עורך הדין, האסטרונום, האדריכל והשען אדמונד בקט (Beckett). כן, אדמונד בקט היה אדם חכם שהבין במגוון גדול של נושאים – והוא גם לא היסס להראות את זה. לומר על אדמונד בקט שהוא היה אדם לא אהוד זה כנראה אנדרסטיימנט. כולם ידעו שבקט מוכשר ומבריק, בזה לא היה לאיש ספק, אבל האישיות…אוי, האישיות. בקט האמין שהוא יודע טוב יותר מכולם כיצד צריכים להיעשות הדברים והתעקש שכל פרט וכל רעיון ימומש בדיוק לפי הדרך שהוא התווה. הוא היה עקשן, בלתי מתפשר ואדם לא נוח באופן כללי.

כדוגמה מייצגת לאופיו של האיש אפשר לקחת את הסיפור הבא. ב-1871 (כעשר שנים לאחר הקמת ביג בן) נתעורר הצורך לשקם את קתדרלת אלבנס הקדוש, אבל כסף לצורך העניין לא היה. בקט היה אדם עשיר והציע לממן מכיסו את השיקום- בתנאי אחד: הוא יקבע הכל. הוא יניח את התוכניות האדריכליות, והוא עצמו יפקח על הבנייה. תוצאות השיקום עוררו סערה רצינית באנגליה, מכיוון שאדריכלים רבים טענו שבקט סטה לגמרי מאופיה המקורי של הקתדרלה ובכך פגם באותנטיות ההיסטורית של השיקום. לו היה בקט מתייעץ עם אדריכלים אחרים לפני השחזור, אולי היה מקהה את חיצי הביקורת. זמן מה לאחר מכן זכה בקט בתואר אצולה ושינה את שמו ל'ברון גרימת'ורפ'- אבל המוניטין שלו היה כל כך גרוע עד שהפועל To Grimthorpe  הפך לזמן מה לשם נרדף לשחזור לא מוצלח של מבנים היסטורים.

מדידת זמן

שחצן, עיקש – תגידו מה שתגידו על אדמונט בקט. בשעונים הוא הבין. הוא היה מתמטיקאי מוכשר שהיה בקיא בעקרונות המדעיים של המקצוע, וגם כתב ספר מצליח שבו סקר בהרחבה את כל מנגנוני השעונים שהיו קיימים עד אז. הידע המעמיק הזה גרם לו להבין מהר מאוד, ששום מנגנון שעון מוכר אינו טוב מספיק כדי לעמוד בדרישות של ביג בן. בשביל השעון הזה, הוא נזקק למשהו חדש.

שעוני מטוטלת, או "שעוני סבא" כפי שהם מכונים לפעמים, הם בימינו זן הולך ונעלם של שעונים. אבל במשך מאות שנים השעונים הללו היו חלק חשוב מאוד מעולם הטכנולוגיה והמדע, ורק בשמונים השנה האחרונות מצאנו להם תחליף נאות בדמות שעוני הקוורץ והמנגנונים האלקטרוניים. עד להמצאת שעוני המטוטלת, הדרך היחידה (כמעט) לדעת כמה זמן חלף בין שני אירועים נפרדים הייתה באמצעות תצפיות אסטרונומיות. מדידת הזמן היא למעשה חלק בלתי נפרד ממדע האסטרונומיה עוד מתקופות פרה-היסטוריות. השמש, הירח ושאר גרמי השמיים היו האלמנטים הטבעיים היחידים שהפגינו מחזוריות קבועה וניתנת לחיזוי גם באמצעים פשוטים. 'מחזוריות' היא כאן מילת המפתח. מתי תגיע ההצפה השנתית של הנילוס? כשמאדים יימצא על רקע קבוצת הכוכבים ההיא. מתי תחזור להקת הציפורים הנודדות הטעימה הזו שוב לאזור? כשהירח יהיה מלא בפעם החמישית, וכן הלאה וכן הלאה. היום איבדנו כמעט לחלוטין את הקשר המיוחד הזה עם גרמי השמיים, אבל בעבר מי שלא ידע לדקלם את קבוצות הכוכבים ולזהות את כוכבי הלכת, היה בצרות רציניות. כה הדוק היה הקשר הזה בין אבותינו והכוכבים, עד שאת עקבותיו אפשר למצוא היום באינספור מנהגים, ביטויים ומטבעות לשון. ההורוסקופ מציג לחסרי המזל שמאמינים בו שניים עשר מזלות שהם למעשה שתים עשרה קבוצות הכוכבים הקלות ביותר לזיהוי בשמי הלילה. שמות הימים בשפות הלועזיות, למשל, הם Sunday – יום השמש, Monday יום הירח, Tuesday’ – בצרפתית mardi, היום של מארס (מאדים), Wednesday, בצרפתית mercerdi- יומו של מרקורי, כוכב חמה, Thursday, בצרפתית jeudi, יומו של יופיטר (צדק), Friday, בצרפתית vendredi – יומו של ונוס, נוגה, ולבסוף Saturday, יום שבת, הוא יומו של סטוראן, שבתאי.

הירח איפשר למדוד זמן ברזולוציה של חודש. בעזרת השמש אפשר לחלק את הזמן לימים. עם שעון שמש טוב והבנה בסיסית בעקרונות האסטרונומיה אפשר להגיע עד לחלוקה של שעות. אבל כדי למדוד דקות- השמש כבר לא מספיק טובה. ושניות? הצחקתם אותי.

גלילאו גלילאי, המדען האיטלקי המפורסם, הוא זה שתפס ראשון שהפתרון לבעיית חלוקת הזמן למנות קטנות נמצא בתנועה המחזורית של המטוטלת. הסבר קצר: מטוטלת היא משקולת, תלויה על חוט או מחוברת למוט שקצהו השני קבוע במקום (למשל, תקוע עם מסמר לקיר). המשקולת חופשיה להתנדנד סביב הנקודה הקבועה, ואם ניתן לה דחיפה ראשונית היא תמשיך להתנדנד מעלה מטה, ימינה ושמאלה, למשך זמן ארוך למדי.

מטוטלת - הפודקאסט עושים היסטוריה
מטוטלת

גלילאו גילה שזמן המחזור של המטוטלת, פרק הזמן שלוקח למטוטלת להשלים תנועת הלוך וחזור אחת, אינו תלוי בכובד המשקולת התלויה, אלא אך ורק באורך החוט או המוט שמחוברים אליה. הוא גם גילה את הקשר המתמטי בין אורך החוט וזמן המחזור. למה זה חשוב? מכיוון שבעזרת משחק עם אורך המוט אפשר ליצור חלוקות זמן כרצונך. אם ראיתם אי פעם מטרונום מוזיקלי, ודאי ראיתם את המשקולת בקצה שלו, שהמיקום שלה על המוט קובע את הקצב של המטרונום.לקח לגלילאו קצת זמן כדי להבין שהתנועה המחזורית של המטוטלת עשויה להיות בסיס מצוין ליצירת שעון. זה לא מפתיע שהוא קישר בין המטוטלת ומדידת הזמן, מכיוון שגלילאו היה מגדולי האסטרונומים בדורו. בעזרת המצאה חדשנית בשם 'טלסקופ', גלילאו גילה פרטים מדהימים ממש לאותה התקופה: את הירחים של צדק, למשל, ואת ההרים והמכתשים שעל הירח.

אבל כשהחל גלילאו לחשוב על שעון מטוטלת הוא כבר היה בן שבעים ושבע, זקן ועיוור לחלוטין. הוא העלה כמה רעיונות, ואף החל לעבוד עם בנו על תכנון אפשרי לשעון כזה- אבל הלך לעולמו לפני שהספיק להתקדם ממש. היה זה מדען גדול אחר, כריסטיאן הוייגנס, שהמציא את שעון המטוטלת הראשון. התכנון של הוייגנס, בשנת 1657, הוא זה שהיה הבסיס לכל שעוני המטוטלת מאז ועד לתקופתו של אדמונד בקט וביג בן ואפילו עד לתחילת המאה העשרים.

עקרון שעון המטוטלת

כדי להבין כיצד הצליח אדמונד בקט לתכנן מנגנון שעון שיעמוד בדרישות הבלתי אפשריות כמעט מביג בן, כדאי להקדים ולתת הסבר קצר על העיקרון שמאחורי שעוני המטוטלת.

לכל שעון יש, כמובן, מקור אנרגיה. לצורך הדוגמא, מקור האנרגיה יהיה משקולת כבדה. הבה נלפף את החבל של המשקולת סביב צירו של גלגל שיניים פשוט, ואת גלגל השיניים נחבר לזרועותיו של מחוגי שעון. בזמן שהמשקולת נופלת לאדמה, היא מסובבת את הציר, שמסובב את גלגל השיניים ודוחף את מחוגי השעון שנעים בעיגול. הנה, כבר יצרנו מנגנון שעון פשטני. הבעיה היא שאם ניתן למשקולת ליפול סתם כך, היא תפגע בריצפה מהר מאוד ולמעשה לא מדדנו שום זמן. לכן, צריך לדאוג למשהו שיעצור את המשקולת ויידאג לכך שהיא נופלת באופן מבוקר ומדוד. כפי שאתם בטח מנחשים, ה'משהו' הזה הוא המטוטלת.

המטוטלת מתחברת לגלגל השיניים באמצעות מנגנון שנקרא 'מחגר משונן' (באנגלית, escapement). אני מאמין שהשם 'מחגר משונן' לא אומר לאף אחד שום דבר. לנסות להסביר איך עובד מחגר משונן דרך הרדיו זה כמו מירוץ חלזונות – איטי, מייגע ולא מעניין אף אחד. לכן אתם תאלצו להסתפק בכך שאומר שבכל פעם שהמטוטלת מגיעה לקצה מסלול התנועה שלה, היא נותנת דחיפה קטנה למחגר המשונן והמחגר מצידו מאפשר למשקולת ליפול קצת. עוד דחיפה, ועוד נפילה קטנה, וכן הלאה. כל דחיפה שכזו מזיזה את מחוגי השעון מעט קדימה, ומכיוון שהמטוטלת נעה בקצב קבוע, גם מחוגי השעון נעים בקצב קבוע. למעשה, הרעש המוכר של שעוני מטוטלת, ה'תיק תק, תיק תק' שעושה שעון בן חיל, הוא הרעש שמשמיע המחגר המשונן כשהוא משחרר את המשקולת, או הקפיץ במקרים אחרים. עכשיו, חזרה לאדמונד בקט וביג בן.

הבעייה עם כל המנגנון הזה ובמיוחד עם המחגר המשונן, היא הרגישות להפרעות חיצוניות. אם יונה הייתה מתיישבת על אחד ממחוגי השעון, כל המנגנון העדין של גלגלי השיניים היה משתבש והמטוטלת הייתה מקבלת דחיפה בזמן לא מתאים. הפרעות קטנות כמו אלו היו מצטברות כעבור זמן לא רב עד שהיו גורמות לשעון לסטייה משמעותית. הפיתרון של בקט היה להמציא מחגר משונן חדש, שמבטל את הקשר בין המטוטלת לשאר גלגלי השיניים בשעון. המשמעות הייתה שכעת הפרעות חיצוניות כמו יונה על מחוגי השעון, או אבק בגלגלי השיניים וכדומה- אינן משפיעות ישירות על המטוטלת ולכן אינן פוגעות בדיוקו של השעון. ההמצאה הזו של בקט, יחד עם העובדה שכל מנגנון השעון היה אטום הרמטית לחדירת מים, אבק, רוח וכדומה, איפשרו לו להגיע לדיוק המדהים ממש, לאותם הימים, של שנייה אחת ביום. אבל גם סטייה של שנייה אחת ביממה עשויה להצטבר על פני תקופה של שבועות וחודשים, ואם לא נטפל בה הסטייה תהיה גדולה מספיק כדי שנוכל להרגיש בה. גם כאן, לאדמונד בקט היה פיתרון יצירתי, פשוט ויעיל עד להדהים.

גלילאו גילה שמיקום מרכז הכובד של המטוטלת קובע את זמן המחזור שלה. מבחינה מעשית, מיקום מרכז הכובד נקבע על ידי אורך המטוטלת. במילים אחרות, ככל שהמשקולת רחוקה יותר מציר הסיבוב של המטוטלת, השעון יהיה איטי יותר. ככל שהיא קרובה יותר לציר, השעון ינוע מהר יותר. בשעון גדול וכבד כמו ביג בן אי אפשר, כמובן, להזיז משקולות ענקיות ממקום למקום כדי להשפיע על מרכז הכובד. אבל אם נוסיף משקל קטן למטוטלת, ההשפעה תהיה תזוזת מרכז הכובד של המטוטלת כלפי מטה: משמע, כאילו הרחקנו את המשקולת מהציר. באופן דומה, אם נוריד קצת משקל מהמטוטלת, הזזנו את מרכז הכובד שלה כלפי מעלה, קרוב לציר- והשעון ינוע מהר יותר.

אין צורך בשינוי דרמטי במשקל: די בתוספת משקל של מטבע אחת של פני כדי להאיט את השעון (או להאיץ אותו, אם מסירים את המשקל) בשתי-חמישיות של שניה בכל יום. זה גם היה הפיתרון של בקט לבעיית הסטייה המצטברת של ביג בן: השעון ממהר קצת? אין בעיה. שתי מטבעות של פני בשקע מיוחד במטוטלת- והשעון יאיט מעט. השעון איטי? תוציא את המטבעות מהמטוטלת ולך לקנות לעצמך משהו לאכול בקפיטריה של הפרלמנט. הרעיון המחוכם של בקט מצא את דרכו אפילו אל השפה האנגלית, דרך הביטוי Put a penny on it, 'שים על זה פני', שמשמעו- תרגיע, תעצור.

הפעמון של ביג בן

מנגנון המטוטלת של ביג בן היה מסובך וקשה לתכנון, אבל הוא לא היה הבעיה היחידה שעימה היה צריך אדמונד בקט להתמודד. כפי שהסתבר עד מהרה, גם הפעמון הגדול של ביג בן (בעצם, 'ביג בן' בעצמו), הפעמון שיצלצל בכל שעה עגולה, היה אתגר לא פשוט כלל וכלל. בהתאם לאופיו, גם כשתיכנן את הפעמון הגדול היו לאדמונד בקט דרישות גבוהות. הוא ביקש שהפעמון יהיה במשקל של ארבע עשרה טונות: אף אחד בבריטניה לא יצק מעולם פעמון מתכת כל כך גדול. אדמונד גם התעקש שהפעמון יהיה עשוי מיציקה של סגסוגת מתכות שלא הייתה מקובלת בשום מקום בעולם. השילוב של פעמון גדול ותהליך יציקה לא סטנדרטי הביא לכך שמרבית בתי היציקה הבריטיים פשוט סירבו לקבל את ההזמנה. לבסוף נמצא בית היציקה שיסכים לבצע את העבודה. בשנת 1856 היה הפעמון הגדול מוכן והובל ללונדון. הוא הוצב בחצר הארמון שהיה בבנייה, וכבר בבדיקות הראשוניות נסדק הפעמון באופן שהרס אותו לגמרי והפך אותו לבלתי שמיש.

בקט לא היה מוכן לשמוע על האפשרות שאולי תכנון הפעמון שלו לקוי בצורה כלשהי. הוא היה משוכנע שבית היציקה לא עבד בהתאם להוראות המדוייקות והבלתי מתפשרות שלו, והחליט לחפש בית יציקה אחר, מקצועי יותר. בית היציקה White Chapel הסכים לקחת על עצמו את העבודה ויצק את הפעמון מחדש. התהליך כולו, מתכנון הפעמון ועד היציקה האחרונה, לקח כמעט עשר שנים. כשלבסוף היה הפעמון הגדול מוכן, הוא הובל בשיירה מפוארת אל מגדל השעון שבארמון ווסטמינסטר. ההמונים הריעו לפעמון הענקי כשעבר ברחובות שקושטו במיוחד לארוע, נגרר על עגלה גדולה בידי שישה עשר סוסים שהיו מגונדרים בסרטים צבעוניים. הפעמון הורם אל ראש המגדל, ולונדון כולה עצרה את נשימתה כשביולי 1859 הידהד הצלצול הכביר בפעם הראשונה מעל לונדון. ואז הפעמון נסדק שוב, הפעם אחרי חודשיים של עבודה.

הפעם כבר אי אפשר היה להוריד את הפעמון מהמגדל ולשלוח אותו לתיקון- זה כבר היה יקר מדי והפרוייקט כולו עבר את התקציב המתוכנן ממילא. בקט הממורמר קיטר כל הזמן על כך שגם בית היציקה White Chapel לא מילא אחר הוראותיו המפורשות, אבל לא הייתה לו ברירה אלא לשנות את התכנון שלו. הוא החליף את הפטיש שדופק על הפעמון לפטיש קטן יותר, כדי למנוע סדקים בעתיד, וסובב את הפעמון רבע סיבוב על צירו, כדי להציג לפטיש אזור נקי מסדקים. התוצאה הייתה שעם הפטיש החדש, צלצולו של ביג בן הוא קצת מזויף מבחינה מוזיקלית, כבר לא הצלצול הנקי והטהור שקיווה בקט להשיג. מי שמבקר במגדל השעון גם היום, יכול לראות את הסדק שבפעמון.

אבל גם אחרי שנסתיימה פרשת הסדק בפעמון, בקט העצבני לא הפסיק ללכלך על בית היציקה White Chapel. הוא סיפר לכל מי שהסכים לשמוע ש-White chapel עשו עבודה גרועה וחסכו בחומרים טובים כדי להרוויח עוד כמה גרושים. בבית היציקה נעלבו קשות. הם  לקחו את האשמותיו של בקט באופן אישי, ותבעו אותו לדין על הוצאת דיבה. המשפט נסתיים בניצחון לבית היציקה או בהסכם מחוץ לכתלי בית המשפט (המקורות חלוקים על כך), אבל בקט, בכל אופן, לא למד לקח. הוא המשיך להשמיץ את בית היציקה גם אחרי המשפט, והמשיך לעשות זאת במשך שנים רבות עד שלבסוף נמאס העניין על בית היציקה והם תבעו אותו לדין שוב, עשרים שנה אחרי המשפט הראשון- וזכו גם הפעם.

אני לא בטוח שאדמונד בקט הפסיק להשמיץ אותם גם אחרי המשפט השני, אבל ב- White chapel כל כך נעלבו, שהם לא שוכחים לבקט את ההשמצות שלו גם היום, כבר כמעט מאה וחמישים שנה מאוחר יותר. אם תיכנסו לאתר האינטרנט של White chapel, בית היציקה הותיק שממשיך לפעול גם היום, תוכלו לקרוא את הצד שלהם בסיפור על הפעמון של ביג בן, ולהתרשם בעצמכם ממידת האהבה שהם רוכשים לאדמונד בקט.

מקור השם "ביג בן"

אי אפשר להשלים את הסיפור על ביג בן, מבלי להתייחס לשאלה המסקרנת מכל: מדוע קוראים לו 'ביג בן'.

למקור השם 'ביג בן' יש שתי גרסאות. על פי גרסא אחת, 'ביג בן' הוא בנג'מין הול, שר בממשלה הבריטית שהיה אחראי, במסגרת תפקידיו, גם על פרוייקט הבנייה מחדש של בית הנבחרים. בנ'גמין, על פי תיאורי התקופה, היה אדם גבוה במיוחד, ומכאן זכה לכינוי החיבה 'ביג בן'. באחת מישיבות הפרלמנט, כך על פי הסיפור, עלתה שאלת שמו של מגדל השעון החדש. נואמים עלו בזה אחר זה לבמה והציעו שמות שונים ומשונים. הדיון נמשך ונמרח. כשהגיע תורו של ב'נגמין הול, הוא נתן בעצמו נאום ארוך על העניין וכשסכר לבסוף את נהר המילים שלו, צעק מהספסלים האחוריים אחד מחברי הפרלמנט המותשים- 'למה שלא נקרא לו ביג-בן, ונגמור עם זה?'. בין אם זה היה שם מוצלח, ובין אם חברי הפרלמנט היו מוכנים לכל שם ובלבד שיתנו להם לצאת לשירותים- ההצעה נתקבלה ברוב קולות.

יש ספקות לגבי אמיתותה של גרסא זו. ישיבות הפרלמנט הבריטי תועדו באופן מדוקדק, ובאף פרוטוקול ישיבה מאותה התקופה אין עדות לסיפור הזה, כך שיש סיכוי לא רע שלפנינו עוד מקרה של פוליטיקאי שמנסה לקחת קרדיט על משהו שלא הוא אחראי לו. כאן גם המקום לציין שמגדל השעון שימש, עד שלהי המאה התשע-עשרה, גם כבית כלא לחברי פרלמנט סוררים. מי שעשה צרות בזמן הדיון לא נלקח על ידי הסדרנים אל מזנון הכנסת כפי שנהוג אצלנו, אלא נכלא בחדר מיוחד במגדל השעון. אני לא נוהג להעלות בפודקאסט הזה נושאים מהפוליטיקה העדכנית, אבל לדעתי בית הנבחרים שלנו יכול רק להרוויח ממגדל שעון כזה. אולי אפילו שניים.

הגרסא השניה למקור השם 'ביג בן' וכנראה המהימנה מבין השתיים, שהיא שהמגדל נקרא על שמו של המתאגרף ב'נגמין קאונט (Caunt), שהיה גדול המתאגרפים בבריטניה ואולי בעולם כולו באותם הימים. קאונט היה בחור קשוח באופן יוצא מן הכלל, ועובדה זו בולטת עוד יותר כשמבינים שהאגרוף באותם הימים היה אגרוף באגרופים חשופים. זה נשמע ספורט כואב, וכנראה שבצדק, אבל למען ההגינות כדאי לציין שהבריטים הקפידו על חוקי הג'נטלמניות. אסור היה להכות את היריב כשהוא על הרצפה, או באזורים כואבים במיוחד כמו…יהלומי הכתר, נקרא להם כך. לקרבות האיגרוף לא הייתה הגבלת זמן, וקרב היה נמשך עד שאחד מהמתמודדים מתמוטט. קאונט, בחור מגודל, לא היה עילוי מבחינה טכנית, אבל הסיבולת היוצאת מגדר הרגיל שלו איפשרה לו לנהל קרבות של שלושים וארבעים סיבובים. הסיבולת האגדית הזו שלו הקנתה לו מעריצים רבים בלונדון, ויש סיכוי סביר שהמגדל הגבוה נקרא על שמו.

ביג בן הוא אחד מהשעונים המוצלחים ביותר שנבנו אי פעם. האמינות שלו היא משהו שכאילו נלקח היישר מהאגדות. במשך מאה השנים הראשונות לפעולתו, ביג בן שמר על דיוק קפדני ופעולה סדירה וזאת על אף ארועים דרמטיים כמו הפצצת ארמון ווסטמינסטר על ידי חיל האוויר הגרמני במלחמת העולם השניה. הפצצות השמידו חלק מבית הנבחרים ורסיסים פגעו בשתיים מתוך ארבעת פאות מגדל השעון- אבל ביג בן המשיך לתקתק ללא הפרעה.

התקלה הראשונה המשמעותית שארעה לביג בן הייתה בשנת 1962, שנה בה החורף היה קשה במיוחד. השלג הכבד שירד על המגדל גרם לביג בן לצלצל את הצלצול המסורתי שלו לכבוד כניסת השנה החדשה בעשר דקות איחור. התקלה הבאה, בשנת 1977, הייתה חמורה יותר: אחד מחלקי המתכת של מנגנון השעון נשבר כתוצאה מעייפות החומר, וביג בן הושבת למשך תשעה חודשים תמימים. בשנים האחרונות עובר ביג בן שיפוצים ועבודות אחזקה מדי פעם, כדי לאפשר למנגנון שלו להמשיך ולתקתק גם עמוק אל תוך המאה העשרים ואחת. הבריטים אובססיביים ממש לגבי מצב בריאותו של הסמל הלאומי שלהם, ודיווחים שוטפים על עבודות התחזוקה בשעון מופיעים באתר האינטרנט של הפרלמנט.

בשנת 1980 דיווח הבי.בי.סי שכדי למנוע תקלות מכניות עתידיות במנגנון השעון של ביג בן, יוחלפו מחוגי השעון הגדולים והמסורבלים בתצוגה דיגיטלית מודרנית. הדיווח הזה עורר סערה גדולה בבריטניה, ורשות השידור הבריטית קיבלה עשרות מכתבים ממאזינים שזעמו על הפגיעה בקודש הקודשים של האומה- עד שמישהו שם לב לתאריך: האחד באפריל…

[עושים היסטוריה] 15: הטכנולוגיה של המוות

הפודקאסט עושים היסטוריה

הפעם, התוכנית הולכת צעד אחד רחוק מדי…ועוברת את הגבול. איך קובעים מי מת ומי לא? פעם החיים היו קלים יותר לרופאים. למה פחדו אנשי המאה ה-19 שיקברו אותם בחיים? על הסטטוסקופ ומכשיר מיוחד לצביטת הפטמות, ולמה נגרסו אלפי מומיות מצריות לאבקה?


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

הטכנולוגיה של המוות

כתב: רן לוי

כשפותחים את העיתון או את החדשות בטלוויזיה, מקבלים בדרך כלל חדשות רעות. כדור הארץ מתחמם לאט לאט, ובעוד כמה עשרות שנים הנפט יאזל, ואפילו את הציפורים כבר אי אפשר להאכיל פירורי לחם בלי לקבל את שפעת העופות. אבל באף עיתון ובאף מהדורת חדשות לא מדברים על האסון האמיתי, הטרגדיה הבלתי נמנעת שלקראתה אנו צועדים בעיניים פקוחות ובראש מורם. רבותי, בעוד משהו כמו שמונים שנה, פלוס מינוס עשרים שנה בממוצע, כולנו נהייה מתים. כן, אי אפשר להתחמק מהחדשות הקשות האלה. כל מי שאתם מכירים, כל מי שאהבתם, כל הרעים וכל הטובים, כל החכמים וכל הטפשים- כולנו נהיה מתים.

עד כאן החדשות הרעות. ולמי שמצפה עכשיו לחדשות הטובות, אז אין. אנחנו כולנו גוססים, רק שחלקנו עדיין לא הפנים את זה. כמאמר הפתגם המפורסם: שום דבר לא בטוח בחיים, פרט למוות ולצביקה פיק.

הפרק הזה יעסוק בטכנולוגיה ובהיסטוריה של המוות. נדבר על מה זה למות, על איך למות כמו שצריך, על איך קובעים מי מת ומי חי, על חניטה וטכנולוגיות שימור הגוף מתקדמות יותר ולקינוח, נהרוג את היקום כולו. רק כדי לשים דברים בפרופורציה. אבל אני לא באתי לקלקל את המסיבה, אתם יודעים, ולהזכיר לכם כל הזמן שאנחנו עומדים למות. לכן, אני אשתדל שלא להגיד על אנשים שהם 'מתים', במשך כל התוכנית, אם אפשר. בואו נתחיל.

המוות השחור

אנשים התפגרו לאורך כל ההיסטוריה המוכרת, כמובן, ויש לי גם יסוד סביר להניח שהם לא נהגו לחיות לנצח גם לפני ההיסטוריה המוכרת. ישנן הערכות, שאם לומר את האמת, אני לא ממש בטוח שהן מבוססות על מחקר ממשי, שלמעלה ממאה מיליארד בני אדם בעטו בדלי מאז שחר ימי האנושות. נראה שאנחנו, החיים, נמצאים במיעוט מסוים.

למרות שהמוות ליווה אותנו תמיד כמו צל כהה, נדירות הן הפעמים שלמוות הייתה השפעה דרמטית כל כך על ההיסטוריה האנושית, כמו בימי המגיפה השחורה. המגיפה השחורה, או 'המוות השחור', כפי שכונתה המחלה האיומה הזו, היכתה באירופה לקראת אמצע המאה השתיים-עשרה ודחפה מעבר למעקה שליש עד שני שליש מאוכלוסיית אירופה. כן, קראתם נכון. שליש עד שני שליש מכלל האוכלוסייה האירופאית, ועוד מיליונים רבים מרחבי העולם כולו. קשה לתפוס את המשמעות של המספר הזה בפעם הראשונה ששומעים אותו. ערים שלמות התרוקנו מיושביהן, כפרים שלמים נמחקו מעל פני האדמה, לא הייתה משפחה אחת כמעט שהצליחה להתחמק מהגורל האכזר, לא היה אדם אחד שלא איבד מישהו אהוב. צריך לעצור ולחשוב על זה, ממש להרהר בזה, כדי להבין את גודל הטרגדיה: שליש עד שני שליש.

למגיפה השחורה הייתה השפעה עצומה על האנושות. אפשר לעשות תוכנית שלמה על המגיפה השחורה ועל תוצאותיה, אבל אני אתן רק דוגמא אחת.מכיוון שהאוכלוסיה קטנה באופן כל כך דרסטי, פתאום היו המון חלקות אדמה פנויות. אבל כמו שאמרנו, שליש עד שני שליש מהאיכרים החליט שהם מעדיפים לדשן את הקרקע באופן אישי, ולכן היה מחסור עצום בידיים עובדות. מי ששלט על האדמות היו, כמובן, האצילים- אבל לפתע נוצר מצב שבו יש ביקוש לעובדי אדמה, שבלעדיהם כל הקרקע הזו הייתה חסרת תועלת. מאזן הכוחות השתנה: האצילים היו צריכים את האיכרים לא פחות ואולי יותר משהאיכרים היו זקוקים לאצילים. המבנה החברתי המוכר של ימי הביניים קיבל כאן זעזוע לא קטן.

ארס מוריאנדי – אמנות המוות

אבל ההשפעה של המגיפה השחורה שאני מעוניין לדבר עליה בהקשר שלנו, הייתה על הכנסייה הקתולית. בין המיליונים הרבים שהלכו לבקר את ישו בבית, היו גם מטבע הדברים המוני כמרים ואנשי כנסייה. הדבר יצר מחסור חמור באנשים שידעו איך להתפלל כמו שצריך, איך לבצע טקסים דתיים וכדומה. הכנסייה נאלצה לגייס הרבה כמרים צעירים ולא מנוסים והיה צריך לחנך אותם בזריזות.

אחד מאבני היסוד של מקצוע הכמורה הוא ניהול ענייני המוות בקהילה. כדי להעביר לכמרים החדשים את הידע הנדרש, נכתב הספר 'ארס מוראינדי', בתרגום חופשי: 'אמנות המוות'. הספר בעל השם המקאברי-משהו נכתב על ידי סופר אנונימי, כנראה נזיר או איש כנסייה אחר, והוא מחולק למספר חלקים.

החלק הראשון פונה אל האדם שעומד לסגור את הבאסטה, ומסביר לו שהמוות הוא לא כזה נורא – אם אתה נוצרי, כמובן. החלק השני מפרט את הפיתויים שעומדים בפני הגוסס, כמו ייאוש, או חוסר סבלנות או איבוד אמונה וכיצד יש לעמוד בהם. החלקים הבאים מדריכים את הכומר ואת המשפחה כיצד יש לנהוג במחיצת הנפטר-לעתיד, איך לנחם, איך להתפלל ואיך לנהל את הטקסים הרלוונטים.

הספר 'ארס מוריאנדי' היה פופלרי מאוד בימי הביניים, וזכה לתפוצה נרחבת, כולל גרסא מאויירת למי שלא יודעים לקרוא. חשיבותו של הספר כפולה. ראשית, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הגדיר באופן רשמי ועל הכתב איך צריך למות, ומה זה 'מוות טוב'. הכנסייה שמרה תמיד את הידע הזה לעצמה, כמקור של כוח, והספר פיזר את הידע (והכוח) באוכולוסייה והפחית, בסופו של דבר, את ערכה של הכנסייה. שנית, עד לאותה התקופה הדגש היה על גורלה של האנושות כולה בזמן אחרית הימים. ארס מוריאנדי, לעומת זאת, נתן דגש בעיקר לגורל האישי, של כל אדם ואדם, ובכך הוא היה חלק ממגמה ששמה את האדם במרכז, ולא את האנושות כקולקטיב. מגמה זו הלכה ותפסה תאוצה עד לשיא ההומניזם בימי הרנסנס. הגדיר זאת היטב הפילוסוף הצרפתי וולטייר, במאה ה-18, כשהיה על ערש דווי ונתבקש על ידי הכומר להתכחש לשטן. וולטיר השיב לו: "עכשיו זה לא הזמן לעשות לעצמך אויבים חדשים."

מוות קליני

אז ראינו שכבר יש ספר הוראות שמסביר איך למות כמו בן אדם. אבל מה זה למות, בכלל? איך יודעים אם מישהו הוא מת או לא?

עד לא לפני הרבה זמן ההגדרה של המוות הייתה פשוטה למדי: הוא שהיית חי, או שלא. זה היה מעבר די ברור, קו הפרדה רצוף בין העולם הזה לעולם הבא, ואסור לעקוף. אם היו לך לב פועם וריאות נושמות, סימן שאתה חי. אם לא, אז אתה בבעיה רצינית (או שכל בעיותך נפתרו, תלוי בגישה האישית שלך לעניין).

אבל החל מאמצע המאה העשרים חלה התקדמות רצינית מאוד בכל מה שנוגע לטכניקות של החייאה. לפתע, גם אם הלב שלך פסק מלפעום לכמה דקות, והריאות כבר לא דחפו אוויר- עדיין ניתן היה להחזיר אותך מארץ לעולם-לא בחזרה אל בית החולים. באופן בסיסי, אם אפשר להחזיר אותך ממצב של מוות לכאורה לחיים, סימן שמעולם לא היית מת.

הפסקה של זרימת הדם והנשימה מוגדרים היום כ'מוות קליני'. מוות קליני, אם לפשט כאן תורה רפואית שלמה, משמעו שיש לך את כל הסימנים החיצוניים של מישהו ממועדון השיש, אבל אתה עדיין לא מת. ממצב של מוות קליני ניתן לחזור לחיים אם העזרה הרפואית מגיעה בתוך כמה דקות. המשמעות היא שהמוות הפסיק להיות משהו חד וברור, 'כן' או 'לא', 'אפס' או 'אחד'- והפך לתהליך מתמשך. קשה מאוד להניח את האצבע על הנקודה בתהליך הרציף הזה שבו ניתן לומר בוודאות הגמורה שהפסקת להיות חבר בקופת חולים ועברת להיות עוד לקוח מרוצה של חברה קדישא.

זאת ועוד, נוצר גם מצב הפוך: בן אדם יכול להיות חי מבחינה קלינית, ועדיין להיות מת אם מוחו הפסיק לתפקד. אבל גם שאלת ה'מוות המוחי' אינה שאלה פשוטה. המוח מתחלק לאזורים שונים בעלי תפקודים ספציפיים: האונה הקדמית, למשל, נחשבת בדרך לאזור שבו מתרחשת פעילות המחשבה ה'גבוהה'- הזכרון, האישיות, המחשבות, כל מה שהופך אותנו לבני אדם. גזע המוח, לעומת זאת, הוא האזור העתיק והפרימיטיבי ביותר במוח, שריד מתקופות מוקדמות של האבולוציה, והוא אחראי על הפעולות הבסיסיות ביותר בגוף כמו דופק ונשימה. כשבאו הרופאים והמחוקקים להגדיר מהו 'מוות מוחי', עלתה מייד השאלה איזה חלק מהמוח צריך למות כדי ששאר הגוף יסכים לקבל את המצב, מכיוון שבהחלט יכול להיות שהאונה הקדמית תפסיק לתפקד אבל גזע המוח ימשיך להחזיק את הגוף בחיים עוד זמן רב.

שאלה זו- מתי אדם נחשב באופן רשמי למת- היא לא סתם פילוסופית. היא קריטית ממש לגבי כל שאלת השתלת האיברים. חובה לקבוע בוודאות שאתה מת, כדי שניתן יהיה להפוך אותך למחסן חלקי חילוף. בארצות הברית בחנה ועדה נשיאותית מיוחדת את השאלה הזו ב-1981. בדרך כלל, ועדות לא ידועות בזה שהן עושות עבודה טובה במיוחד: למי שלא יודע, גמל זה חתול שתוכנן על ידי ועדה. הועדה הזו, באופן חריג, עשתה עבודה טובה. היא הגדירה את המוות המוחי בתור מוות של המוח כולו, ללא יוצא מין הכלל, וההגדרה הזו נתקבלה כסטנדרט ברוב המדינות ברחבי העולם.

פספוסי מוות

אם תאספו חבורה של רופאים, ותשאלו אותם אם הם יודעים לזהות בן אדם מת כשהם רואים אחד, סביר להניח שרובם יענו בחיוב. זה עניין של גאווה מקצועית. לא כל רופא יכול לעזור לך לחיות, אבל להיות רופא ולא לדעת להבחין בין בן אדם חי ובן אדם מת זה כמו להיות שחקן שחמט מקצועי ולא לזכור איך זז הסוס.

אבל ההיסטוריה מוכיחה שזה לא נכון. הפספוסים האלה התרחשו- והם היו הרבה יותר נפוצים ממה שאולי מקובל לחשוב. ההערכות הסטטיסטיות שאני קראתי מדברות על אבחנה מוטעית של מוות באחד מתוך אלף מקרים ואולי אפילו באחד מתוך מאה מקרים, עד כמה אבסורדי שזה נשמע.

אבחנה של מישהו כמת בזמן שהוא עדיין חי למעשה, יכולה לנבוע כתוצאה ממצבים בריאותיים שונים כמו מחלות מסוימות או רעלים שמביאים לנסיגה כל כך חמורה של סימני החיים עד שאפילו איש מקצוע עשוי להתבלבל.

סיפורים על אנשים שהובאו לקבורה ואחר כך התעוררו לחיים היו נפוצים ביותר בעבר. למשל, אישה בשם מרג'ורי אלפינסון נקברה במאה ה-17 בסקוטלנד. זמן קצר לאחר מכן פרצו שודדי קברים אל הקבר הטרי וניסו לגנוב ממנה את התכשיטים שענדה- מרג'ורי הפתיעה אותם כשהחלה לגנוח בקול. השודדים ברחו כל עוד נפשם בם, ומרג'ורי חזרה לביתה והמשיכה לחיות עוד זמן רב. למעשה, היא חזרה אל הארון שלה רק שש שנים אחרי בעלה. אני בטוח שהיא לא הייתה סקוטית אותנטית אלא פולנייה: אצלן, כידוע, זה "חולה חולה חולה, אלמנה."

במקרה אחר, קרדינל נוצרי בשם סומגליה, איבד את הכרתו בשנת 1837. כולם היו בטוחים שהוא הצטרף לכל שאר הקדושים הנוצריים, והוחלט לחנוט אותו (מייד נדבר גם על חניטה). החונט פתח את בית החזה של הקרדינל עם סכין- ולהפתעתו, גילה שליבו של הנפטר עדיין פועם! באותו הזמן ממש התעורר גם המנותח מהתרדמת שלו, לצערו ממש דקה אחת מאוחר מדי. החתך העמוק בבית החזה שלח אותו אל העולם הבא.

המקרים הללו, של טעות באבחון המוות, היו כל כך נפוצים עד שבמאה התשע עשרה היו הרבה מאוד אנשים שפחדו מאוד מהאפשרות שיקברו בעודם בחיים. המחשבה על הכליאה האיומה בתוך הארון הקטן והמחניק הייתה קשה מנשוא ממש, ומספר ממציאים ניסו למצוא פיתרונות יצירתיים לבעיה הזו.

אחד מהם היה הרוזן קרניקי, ד"ר בלגי למשפטים. קרניקי התפרסם בזכות שיטה מחוכמת שמצא כדי למנוע מקרים של קבורה בחיים. הפתרון שלו היה צינור ארוך שקצהו האחד הוחדר דרך חור לארון הקבורה, והקצה השני הגיע למעלה אל פני השטח. הקצה שהוחדר לארון הקבורה הכיל כדור עם קפיץ, והכדור היה מונח על אזור בית החזה של הדייר. הקצה שהיה על פני השטח הכיל קופסא אטומה לאוויר. אם הייתה תנועה בבית החזה, ואפילו תנועה קטנה יחסית, הקפיץ היה משתחרר בתוך הצינור, ומעל פני השטח הייתה הקופסא נפרצת ונפתחת כדי לאפשר מעבר אוויר אל הקבר. בו בזמן היה מתרומם גם דגל שהיה מסמן לעוברים ושבים וקורא לעזרתם. זה פטנט חמוד, ללא ספק, אבל לדעתי הגאונות שלו מתבטאת דווקא באספקט אחר של ההמצאה: הצינור הזה היה רב פעמי- זאת אומרת, ניתן לשימוש חוזר. אם בסופו של דבר הסתבר שהנפטר באמת לקח את המזוודות שלו ועלה על הרכבת האחרונה, היו שולפים את הצינור מתוך הקבר, סותמים את החור הקטן שנוצר, ומעבירים את הצינור לבא בתור.

לא ידועים לי מקרים שבהם מישהו אכן ניצל בזכות המצאה שכזו, אבל היו די הרבה וריאציות על רעיונות כמו זה של הרוזן קרניקי, כמו זיקוק הצלה שיזעיק עזרה גם בלילה, או פעמון חזק שיצלצל. יש כאלה שאומרים שמקור הביטוי 'saved by the bell', ('ניצל על ידי הפעמון' בתרגום ישיר), הוא בהמצאה אחת שכזו- אבל יש סיכוי סביר שזה לא המקור האמיתי לביטוי המוכר הזה.

טעויות של דיווח עיתונאי או תקשורתי על מישהו שהוא מת, בזמן שהוא עדיין הולך על שתיים, דווקא נפוצות מאוד בתקופה המודרנית- אולי כתוצאה מקצב החיים המהיר יותר שגורם לתמותה מהירה יותר, לפחות בתקשורת. המקרה המפורסם ביותר שהתרחש בישראל הוא 'מותו' כביכול של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין. דיווח טלפוני התקבל במזכירות הכנסת סיפר שהח"כ הנכבד הלך לעולמו. יו"ר הכנסת אברהם בורג נשא הספד נרגש, חברי הכנסת הרכינו ראשם ועמדו דקת דומייה.

זמן קצר לאחר התברר שרובינשטיין הרבה פחות מת שהיה נדמה, ולמעשה הוא חי לגמרי. מי שהיה אחראי למתיחה הזו היה זלמן שושי, קוקסינל מפורסם שטען שעשה את מה שעשה כדי למשוך תשומת לב.

במקרה אחר, דיווח עיתון צרפתי בטעות על מותו של אלפרד נובל, המדען המפורסם וממציא הדינמיט. נובל באמת נבל, אבל זה לא היה אלפרד נובל, אלא לודוויג נובל- אחיו. העיתון הצרפתי שפרסם את הידיעה, דיווח על מותו של המדען בכותרת 'סוחר המוות הלך לעולמו', והסביר לקוראיו שנובל התעשר מאוד בזכות הדינמיט שאיפשר להרוג הכי הרבה אנשים בזמן הקצר ביותר. אלפרד נובל היה מוטרד מאוד מההספד הלא מחמיא הזה, וחשש שמא ההיסטוריה תזכור אותו לאחר מותו בתור גאון מרושע. יש יסוד סביר להניח שהחלטתו לייסד את פרס נובל כדי לקדם את המדע נבעה הרבה בזכות ההספד המוקדם הזה.

הסטטוסקופ

ואם אנחנו כבר עוסקים בענייני קביעת המוות ופרטנית בקביעת מוות כשהפציינט עדיין נוטה לחיות, אזי כדאי להזכיר כאן את אחד המכשירים הרפואיים שהייתה לו את ההשפעה הגדולה ביותר על מניעה של טעויות שכאלה: הסטטוסקופ.

את הסטטוסקופ, שהיום הוא מזוהה יותר מכל מכשיר אחר עם מקצוע הרפואה, המציא ד"ר רנה לאאנק בשנת 1816. עד אז, כדי להאזין לרעשים שבתוך בית החזה היה צריך הרופא המכובד לרכון קדימה ולהצמיד את אוזנו אל גופו של החולה. חוץ מזה שזה קצת מביך לכל המעורבים בעניין, זה גם לא ממש הגייני וגם לא ממש יעיל: האפרכסת של האוזן לא נצמדת בצורה מושלמת אל הגוף, וקשה לשמוע את הרחשים השקטים יותר. במיוחד באה הבעייה הזו לידי ביטוי בחולים השמנים יותר.

כשנתקל ד"ר לאאנק במטופלת צעירה, המבוכה שחש כשהיה צריך להצמיד את פניו אל שדיה של הצעירה גרמה לו לחפש פתרון יצירתי. הוא נזכר בתופעה אקוסטית שבה נתקל כמה פעמים בעבר: כששמים את האוזן על פיסת עץ, אפשר לשמוע מצוין כל גירוד ורשרוש בקצה השני שלו. לאאנק, שהיה גם נגר חובב, בנה גליל מעץ בגודל מתאים, ולשמחתו גילה שהוא יכול לשמוע את רעשי הלב והריאות בצורה טובה הרבה יותר.

הוא כתב ספר מוצלח מאוד, בו תיאר את הסטטוסקופ ואפילו נתן לו את שמו, מהמילים היווניות 'סטטוס' (חזה) ו'סקופ' (להסתכל, או לבחון). הוא זכה לפרסום רב והרבה כבוד מקצועי, וראה בהמצאת הסטטוסקופ ההישג הגדול ביותר של חייו. כשהיה חולה מאוד, על ערש דווי, הוא העביר את הסטטוסקופ שלו לאחיינו הצעיר, שהיה רופא בעצמו. האחיין הצמיד את הסטטוסקופ אל בית החזה של לאאנק, ושמע את הרחשים המוכרים כל כך של מחלת השחפת. יש בזה אירוניה מסוימת, שהסטטוסקופ שהיה גאוות חייו של לאאנק, הוא זה שבעזרתו נעשתה הדיאגנוזה למחלה שבסופו של דבר קיפדה את חייו.

הסטטוסקופ של לאאנק היה ראשוני מאוד, ורופאים אחרים שיכללו אותו במהלך השנים לצורה המוכרת לנו היום.

מי שבחן את השימוש בסטטוסקופ כאמצעי לאבחון מוות היה ד"ר יוג'ין בוכו, שאף זכה בפרס האקדמיה הצרפתית למדעים בשנת 1846 על העבודה הטובה ביותר על 'סימני המוות ומניעת קבורה מוקדמת'. מתחריו של הד"ר הציעו פתרונות יצירתיים מאוד לאבחון מוות מדויק: למשל, מחט ארוכה שהייתה ננעצת בלב ובראשה היה דגלון קטן שהיה מתנפנף אם הלב היה פועם. או מלקחיים מיוחדות לצביטת הפטמות, שלדעתי אם אתה לא מת כבר כשבודקים אותך איתן, אתה בטח מאוד מצטער על זה.

הסטטוסקופ איפשר לדעת בוודאות כמעט מוחלטת אם הלב עודנו פועם או אם לא, וד"ר בוכו הציע שאם לא שומעים פעילות של הלב במשך שתי דקות, אפשר לקבוע בוודאות שהנבדק הצטרף לאלה שמעדיפים להריח את הפרחים מלמטה. בלחץ מבקריו, הסכים ד"ר בוכו להאריך את זמן הבדיקה לחמש דקות- שאולי בשבילו נראו זמן קצר, אבל אני בטוח שבשביל חלק מהאנשים זה ממש יכול לעזור להם בחיים.

טקסי קבורה

הבה ונעבור למה שקורה לגוף לאחר המוות.

לכל תרבות יש שיטות משלה להפטר מהגופה לאחר טקס ההלוויה. טקסי קבורה הם הטקסים העתיקים ביותר שידועים לנו היום, ויש עדויות שאפילו האדם הקדמון הניאנדרטלי נהג לקבור את מתיו בצורה טקסית, למעלה ממאתיים אלף שנים בעבר.

בטיבט ישנן מנזרים שבהם נהוג להשאיר את הגופות כארוחה לנשרים, כחלק מהמעגל הקוסמי של החיים והמוות בבודהיזם, ואולי בגלל שלפעמים קשה מאוד לחפור באדמה הטיבטית הקרה. גם בהודו ישנה קהילה בשם 'פארסיס', שהם באמת פרסים במקור, שנוהגת להשאיר את המתים לנשרים. מי אמר שפרסים הם קמצנים. ה- BBC דיווח בשנת 2001 עד בעיה חמורה שניצבה בפני אנשי הקהילה והיא שאוכלוסיית הנשרים בהודו הצטמצמה באופן דרסטי בעקבות מחלה שפגעה בציפורים, וכתוצאה מכך לא היה ביקוש למזון הציפורים המיוחד שלהם. מועצת חכמי הקהילה פנתה לחפש סיוע ממקור טכנולוגי, מכיוון שדתם אוסרת על קבורה מכל סוג שהוא באדמה. הפיתרון היה להתקין מראות שירכזו את חום השמש על הגופה ובכך יזרזו את תהליך הפירוק הטבעי.

חניטה

מפתיע לגלות, אולי, שחניטה היא אחת מהטכנולוגיות העתיקות ביותר שבידי האנושות.

למרות שללא ספק המומיות המפורסמות ביותר הן אלא שמקורן במצרים העתיקה, הן לא העתיקות ביותר. הכבוד הזה שמור למומיות מצ'ינצורו, מדרום אמריקה, באיזורים של צ'ילה ופרו של ימינו. עובדה זו מרמזת על כך שלטמפרטורת הסביבה ולכמות הלחות באוויר יש השפעה דרמטית על שימור הגופה, הרבה יותר מאשר טכניקות חניטה מלאכותיות. הקור והיובש ששוררים באזורים המדוברים של צ'ילה ופרו הם אלה שאחראים לשימור המומיות בנות שבעת אלפים השנים. הצי'נצורויים, אם אפשר לקרוא להם בשם זה, החלו חונטים את אלה שהעדיפו להישאר בטמפרטורת החדר, כבר חמשת אלפים שנים לפני הספירה, אלפיים שנה לפני המצרים העתיקים ואלף שנה לפני המצאת הכתב.

מקור השם 'מומיה' הוא מהמילה הערבית 'מומיה', שפירושה ביטומן: החומר השחור והצמיגי שיוצר את האספלט כשמערבבים אותו עם חצץ. השם ניתן לגופות החנוטות מכיוון שביטומן אכן שימש בתהליך השימור של חלק מהגופות.

תהליך החניטה המצרי היה מורכב למדי ודרש הכנה ממושכת. עבור המצרים, שימור הגוף היה הכרחי כדי לשמור על הנשמה. בהיעדר הגוף, כך לפי האמונה המצרית העתיקה, הנשמה הייתה נידונה לשוטט לנצח באזור הדימדומים בין העולם הזה ולעולם הבא.

בשלב הראשון היו מוציאים את האיברים הפנימיים ומכניסים אותם לתוך צנצנות המכילות חומר משמר. לאחר מכן היו משרים את הגופה למשך ארבעים יום בחומר שהיה סופח את הלחות ומייבש אותה לחלוטין. לבסוף הייתה המומיה נעטפת במטרים רבים של בדים. הדבק ששימש כדי להדביק את הבדים אחד לשני ולגופה, היה גם חומר מבודד מצוין ומנע חדירת אוויר ולחות מבחוץ.

המצרים חנטו אחד את השני בכמויות מסחריות ולאורך ההיסטוריה צצו אלפי מומיות מהחולות המצריים. רובן, לצערנו הרב, אבדו לנצח. בימי הביניים פשטה האמונה שהאבקה המתקבלת מכתישת מומיה היא מרכיב חשוב לתרופות רבות. מומיות רבות נכתשו לאבק ורבות אחרות נשרפו כחומר בעירה במקום עצים.

גם היום מקובל לחנוט אנשים חשובים. לנין, למשל, נחנט בשנת 1924 והוא עדיין נשמר במצב טוב למדי (אם לשפוט לפי התמונות המתפרסמות באינטרנט) כבר שמונים וקצת שנים. תהליך החניטה המודרני הוא מהיר למדי, בעיקר בזכות השימוש בפורמלין, חומר כימי בעל תכונות שימור מצוינות.

אם תהליך החניטה לא מצליח, מסיבה כלשהי, עשויות להיות לכך תוצאות לא נעימות. האפיפיור פיוס השניים-עשר שלט בעולם הנוצרי משנת 1939 ועד מותו בשנת 1958. רופאו האישי של האפיפיור, ריקרדו ליזי, היה שרלטן (כך לפי מקורות רבים) והתרופות שרקח עבור פיוס היו גרועות למדי וכנראה הזיקו לבריאותו יותר מאשר אם לא היה לוקח תרופות כלל.

אבל כל זה מתגמד לעומת הנזק שגרם ריקרדו לאפיפיור לאחר שהלה החליט להאכיל את התולעים. הרופא האישי לקח פיקוד על תהליך החניטה של מעסיקו לשעבר אבל השתמש בשיטת חניטה פרטית פרי המצאתו. התוצאה המצערת הייתה שתהליך הריקבון של גופת האפיפיור דווקא הואץ במקום שיואט. הגופה קיבלה גוון סגלגל במהירות שיא ואפו של פיוס נפל ממנו. הגזים שהצטברו בתוך הגופה גרמו לה להתנפח עד שמנעולי ארון הקבורה נשברו וחיילי משמר הכבוד השוויצרי, שהשגיחו על הגופה בזמן שהוצגה בפני המבקרים, היו חייבים להתחלף בכל חמש עשרה דקות כדי שלא להתעלף וזאת למרות שמאווררים גדולים הוצבו ליד הארון כדי להסיט את הסירחון. המבוכה לכס הקדוש הייתה כה גדולה עד שהאפיפיור שהחליף את פיוס החליט לגרש את ריקרדו מהוותיקן לכל חייו.

בימינו יש שיטות אפילו מתקדמות יותר לטיפול בגופותיהם של אלו שעשו צ'ק אאוט.

השיטה האקולוגית, למשל, כוללת הקפאת הגופה בחנקן נוזלי ואז ריסוקה לגרגירים זעירים באמצעות גלי קול חזקים. הגרגירים עוברים תהליך מיוחד שמסלק מהם את כל המתכות הכבדות והמזהמות ורק אז נקבר המנוח, מינוס המתכות שלו, בארון קבורה מיוחד שמתפרק אף הוא כעבור זמן מה. זו שיטה מעניינת לשמור על איכות הסביבה, אם כי אני מוכרח לציין שיש לי תחושה שתהליך ההקפאה, הריסוק והסינון מבזבז הרבה יותר אנרגיה- ובעקיפין גורם לזיהום סביבתי חמור יותר- מאשר סתם לקבור את הגופה בחור באדמה וזהו. זה מזכיר משפט חכם ששמעתי ממהנדס באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי: 'בחברה שלנו חוסכים בכסף, יעלה כמה שיעלה.'

אבל יש כאלה שלא מוכנים להשלים עם העובדה שהם, כמו כולם, יעברו לקומה מעל ביום מין הימים. אפשר להבין אותם: זה לא שהחיים כל כך קצרים, זה פשוט המוות שנמשך יותר מדי זמן.

בשביל אנשים כאלה, התקווה היחידה שלהם היא מדע הקריוניקה. הקריוניקה היא הליך הקפאת גופתו של הנפטר ממש רגעים ספורים לאחר המוות, כדי לשמר אותה מתוך תקווה שביום מין הימים הציוויליזציה האנושית תהיה מתקדמת מספיק כדי שתוכל להפשיר אותו, להחזיר אותו לחיים ולרפא אותו מהסיבה שממנה הגיע לאיפה שהגיע מלכתחילה. זו גם הסיבה שהעוסקים בקריוניקה לא קוראים ללקוחות שלהם 'מתים' אלא 'פציינטים'.

חשוב להבין שאי אפשר להקפיא מישהו סתם ככה: הקרח שנוצר בתוך התאים גורם לקרעים במעטפת התא ולהרס בלתי הפיך של הרקמות. לכן יש צורך לסלק את כל המים מהגוף ולהחליף אותם בכימיקלים מיוחדים בשם Cryoprotectants, שבהקפאה הופכים לקשים כמו זכוכית אבל אינם פוגעים ברקמת התא, תהליך המכונה 'ויטריפיקציה'. רק אז מקררים את הגופה לטמפרטורה של מתחת למאה ושלושים מעלות צלסיוס מתחת לאפס.

הרציונל שמאחורי הקריוניקה הוא מצד אחד משונה אבל בו בזמן גם הגיוני בדרכו שלו. המאמינים בקריוניקה אינם טוענים שבעתיד יוכלו הרופאים להחזיר לחיים את מי שהיום עסוק בלדחוף חרציות מלמטה. במקום זאת, הם דוחים את הגדרת המוות כפי שהיא עכשיו באומרם שיש סיכוי לא רע בכלל שמי שנחשב היום כמת לפי הרפואה המודרנית, לא ייחשב בהכרח כמת גם בעוד מאה שנה. כפי שכבר ראינו בתחילת הפרק, הגדרת המוות השתנה באופן דרמטי במאה השנים האחרונות ממוות קליני ועד למוות מוחי, כך שיכול להיות מאוד שיש משהו בטענה שלהם.

אציין עוד שבדרך כלל לא מקפיאים את כל הגוף, תהליך שעשוי להיות עסק יקר מאוד, אלא את הראש בלבד. ההנחה כאן היא שאם הרפואה העתידית תהיה מספיק מתוחכמת להחזיר אותך לחיים מאה שנים אחרי שהאוטובוס שלך עזב את התחנה לתמיד, לא צריכה להיות לרופאים שום בעיה לגדל לך זוג רגליים חדשות.

אם בכל זאת יתקלו הרופאים של המאה העשרים ושתיים בבעיה בענייני גידול הגפיים, הם עשויים לנקוט שיטה אחרת לגמרי כדי להחזיר לחיים את המוח הקפוא: העברת תוכן המוח אל המחשב, זאת אומרת העלאת כל המחשבות, כל הזכרונות וכל האישיות אל מחשב.

אני מודע שהרעיון הזה נשמע ביזארי מאוד אבל למרות שאנחנו אפילו לא קרובים לטכנולוגיה כזו היום, היא איננה כה מופרכת. כרגע לא ניתן לקרוא את הפעילות המוחית ברמה מדויקת מספיק, אבל אולי העתיד יספק לנו שיטה להעתקה של תכולתו המלאה של המוח אל תוך מחשב שידמה את פעילות הנויירונים. אם זה יתאפשר, וכל המידע שבמוח יועתק בצורה מלאה אל המחשב, יהיה זה בלתי אפשרי למעשה להבדיל בין תגובותיהם של בן אדם רגיל ויצור ממוחשב. טכנולוגיה כזו תבטל למעשה את המוות לחלוטין, אני מניח. היא גם תאפשר לכל אחד ליצור לעצמו העתקים מושלמים של עצמו ותיצור אינספור דילמות מרתקות שיפרנסו סטודנטים תפרנים לפילוסופיה למשך עשרות שנים.

מותו של היקום

ואחרי שדיברנו על מוות של בודדים, הבה נהרוג את כולם.

האסטרונומים והאסטרופיזיקאים מאמינים היום שהיקום החל את דרכו במה שמכונה 'המפץ הגדול', או באנגלית The Big Bang: היקום היה כולו גוש אחד מרוכז של חומר אולטרא-דחוס, שהתפוצץ והפך בתהליך הדרגתי ליקום שאנחנו מכירים היום.

אבל זה שאנחנו יודעים איך הכל התחיל, לא אומר שברור לנו איך הכל ייגמר. ככל הנראה, היקום ממשיך להתפשט כתוצאה מהמפץ הגדול, אבל האם הוא ימשיך להתפשט לנצח? התשובה אינה ברורה כלל וכלל. ישנן כמה אפשרויות תאורטיות לגבי הסוף של הכל. הראשונה היא 'הקיפאון הגדול': היקום ימשיך להתפשט לנצח והכוכבים יבזבזו את הדלק שלהם עד שביום מין הימים לא יהיו עוד נקודות חמות ביקום. הכל יהיה בטמפרטורה אחידה וקרירה.

אפשרות נוספת היא ה'קווצ' הגדול', באנגלית The Big Crunch. במצב הזה, היקום יגיע לנקודת התפשטות מקסימלית ואז יתחיל להתכווץ שוב- עד שיגיע שוב למצב של גוש חומר אחד דחוס ביותר, ואז (אולי) יתרחש מפץ גדול נוסף כמו זה שהתחיל את הכל בשבילנו. יש גם אפשרויות אקזוטיות נוספות שאני לא חושב ששווה להכנס אליהם כי הן לא כל כך מעניינות, וכמו שאמר אחד צ'אק פלניהוק: "כל מה שאלוהים עושה זה להתבונן עלינו, ולהרוג אותנו כשאנחנו מתחילים לשעמם. אסור לנו להיות משעממים."