[עושים היסטוריה] 32: על מוסר, טכנולוגיה וחלקי חילוף אנושיים- שיחה עם דודי גולדמן.

הפודקאסט עושים היסטוריה
בפרק מיוחד זה של 'עושים היסטוריה' מתארח העיתונאי ואיש הטלוויזיה הותיק דודי גולדמן,שמצטרף אלי בדיון על פיתוחים טכנולוגיים עתידיים בתחום הביו-רפואה וההשלכות שלהם על שאלות מוסריות ואתיות גורליות: האם ייתכן פיצול אבולוציוני של האנושות בין העשירים והעניים? האם נעדיף את המוסר על פני התועלת האישית שבטיפולים גנטיים? על 'מחסן חלקי חילוף' אנושיים, ואיך סייעה הדיסלקציה של דודי להפוך אותו לאחד מבכירי עיתונאי הטכנולוגיה בישראל. 

תמלל: יונתן שטרן

– קודם כל, שלום דודי.

– שלום, רן.

– אני שמח ומאושר מאוד לארח אותך בתכנית שלנו.

– תודה רבה, אני גם שמח.

– בוא, אני אתן לך להציג את עצמך.

– אני כתב בנושאי מדע ב'ידיעות אחרונות'.

– זו הצטנעות, כן? זה יפה שאתה מצטנע…בעצם, דודי כבר קרוב לעשרים שנה בעצם עיתונאי מדע וטכנולוגיה מהמובילים, מהוותיקים. עורך ומגיש את הסדרה "העתיד כבר כאן", בערוץ 8 – סדרה נפלאה שאני, אישית, נורא נהנה ממנה כבר שלוש עונות – ואפילו אמרת לי בשיחה לפני השידור שאחת המילים שאנחנו משתמשים בהן עוד מההתחלה של הטכנולוגיה של המחשבים. איזו מילה אתה וחבריך אחראים עליה?

– 'תואם', כמו ב'תואם IBM'.

– 'תואם IBM'…אז אנחנו עכשיו יודעים מאיפה בעצם מגיעה המילה הזאת 'תואם IBM' – דודי גולדמן.

– רן, אני חייב כדי שחס וחלילה אני לא אטעה…אפילו בקטע אודיו, שאני לוקח את הקרדיט כולו לי. אני חייב להגיד – וזה בשביל האמת, אני לא סתם חייב, זה נכון – שאלי, המוציא לאור של "אנשים ומחשבים" יחד, זה אני הייתי שם, והוא, ומשה אלון, ודן ביילסקי וניסו כהן וכל הכנופיה של האנשים המטורללים, החמודים האלה בניצוחו של המאסטרו, אלי פלד – הם אלה שהמציאו את זה.

– אם הקרדיט מגיע, אז הוא מגיע – אין לי מה להגיד – כל הכבוד. אז אני בעצם ביקשתי מדודי להצטרף אלינו לתכנית, כדי לדבר בעצם על נושא שאני חושב שהוא אחד מהמרתקים, אולי הכי מרתק, אני חושב – בכל הנושא של עתידנות, ומה בעצם צופן לנו העתיד – וזה בעצם השילוב של הביולוגיה והביו-טכנולוגיה המתקדמת, וההשפעה שלה עלינו כבני-אדם. אני חושב שזה נושא שאתה נקשר אליו אישית, נכון, דודי?

– כן. כן, הוא כזה…הוא נוגע כאילו בעצבים, בבשר…

– כן, זה איזשהו נושא שהוא באמת מרתק. ומה שיפה בנושא הזה הוא שהוא מביא כל כך הרבה בעיות מוסריות ואתיות שהדיון עליהן לא פחות מרתק מאשר הטכנולוגיה עצמה, כשגם הטכנולוגיה עצמה היא מרתקת, זה בטוח. בוא ניקח, למשל, את כל הנושא של מחשבים ביולוגיים, וספציפית כל הנושא של אינטגרציה בין בני-אדם ומחשב. לאיפה, לפי דעתך, זה הולך, כל הסיפור הזה?

– קודם כל, זה תחום…לפי דעתי, הרבה פעמים פונים לאנשים שכותבים על איזשהו תחום מתוך הנחה שהם מבינים יותר מאדם אחר. ולפעמים ההנחה הזאת, אני חייב להגיד – לא מתוך פוזה מזויפת של צניעות – לפעמים זו הנחה שהיא כמו אדרת מכבידה. כלומר, לפעמים אני יודע פחות מהצרכן שקורא אותי. זאת-אומרת, לפעמים – ולא נעים להגיד בדרך כלל – אבל אני יכול לחלוק איזו מחשבה, שהיא עוד לפני המחשבה – שזה מרגש. עצם החיבור הזה בין האלקטרוני לבין הביולוגי, של הגוף החי, זה מרתק ומחזיר אותנו למתי שהיינו ילדים בני 4-5 והיה לנו את העולם של המדע הבדיוני, מין ערבוב בין כל המיתוסים האלה. כלומר, לפני החשיבה המדעית יש את החשיבה המיתית, כמו החד-קרן…דברים שאנשים עוד באיזה שלב…כמו השלב הזה של האנושות, מה שיונג אומר, השלב של המיתוס, של המאגיה – עוד לפני הלוגוס, לפני החשיבה המסודרת.

– אולי זה אפילו הולך עוד לתקופה של האגדות של הגולם מפראג, בעצם. יוצא איזשהו אדם שהוא כאילו אדם אבל הוא בעצם משהו באמצע.

– בדיוק.

– האמת היא שהנושא של – אני אישית מאוד אוהב מדע בדיוני – ואחד מהמוטיבים החזקים במד"ב זה תמיד הסייבורג, השילוב בין בן-אדם ומכונה, ואפילו שמעתי אחד מהאנשים שאני יותר מעריך, זיו קיטרו, שמתעסק באמת בקטע של הרבה עתידנות, דיבר על תנועה שהולכת ומתגברת שנקראת 'טרנס-הומניזם', איזושהי תנועה שמנסה לראות מה השלב הבא בהתפתחות האנושית. יצא לך לשמוע על הטרנס-הומניזם?

– כן, בהחלט כן. אני באמת ובתמים – דווקא כיהודי, זה מצחיק שאני אומר את זה – אני, בהכשרה האקדמית שלי לא למדתי מעולם מחשבים ולא מדע, למדתי תואר ראשון ספרות עברית ופילוסופיה כללית והמשכתי לתואר שני בספרות באוניברסיטת ת"א. אז אני בא ממקום – בשביל לקצר לך את הדרך – אני בא ממקום של, אתה יודע, אלה שהיינו אומרים 'מכיתה ספרותית', בתקופתי היו אומרים 'מגמה ספרותית' (בנימת זלזול)…לא אלה שהלכו לאלקטרוניות, כלומר מישהו עם חשיבה הומניסטית. אז בהחלט כן, הטרנס-הומניזם נראה לי אמיתי, ונראה לי שזה השלב הבא באבולוציה של האדם. שהתודעה של הפרט תביא לתודעה של הטובה של הכלל. שכל אחד מהפרטים יפעל לטובת הכלל. אני מאמין שזה חלק מהלוגוס של האבולוציה. זה אלגוריתם של האבולוציה. מה שאנחנו קוראים 'לפעול לטובת הכלל', כשאדם פועל מחוץ לטובתו שלו, אני חושב שזה חלק אבולוציוני שמשמר ומקדם את החברה, ולכן הוא טבוע בנו. אגב, בישראל אנחנו קוראים לו שמות לא יפים – sucker, פראייר – אבל זה שטויות, הרי כיף להיות sucker ופראייר…

– אתה חושב שהטכנולוגיה המתקדמת הזו יכולה איכשהו לשנות את הקטע של ה'פראייר' הישראלי, שאף אחד לא רוצה לצאת פראייר?

– אני חושב שכן, כי אנשים היום מגיעים לרמה של מודעות נורא גבוהה, ממש רמה גבוהה. זה כמו האנשים ששואלים מה ההבדל בין הייטק לביו-טק. זה הבדל כביר! ביו-טק זה החיים. זאת אומרת, כי זה מחקרים שיכולים להאריך את חיינו. הרי אנחנו חיים פעם אחת. עכשיו אפשר בתחום החיים למדוד את זה או בתחום הכמות – כמה שנים חיית – ומצד שני, זה פלוס מצד הערך – מה איכות חייך. בשני הדברים האלה, המדע הוא זה שמשפר אותם, החשיבה המערבית והמדע. ועל-כן אתה יכול לשאול את השאלה: באיזה אופן זה עוזר? אותה ההבנה שזה עוזר וזה מקדם את החיים, אני מאמין שאנחנו מגיעים לרמה הזאת כשאנחנו מבינים שטובת הכלל היא טובתו – בסופו של דבר – של כל אחד מהפרטים.

– מעניין באמת שאתה מעלה את הקטע של מניעת הזדקנות בקטע של האינטגרציה, כי נראה בעצם שכל הקדמה של מחשבים ביולוגיים – פה מדברים על, נגיד, מחשבים שמבוססים על DNA, או איזשהו נושא של מחשב כימי, וזה מתקשר גם קצת לננוטכנולוגיה – יכול להיות שהיא תיצור אולי איזשהו מצב שאנחנו אולי דווקא יוצרים עוד יותר הבדלים בתוך האוכלוסייה שלנו, שבו אולי רק לעשירים תהיה את היכולת בעצם לחיות – תאורטית – לנצח? כי הרי הם אלה שיהיה להם את הכסף להשתיל בתוכם את כל הטכנולוגיה הזו?

– כן, בהחלט. אני שומע את ד"ר כרמל שלו, ביו-אתיקנית, אומרת שהעידן הזה של הביו-טק, יש בו סכנות בלי רגולציה מתאימה, רגולציה שבאה מנקודת מבט מעולם ערכים של דמוקרטיה ליברלית, לא מעולם ערכים של טהרן או של ירושלים האורתודוקסית, אלא ממדינה דמוקרטית מערבית מודרנית, אז הוא הכרח, אחרת ייעשה פיצול באבולוציה. זאת אומרת, אתה צודק – מי שיש להם יחיו לנצח. הם ישבטו או ייצרו איזה מחסן אנושי של חלקי חילוף שיוכל – תאורטית – לתת להם חיים ארוכים יותר בתחום הכמות. בתחום הערך, בוודאי שלכל מיני מוגבלויות של אנשים כמוני וכמוך, אנשים רגילים, נאלצים לחיות איתם. לעומת זאת, מי שהוא מיליונר יוכל לקנות אופנים שהוא מתגבר על המגבלות, ואז גם איכות חייו משתפרת, לא רק תוחלת חייו.

– דרך אגב, זה גם כבר לחלוטין לא עניין של 'אם' ו'אולי' ומדע בדיוני: אני קראתי על איזשהו מחקר שנעשה לפני כחצי שנה, שגילו שיש גן, שאנשים שיש להם את הגן הזה לומדים פחות מטעויות. פשוט ככה. כלומר, אנשים שאין להם את הגן הזה הם אנשים שילמדו מהר יותר ויימנעו משגיאות. תמיד אנחנו בקטע של בדיקות הריון, וכולם רוצים שהתינוקות שלהם יצאו תינוקות מושלמים. ובעצם יכול להיווצר פה מצב שאם הטיפול של הסרת הגן הזה, לצורך העניין, יהיה יקר מאוד, אנחנו באמת נקבל – אי אפשר להגיד 'גזע אדונים', כי זה נשמע מפוצץ, מהבחינה הזאת, אבל בהחלט יכול להיות מצב שתהיה שכבה של אנשים בבית ספר שיש להם גן שהם לומדים יותר טוב למבחנים וזה יכול ליצור ממש מצב…לא הייתי רוצה ש…אם הייתה לי ברירה אם לעשות את זה לילדים שלי או לא לעשות לילדים שלי – כנראה שהייתי עושה את זה אם הייתי יכול. אבל זה לא יהיה פייר כלפי אנשים באוכלוסייה שאין להם דבר כזה. ויש עוד בטוח הרבה תופעות כאלה וגנים כאלה.

– אני מסכים אתך בהחלט. אגב, בכל מקרה, המעבר הזה, מהפרט לכלל, זאת אומרת – בבואך לשבת כמי שעושה את הקונסטיטוציה, מי שמפתח חוקה…אתה אומר 'אני לילדיי הייתי עושה את זה', ואני נורא מזדהה עם מה שאמרת. אבל אני כמחוקק, לא הייתי מסכים שיחוקק חוק שמתיר את זה, על אף שאני הייתי עובר על זה. המעבר הזה בפילוסופיה אנליטית, הוא תמיד מעבר בעייתי מהפרט לכלל, אבל זה סתם, זה משהו שקשור בביצת החיים. בהחלט יש פה הרבה מאוד בעיות בתחום הערך – המקרים מתחום הכמות, של הפיתוחים, יוצרים בעיות מתחום הערך. בעיות עצומות. בסופו של דבר, מה שיקבע, אני חושב – זה לא מה שיקבע, זה לא שאני יותר חכם מאחרים, אני מסתכל על ההיסטוריה. אני מאהיל בידי על עיניי, ופונה לאחור, ואני מסתכל לאחור, ואני רואה – מה הצליח עד כה? מה הייתה האבולוציה של הרעיונות שצלחו ושרדו וניצחו רעיונות שהיו רעיונות לא טובים. הרי כל הרעיונות הטובים ניצחו את אלה שהיו לא טובים, את זה אנחנו יודעים – כמו פוקויאמה. זאת אומרת, העתיד מתקדם למקום טוב יותר. צודק יותר. מאוזן יותר. אנחנו יודעים שההיסטוריה היא לינארית.

– אתה חושב שלמחוקק תהיה היכולת לעצור תופעות כאלה?

– וואי, איזו שאלה אחושילינג…כן, זאת השאלה הכי גדולה.

– לי זה נשמע באיזשהו מקום, אולי מהצד היותר ציני שבי, אני חושב שיכול להיות שיהיה מאוד קשה לעצור הורים שרוצים עתיד יותר טוב לילדים שלהם.

– וואי, איזו שאלה טובה זו…זה כאילו אתה נותן לי עכשיו בוקס בתוך הבטן. זו שאלה טובה…זאת שאלה ה'איך'. השאלה לפני זה היא אם אנחנו מסכימים על ה'מה': כלומר אם אנחנו מסכימים שזה מן הראוי שסולם הערכים כלשהו שאתה ואני נסכים עליו שהוא מוסרי, נדמה לי שאנחנו נסכים עליו שהוא המוסר היודו-נוצרי, שרובנו מבינים מה הכוונה. זאת אומרת, שזה פחות או יותר שלושת ערכי היסוד של המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון ואחווה. זאת אומרת, אם אלה שלושת הערכים שהם נר לרגלנו, אני חושב שזה יגזור החלטות שלנו – כרגולטורים – מה להתיר ומה לא. זה כבר בתחום ה'מה'. בתחום ה'איך', אתה שואל איך נוכל לאכוף את זה. וזו בעיה, כי היום כוחם של תאגידים ועשירים הולך וגדל לעומת כוחן של מדינות שהולך וקטן. זאת אומרת, זו באמת בעיה, כי בעולם גלובלי, התאגידים המולטי-נשיונל הפכו להיות חזקים יותר מהמדינות, ולהם אין שום – איך אומרים – מוסרות, כלומר, אין להם גבולות. ורק הרגולטור רוצה לשים גבולות, אבל החברות המסחריות רוצות להרוויח יותר כסף.

– אני אתן לך תסריט שלפי דעתי הוא מאוד מאוד הגיוני: לצורך העניין, אם לבן-אדם יש מספיק כסף…למשל בארה"ב תאי-גזע והנושא של פיתוח טכנולוגיה של תאי-גזע – הם לא כל כך אוהבים אותו ויש עם זה בעיות – הקוריאנים, הדרום-קוריאנים, למשל, מאוד חזקים בתחום הזה. לצורך העניין: מה ימנע מישראלי שרוצה לעשות את זה, בעצם לטייל לדרום-קוריאה, לבצע את טיפול ההפריה/הטיפול הגנטי הנדרש לעובר שלו, לחזור חזרה וללדת אותו – ואי אפשר לעצור את זה? זה נשמע לי הגיוני…

– כן, אתה שואל את השאלה הזאת, רן, ואני נזכר במשפט של…שהיה שם עם המשפט של כפר קאסם, שמי שזוכר טוב, בנימין הלוי ישב שם כשופט בית המשפט העליון, נדמה לי ב-56', והוא אמר: 'זאת פקודה בלתי חוקית בעליל. ואיך יודעים פקודה בלתי חוקית בעליל מהי? כאשר דגל שחור מתנופף מעליה'. וזו מטאפורה שהיא חזקה. אתה שואל מה ימנע מישראלי, יוסי כהן או דודי כהן…זה לא ימנע מאינדיבידואל כזה או אחר. אבל בסופו של דבר, האדם המצוי ידע – ותפקידנו להפיץ את הידע הזה – שזה דבר שדגל שחור מתנופף מעל המעשה הזה, ועל כן הוא אסור. אז אם רוב החברה תדע את זה – ואני מאמין שהיא תדע את זה – אז פרט כזה או אחר שעושה את זה – סופר קורות הימים, או ההיסטוריון של מחרתיים, של מחר, ירשום את זה כאנקדוטה, את אותו דודי גולדמן או יוסי כהן או רן לוי שקמו ועשו את המעשה הפלילי הזה, רוב האנשים לא יעשו אותו, אם זה דגל שחור מתנופף מעל זה.

– מכיוון שזה לא יהיה מוסרי בעצם, אתה אומר…

– כן.

– הזכרת קודם בעצם את הנושא של שיבוט, ואם יכול להיות שהמשובטים של העתיד, הם יהיו בעצם איזשהו מחסן של חלקי חילוף לגזע אדונים, שזה אנחנו העתידיים. אתה חושב שדבר כזה באמת יכול לקרות? זאת אומרת, מבחינה מוסרית אנשים יקבלו את העובדה שיש להם איזשהו משובט חי איפשהו בעולם?

– אני חושב שהחברה האנושית, כפי שאנחנו מכירים אותה, על כל פנים – זו שמבוססת על המוסר היודו-נוצרי – לא תקבל את זה. המדינה הדמוקרטית שיש לאדם…לא רק דמוקרטית אלא עם תוכן ליברלי – ישראל, קנדה, צרפת, הרפובליקה החמישית או בריטניה, או בלגיה או הולנד – לא יקבלו את זה. זאת אומרת, יכול להיות פה ושם במקומות אחרים מסוימים בעולם, או אצל פרט כזה או אחר שתמיד מכל התפלגות של כל מאה אנשים יש התפלגות כזו…אז יעשו את זה – אבל אני לא מאמין שהחברה בכללותה…בכלל, אנחנו מדברים פה כאילו על דברים מתחום המדע שהוא בדיוני…הוא לא בדיוני אבל הוא עתידי על כל פנים, ואני חושב שהיצירה הכי מפוארת, הכי גדולה של רוח האדם היא הכתיבה, הניסוח של הקונסטיטוציה. אם זה ההלכה היהודית בחברה היהודית, אם זו מגילת זכויות האדם האמריקאית, או זו של האירופית – האנגלית או זו של הקונטיננט, של אירופה…או ההלכה היהודית – לא חשוב, זה שמסביר את היחסים בין בני האדם. זה מושכל ראשון. זה לפני הכול. זאת אומרת, זו התשתית.

– צריך לדעת הרבה לחזות את העתיד כשאתה בא לכתוב מין קונסטיטוציה כזאת…לסגור חוקה שתהיה נכונה ורלוונטית גם בעוד עשרים שנה, ולא רק ברגע שכתבו אותה – זה באמת אתגר.

– אתגר. כן, במובן הזה. אתה יודע, אני אדם חילוני, אני לא מאמין בהשגחה פרטית, לצערי…יותר כיף להיות דתי, יותר מאושר. אבל לצערי אני לא מאמין, כי אני אדם חילוני, לגודל הזוועה. אז אני לא מאמין, אבל אני מעריץ את ההלכה היהודית, כי לזמנה, אני רואה את ההלימה בין הצרכים של עם מפוזר בגאוגרפיה רחבה לבין קונסטיטוציה שמשמרת אותו. וזה מושלם, זאת אומרת זאת הנדסת החוקים הטובה ביותר שיש – עבור זמנה. מאז חלפו לצערנו הרבה מאות שנים ואין הנהגה רוחנית בעם היהודי, מספיק חזקה שתיקח ותמשיך לעשות רפורמות כמו רבי סעדיה גאון, כמו חרם דרבנו גרשום…אז זו הבעיה, אבל לפני הביו-אתיקה מתחילה האתיקה. והאתיקה היודו-נוצרית – אני חושב

– לא תרשה לעשות חריגות בתחום הביו-אתיקה.

– אני חושב ש…בוא נגיד, אני לא רואה מצב בעתיד שיהיו לנו אנשים חיים שהם מחסן חלקי חילוף, כי באמת – זה יהיה קשה, אולי יותר מדי קשה לתפוס שמישהו אחר צריך למות כדי שהוא יחיה יותר טוב…יהיו באמת אחוז מיעוט קטן מאוד מהאוכלוסייה שיקבל את זה. אני חושב שהבעיה תהיה אולי באיזשהו מקום במצבי ביניים, זאת אומרת – לצורך העניין, מה יקרה, איך אנשים יקבלו את זה אם המשובט שלהם יהיה איזשהו משהו בסגנון אדם שהוא צמח. או אולי ישבטו אותו ללא מוח. זאת אומרת – חיצונית הוא יהיה – גופנית – כמו בן-אדם, אבל הוא לא יהיה בן-אדם אמיתי. אולי יהיו כאלה שיגידו – 'אוקיי, זה לא באמת חי'. יהיו כאלה שיגידו – 'זה נראה מספיק טוב, שאני לא יכול לקבל את זה'…אני בטוח שהעתיד יהיה מלא בגווני ביניים, מהקטע הזה.

– אז אני בטוח שאתה צודק, אבל ברגע שזה יהיה אסור, אפילו על פי חוק במדינות, אז זה יהיה אסור, אני…

– אתה לא היית מוכן שיהיה לך מין משובט בארון הקפאה כזה איפשהו, שייתן לך לב כשתצטרך אותו? חס וחלילה, כן – אבל יום אחד כולנו?

– הייתי רוצה שיישבו על זה על המדוכה, אני לא הייתי רוצה…אתה יודע מה? אני אנסה לחשוב על זה בגילוי הלב הכי-הכי אמיתי, כאילו מישהו שמחזיק אותי בשבי אומר לי 'תגיד את האמת, אחרת אני אירה בך, כדור בראש'. אני אנסה לחשוב את האמת…

– אנחנו פודקאסט רחום…

– בדיוק. אני מנסה לחשוב – אם ישב איש דת עם פילוסוף, מישהו שעוסק באתיקה, ולא רק איש מדע, אני סומך על ההחלטות שלו. נעשה ונשמע: מה שהם יחליטו מקובל עליי. אני פוחד ממצב שרק איש מדע יגיד…זאת אומרת, ברגע שיש היתכנות, הוא יגיד – 'אוקיי, רוצה אני'. מזה אני פוחד. אני רוצה שגם אחד פילוסוף חילוני ואחד איש דת, שהוא גם איש רוח – איש רוח דתי – אני סומך עליהם כשבתוך מקבילית הכוחות שיהיו שלושה אלה – שלוש הדיסציפלינות האלה.

– זה בגלל שאתה פחות סומך על המדענים? או בגלל שאתה רוצה איזשהו איזון?

– בגלל שאני פחות סומך על המדענים – מדענים עוסקים ב'איך', הם אינם עוסקים ב'מה'. מדענים – אפריורית, זאת אומרת, על פי ההגדרה – הם אנשים שעוסקים במדעי הטבע, הם לא עוסקים במוסר. עמנואל קאנט עוסק במוסר, אני יודע…ישעיהו לייבוביץ' – דווקא טוב, זה דווקא לא דוגמא טובה – כי הוא היה גם פילוסוף וגם איש מדעי הטבע. אבל אני לא מוכן שמישהו שרק עוסק ב'איך' יקבע משהו שהוא מתחום ה'מה'. מבחינת חשיבה פילוסופית ופילוסופיה שאלתית, זה לא מן האפשר.

– יש משהו במה שאתה אומר. אולי אנחנו צריכים איזשהו סגנון 'מלך-פילוסוף' כזה. מישהו שיש לו יכולת להבין את שני הצדדים של המטבע…הפחד שלי, אישית, הוא שאותן האנשים שיהיו אנשים מספיק נבונים כדי להתעמת במוסריות של העניין, לא יהיו מספיק עדכניים בטכנולוגיה ובמה שהיא יכולה כן לתת. כמו שאני חושב שקורה עכשיו בארה"ב עם השלילה של הנצרות, של הנוצרים האורתודוקסיים את כל הנושא של מחקר תאי-הגזע. הם לפעמים שוללים גם דברים שהם לא מבינים את ההשפעה שלהם.

– נכון. בשביל זה פה אני הקטן, בצניעות אמיתית, אני מאוד מעריך אותך – אני אומר לך בשיא גילוי הלב, גם אם זה יישמע פתטי, לא אכפת לי. אבל אני אומר את מה שאני חושב – אני חש פה שלי יש תפקיד. התפקיד שלי זה לספר מה קורה שם, במעבדות, במחקר הבסיסי – לספר את זה להמוני העם. לאלה שהם לא עובדים במדע, אלה שסתם עובדים עבודות, כל אחד את העבודה שלו: אחד שהוא נוהג את המונית, אחד שעובד בחנות, אחד שיש לו את המכולת…כל אחד מהם את העבודה שלו. אני לא טוב מהם, או רע מהם. הם עושים את שלהם, אני עושה את שלי. אני קולט שתפקידי שלי לספר להם מה קורה במעבדות ולהאיר עם פנס, 'אם-אז'. כלומר – אם יהיה ככה, עלול להיות ככה. עכשיו אתם – אתה המכולת'ניק, אתה האינסטלטור, אתה הרופא, אתה המהנדס, אתה הסנדלר…כולנו הרי אותו דבר, כל אחד ממלא את הפונקציה שבה נגזר עליו לשרת את העולם. ואין בזה הבדלים ערכיים. זה הבדלים מתחום הכמות, זה לא הבדלים מתחום הערך, בין סנדלר לרופא. אין הבדל, אלא בתחום הכמות – אין פה הבדל שהוא באמת ערכי הרי. זה ציני לחשוב שיש פה הבדל ערכי. אז אני אומר, אלה צריכים להחליט – אני חש שתפקידי שלי זה לבוא ולנדנד לאנשי המדע, אלה שבמחקר הבסיסי – 'בוא הנה, ספר לי מה שאתה עושה פה, אבל לאט. אני מטומטם, אני לא מבין, אני לא איש מדעי הטבע. אני סך הכול איש מדעי הרוח. אז ספר לי בבקשה, בשפה של טקסי-דרייברים, שאבין מה אתה עושה'. אוקיי. ואז, אחרי שאני מבין את זה – אם אני מבין את זה – ומאחר שאני קשה-תפיסה, מבחינת מדעי הטבע ובאלקטרוניקה. אם אני מבין את זה, כשאין לי 'הכנה למזגן', כמו שאומרים…הכנה להבין דברים טכניים, לא – אני קשה-תפיסה טכנולוגי. אם אני מבין את זה, אז גם 'מסעודה', so-called, שזה אמא שלי, היא תבין את זה.

– טוב, זה יפה. כי אני, אתה יודע. אני עושה את הכיוון ההפוך. אני מגיע מהכיוון של ההנדסה והטכנולוגיה, ואני מנסה ללמוד את הצד הספרותי שמאחור, בשביל להסביר לאנשים, ואנחנו חולפים אחד על פני השני בדרך…

– אצלי אין צד ספרותי, אצלי יש צד של אהבל, צד של איגנורנט. אחד שיש לו דיסלקציה טכנולוגית. אחרת, אני לא הייתי יכול. אני חושב שאם אני – במידה מסוימת – טיפונת מצליח, ושהצלחתי בעבודתי, זה בזכות הדיסלקציה הטכנולוגית, כלומר, שאם אני מבין את זה, אתה הקורא של העיתון יכול להבין את זה, באמת אתה יכול להבין את זה. אני נורא טמבל בדברים האלה. זה לא אומר שאני מפגר, זה אומר שאני טמבל טכנולוגי: 'אם אני הבנתי את זה, בוא, בוא שנייה – אני אסביר לך את זה. תאמין לי, אם אני הבנתי – אתה בטח תבין'.

– אה, זה יפה, זו נקודה שאף פעם לא חשבתי עליה באמת. יכול להיות שכדי להסביר טוב אתה צריך בעצם ללמוד בעצמך את החומר טוב, ואין לך ברירה, באמת.

– בטח.

– אוקיי, אז בוא ככה נמשיך לדבר על הנושא של ההשפעות העתידיות של הביוטכנולוגיה. מעניין אותי לנחש את ההשפעה של הארכת הימים שכולם מדברים עליה. אני שומע כל פעם שיכול להיות שאפילו בדור הנוכחי, שאנשים שהצליחו לסחוב ככה עד גיל 50-60, יוכלו לחיות לנצח. לא מכיוון שימציאו את תרופת-הפלא שתחיה אותם לנצח, אלא שהרפואה תתקדם בהתמדה צעד-אחרי-צעד כך שבכל פעם יצליחו למצוא דרך להאריך להם את החיים בעוד קצת. ואז, הם כביכול יחיו להם לנצח כי כל פעם ישדרגו אותם עוד קצת. ויכול להיות – אומרים – שילדים שנולדו כבר עכשיו, שנולדים היום, הם האנשים הראשונים שיחיו לנצח? לי אישית נראה שזה קצת אופטימי מדי, אני חושב שקצת קופצים פה מעל הפופיק, לא?

– אני גם לא…יכול להיות בקפיצות קטנות, של יחידות, זה לא יהיה בקפיצות בדרגות ערך. זאת אומרת, זה לא יהיה בעשרות שנים. אני מאמין שזה חלק מהאבולוציה שיש לה את ה-SDU, את ה-Self-Destructive Unit (יחידה להשמדה עצמית), לכל אחד מהפרטים הביולוגים, מתולעת, מבקטריה ועל לבן-אדם או קוף, זה אותו דבר, יש את ה-SDU, יש את זמן הפקיעה. אז הוא יכול, אם יש לו ביולוגיה…איך אומרים? אם יש לו תורשה טובה, ואם יש לו אורח חיים יוצא מהכלל, אז הוא יכול להאריך את זה בעוד עשר-עשרים, נגיד שלושים – לא מאמין – שנה. אבל זה לא סדרי גודל, בסוף הוא יקום ויתפגר, כי זה חלק מהגדרת החיים. זה משהו שמתכלה. זה משהו שמגיע לשיא – ומתכלה. והוא יוצר חיים אחרים, ואלה משכפלים את עצמם, וכו' וכו' וכו', והמתאימים שורדים וכו' וכו', אבל כל אחד מהפרטים – כשהוא לעצמו – הוא כעפרא-דארעא, הוא לא חשוב.

– אני חושב שכבר רואים את ה…באמת, אני גם לא חושב שזה יהיה מעבר לעשר-עשרים-שלושים שנה האלה, אני לא רואה איך אנחנו מספיק מתקדמים כדי להגיע לזה, אבל מעניין שכבר רואים בעצם, בעולם המערבי יותר, את המעבר של מרכז הכובד פחות ופחות מהנעורים ויותר אל הזקנה, או: יש יותר ויותר תרבות שהולכת ומתפתחת סביב – הייתי אומר – 'פולחן גיל הזהב', כי פעם זה היה 'פולחן הנעורים'…למשל, הרבה יותר מתעסקים ברווחה של האנשים המבוגרים. פונים אליהם יותר, משווקים להם יותר מוצרים. אני יכול לתת לך דוגמא אולי, שתמיד מסקרנת אותי – קונסולות למשחקי מחשב, סגנון פלייסטיישן ודברים דומים. תמיד זה היה משהו שפונה לדור הצעיר, נכון? תמיד זה היה ככה. הקונסולה החדשה של נינטנדו, למשל, שנקראת Wii, זו קונסולה שיצאה לפני שנה או שנתיים לשוק, הקהל האדוק ביותר שלה הם דווקא אנשים…בבתי-אבות. זה ממש מצחיק.

– אני ממש מודה לך. עד שאתה מספר את זה, אני לא ידעתי. אני נשבע.

– הרבה אנשים לא יודעים את זה, ואני חושב שגם נינטנדו עצמם הופתעו מהעובדה הזו, אבל מסתבר שכשהטכנולוגיה הולכת ונעשית נגישה גם לגיל המבוגר – במקרה הזה זה מכיוון שהקונסולה הזאת בעצם מאפשרת לשחקן לא להיות מחובר למחשב עם חוטים, משהו כזה מאוד אלחוטי, אז הם יכולים לשחק, למשל, באולינג וירטואלי. וזה מינימום מאמץ גופני והם נהנים מהטכנולוגיה ומשחקים ביחד משחק חברתי. זה משהו שתופס את האנשים המבוגרים יותר – אפילו – משזה תופס את האנשים הצעירים, יכול להיות. מעניין אם תמשיך הנטייה הזאת. אולי אנחנו נגלה שהחברה שלנו יותר ויותר מרוכזת סביב אנשים מבוגרים?

– המממ…אני דווקא חושב שיש פה מתח בין החיים הדיגיטליים לחיים האנלוגיים, זאת אומרת, בין לראות את הפוקוס שהוא הסיפוקים, האם הם נעשים במרחב הדיגיטלי, הווירטואלי, או בכלל הם נעשים – כמו שהיה מאז ומעולם – במרחב האנלוגי. אני אולי, מחמת גילי – אני בן 53 – אם הייתי אמריקאי הייתי בייבי-בומר, אתה יודע – אלה שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה. ד"ר ספוק, אתה יודע, ליברלים, סקס סמים ורוק'נרול, אלה שעשו את וודסטוק, 69', וכן הלאה, וייטנאם ומלחמה וכולי. אז אני מאלה שמאמינים שאין שום דבר בעולם הדיגיטלי שיכול להתחרות בחשקים ובסיפוקים של העולם האנלוגי, זאת אומרת…אין תחליף לסקס, סמים ורוק'נרול. אין תחליף לזה! עם כל הכבוד לכל ההייטק-שמייטק, אין דבר יותר כיף מהדברים האנלוגיים האלה. אני לא מעשן סיגריות, אבל אחד הדברים הכי מהנים זה לעשן סיגריה ולשתות קפה, ומהצהריים ואילך – לעשן סיגריות ולשתות וויסקי…

– וזה הצעירים.

– היום אסור לעשות את זה אז לא עושים את זה. אבל עדיין אלה דברים, ההנאות הכי גדולות. לדעתי הקטנה – אין להם תחליף.

– המבוגרים לא יוכלו ליהנות יותר מהתקופה שהם היו צעירים. וזהו, בעצם.

– כן. אני תמיד אומר שאם יגידו לי – מן הסתם, אם יהיה לי מזל – יגידו לי: 'שמע, יש לך עוד חצי שנה לחיות. יש לך מחלת כך-וכך, יש לך עוד חצי שנה לחיות'. באותו יום, אני חוזר ושותה וויסקי, וגראס, שזה הדברים הכי נחמדים.

– אתה יודע, אני בדיוק חשבתי אותו דבר! ואני לא אומר את זה סתם, בדיוק דיברתי עם מישהו לפני איזה כמה זמן, ודיברנו על זה ואמרנו שאם מודיעים לנו שאין לנו הרבה זמן לחיות, יכול להיות שאני אעשה דברים…אולי אפילו דברים יותר חמורים מוויסקי. כי באמת אין מה להפסיד. זה הקטע שאין מה להפסיד…

– נורא כיף! ומה יש במרחב הדיגיטלי, שכל המאדר-פאקרז שהמציאו את זה, כל מיני מחוצ'קנים, שיכול להתחרות בדברים…ברעידה של גיטרה-מובילה של 69', אתה יודע, של וודסטוק? מה יכול להיות יותר מהגיטרה של ג'ימי הנדריקס, מבחינת ריגוש מוזיקלי? זה הרי השיא! זאת אומרת, מה יכול להיות באינטרנט-שמינטרנט שהוא חזק יותר מג'ימי הנדריקס?

– בסדר, דודי. אז אני חושב שבזאת אנחנו נסיים את התכנית. אני רוצה להגיד לך תודה, תודה רבה, על השיחה הזאת.

– תודה לך, רן! זה היה ממש מעניין לי, וממש כיף ביותר.

– אני בטוח שגם המאזינים בהחלט יאהבו לשמוע על הדברים האלה, ששאולי הם לא מקבלים את זה מספיק – בוא נאמר, במדיה היומיומית – לא נכנסים לשאלות האלה ברמה המספיק מעמיקה, לא נותנים להם את הדגש, אולי, שמגיע לנושאים האלה – הנושאים האתיים. זהו, אז שוב – תודה רבה.

– תודה לך, רן, תודה רבה.

[עושים היסטוריה] 31: "הטיפול הברברי ביותר בתולדות הרפואה": על הלובוטומי ואיברי פאנטום

הפודקאסט עושים היסטוריה

על ההיסטוריה של הלובוטומיה – כריתה של האונה הקדמית, שנחשבת לאחד הטיפולים המזעזעים והשגויים ביותר בהיסטוריה של הרפואה המודרנית. 


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

"הטיפול הברברי ביותר בתולדות הרפואה": על הלובוטומי ואיברי פאנטום.

רן לוי

פיניאס גייג' היה אדם שגרתי, ככל הבריות. השנה הייתה 1848, וגייג' היה מנהל עבודה בפרוייקט הקמת מסילת ברזל חדשה ליד העיירה האמריקנית קוונדיש. גייג' בן העשרים וחמש היה טיפוס מוכשר במידה סבירה, עצמאי ומקובל בקרב חבריו לעבודה. הוא לא היה גאון הדור, אבל בהחלט היה לו די שכל בקודקודו כדי להסתדר בעסקי הבניה. כל זה- ובמיוחד עניין ה'שכל שבקודקוד'- עמד להשתנות.

במהלך העבודה על מסילת הרכבת, נתקל הצוות של גייג' בסלע עיקש שחסם את הדרך. בהתאם לנוהל העבודה המקובל, קדחו הפועלים חור עמוק בסלע כדי להכניס לתוכו חומר נפץ. גייג' ניגש אל החור. העבודה עם אבקת השריפה המסוכנת הייתה באחריותו. הוא היה אמור לשפוך את אבקת השריפה אל החור, להוסיף את הנפץ שיצית את הבעירה, ואז לאטום את החור בחול ולהדק אותו בעזרת מוט ברזל ארוך. גייג' עשה זאת- אבל שגה שגיאה חמורה: הוא שכח למלא את החור בחול. הוא החדיר את מוט הברזל לחור והפעיל לחץ ישיר על הנפץ. התוצאה הייתה התלקחות פתאומית של אבק השריפה בתור הסלע, ומוט הברזל נורה מתוכו כאילו היה פגז מתוך תותח- דבר שלא היה רחוק מהאמת. גייג' לא הספיק להתחמק. מוט הברזל ננעץ בפניו, מתחת לעצם הלחי השמאלית, חדר אל המוח ואז שבר את הגולגולת בדרכו החוצה. המוט, שאורכו כמטר וחצי, חלף דרך מוחו של גייג'- ואז ננעץ בקרקע, עשרים וחמישה מטרים משם.

בתשעים ותשע פסיק תשע אחוזים מהמקרים, פציעה שכזו היא גזר דין מוות מיידי כתוצאה מדימום מאסיבי. אבל פיניאס גייג' לא מת. הוא אפילו לא איבד את הכרתו. הוא היה המום מעט, ונתן לחבריו לעבודה להוליך אותו- על רגליו, שימו לב- אל הכרכרה שלקחה אותו אל העיירה. רופא מקומי, ד"ר אדוארד וויליאמס, הוזעק אל הפצוע. הוא מצא את גייג' יושב על המדרגות בפתח בית מלון מקומי, ראשו בין ידיו, יורק דם מפיו. "מה קרה?" שאל הרופא את גייג'. הלה הרים את כובעו מעל ראשו, חושף את החור שנפער בקצה ראשו, והשיב- "יש כאן עבודה בשבילך, דוקטור."

ד"ר וויליאמס הבין מייד שחייו של גייג' ניצלו בנס: מוט הברזל החטיא את כלי הדם החשובים של המוח במילימטרים. העובדה שלמוט הברזל היה קצה מחודד, היא זו שכנראה מנעה נזקים חמורים יותר. אף על פי כן, לאיש לא היו אשליות לגבי עתידו של מנהל העבודה הצעיר. הפצע שנפער בגולגולת היה עצום: כתשעה סנטימטרים אורכו וחמישה סנטימטרים רוחבו. ד"ר וויליאמס עשה כמיטב יכולתו, ניקה את הפצע והחזיר חלק מהעצמות למקומן.

כעבור זמן קצר הצטרף אל וויליאמס רופא אחר, ד"ר ג'ון הארלו. הארלו היה הרופא הבכיר מבין השניים, ולקח את ג'ייג תחת חסותו. הוא לקח אותו אל המרפאה שלו להמשך הטיפול. נסיגה חמורה במצבו הבריאותי התחוללה עשרה ימים לאחר הפציעה, כשזיהום פטרייתי התפשט בפצע הענק ואיים על מוחו. במשך מספר ימים היה גייג' בהכרה מעורפלת בלבד וכמעט ולא תיקשר עם הסובבים אותו. אבל גם כאן שיחק המזל לגייג' הצעיר, והזיהום חוסל בהצלחה. כנגד כל הסיכויים, נראה היה שפיניאס גייג' נמצא בדרכו להחלמה מלאה- אבל האם הייתה זו אכן החלמה מלאה?

מייד נשוב אל גייג', אבל לפני כן כדאי להבין טוב יותר את מהות פציעתו.

האונות המצחיות

מוט הברזל ששיפד את גייג' חלף דרך איזור במוחו המכונה 'האונות המצחיות' (באנגלית- Frontal Lobes). האונות המצחיות הן החלק במוחנו שנמצא בקדמת הגולגולת, ממש מאחורי העיניים והמצח. המוח מחולק לשכבות: השכבות הפנימיות הן החלקים הקדומים ביותר, שרידים לתקופות העתיקות באבולוציה. הן מטפלות בתפקודים הבסיסיים של החיים כמו נשימה, דופק וכולי. השכבה החיצונית מכונה 'המוח הגדול', והוא אחראי על התפקודים המתוחכמים יותר, שהופכים אותנו ליצורים תבוניים- מחשבה, תכנון קדימה, תפיסה וכו'.

בחלקו הקדמי של המוח הגדול נמצאות 'האונות המצחיות'. הן עוסקות בין היתר בהבחנה בין פעולות מזיקות ומועילות, מניעת התנהגות אימפולסיבית ולא חברתית, והבנה של משמעות הדברים שאנו עושים היום ביחס לעתידנו. האונות המצחיות ממשיכות להתפתח גם מעבר לגיל ההתבגרות, אל תוך שנות העשרים לחיינו, וסביר להניח שלהתנהגות הפרועה והאיפולסיבית של בני הטיפש עשרה יש קשר לחוסר הבשלות של האונות המצחיות שלהם. לא שזה עוזר להורים להתמודד איתם: מישהו כבר אמר פעם שרק אמהות לילדים בגיל ההתבגרות מבינות באמת מדוע ישנן חיות בטבע שאוכלות את צאצאיהן.

לאונות המצחיות יש עוד מגוון תפקידים במוח, ועל חלקן נרחיב בהמשך, אבל הדיעה הרווחת היא שבאונות המצחיות נמצאת האישיות שלנו- אותו ניצוץ חמקמק וקשה להגדרה של מה שהופך אותנו למי שאנחנו ומפריד אותנו משאר בני האדם שסביבנו. אין פלא, אם כן, שמוט הברזל שחלף דרך רקמת המוח של גייג' אולי פספס את כלי הדם שלו- אבל פגע פגיעה ישירה באישיותו.

הרופא האחראי על גייג', ד"ר הארלו, היה הראשון שהבחין בשינוי בהתנהגותו. הוא כתב שגייג' מתנהג בצורה ילדותית מאוד, ושקשה לשלוט עליו. כשהחלים גייג' וחזר לביתו, גילו גם בני משפחתו ומכריו עד כמה עמוקה הייתה השפעת הפציעה. מאדם מאוזן, שקול ואחראי, הפך גייג' לחסר מנוחה, נתון למצבי רוח משתנים וחסר התחשבות בחבריו. הוא לא היה מסוגל לתכנן קדימה, ולדבוק בתוכניות מוגדרות מראש. הוא אף החל לקלל בגסות, דבר שמעולם לא העז לעשות קודם לכן. חבריו סיכמו את העניין במשפט עצוב אחד- 'הוא כבר לא פיניאס גייג'.'

אין הרבה מידע על קורותיו של גייג' לאחר שהחלים מפציעתו. חברת הרכבות שהעסיקה אותו סירבה לקבל אותו בחזרה לעבודה בעקבות השינוי באופיו. גייג' נאלץ למצוא תעסוקה חלופית כנהג כרכרה, נדד לדרום אמריקה למספר שנים, ולבסוף הלך לעולמו כשתיים עשרה שנה מאוחר יותר, ב-1861.

מעניין לציין שחוקרים מאוחרים יותר הצמידו לגייג', שלא בצדק, בעיות נוספות שכביכול נוצרו לאחר הפציעה: אלכוהוליזם, בזבזנות יתר, התנהגות אלימה ועוד. אין עדויות לכל אלה, ואני לא חושב שזה הוגן להעמיס על גייג' המסכן עוד בעיות מעבר לאלו שכבר היו לו.

המצאת הלובוטומיה

סיפורו של פיניאס גייג' הפך לאחד המקרים הרפואיים המפורסמים ביותר בתולדות חקר המוח. גולגולתו המיוחדת ומוט הברזל שפילח אותה מוצגים לראווה עד היום בבית הספר לרפואה של האווארד. אך עם זאת, הנס של גייג' לא תרם תרומה משמעותית להבנת אופן פעולתו של המוח. אף רופא לא בחן את התנהגותו בדיקה מעמיקה, ובעיקר הייתה חסרה השוואה מדויקת בין אופיו לפני הפציעה ואחריה, שכן עד רגע הפציעה גייג' היה אנונימי לחלוטין. הנוירובילוגים המשיכו לגשש באפילה בניסיונותיהם לפענח את תפקידן של האונות המצחיות. הם קיבלו את ההזדמנות האמיתית הראשונה לבחון את כל מגוון ההשפעות הקשות של נזק לאונות המצחיות רק כשישים שנה מאוחר יותר, עם המצאתו של ניתוח ה'לובוטומי'- ההליך הרפואי שזכה לתיאור הלא מחמיא: 'אחת הטעויות הברבריות ביותר בתולדות הרפואה המודרנית'.

בשנת 1890 החליט רופא שוויצרי בבית חולים לחולי נפש לנסות טיפול מהפכני במטופלים שלו. הוא ניתח שישה מטופלים והסיר חלקים מהאונות המצחיות שלהם. אחד מהמנותחים נפטר במקום, אחר התאבד כעבור עשרה ימים, אבל אצל ארבעת האחרים חלו שינויי אופי מהותי. הניסוי הראשוני הזה עודד חוקרים אחרים לבחון את האפשרויות הגלומות בטיפול כזה אצל פציינטים בעלי נכות מנטלית קשה: משוגעים, מפגרים המפגינים התנהגות אלימה, סוטי מין קיצוניים וכדומה. התקווה הייתה שהשינוי באופי שנגרם כתוצאה מהנזק לאונות המצחיות ישפיע עליהם לחיוב, שהרי הרבה יותר רע כבר לא יכול להיות.

מי ששיכלל את הטיפול היה הפורטוגזי אנטוניו מוניז, שפיתח שיטה כירורגית מדויקת שאיפשרה למנתח להגיע לאזורים ספציפיים בתוך האונות המצחיות ואז להשמיד אותם באמצעות הזרקת אלכוהול, או לנתק אותם משאר המוח באמצעות לולאת חוט מתהדקת שקרעה את הרקמה. הליך רפואי זה, שקיבל את הכינוי 'לובוטומי' (מיוונית- 'לובוס', מוח, 'טומוס', לחתוך) זיכה אותו בפרס נובל לרפואה בשנת 1949.

ד"ר וולטר פרימן

אבל הרופא ששמו ניקשר לעולמים עם ניתוח הלובוטומי היה האמריקני ד"ר וולטר פרימן. פרימן החל לבצע ניתוחי לובוטומי עוד כשהעניין היה בחיתוליו, בשנות השלושים. הוא לא היה מרוצה משיטות הניתוח המקובלות, שרק מנתחים מומחים יכלו לבצע אותן בבתי חולים בעלי ציוד רפואי מתקדם. פרימן ביקש להביא את הלובוטומי אל המקום שזקוק לו ביותר- אל בתי החולים לחולי נפש. שם נמצאו האנשים שהטיפול הזה עשוי היה להועיל להם, אבל לא היו רופאים מומחים או ציוד רפואי יקר. ד"ר פרימן קיווה למצוא דרך לבצע לובוטומי ב'תנאי שדה', אפשר לומר.

הפתרון שלו לבעיה הזו היה מדהים בפשטותו. כל המנתחים האחרים ניסו להגיע אל האונות המצחיות בדרך הקצרה ביותר- דהיינו, דרך המצח. פרימן החליט להגיע אל המטרה מכיוון אחר לגמרי- מהעיניים. התיאור הבא יישמע לרובכם מצמרר למדי, אבל מבחינה כירורגית הוא היה הברקה של ממש. העצם שבחלקה העליון של ארובת העין היא עצם דקה שניתן לדקור אותה ללא קושי, וזה מה שעשה פרימן. הוא נטל מחט ארוכה וחדה, החדיר אותה מעל העין ודרך העצמות הדקות ואז חדר אל תוך האונות המצחיות מלמטה. כשהייתה המחט במקום הנכון, כל מה שנותר לפרימן לעשות הוא לנענע אותה מצד לצד, בסגנון מגב על שמשה של אוטו, ולחתוך את הרקמות.

ההשפעה של הלובוטומי הייתה דרמטית ביותר. בחלק מן המקרים השינוי היה לטובה, וההתנהגויות הקיצוניות נעלמו כלא היו יחד עם השינוי הרדיקלי באופיו של המנותח. בחלק אחר של המקרים, עם זאת, ללובוטומי הייתה השפעה הרסנית מעין כמוה. מנותחים רבים הפכו למפגרים, חסרי יכולת דיבור, לוטשים עיניים באוויר ללא מחשבה. קליפות ריקות.

עבור ד"ר וולטר פרימן, הניתוח הזה היה כל מה שאי פעם קיווה להשיג. ההליך שהמציא לא דרש פתיחה של הגולגולת, ההתאוששות ממנו הייתה מהירה למדי, וההרדמה הייתה מקומית בלבד. בבתי המשוגעים, שם אפילו חומרי הרדמה היו במשורה, אפשר היה להמם את המנותח באמצעות שוק חשמלי למוח שגרם לו לאבד את ההכרה לכמה דקות.

כמה דקות- זה כל הזמן שהיה דרוש כדי לבצע את הניתוח. פרימן היה מאוהב ממש בהליך הרפואי שהמציא, והחל משווק את היתרונות שבו באופן אגרסיבי. לא רק למשוגעים ייעד פרימן את הלובוטומי: הוא המליץ על לובוטומי במגוון הולך ומתרחב של 'מצבים רפואיים' כגון ביישנות, מצבי רוח דיכאוניים ואפילו שובבות יתר. פרימן היה יותר מרופא- הוא היה שואו מן. הוא ביקש מהעוזרים שלו למדוד כמה מהר הוא מסוגל להכנס, לחתוך ולצאת מהמוח. הוא החדיר שתי מחטים לתוך שתי העיניים בו זמנית או אצל שני חולים בבת אחת, וביצע מרתונים של ניתוחים המוניים- עד עשרים וחמישה ניתוחים ביום.

רוזמרי קנדי

אחת המנותחות המפורסמות ביותר של ד"ר פרימן הייתה רוזמרי קנדי- אחותו הצעירה של נשיא ארצות הברית, ג'ון פ' קנדי. רוזמרי הייתה הכבשה השחורה של משפחת קנדי המפוארת, שבניה הכירו היטב את מסדרונות השלטון בוושינגטון. היא סבלה מקשיי למידה, הייתה ביישנית ועצורה מאוד והוריה חשדו שהיא סובלת מפיגור שכלי קל. כשהייתה רוזמרי בשנות העשרים המוקדמות לחייה החלה מפתחת התנהגות פרועה למדי: היא הייתה בורחת מהבית לעיתים קרובות, נתקפת במצבי רוח פרועים והתקפי זעם.

אביה החליט לעשות סוף לעניין, שהביך מאוד את משפחת קנדי האריסטוקראטית. הוא לקח את רוזמרי אל ד"ר פרימן, שהמליץ לו- איך אפשר שלא- על לובוטומי. רוזמרי עלתה על שולחן הניתוחים, ועזבה אותו עם פיגור שכלי עמוק. היא מעולם לא דיברה יותר, הייתה יושבת ובוהה בקירות במשך שעות- וכמובן, לא יכלה לנהל חיים עצמאים. הוריה נאלצו לאשפז אותה במוסד טיפולי לכל חייה, עד שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים, בגיל שמונים ושש. באופן פארדוקאסלי, רוז קנדי הייתה הראשונה מבין האחים לבית קנדי שמתה מוות טבעי- על אף שאימה השבורה טענה שגם רוז היא חלק מהקללה שרובצת על בני המשפחה.

אבל המדהים בכל הסיפור הזה הוא שרוז לא הייתה זקוקה ללובוטומי כלל וכלל! נכון, היא הייתה ביישנית ומדוכדכת, אבל מחברותיה מגלות תמונה שונה לגמרי מזו שציירו הוריה. היא ידעה לבצע חישובי כפל וחילוק היטב- סימן בדוק לכך שלא סבלה משום פיגור שכלי. היא ניהלה יומן שבו תיארה את מחשבותיה ורגשותיה, וכל מי שקורא בו מבין שמדובר בנערה רגילה לכל דבר- שמחה, עצובה, נרגשת, אוהבת, מתאכזבת…החטא היחיד של רוזמרי קנדי היה שהיא הייתה נערה ממוצעת, לכל היותר מעט מתחת לממוצע, שנולדה למשפחה שהאי.קיו הממוצע של בניה היה על סף הגאונות. על רקע המוצלחות הכללית של בני קנדי, רוז הפכה מנערה ממוצעת- לנכשלת, וללא ספק היחס שקיבלה במשפחה תרם רבות למצבי הרוח שלה, לדיכאונות ולהתקפי הזעם. לימים, ייסדה אחת מאחיותיה את ה- Special Olympics- האולימפידה לבעלי נכות מנטלית- לכבודה של הכבשה השחורה והאומללה של משפחת קנדי.

מאז ועד היום צצים מדי פעם בפעם סיפורים אנושיים קורעי לב סביב הלובוטומי, כמו סיפורו של הווארד דולי, נהג משאית אמריקני בגיל העמידה. דולי עבר ניתוח לובוטומי בגיל 12. הוא שמר על שכלו, אבל סיפר שתמיד חש שונה- חסר נשמה, חצי בן אדם. הוא החליט לחקור את עברו, וגילה שמי שיזמה את הניתוח הייתה אימו החורגת. במעין גירסא מזעזעת ואיומה של סיפורי האחים גרים, החליטה האם החורגת- שלא סבלה את בנה המאומץ והשובב- לקחת אותו אל ד"ר פרימן, מיודענו. הרופא המליץ על לובוטומי כדי להרגיע את נפשו הפרועה של הנער…כשהתבגר, התעמת האוורד עם אביו הזקן, ושאל אותו איך יכול היה להרשות שיצבעו ניתוח כל כך קשה על בנו. האב טען שאישתו וד"ר פרימן הערימו עליו כדי שיאשר את הניתוח. הסיפור כולו מופיע בספר שכתב האוורד דולי בשם 'הלובוטומי שלי', ספר שהפך לרב מכר.

התמונה שציירתי באוזניכם עד כה שחורה, אולי אפילו שחורה מדי. הרופאים שביצעו את ניתוחי הלובוטומי, עשרות אלפי ניתוחים בתוך תקופה של כשלושים שנה, לא עשו את מה שעשו מתוך רוע לב. ההפך הוא הנכון: בתקופה שבה לא הייתה שום תרופה ושום מזור למחלות נפש קשות ואכזריות, הלובוטומי היה הדרך היחידה להקל על סיבלו של החולה ושל הסובבים אותו. לא היתה שום דרך אחרת. החסרונות של הלובוטומי היו מוכרים לכולם, וההליך הרפואי הזה היה שנוי במחלוקת מהרגע שהופיע על במת הרפואה- אבל במצב שבו האלטרנטיבה ללובוטומי היא לנעול את חולה הנפש בתוך תא מרופד, כפות בכותונת משוגעים למשך כל ימי חייו, היו מי שראו את ההגיון שבביצועו.

הניתוח הראשון של ד"ר וולטר פרימן, למשל, מתואר כהצלחה גדולה. החולה הראשונה שלו הייתה עקרת בית בשם אלן איונסקו, שלקתה במחלת נפש שהפכה אותה לאישה אלימה בעלת נטיות אובדניות. הלובוטומי שינה כל זאת באחת, ובני משפחתה של אלן היו אסירי תודה לד"ר פרידמן. על אף הצלחות אלה ואחרות, המחלוקת סביב הלובוטומי לא שככה לרגע בתוך ארצות הברית ומחוצה לה. בברית המועצות אסרו הגופים הרפואיים על ביצוע הניתוח, בטענה שהוא בלתי אנושי והופך אדם לוקה בנפשו לאידיוט. הזמר והבדרן טום וויטס הטיב לסכם את העניין כשאמר: I'd rather have a bottle in front of me than a frontal lobotomy.

במחצית השניה של המאה העשרים חלה ירידה הדרגתית במספר ניתוחי הלובוטומי, עם הופעתם של טיפולים תרופתיים יעילים. הרופאים הפסיקו להמליץ על הניתוח אלא במיקרים קיצוניים בלבד. לבסוף הוצא הלובוטומי אל מחוץ לחוק במדינות רבות בעולם כולו. ד"ר וולטר פרימן נאלץ אף הוא להפסיק לנתח בעקבות מותה של מטופלת על שולחן הניתוחים שלו.

איברי פאנטום

לאונות המצחיות יש עוד תפקיד חשוב במוח, מעבר לקביעת האישיות. בירכתי האונות המצחיות ישנו אזור בשם 'הקליפה המוטורית', והיא מקום משכנו של 'האיש הקטן'. האיש הקטן, או בלטינית הומונוקולוס, הוא השם שניתן לרצועה צרה של תאי מוח המקושרים לאיברי הגוף השונים: הם שולטים עליהם ומקבלים מהם את נתוני החושים. לכל חלק וחלק בגוף יש ייצוג על רצועת הקליפה המוטורית: שרירי הפנים בקצה הרצועה, ולידם שרירי הצוואר, הידיים וכן הלאה עד לקצה השני של הרצועה שם נמצאים התאים שאחראים על השליטה בכפות הרגליים. אם עוקבים אחרי הרצועה מקצה לקצה ובכל נקודה 'מציירים' בדימיוננו את האיבר הרלוונטי- מקבלים תמונה מוקטנת של הגוף, מעין 'איש קטן'. לא כל האיברים בגוף חשובים ורגישים באותה המידה. מהתבוננות באיש הקטן ברור לאילו חלקים בגוף המוח מקדיש יותר תשומת לב. למשל, הייצוג של כפות הידיים והשפתיים בקליפה המוטורית גדול מעבר לכל פרופורציה ביחס לרגליים, שבקושי מקבלות כמה תאי מוח משלהן.

העניין של הנוירולוגים בקליפה המוטורית התעורר בעקבות תופעה משונה ומטרידה, שאיש לא הצליח למצוא לה הסבר מתקבל על הדעת: 'איברי הפאנטום'.

בתקופת ימי מלחמת האזרחים האמריקנית, חיילים רבים סבלו פציעות שחייבו את הרופאים לכרות את האיברים הפגועים. עשרות אלפי חיילים שחזרו לבתיהם בשוך הקרבות קטועי יד או רגל, ואז החלו להתלונן שהם מרגישים את איבריהם הקטועים. אני רוצה להדגיש- הם לא דימיינו, או התגעגעו או פינטזו. הם ממש חשו את הידיים שאינן או את הרגליים שאבדו, באותו האופן שבו אני ואתם מרגישים את קיומם של הידיים והרגליים שלנו. היה להם ברור שהאיבר הקטוע איננו עוד, אבל משהו בתוך מוחם סירב לקבל את האמת המרה. את האיברים האמיתיים שנקטעו החליפו, מסיבה מוזרה ובלתי מובנת, איברי פאנטום בלתי נראים אבל מוחשיים מאוד לדידם של החולים.

הסיפורים שסיפרו החולים היו נחשבים למצוצים מן האצבע, אלמלא מספר רב כל כך של אנשים דיווחו על אותן התופעות בדיוק. אישה אחת סיפרה שכשהיא ניגשת לדלת, זרוע הפאנטום שלה מנסה ללחוץ על הידית. שחקן טניס מקצועי לשעבר תיאר כיצד במכת הפתיחה, יד הפאנטום שלו מנסה לזרוק את הכדור באוויר, או לבלום אותו אם נפל על הרצפה. המון חולים חשו כאבים אמיתיים לגמרי באיברי הרפאים שלהם.

תופעת איברי הפאנטום לא הייתה חדשה, כמובן, אבל ההתקדמות ההדרגתית בחקר המוח הביאה את החוקרים להתעמק בעניין ביתר שאת. עשרות שנים חלפו, והרופאים לא התקרבו אפילו לפתרון הבעיה. היו כאלה ששיערו שכל העניין נובע ממשאלת הלב של החולה, מהרצון העז שלו לקבל את האיבר החסר בחזרה. אחרים האמינו שקצות העצבים בקצה הגדם מודלקים או מגורים, ומשדרים אל המוח מסרים מטעים. כששום טיפול תרופתי לא העלים את הבעיה, הרופאים היו כורתים עוד ועוד חלקים מהגדם, בניסיון להיפטר מאיבר הפאנטום העיקש- אבל ללא הועיל.

תובנה ראשונה מסוגה

התובנה האמיתית הראשונה לגבי תופעת איברי פאנטום הופיעה רק לפני כחמש עשרה שנה, כתוצאה ממחקר שערך ד"ר ו.ס. ראמאצ'אנדראן. את הסיפורים על איברי הפאנטום שהבאתי בפרק זה לקחתי מסיפרו המעולה והמומלץ 'תעתועי מוח', שכתב יחד עם סנדרה בלייקסלי.

ראמאצ'אנדראן גילה שאצל מי שעברו כריתה של איבר בגוף, האזור בקליפה המוטורית שהיה אחראי על אותו איבר הלך והתנוון. אבל המוח אינו איבר סטטי: הוא לומד ומסתגל, ואת המקום הפנוי ממהרים לתפוס האיזורים בקליפה המוטורית שגובלים באזור המנוון. כך, למשל, אזור הייצוג של הפנים מתפשט לתוך האיזור שהיה בעבר אחראי על היד שאיננה, ואזור הייצוג של איברי המין כובש לעצמו חלקים מתוך איזור הרגל. באופן זה, כשהחולה חש בגירוי מיני, לדוגמא, המוח מבין בטעות שישנם מסרים שמגיעים מהרגל- או ליתר דיוק, מהאזור בקליפה המוטורית ששאר המוח רגיל לזהות בתור אזור הרגל. כשהחולה מזיז את שרירי הפנים, התנועה הזו מתפרשת בטעות כתזוזה של היד, והמוח מנסה לשלוט עליה כמיטב יכולתו.

הרעיונות הללו סיפקו תשובות הגיוניות גם למקרים בהם איברי פאנטום הופיעו בכל שאר הגוף, ולא רק בגפיים. נשים שעברו כריתת שד דיווחו על שדי רפאים. חולה אחד התעקש שהוא מרגיש את התוספתן שלו ממשיך לכאוב ולהציק- גם אחרי ניתוח כריתת התוספתן. יש אפילו פין רפאים, בעל זקפת פאנטום. פציינט בר מזל אחד דיווח על רגל רפאים שמתעוררת לחיים דווקא בעת קיום יחסי מין. הוא חש ברגל הפאנטום שלו גירוי מיני זהה לזה של איבר המין שלו- וכתוצאה מכך חווה אורגזמות חזקות מעל ומעבר לכל מה שידע לפני הפציעה. אני בטוח שהוא לא באמת רצה טיפול רפואי. הוא סתם ניסה להשוויץ.

[עושים היסטוריה] 30: על ארתור סי. קלארק

הפודקאסט עושים היסטוריה

כבכל עשר תוכניות, אנחנו מקדישים את הפרק לסופר מדע בידיוני פורץ דרך. הפעם, במלאת שלושה חודשים למותו, נספר על ארתור סי. קלארק- מנפילי 'תור הזהב' של המד"ב והאיש שמאחורי '2001: אודיסאה בחלל'.

-מדוע חשב סטנלי קובריק, במאי 'האודיסיאה', שקלארק אינו שפוי?
-מהיכן קיבל קלארק את הרעיון לסצינה המפורסמת של ניתוק המחשב האל 9000?
-מדוע האשים צהובון בריטי את קלארק שהוא פדופיל, יום לפני טקס הכתרתו כאביר האימפריה הבריטית?
-מהו 'ארוע קלארק', ומדוע פרץ קרני-גמא הוא הסכנה הגדולה ביותר לעתיד האנושות?

המאזין נורי תיקן אותי לגבי המלחין ריכארד שטראוס, שאני ביטאתי את שמו בטעות כ"ריצ'ארד". נורי גם הוסיף ששטראוס היה חבר המפלגה הנאצית בעברו, ולכן הוחרם בישראל במשך תקופה ארוכה. תודה גם לעינת צובל, התחקירנית שלנו בצידו השני של העולם, ולכל מי שסייע לנו לטפס למקום הראשון בדירוג הפודקאסטים הישראלי.
האזנה נעימה!
רן


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

ארתור סי. קלארק

כתב: רן לוי

בשנת 1964 נפגשו שני ענקים, והחליטו ליצור יחדיו סרט וספר.

הענק הראשון הגיע מעולם הקולנוע, ושמו היה סטנלי קובריק- הבמאי המצליח מאחורי 'ד"ר סטרייאנג'לאב', 'לוליטה' ומאוחר יותר גם 'התפוז המכני' המפורסם. הענק השני היה ארתור סי. קלארק, מי שנחשב היום לאחד משלושת הנפילים של תור הזהב בעולם המדע הבדיוני, יחד עם איזייק אסימוב ורוברט היינלין. קובריק ביקש ליצור סרט מדע בידיוני משובח, בניגוד לאופרות החלל הבנאליות שהיו מקובלות באותן השנים. חבר הציע לו ליצור קשר עם קלארק, כבר אז סופר מפורסם שהוציא כמה ספרים מצליחים, וכיהן כיושב הראש של האגודה הבריטית לחקר החלל. קלארק, בריטי במקור, התגורר בסרי-לנקה- עובדה שגרמה לקובריק להאמין שקלארק הוא מתבודד וקצת פסיכי, אבל לא מנעה ממנו (ואולי אפילו עודדה אותו, מי יודע) לפנות אל הסופר ולהציע לו לעבוד יחדיו על הסרט.

השהות של ארתור סי. קלארק בסרי-לנקה עוד תגרום לו לבעיות חמורות בעתיד, כפי שנגלה בהמשך, אבל הוא היה רחוק מלהיות מתבודד ולא-שפוי. ההפך הוא הנכון: קלארק הצליח להציץ אל העתיד בבהירות שהייתה מדהימה לעיתים. הוא ניחן בשילוב של יצירתיות אומנתית עם ידע טכני רב שצבר עוד בימי מלחמת העולם השניה, אז שירת כטכנאי ומדריך מערכות מכ"ם- טכנולוגיה פורצת דרך באותם הימים. רבות נכתב על הניבוי המוצלח ביותר של קלארק: הופעתם של הלווינים הגיאוסינכרונים, לווינים שמוצבים במסלול סביב כדור הארץ כך שהם מרחפים מעל אותה הנקודה כל העת. הרעיון של קלארק לא היה מקורי- היו מהנדסים ומדענים שחשבו עליו כבר קודם- אבל קלארק קלע במדויק לשימוש החשוב ביותר של אותם לווינים: תקשורת נוחה בין נקודות מרוחקות על כדור הארץ.

המאמר המפורסם בו הוא מציע לבנות לוויני תקשורת הופיע בכתב העת 'עולם האלחוט'- אבל לא כמאמר מן המניין, כי אם סתם כמכתב למערכת… התיאור שסיפק לרעיונותיו היה כה משכנע ומדויק, עד שמשרד הפטנטים השתמש במאמרו של קלארק כדי לדחות בקשות לפטנטים על לווינים גיאוסינכרוניים מפאת חוסר מקוריות. המסלול שבו נעים לווינים אלה, שלושים ושישה אלף קילומטרים מעל לראשנו, מכונה היום 'מסלול קלארק' (או 'חגורת קלארק') על שמו. קלארק טוען כי הוא לא חלם לרגע שהגרסה הראשונה של לוויין תקשורת תמריא כעבור 13 שנה בלבד, וששימוש מסחרי יתחיל בתוך 20 שנה. לכן, הוא גם לא הוציא פטנט על ההמצאה…

עוד ניבוי מוצלח של קלארק הוא המסע אל הירח. קלארק האמין עוד בשנות הארבעים, כשכל נושא הטיסה לחלל היה עדיין תיאורטי בלבד, שנגיע לירח לפני שנת אלפיים. אבל אלו לא היו התחזיות היחידות של קלארק שהתממשו עוד בימי חייו- וחלק מאותם ניבויים נוספים נכנסו גם לתוך יצירת המופת שייצרו שני הגאונים הגדולים הללו, קובריק וקלארק, הלא היא '2001: אודיסיאה בחלל'.

אודיסיאה בחלל: 2001

אודיסיאה בחלל מבוססת על סיפור קצר שכתב קלארק כמעט עשרים שנה קודם לכן, ב-1948, בשם 'הזקיף' (The Sentinel). העלילה של 'הזקיף' שונה מאוד מהעלילה של אודיסיאה בחלל ועברה שינויים רבים לאורך השנים, אבל היא הגרעין שסביבו נבנו התסריט והספר של האודיסיאה. בסיפור מגלים אסטרונאוטים מונולית, גוש חלק של אבן שחורה שהוצב על אדמת הירח על ידי תרבות מתקדמת מאוד בתור 'אזעקה' שתתריע כשהתרבות האנושית תהיה מתקדמת דייה כדי לאפשר מסע בן כוכבי. בגרסת הסרט והספר, הסיפור ממשיך עם מסע של חללית מחקר אל צדק (בספר, המסע הוא אל שבתאי) שמטרתה לגלות את היעד אליו משדר המונולית. המסע משתבש כשמחשב החללית מאבד את שפיותו ומנסה לחסל את אנשי הצוות, ומסתיים כשגיבור הסרט, האסטרונאוט דייב באומן, עובר דרך 'שער בין כוכבי' ומתוודע לציוויליזציה המתקדמת.

בסרט, הסצינה של חשיפת המונולית מתרחשת בחפירה בתוך מכתש טיכו, מכתש בולט וצעיר על פני הירח. האולפן שבו צולם הסרט נבחר במיוחד מכיוון שהיה האולפן היחיד הגדול מספיק בכדי להכיל את הסט לסצינה הזו. זה לא היה האתגר היחיד מבחינת האפקטים המיוחדים שבסרט, וההקפדה של קובריק על הפרטים הקטנים גרמו לצילומים להתארך בלמעלה משנה לאחר המועד המתוכנן, ועלותו צמחה בכמעט כפליים. אבל קלארק וקובריק היו נחושים בדעתם שהאודיסיאה תהיה אבן דרך בתולדות הקולנוע של המדע הבדיוני. לצורך העניין, קובריק העלה את ההצעה הבלתי שגרתית שקלארק יכתוב תחילה ספר באורך מלא, ורק אז השניים יהפכו אותו לתסריט קולנועי. התוכנית הייתה שהקרדיט על הספר יהיה 'נכתב על ידי ארתור סי. קלארק וסטנלי קובריק', והקרדיט על התסריט יהיה 'נכתב על ידי סטנלי קובריק וארתור סי. קלארק'- כך שהקרדיטים ישקפו את מעמדם הנכבד של שני היוצרים, כל אחד בתחום עיסוקו. אבל רעיון לחוד וביצוע לחוד. התסריט והספר נכתבו, בסופו של דבר, כמעט בו זמנית. הספר יצא רק אחרי שהסרט ראה אור, והקרדיט על כתיבתו ניתן לארתור סי. קלארק בלבד- על אף שקלארק טען, בראיון מאוחר יותר, שלקובריק הייתה מעורבות עמוקה ברעיונות שבו ובכתיבתו.

ב- '2001: אודיסיאה בחלל' אנחנו יכולים להתרשם מניבויו המדויקים של קלארק לגבי העתיד. האסטרונאוטים משתמשים במסכי מחשב דקים, ובכרטיסי אשראי בעלי פס מגנטי ואפילו מפסידים בשחמט למחשב- רעיון נועז למדי בתקופה שעוצמת המחשוב המקובלת לא הייתה קרובה אפילו לרמה הנדרשת משחקן שח אנושי.

קובריק, בהשפעתו של קלארק ובניגוד למגמה המקובלת בהוליווד, ניסה לשמור על ריאליזם מקסימלי בסרט. כל הסצינות הממוקמות בחלל הריק הן אילמות לחלוטין, ומי שראה את הסרט לא יוכל לשכוח את הייצוג המרתק של כוח המשיכה המלאכותי בתוך החללית, שנוצר בעקבות הסיבוב של גוף החללית סביב עצמה, סיבוב שיוצר כוח צנטריפטלי שדוחף כלפי חוץ את האסטרונאוטים שעומדים על דפנות החללית. קלארק וקובריק נעזרו בתכנון הסצינה הזו ביועצים נכבדים ביותר: ניל ארמסטרונג, האדם הראשון על הירח, והקוסמונאוט אלכסי ליאונוב, מי שביצע את הליכת החלל הראשונה בהיסטוריה. כהערת אגב לעניין אלכסי ליאונוב, מעניין לציין שקלארק קרא על שמו את אחת החלליות בספר ההמשך לאודיסיאה בחלל- '2010: אודיסיאה 2', כמחווה לסכנות ולקשיים עימם התמודד ליאונוב במסעו לחלל. ליאונוב יצא אל מחוץ לחללית לטיול  שנמשך כעשרים ושלוש דקות, אבל נתקל בקשיים לחזור לחללית מאחר ולחץ האוויר בחליפה שלו ניפח אותה עד כדי כך שהיא לא התאימה לפתח הקפסולה. לאחר ששיחרר אוויר מהחליפה, הוא הצליח להדחק חזרה בקושי רב. לאחר מכן, תקלה במערכת ההנחיה האוטומטית חייבה את עמיתו למסע, פאבל בליאיב, להנחית את החללית באופן ידני. הם נחתו כאלף ק"מ מהיעד המקורי ונאלצו לבלות יומיים בקור המקפיא של הרי אוראל. למעשה, שני הקוסמונאוטים שהו בהרים זמן ארוך יותר מבחלל.

בחזרה אל הריאליזם בסרט: טעויות קטנות הן, כמובן, בלתי נמנעות. כשדייב באומן מבין שהאוויר נשאב החוצה מתוך החללית, הוא לוקח אוויר לריאותיו כדי להתכונן לואקום המתקרב. לידיעת מי מהמאזינים שייתקל במצב הזה בעתיד, הייתי ממליץ: אל תנסו את זה בבית. נאס"א מנחה את האסטרונאוטים שלה דווקא לרוקן את ריאותיהם מאוויר, כדי להמנע מהתפשטות הגז בתוך הגוף וקריעת הריאות. קלארק טען, מאוחר יותר, שלו היה על הסט באותו יום צילומים, היה מתקן את הטעות הקטנה הזו בו במקום. קלארק היה ידוע תמיד כסופר של מדע בדיוני 'קשה', כזה שהמדע והריאליזם תפסו מקום משמעותי בסיפוריו. הוא היה גם אתאיסט מושבע שסלד מדת, ואפילו בצוואתו הנחה שהלוויתו לא תכלול טקסים דתיים משום סוג. אבל דווקא אודיסיאה בחלל, ומאוחר יותר גם הספר 'מפגש עם ראמה', מדגישים סתירה מסוימת באישיותו של קלארק. מוטיב חשוב מאוד ביצירותיו הוא הרעיון שישנה ישות או תרבות מתקדמת ביותר, שעוקבת אחר התקדמות האנושות ומסייעת לה מדי פעם. הישות הזו היא לא 'אלוהים' במובן הדתי של המילה, אבל בתכונותיה ובהשפעתה על האנושות יש הרבה דימיון למושג האלוהות. קלארק פתר את הדילמה הזו באחד המשפטים האלמותיים והמפורסמים ביותר שלו: "כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, היא בלתי ניתנת להבחנה מקסם". קלארק לא היה טיפוס רוחני, או כפי שהוא עצמו הגדיר זאת:

"אני לא מאמין באסטרולוגיה. אני בן מזל קשת, ואנחנו טיפוסים סקפטיים."

כשיצא אודיסיאה בחלל לאקרנים, תגובת המבקרים הייתה מעורבת. היו כאלה שהיללו את הסרט כיצירת מופת, ואחרים לא הצליחו למצוא את הידיים והרגליים בסְבַךְ הדימויים והרעיונות של קובריק, שהיו בלתי שגרתיים בלשון המעטה. למשל, אין דיאלוגים כלל בעשרים הדקות הראשונות ועשרים הדקות האחרונות של הסרט.

ההיסטוריה שפטה את הסרט כיצירת מופת, ללא ספק. הפתיחה המפורסמת של הקוף האנושי המרסק את גולגולת יריבו על רקע היצירה הקלאסית של ריצ'ארד שטראוס, תחנת החלל המסתובבת על רקע המוזיקה המהפנטת של יוהן שטראוס, וכמובן הסצינה הבלתי נשכחת שבה דייב באומן מנטרל את האל 9000, המחשב הסורר של הספינה- אלו רגעי קולנוע שאף חובב מדע בדיוני לא יוכל למחות מזכרונו אחרי שראה את הסרט. הסצינה האחרונה שהזכרתי, פירוקו של האל 9000, היא בחלקה תוצאה של חוויה מעניינת שעבר ארתור סי. קלארק כשביקר, שנתיים קודם לכן, במעבדות בל. חבר לקח אותו לסיבוב במעבדות ושם הם פגשו את המדען ג'ון לארי קלי, שעבד על טכנולוגיות של סינתזת קול במחשבים- במילים אחרות, איך לגרום למחשב לדבר. קלי הדגים לשניים את המחשב שלו, IBM 704, מדקלם את שיר הילדים 'אופניים לשניים', על רקע ליווי מוזיקלי. החוויה הזו הותירה חותם כה עמוק אצל קלארק, שהוא התעקש שקובריק ישלב אותה בסצינה בסרט.

להצלחה של 'אודיסיאה בחלל' הייתה השפעה נפלאה על הקריירה של קלארק, שזכה למעמד של 'מר מדע' בעיני הציבור. הוא הפך לפרשן מבוקש מאוד בטלוויזיה, בייחוד בתקופת תוכנית 'אפולו' והנחיתה על הירח. מודול הפיקוד של אפולו שלוש עשרה כונה 'אודיסיאה', לכבודו, ובארץ מגוריו סרי-לנקה הוא הפך לנכס לאומי של ממש, אוצר תרבות שהמדינה הקטנה היללה וכיבדה בכל הזדמנות.

קובריק הצהיר שלא יעשה סרט המשך ל'2001: אודיסיאה בחלל', ועמד בדיבורו. כדי למנוע מאחרים לעשות שימוש באלמנטים מיצירתו, הוא אף הורה להשמיד את כל התסריטים, האביזרים והתפאורה של הסט. קלארק, לעומת זאת, המשיך להרחיב את יריעת הסיפור לשלושה ספרים נוספים. ההמשך הראשון, '2010: אודיסיאה 2', הפך לסרט שעשה במאי אחר, ולא קובריק. בספר הבא אחריו, '2061: אודיסיאה 3' כוכב השביט האלי מתקרב במעופו לכדור הארץ וגיבורי הספר מבקרים בו רגע לפני שהוא מתרסק על 'אירופה' – אחד הירחים של צדק ובספר האחרון בסדרה, '3001: האודיסיאה האחרונה', קלארק חוזר אל פרנק פול, האסטרונאוט שהאל 9000 רוצח בספר הראשון. גופתו הקפואה של פול מתגלית בפאתי מערכת השמש, והוא מוחזר לחיים בסיוע טכנולוגיה רפואית מתקדמת.

קץ הילדות

אודיאיסה בחלל תיזכר תמיד כגולת הכותרת בקריירה של ארתור סי. קלארק, אבל היא אינה היהלום היחיד שבכתר. ספרו 'קץ הילדות', שיצא לאור חמש עשרה שנים לפני האודיסיאה, נחשב לקלאסיקה של המדע הבדיוני ואולי לספר המוצלח ביותר של קלארק. ב-1973, כמעט עשר שנים אחרי האודיסיאה, כתב קלארק את 'מפגש עם ראמה', שהפך לסידרת ספרים מוצלחת ועטורת שבחים.

בשתי היצירות הללו, 'קץ הילדות' ו'מפגש עם ראמא', ניתן למצוא שוב את אותו הרעיון שעובר כחוט השני בספריו של קלארק: התרבות המתקדמת שמכוונת את צעדיהם של בני כדור הארץ. ב'קץ הילדות' אלו הם ה'אוברלורדס' המסתוריים שמשתלטים על כדור הארץ ומכריחים אותנו לשמור על שלום עולמי ואוטופי- לצורך מטרות נסתרות שאותן בני האדם מגלים רק מאוחר יותר. ב'מפגש עם ראמא', חללית רובוטית חודרת למערכת השמש ומכריחה את האנושות להתמודד עם העובדה שאנחנו, בסופו של דבר, לא לבד ביקום.

אבל גם איש מדע וסופר מהולל כארתור סי. קלארק לא היה חסין משערוריות וסקנדלים. העובדה שעבר להתגורר בסרי-לנקה באמצע שנות החמישים היתה כה בלתי שגרתית, עד שלא הפסיקה לגרות את סקרנותם של העיתונאים החקרניים. קלארק סיפר שהחליט לעבור למדינה הקטנה שמדרום להודו מכיוון שרצה להנות מהתחביב העיקרי שלו, צלילה, לאורך כל השנה ולא רק בחודשי הקיץ. סיבה זו הייתה מעוגנת במציאות, שכן קלארק היה חבר באגודה לצלילה אתגרית ואפילו הקים מועדון צלילה משלו (שנהרס כליל באסון הצונאמי של שנת 2004). אבל באוויר ריחפה תמיד השאלה האם היתה זו אכן הסיבה היחידה למעבר של קלארק לסרי-לנקה. במיוחד עוררה תהיות העובדה שקלארק היה רווק מושבע (פרט לנישואים קצרים שהחזיקו מעמד רק שישה חודשים) והיה, ככל הנראה, הומוסקסואל שלא יצא מהארון.

אבל בשנת 1998 הטיל הצהובון הבריטי 'סאנדיי מירור' פצצה מדהימה. יום לפני שקאלרק היה אמור לזכות בתואר אבירות בריטית, הכבוד הגדול ביותר שהאימפריה הגדולה הזו יכולה להעניק לאזרחיה, פירסם הצהובון כתבה ובה נטען שקלארק הוא פדופיל, אנס ו'טורף ילדים' במלוא מובן המילה. בכתבה נטען שקאלרק עבר לסרי-לנקה מכיוון ששם, במדינת העולם השלישי נטולת החוק, יוכל הוא לממש את יצריו הסוטים ללא חשש. הכתבה הזו עוררה סערה גדולה בבריטניה, אבל בבית המלוכה לא התרגשו כלל. גורמים לא רשמיים העריכו שהעיתוי שבחר הצהובון לפרסום הכתבה, יום לפני טקס האבירות, אינו מקרי ונועד לפגוע בנסיך צ'ארלס באופן אישי. לאיש לא היתה שום כוונה לבטל את הענקת התואר לקלארק בגלל כתבה בצהובון בריטי.

אבל קלארק עצמו התעקש שלא לקבל את האבירות עד ששמו יטוהר. המשטרה המקומית בסרי-לנקה פתחה בחקירה ותישאלה את כל הנערים ששמותיהם הוזכרו כקורבנותיו של קלארק, אבל כולם הכחישו את הנאמר בכתבה. המשטרה אף ביקשה מהסאנדי מירור שימסור לידיה עותק של קלטת, שלפי טענותיו של העיתון הכילה הקלטות מפלילות. עותק כזה מעולם לא הגיע למשטרה, על אף שהעיתון טען ששלח אותו אליה. החקירה ניקתה את ארתור סי. קלארק מכל החשדות כלפיו, ורק אז הוא הסכים לקבל את תואר האבירות, באיחור של שנתיים. הציניקנים טוענים שלרשויות השלטון בסרי-לנקה היו את כל הסיבות שבעולם להגן על הסמל הלאומי והתרבותי של המדינה: הרי בסופו של דבר, סרי לנקה הרויחה רבות מהבן המאומץ שלה. ב- 1984, למשל, סייעו חברות תקשורת אמריקאיות לממשלת האי להקים את מרכז ארתור סי. קלארק לטכנולוגיות מודרניות, שמטרתו לפתח ולשגר לחלל בשנים הקרובות את לווין התקשורת הראשון של סרי לנקה, שיקרא כמובן על שמו של קלארק. חבריו ומעריציו של קלארק רואים בכל סיפור הפדופיליה עוד עדות לרשעות נטולת הגבולות של הצהובונים הבריטיים.

על אף שהסיפור המלוכלך הזה העיב במקצת על המוניטין המכובד של קלארק, הסופר זכה עדיין לכבוד ששמור רק לגדולי המדע. החללית 'מארס אודיסי' ששיגרה נאס"א בשנת 2001 קיבלה את שמה בזכותו, כמובן, וישנו אפילו מין חדש של דינוזאורוס בשם: סרנדיפאסראטופס ארתורקלארקי. אסטרואיד מספר 4923 בחגורת האסטרואידים קרוי על שמו. המועמד הטבעי היה אסטרואיד מספר 2001, אבל לרוע המזל אסטרואיד זה תפוס על ידי דמות 'מעט' יותר דומיננטית בדברי ימי המדע: אלברט אינשטיין.

לפני כשמונה שנים, בראיון לבי.בי.סי, ציין קלארק את ארבעת האיומים הגדולים ביותר לדעתו לעתיד המין האנושי: "ההתחממות העולמית, זיהום הסביבה, פגיעת אסטרואיד בכדור הארץ ופרץ של קרני גמא." על שלושת האיומים הראשונים שמענו וקראנו לא מעט. האיום הרביעי שהעלה קלארק בראיון- פרץ של קרני גמא- זכה למעט מאוד תשומת לב תקשורתית ביחס לאחרים, אבל קלארק יודע על מה הוא מדבר.

קרני גמא

פרץ של קרני גמא הוא שטף אדיר של קרינה רבת עוצמה. זו תופעה נדירה בפני עצמה- אבל מפאת גודלו של היקום, היא מתרחשת בתדירות יומיומית. פרץ של קרני גמא נמשך לא יותר משניות ספורות עד דקות, אבל משחרר אנרגיה בכמות בלתי נתפסת ממש: למעשה, אף תופעה קוסמית מאז המפץ הגדול אינה משחררת אנרגיה בעוצמה כה מאסיבית. המדענים משערים שרוב פרצי הקרינה האלה מתרחשים כשכוכבים בעלי מסה גדולה מאוד מכלים את מלאי הדלק הגרעיני שלהם. משנגמרים התהליכים הגרעיניים קורסות ליבות הכוכבים ויוצרות חורים שחורים או כוכבי נויטרונים. תוך כדי קריסה משתחרר הפרץ העז של קרינת הגמא עתירת האנרגיה.

למזלנו, כל פרצי קרינת הגמא שאותרו עד כה התרחשו רחוק מאוד מאיתנו, מחוץ לגלקסיית שביל החלב. אילו היה אירוע כזה מתרחש אפילו כמה אלפי שנות אור מאיתנו, היינו בצרות צרורות. עוצמת הקרינה הייתה מספיקה כדי להרוס את כל שכבת האוזון בחצי הכדור שהיה מופנה אל מקור הפיצוץ באותו הרגע, והקרינה האולטרא-סגולה מהשמש הייתה מחסלת את מרבית היצורים החיים על כדור הארץ. פרץ של קרני גמא בסביבה הקרובה עוד יותר אלינו, נאמר כמה מאות שנות אור מכאן, היה פשוט מעיף את האטמוספירה שלנו לחלל וממיס את שכבת הקרקע העליונה. קלארק צדק כשאמר בראיון שפרץ של קרני גמא בקרבת כדור הארץ יחסל את האנושות. המדענים חוקרים כיום את האפשרות שארועים כאלה אחראים לחלק מההכחדות ההמוניות שהתרחשו בהיסטוריה של כדור הארץ.

אולי זו אירוניה קוסמית, אולי סתם צירוף מקרים מוזר, אבל בתשעה עשרה במרץ השנה, הלילה שבו הלך ארתור סי. קלארק לעולמו, נקלט בלוויין Swift של סוכנות החלל האמריקנית, נאס"א, פרץ קרני גמא עז במיוחד- פרץ שזכה לשם 'ארוע קלארק'. הפרץ הזה שבר את כל השיאים הקודמים, ועוצמתו הייתה חזקה פי שתיים וחצי מיליון מכל סופרנובה מתועדת בהיסטוריה. זהו העצם הזוהר ביותר שנצפה על ידי בני אדם ביקום, והוא התרחש במרחק של כשבעה וחצי מיליארדי שנות אור. לו היה מתרחש בגלקסיית שביל החלב, בקרבת כדור הארץ,  היה מגשים בהרסנותו את כל חששותיו של ארתור סי. קלארק.

[עושים היסטוריה] 29: חתולים מפורסמים במדע.

הפודקאסט עושים היסטוריה

אוהבי חתולים וחובבי מדע…התאחדו! הפעם נביא את סיפוריהם של כמה מהחתולים המפורסמים בהיסטוריה, כמו גם עובדות ואנקדוטות מרתקות על החיה עצמה. על החתול שהקיף את אוסטרליה, חתולים במצרים העתיקה ו(איך לא) חתולו של שרדינגר.

תחרות 'תכננו פרפטום מובילה' הגיע לסיומה, ובפרק הבא נכריז על ההמצאה הזוכה על פי החלטת חבר השופטים המכובד שלנו: ד"ר אמיר בן שלום (מוזיאון המדע בירושלים), פרופ' ישראל חנוקגלו (אוניב' אריאל, יועץ ראש הממשלה למדע בעברו), אינג. עידו עוזיאל (אינטל), אינג. איתמר וייסברג (מראוול סמיקונדקטורס, 'המשחקיה'), אינג. ויקטור בן עזרא (תוכנה), ועבדכם הנאמן, כמובן.
האזנה נעימה!
רן

הראש בניו יורק והזנב בלוס אנג'לס: על חתולים מפורסמים במדע

כתב: רן לוי

מרטין פלינדרס היה חוקר ומגלה ארצות בריטי, שחי במאה השמונה עשרה והתשע עשרה, והיה מגדולי הנווטים שאי פעם הפליגו בימים. בשנת 1793 נשלח פלינדרס לחקור ולמפות את היבשת החדשה והמיסתורית בדרומו של האוקיינוס השקט: טרה אוסטרליס. זו הייתה הפלגה מסוכנת ביותר, במים לא מוכרים ורווי מכשולים. רק הטובים והמובחרים שרדו מסעות מעין אלה.

במהלך ההפלגה נולד חתול קטן על הספינה: חתול שחור עם כפות לבנות כשלג וכתם לבן על חזהו. באחד הטילטולים נטתה לפתע הספינה, והגור הצעיר התהפך ונפל אל המים מעבר לדופן. איש לא היה מוכן, כמובן, לסכן את עצמו כדי לזנק בעקבות החתול המסכן- אבל החיה הוכיחה כישורי הישרדות מדהימים כששחתה, כנגד כל הסיכויים, והצליחה לטפס על חבל שהשתלשל מדופן הספינה.

מרטין פלינדרס הבחין בחתול, וידע להעריך את הרצון העז של היצור הקטן להילחם על חייו. הוא, ושאר הצוות, אימצו אותו כחתול הרשמי והקמע של הספינה. הם נתנו לו את השם טרים והוא ליווה את החוקר הנועז בכל מסעותיו עתירי הסכנות והקשיים. טרים הצליח לשרוד גם כשספינתו של פלינדרס נטרפה על הסלעים רחוק מכל מקום יישוב, בלב שונית האלמוגים האוסטרלית הגדולה. פלינדרס לקח סירת מפרשים קטנטנה שלא ניזוקה בהתרסקות, הותיר את הצוות מאחוריו ויצא להפלגה של שבע מאות מיילים ימיים בסירה הזעירה: לשם השוואה, מדובר בשבע פעמים המרחק בין ישראל וקפריסין. כישורי הניווט והימאות שלו איפשרו לו להגיע בביטחה אל העיר סידני, ולהזעיק משם עזרה לצוות הלכוד.

הסכנות לפלינדרס וטרים נשקפו לא רק מאיתני הטבע. כשהפליג מרטין חזרה לאנגליה כדי לדווח על תגליותיו לאדמירליות הבריטית, ניזוקה ספינתו והוא נאלץ לעצור באי מאוריציוס שהיה תחת שליטה צרפתית. מרוחק מאירופה והפוליטיקה שלה, פלנדרס לא ידע שצרפת ואנגליה היו במלחמה. נהפוך הוא: באחד ממסעותיו פגש מרטין את ניקולאס באודין, חוקר צרפתי שנשלח אף הוא על ידי ממשלתו כדי לחקור את האיזור הבלתי ממופה. על אף היריבות רבת השנים בין צרפת ואנגליה, שני אנשי המדע סייעו זה לזה בטיפים ומפות, ואף הפליגו יחד זמן מה.

אך במאוריציוס הואשם מרטין שהוא מרגל אנגלי, והושלך לכלא יחד עם טרים החתול. בלית ברירה, העניק מרטין את טרים למשפחה מקומית על האי, שכן מאסרו היה ממושך מאוד: שש וחצי שנים. המושל המקומי היה מסוכסך עימו באופן אישי, וכלא אותו למרות שהממשלה הצרפתית אישרה שפלינדרס הוא מדען ולא מרגל. לילה אחד נעלם טרים מביתה של המשפחה האומנת ולא נראה עוד. פלינדרס, שהצטער על לכתו של ידידו הקטן, שיער שהחתול נתפס ונאכל על ידי מקומיים רעבים.

כששוחרר פלינדרס, חזר לאנגליה שם כתב ספר על מסעותיו והעניק ליבשת החדשה את שמה הנוכחי: 'אוסטרליה'. בריאותו הייתה רעועה, ויום לאחר שספרו המיוחל יצא לאור- פלינדרס הלך לעולמו. הוא לא שכח את טרים, וכתב לו הקדשה שמוטבעת עד היום על לוח לצד פסל בגודל טבעי של טרים שיצקו האוסטרלים, בסידני:

"לזכרו של טרים: הטוב ביותר והחתול המהולל מבין בני גזעו. מראה החיבה הגדול ביותר מכל החברים, נאמן מכל המשרתים והטוב מבין כל היצורים. הוא נסע מסביב לעולם,הקיף את אוסטרליה בשייט והיווה תענוג לכל חבריו למסע".

חתולים במצרים העתיקה

חתולים ליוו את בני האדם לאורך כל ההיסטוריה מאז בוייתו לראשונה לפני אלפי שנים. קיימות מספר תיאוריות לגבי התהליך שהביא לביות החתול. אחת מהן היא שחתולי הבר בעצם בייתו את עצמם. כלכלתה של מצריים העתיקה היתה מבוססת בעיקרה על גידול תבואה ואחסונה במחסני ענק. מחסנים אלו משכו אליהם מכרסמים רבים וחתולי הבר מצאו בהם שפע של טרף. המצרים אשר הבחינו ביכולתם של חתולי הבר לקטול את המכרסמים במחסנים הסכימו עם נוכחותם ואף עודדו אותם להתקרב. מכאן הדרך לביות הייתה קצרה.

המצרים העריצו את החתול ואופיו ואפילו סגדו לו. דמותה של האלה חתחור בתרבות המצרית הקדומה, המזוהה כפטרונית האוהבים, אלת המוות והלידה מחדש, מקושרת בטרנספורמציה לחתולה. אלה מצרית נוספת המזוהה הן כלביאה והן כחתולה שחורה, היא בסטט. בסטט היא אלת השמחה, הפריון, האהבה והמיניות ומדמותה עלתה האמונה כי לחתולים יש תשע נשמות. על פי אותה מסורת, בצורתה כחתולה שחורה היא מגנה על הבית מפני רוחות רעות ונחשים. עד היום ניתן למצוא פסלי ברונזה בדמותה כשגופה גוף אישה וראשה ראש חתולה.

המצרים חוקקו חוקים שהגנו על החתולים. כאשר מת חתול, ציווה החוק המצרי על בעליו ובני ביתו לגלח את גבות עיניהם כביטוי לאבל. גופת החתול נעטפה בבד פשתן והונחה בארון מתים מהודר ולעיתים זכה אפילו לחניטה מלאה, כבוד שהיה שמור בדרך כלל לשכבות האצולה. העונש על הריגת חתול היה מוות. בעדויות מבקרים במצרים מהמאות הראשונות לפני הספירה מסופר כי למראה חתול חולה או פצוע נהגו אנשים להימלט מהמקום, מחשש שיואשמו בטעות בפגיעה בו.

חתול שחור

ייצוא חתולים לארצות אחרות היה אסור על פי החוק המצרי, אולם ספנים וימאים יווניים ורומיים, שהובילו סחורות ממדינה למדינה, נהגו לקחת עמם חתולים על הספינות והביאו אותם עימם בחזרה לאירופה.

אם חתולים שחורים החלו את דרכם כבני דמותה של אלת הפריון והאהבה המצרית, מדוע הפכו בימינו למסמלי המזל הרע?

מזלם של החתולים התהפך באירופה של ימי הביניים. השילטון הנוצרי ביקש לעקור מהשורש את האמונות הפאגאניות באלילים, ובהשפעתו נתפס החתול השחור כהתגלמותו של השטן. נשים מבוגרות ובודדות נהגו, כפי שמקובל גם בימינו, לגדל חתולים בביתן. נשים אלה עסקו במקרים רבים ברפואה עממית, ורבים פנו אל ה"מכשפות" הללו כדי שירפאו אותם מצרותיהם. המנהיגים הנוצרים ראו בכך איום על סמכותם הדתית ולכן רדפו את המכשפות, כמו גם את החתולים שגידלו.

מדוע חתולים נופלים תמיד על הרגליים?

לפני כמאתיים שנה חל שינוי ביחסם של האירופאים אל החתולים, עם ירידת קרנה של הכנסייה ופריחת ההומאניזם והרנסאנס. רק אז החלו האנשים מעריכים את התכונות הביולוגיות המרתקות של החתול. למשל, חתולים רואים בחשיכה פי שישה טוב יותר מבני אדם והם תמיד נופלים על הרגליים. הסיבה לכישרון הנחיתה השימושי הזה, דרך אגב, נעוצה באינסטינטקטים המפותחים של החתול שמאפשרים לו לדעת בזריזות איזה כיוון הוא למטה ואיזה למעלה. עובדה זו, יחד עם גמישות מופלאה, מאפשרים לחתול להפנות את ראשו וצאוורו לכיוון הנכון, והרגליים עוקבות אחר תנועה זו ומתיישרות לכיוון הנפילה. עם זאת, תנועת הפיתול באוויר דורשת זמן לצורך ביצועה- חתול שנפל מגובה נמוך ממטר וחצי לא יספיק להסתובב ולנחות על רגליו.

בניגוד לדעה הרווחת, חתולים כן רואים צבעים, אך הם עוורי צבעים באופן חלקי: הם אינם יכולים להבחין בין ירוק לכתום. חתולים אוהבים להריח וללעוס, פטרוזיליה, דשא ונפית מצוייה או בשמה הלועזי "קטניפ". ההערכה היא שבין 70 ל- 80 אחוז מהחתולים מגיבים תגובה נלהבת לצמח, והוא גורם להם לחוויה דמוית טרנס של עונג ועליצות… עצמת התגובה משתנה מחתול לחתול. ההשפעה היא קצרת טווח, לרוב 5-20 דקות. אחרי שהוא נהנה מהשפעתה של הנפית, החתול אינו מסוגל להגיב שוב לריח במשך כשעה.

תכונותיהם הייחודיות של החתולים ואופיים האינדיבדואליסטי ריתקו לאורך ההיסטוריה הוגי דעות, ממציאים וסופרים. בעלי חתולים רבים מוכנים להישבע כי החתול שלהם מסוגל לחייך, והחתול המחייך המפורסם ביותר הוא חתול בדיוני: חתול הצ'סשייר בספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". לחתול הצ'סשייר יכולת מופלאה להופיע ולהעלם כרצונו, כאשר הוא משאיר מאחוריו רק חיוך גדול. היסטוריונים אנגלים מעריכים כי את ההשראה לדמותו של החתול המחייך קיבל לואיס קרול – מחבר הספר, מפסל אבן מגולף של חתול מחייך אשר היה מוצב בכנסייה בעיירה קרופט בה שירת אביו ככומר.

קשר הדוק במיוחד יש לחתולים עם עולם הפיסיקה המודרנית. אגדה אורבנית רווחת מספרת שסיר איזייק ניוטון, שניסח את עקרונות חוקי המשיכה, הוא זה שהמציא את דלת החתולים- החור הקטן בדלת הכניסה. על פי דיווח אחר, ניוטון לא גידל חתולים או כלבים- אבל הסיפור נשמע מוצלח מאוד, ולכן דבק במדען המפורסם. איינשטין השתמש בחתולים כדי להסביר את ההבדל בין טלגרף רגיל וטלגרף אלחוטי. טלגרף רגיל, אמר איינשטין, הוא כמו חתול ארוך מאוד שראשו בניו יורק וזנבו בלוס אנג'לס- אם מושכים בזנב בלוס אנג'לס, הראש מיילל בניו יורק. טלגרף אלחוטי זה אותו הדבר, רק בלי החתול.

חתולו של שרדינגר

פיסיקאי גדול אחר ששמו ניקשר עם החתול הוא ארווין שרדינגר.

שרדינגר, אוסטרי שנולד לקראת סוף המאה התשע עשרה, הוא אחד מדמויות המפתח של תורת הקוונטים. הוא פיתח את משוואת שרדינגר, אולי המשוואה החשובה ביותר בתורת הקוונטים, ובזכות עבודתו גם קיבל את פרס נובל לפיסיקה בשנת 1933.

אבל על יכולותיו המדעיות של שרדינגר העיבה אישיות מרתקת ובעייתית כאחד. הוא אהב נשים, וניהל חיי נישואים לא שגרתיים, בלשון המעטה. לאחר שעזב את וינה במחאה על עליית הנאציזם, הוצעה לו משרת פרופסור מכובדת באוקספורד שבאנגליה, ואפילו הותר לו להביא עימו עוזר אישי. ארווין אכן הביא עימו עוזר, אבל בחר בו מסיבות שלא היו כל כך אקדמאיות: הוא היה מאוהב באישתו של העוזר, וזאת על אף שהיה נשוי לאישה אחרת. מאוחר יותר הרתה לו המאהבת, והיא עברה לגור עימו ועם אישתו. לאנשי האוניברסיטה השמרנים והמעונבים היה קשה לקבל את מערכת היחסים המשונה הזו, וארווין לא קיבל את המשרה המיוחלת. מאוחר יותר ניהל ארווין עוד פרשיות אהבים שערוריתיות באירלנד, עם שתיים מתלמידותיו- שגם הן הרו לו.

אישיותו הבלתי שגרתית של הפיסיקאי הגאון באה לידי ביטוי גם בתחום המדעי, ובדעות שהפגין לגבי נושאים שנויים במחלוקת בתורת הקוונטים.

אחד מעקרונות המפתח בתיאורית הקוונטים קובע שלכל פעולה או תופעה יש הסתברות. למשל: אטום רדיואקטיבי יכול להתפרק ולשחרר קרינה מסוכנת, או שהוא יכול להישאר ללא שינוי. יש סיכוי מסוים לכאן ולכאן שההתפרקות הזו תתרחש. כשאנחנו מתבוננים באטום הזה ומודדים אותו באמצעים המתוחכמים שברשותנו, אנחנו יכולים לדעת בוודאות אם הוא התפרק או לא. אבל מה קרה לפני שמדדנו אותו? מה היה מצבו של האטום הרדיוקאטיבי עד הרגע שהגיע המדען והביט בו? ההשערה הרווחת בקרב מדענים בכירים כמו נילס בוהר ו-וורנר היזנברג הייתה שעד רגע המדידה, האטום היה במצב שאינו מוגדר: במילים אחרות, הוא גם התפרק, וגם נותר שלם.

אם זה נשמע לכם מוזר, אתם לא לבד. גם ארווין שרדינגר התנגד לרעיון הזה, וזאת למרות שהיו לא מעט ניסויים מדעיים שתמכו בהשערה הזו. כדי להראות עד כמה מגוחך רעיון התצפית, פרסם שרדניגר מאמר תיאורטי ובו העלה את האפשרות הדמיונית הבאה: נניח וניקח חתול ונשים אותו בתוך קופסא אטומה. בתוך הקופסא ישנו מתקן בו אטום אחד של חומר רדיואקטיבי. האטום הרדיואקטיבי מחובר לפטיש ליד כמוסת רעל ציאניד קטלני: אם האטום מתפרק, הפטיש נופל, הכמוסה נשברת והציאניד מתפזר בתוך הקופסא.

נסגור את החתול והמתקן במשך שעה אחת. במשך השעה הזו האטום יכול להמשיך ולהתנהג כרגיל- ואז החתול חי- או שהוא יכול גם להתפרק – דהיינו, החתול מת מהרעלת הציאניד. עינת, התחקירנית שלנו, טוענת שסביר להניח כי שרדינגר לא היה בעליו של חתול אמיתי, כי רק מי שאין לו חתול יכול להעלות על דעתו ניסוי שכזה. בכל אופן, אם רעיון התצפית נכון, הרי שעד לא נפתח את הקופסא ונבחן את המצב לאשורו- האטום נמצא במצב הביניים: גם שלם, וגם התפרק. מכאן, שגם החתול במצב ביניים: גם חי וגם מת, (או לא חי ולא מת, תלוי בראיית העולם שלכם). הרעיון של חתול מת\חי מגוחך, שכן מניסיון המציאות אנחנו יודעים שחתולים לא יכולים להיום גם מתים וגם חיים. חתול מת הוא חתול מת: המשיך לעולם הבא, הפסיק להיות, פג תוקף, הלך לפגוש את בוראו. חתול-לשעבר.

הבעיה שהציב שרדינגר בפני עמיתיו הפיסיקאים אינה קלה לעיכול. אין פתרון אמיתי ומוסכם לבעיה הזו, ולכל מדען יכולה להיות נקודת מבט עצמאית עליה. יש כאלה שמאמינים שנוצרים שני יקומים מקבילים, באחד החתול מת ובשני חי. אחרים מאמינים שכל התופעות המשונות שנובעות מתיאורית הקוונטים אינן רלוונטיות לעצמים גדולים בסדר גודל של חתול.

גם סופרי המדע הבדיוני והפנטזיה הציעו פתרונות מקוריים לחידת החתול של שרדינגר. איאן סטוארט בספרו 'פלאטרלנד' מתאר את החתול עוזב את הקופסא בתום הניסוי, והוא- זאת אומרת, החתול- עדיין לא בטוח אם הוא חי או מת. טרי פראצ'ט מציג באחד מספריו חתול בשם גריבו, שיש לו עין אחת ואופי נבזי במיוחד. כשגריבו מוצא את עצמו בתוך קופסאת הניסוי של שרדינגר, פראצ'ט טוען שהחתול נמצא באחד משלושה מצבים: חי, מת, ועצבני בטירוף.

[עושים היסטוריה] 28: על זבל מסוכן בחלל

הפודקאסט עושים היסטוריה
והפעם, על חצי מיליון העצמים הקטנים שמשייטים להם במסלול סביב כדור הארץ, והסכנה שאשפת החלל הזו מעמידה בפני האסטרונאוטים היום ויורדי החלל של העתיד.
– מדוע הוחלפו עשרות חלונות במעבורות החלל לאורך השנים?
– על 'חגורת ווסט פורד', הניסוי האמריקני השאפתני שנערך בשנות החמישים ושהותיר אותנו עם ארבע מאות ושמונים מיליון מחטים קטנטנות וקטלניות בחלל.
– על 'מסלול בית הקברות': לאן הולכים לווינים כדי למות?
– מדוע לקח עימו האסטרונאוט ג'ון גלן לחלל פתק ועליו נכתב 'קחו אותי אל מנהיגכם!'?

בפינת היצירה הישראלית המקורית: שירה כרמל, בשיר Dreams to Take Away. אם אהבתם את שירה, תמצאו עוד ממנה בדף הבית שלה.


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

אסטרונאוט, החלל הוא ביתך: על זבל מסוכן בחלל

כתב: רן לוי

כולנו שמענו על האתגרים והסכנות שכרוכים בטיסה לחלל. גם כשהחללית מצוידת במיטב הטכנולוגיה שכסף יכול לקנות וציוותה מורכב מהמובחרים שבמובחרים- אף אחד לא יכול להבטיח שאסונות בחלל לא יתרחשו, ולנו בישראל יש ניסיון אישי מר בתחום זה עם מעבורת החלל 'קולומביה' ואילן רמון ז"ל. אבל בשנים האחרונות הולך ומתגבר איום חדש על מי שמעזים לצאת את גבולות האטמוספירה.

בשנת 1996 שייט לו לווין הריגול הצרפתי 'סרי' (Cerise) בגובה של כמה מאות קילומטרים מעל פני האדמה. לפתע הגיח עצם כבד מתוך החשיכה, גודלו כשל מזוודה ממוצעת, והתנגש במהירות מסחררת בלווין. נזק כבד נגרם לסרי, ואנטנה באורך של מספר מטרים נשברה כמו גבעול של פרח. מה שפגע בלווין הייתה חתיכת מתכת שנשברה לפני כעשר שנים מטיל צרפתי אחר בשם אריאן, ומאז ריחפה בחלל ללא הפרעה. עקרונית, אפשר היה לפטור את כל הסיפור כסכסוך צרפתי פנימי- שאריות מטיל צרפתי פוגעות בלויין צרפתי…יש בזה אפילו קצת צדק פואטי. אבל ההשלכות של ההתנגשות הזו ברורות לכל מי שרוצה להבין אותן: לו הייתה חתיכת המתכת הזו מתנגשת בחללית מאוישת כמו מעבורת חלל או תחנת החלל הבינלאומית, היינו מקבלים אסון כבד ביותר.

הנה הבעיה. נכון לרגע זה דוהרות למעלה מחצי מיליון חתיכות אשפת חלל במסלולים שונים מעל כדור הארץ. אני משתמש במילה 'דוהרות' במכוון- מהירויותיהן של פיסות האשפה האלו הן בתחום שבין עשרים אלף ק"מ לשעה ועד לשלושים אלף קמ"ש ויותר, וכל אחת יכולה להיות בגודל של אפונה ומעלה. אל תתנו לאשליית ה'אפונה' להטעות אתכם: הכל זה עניין של מהירות. כשפיסת מתכת בקוטר של ס"מ בודד מתרסקת לתוך חללית שנעה בעצמה במהירות של כמה אלפי קילומטרים לשעה, האנרגיה שמשתחררת בהתנגשות היא עצומה. הנה דוגמא: מהירות ממוצעת של עצם במסלול נמוך סביב כדור הארץ היא בסביבות שבעה קילומטרים בשניה אחת- בהערכה גסה, פי עשר מקליע של אקדח. האנרגיה הקינטית, אנרגית התנועה של העצם, עולה לפי ריבוע המהירות שלו. המשמעות היא שאם עצם זעיר בגודל של כדור אקדח פוגע בחללית במהירות כזו, הפגיעה תהיה קשה פי מאה מפגיעה של כדור רגיל. אם נסתכל על זה מזווית אחרת, מספיק עצם קטן פי מאה מקליע, כדי לגרום לחללית לנזק כאילו ירו עליה מטווח קרוב.

איך הגענו למצב הזה, שמאות אלפי אסונות פוטנציאלים מרחפים מעל כדור הארץ? הסיבה היא הזנחה שנמשכת כבר שנים רבות.

למשל לוויני הריגול הסובייטים מסדרת RORSAT, ששוגרו בזה אחרי זה במשך שנים רבות, משנת 1967 ועד 1988. מטרתם הייתה עקיבה אחר כלי רכב של מדינות ברית נאט"ו באמצעות גלי מכ"ם. החזרי המכ"ם בגבהים בהם משייטים לוויני ריגול הם נמוכים מאוד, כצפוי, ולכן לווני RORSAT הוצבו במסלול קרוב מאוד לכדור הארץ, בגובה של כמה מאות קילומטרים בלבד. המסלול הנמוך מנע מהמהנדסים להשתמש בפאנלים סולאריים לצורך אספקת האנרגיה של מערכות הריגול: הקירבה לאטמוספירה הביאה לכך שלוחות סולאריים הם כמו מפרש שיבלום את הלווין ויגרום לו לאבד מהירות וליפול. על כן ניבנו כורים גרעיניים קטנים שסיפקו את החשמל ללווין. הבעיה עם כורים גרעיניים היא שאי אפשר לתת להם להישרף באטמוספירה כשהלווין מסיים את חייו- החומר הרדיואקטיבי יתפזר ויזהם את האוויר למשך שנים, ממש כמו באסון צ'רנוביל. הדרך להיפטר מהכורים הייתה להשליך אותם הרחק מכדור הארץ, להעלות אותם למסלול גבוה יותר: זה פיתרון מקובל גם היום, ומייד נרחיב עליו. אבל צריך להשקיע אנרגיה כדי לדחוף את הכורים אל המסלול הגבוה, ולכן כדאי לדאוג שהמאסה שאנחנו רוצים להזיז תהיה קטנה ככל האפשר. לכן, לפני ששיגרו את הכורים למסלול רחוק מכדור הארץ, פתחו המהנדסים את הברזים בלווין ונתנו לכל נוזל הקירור של הכור הגרעיני לברוח החוצה. זה היה הגיוני מבחינה הנדסית, אבל מעשה מטופש בראייה ארוכת טווח: מאות קילוגרמים של נוזל קירור מעורב בחלקיקי מתכת קטנים וגדולים הסתובבו להם במשך שנים ארוכות סביב הכדור, וחלקם מהווים סכנה עד היום.

מחטים בחלל

גם לאמריקנים יש חלק משלהם בהתנהלות המטופשת בחלל, וגם כאן הדרך לגהינום הייתה רצופה בשטיח מקיר אל קיר של כוונות טובות. בשנות החמישים, לפני עידן הלווינים, מרבית התקשורת הצבאית הסודית התנהלה באמצעות כבלים תת-מימיים באוקיינוסים. הגנרלים האמריקנים חששו שבזמן מלחמה הרוסים פשוט יחתכו את הכבלים הללו, וחיפשו אמצעי תקשורת בלתי ניתן לעצירה.
מישהו העלה את הרעיון המחוכם הבא: הבא נשלח אל החלל מיליוני מחטים קטנטנות, שינועו במסלול מעגלי בגובה של כשלושת אלפים ושבע מאות קילומטר. אני חושב שאתם מנחשים לאן כל הסיפור הזה הולך. הכוונה הייתה שהמחטים הקטנות, כל אחת באורך של כסנטימטר וחצי, יצרו מעין 'חגורת מתכת' מסביב לכדור הארץ ('חגורת ווסט פורד', היה שמה). אם משדרים גלי רדיו בתדר שמתאים לאורך המחטים (שמונה ג'יגהרץ, במקרה הזה) גלי הרדיו ינתזו מחגורת ווסט פורד ויחזרו אל כדור הארץ וכך תתאפשר תקשורת בגלי רדיו מסביב לעולם ללא הפרעה.

רעיון נהדר, ללא ספק, והוא אפילו הוכיח את עצמו במציאות: המחטים פוזרו במסלול הרצוי, והאמריקנים הצליחו לבצע כמה תשדורות רדיו ארוכות טווח מוצלחות. באותה התקופה ממש החלה הפריחה בעולם לוויני התקשורת, ולווין תקשורת הוא תחליף נהדר לחגורת המתכת: הם עושים את אותה הפעולה, ברמה העקרונית, אבל הם הרבה יותר יעילים. לווין הוא מתקן אקטיבי: הוא מקבל את גלי הרדיו מכדור הארץ, הוא יכול להגביר אותם או לשנות את תדרם, לקבוע את עוצמת השידור ולהחזיר חזרה תשדורת איכותית. חגורת ווסט פורד, לעומת זאת, היא סתם גוש של מחטים פאסיביות לגמרי. ברור לגמרי, אם כן, מדוע ננטש הרעיון הזה במהירות, ואנחנו נותרנו עם ארבע מאות ושמונים מיליון מחטים שצריך להתחמק מהן. חלק ניכר מהמחטים כבר הספיקו ליפול אל כדור הארץ מאז, אבל ברוך השם, יש עוד הרבה בשמיים.

במרוצת השנים שוגרו כמה אלפי חלליות ולווינים אל מחוץ לכדור הארץ. חלק קטן מהם נחת בחזרה או נשרף באטמוסטפירה, וחלק קטן עוד יותר עזב את גבולות כוח המשיכה של הכדור שלנו ויצא לחלל הפתוח. רוב הלווינים, הרקטות והמכשירים עדיין מקיפים את כדור הארץ. במרוצת השנים החיכוך עם האטמוספירה הדלילה והלחץ שמפעילים חלקיקים שנפלטים מהשמש יביא לכך שרוב העצמים הללו יפלו בחזרה לכדור הארץ- אבל זה עניין של זמן, הרבה זמן. במסלולי הקפה קרובים יחסית, עד אלף או אלפיים קילומטרים מעל פני האדמה, עשויים לחלוף מאות שנים עד שהאשפה תמצא את דרכה חזרה אלינו. לווינים במסלולי ההקפה הרחוקים יותר יכולים להמשיך ולרחף בחלל אלפי שנים.
המספר שציינתי קודם, חצי מיליון פיסות אשפה בחלל, מתייחס רק לחתיכות בגודל של ס"מ ומעלה, אבל ישנן עוד מיליונים של חלקיקים קטנים יותר ומסוכנים לא פחות. במרוצת השנים הוחלפו כשישים חלונות במעבורות החלל השונות בעקבות שריטות וחריצים עמוקים שנוצרו עקב פגיעת חלקיקים קטנים. באחד המקרים החמורים יותר שזכורים בנאס"א, התנגשות עם חלקיק צבע באורך של מילימטר אחד כמעט ריסקה את חלון המעבורת לגמרי, והשאירה מכתש בהיקף של כמה סנטימטרים על השמשה. אם החלקיק הזה היה פוגע באסטרונאוט בזמן הליכת חלל, למשל, החליפה הייתה נקרעת כמעט בוודאות.

לא תמיד מדובר בלווינים או בחלליות. האשפה בחלל מגוונת מאוד: האסטרונאוטים של תחנת החלל מיר השליכו למעלה ממאתיים שקיות זבל כבדות אל החלל. אסטרונאוטים בהליכות חלל מאבדים מדי פעם מצלמות, מברגים, פליירים, אפילו כפפות. אבל אילו היוצאים מהכלל: מרבית העצמים שמרחפים בחלל הם תוצאה של התנגשויות והתפוצצויות שמפזרות בבת אחת עשרות אלפי רסיסים ושברים לכל עבר.

פתרונות לבעיית הזבל החללי

אז מה נותר לעשות? לא הרבה. מזה כמה שנים הצבא האמריקני עוקב בעזרת טלסקופים ומערכות מכ"ם אחר כשלושה עשר אלף עצמים שגודלם מעל לכדור טניס בערך, בעיקר כדי שלא להתבלבל ולחשוב שעצם כזה הוא טיל גרעיני בין יבשתי, טעות שעלולה לעלות לכולנו ביוקר. כשעצם גדול שכזה מתקרב למעבורת או תחנת החלל, האסטרונאוטים נוקטים בתרגילי התחמקות ומשנים את מסלולם. זה פיתרון בעייתי, בלשון המעטה- יש גבול למספר החלקיקים שניתן לעקוב אחריהם, והסטטיסטיקה תמיד לרעתנו.

זו אחת הדרכים להתמודד עם בעיית האשפה בחלל- להתרחק, לעלות למסלול הקפה גבוה יותר. יש לפיתרון הזה אפילו עוד כמה יתרונות מצוינים: פחות חיכוך עם האטמוספירה של כדור הארץ פירושו פחות דלק מבוזבז, ומסלול הקפה גבוה יותר מאפשר גם להישאר זמן רב יותר מעל אותה הנקודה על כדור הארץ, מה שמפשט את המעקב והתקשורת עם החללית. אבל גם בחלל, אין מתנות חינם: כדי לטפס כנגד כוח הכבידה של כדור הארץ צריך להשקיע המון אנרגיה בצורת רקטות גדולות וחזקות יותר, ומשקל הדלק בא- כמו תמיד- על חשבון משקל הציוד המדעי והמחקרי שהחללית צריכה לסחוב עימה.

פיתרון נוסף הוא מיגון פסיבי לחלליות. 'מגן וויפל' הוא אחד מאותם מיגונים פאסיביים: העיקרון הוא פשוט אבל מחוכם. במקום שדופן החללית יהיה עשוי שכבה אחת ומוצקה של חומר אטום, בונים את הדופן מכמה שכבות צמודות זו לזו כך שיש רווח זעיר ביניהן. כשחלקיק קטן, כמו חלקיק הצבע שכמעט ניפץ את שמשת מעבורת החלל, מתנגש עם הדופן- המפגש יוצר חום עז שממיס את החלקיק באופן חלקי. כשהחלקיק עובר את הדופן החיצונית ופוגש את השכבה הפנימית אחריה, הוא כבר נוזלי ומתפרס על פני שטח גדול יותר. השטח הגדול (לא לשכוח, עדיין מדובר בכמה סנטימטרים מרובעים בלבד) פירושו שהלחץ שההתנגשות מפעילה על הדופן מתפזר אף הוא, והקיר מחזיק מעמד. יעילותו של מגן וויפל מוגבלת לעצמים קטנים בלבד, כמובן, וגוש מתכת בגודל של כדור גולף יעבור דרכו כאילו היה מרגרינה וכנראה שייצא אפילו מהצד השני של החללית. לא הייתי רוצה להיות אסטרונאוט על תחנת החלל כשזה יקרה.

המדענים ערים, כמובן, לבעיה החמורה של זבל חללי. הועלו הצעות שונות ומשונות כיצד לנקות את החלל מהאשפה הזו. למשל, לייזרים שישמידו את החתיכות הגדולות או שיסיטו אותן אל מסלול השמדה עצמית בהתרסקות אל כדור הארץ, או יאדו את החלקיקים הקטנים יותר. או אולי מפרשי ג'לי גדולים שישייטו בחלל ויאספו את האשפה אליהם, ועוד כהנה הצעות שונות ומשונות שיש להן מכנה משותף אחד- אף אחד לא ישקיע את מיליארדי הדולרים שנדרשים כדי לממש אותן. פתגם ידוע אומר שההבדל בין גאונות וטיפשות הוא שלגאונות יש גבולות- ובכל הקשור לזיהום החלל, טיפשות הייתה והרבה.

לשמחתנו, הרשויות תפסו מאז את הסכנה המדוברת וכל סוכנויות החלל מנסות למזער את התרחבות הבעיה. אחת השיטות המקובלות היא 'מסלול בית הקברות'. כל חברה מסחרית שמבקשת לקבל רשיון לשיגור לווין מממשלת ארצות הברית, חייבת על פי חוק לתכנן אותו כך שבסוף תקופת פעילותו היא מרחיקה אותו למסלול רחוק מאוד מכדור הארץ, שלא יסכן אף חללית או לווין אחר- זהו מסלול בית הקברות. השיטה הזו יעילה למדי, אבל רק ללווינים שנמצאים בלאו הכי במרחק רב מכדור הארץ (כמו לוויני GPS או לוויני תקשורת) כך שלא צריך להשקיע המון מאמץ כדי להביא אותם למסלול בית הקברות. ללווינים במסלולים קרובים יותר עדיין אין פיתרון קל, והם עשויים להישאר במסלול עשרות שנים עד שיפלו חזרה לכדור הארץ.

בכל זאת, יש כאן התקדמות בכיוון הנכון. בעבר, אף אחד לא הקדיש מאמץ להיפטר מלווינים אחרי תום שירותם- הדאגה העיקרית של המהנדסים הייתה לוודא שאם הלווין חוזר אל כדור הארץ, הוא לא יפול לאף אחד על הראש. זו משימה לא פשוטה, והאסטרונאוטים בחלליות הראשונות לא ידעו (או שידעו במידה גסה מאוד) לאן יפלו כשיחזרו חזרה. ג'ון גלן, האמריקני הראשון בחלל, לקח איתו בחללית פתק ועליו היה כתוב בכמה שפות- "אני זר מהכוכבים ופני לשלום. קחו אותי אל מנהיגכם ותזכו לפרס עצום בחיי הנצח." מאוחר יותר הסביר גלן שחשש שמא יפול בידי שבט פרימיטיבי באוקיינוס השקט, ובכל הסרטים שראה הגיבור תמיד אומר לפראים Take me to your leader. המהנדסים היום משתדלים להפיל את הלווינים באיזורים נידחים במיוחד על כדור הארץ, כדי למזער את הסיכון לפגיעה באזרחים. אחד מהמקומות המפורסמים יותר הוא 'בית הקברות לחלליות', איזור בדרום האוקיינוס השקט אי שם ליד ניו זילנד, שלא מעט לווינים וחלליות התרסקו במימיו.

אבל לא כולם מודאגים מבעיית האשפה בחלל באותה המידה. באחד עשר בינואר, 2007, שיגרו הסינים טיל ניסיוני נגד לווינים. הטיל טיפס כשמונה מאות קילומטרים ואז התביית על מטרתו: לווין מזג אוויר סיני חסר מזל. הטיל והלווין נעו זה מול זה במהירות יחסית של כשמונה עשרה קילומטרים בשניה, והפגיעה הייתה מדויקת: כל מה שנותר מהלווין והטיל היו אלפי שברים זעירים שהתפזרו לכל עבר, ובתוך שבועות ספורים נוצרה חגורה של רסיסים שהקיפה את כדור הארץ כולו, ממש כמו החגורות הצבעוניות והנהדרות של כוכב הלכת שבתאי. שאר המעצמות היו, כצפוי, מאוד לא מרוצות מהניסוי הסיני. הדיפלומטים עיקמו את אפם לנוכח 'עליית המדרגה' במירוץ החימוש בחלל והתחזקות האיום הסיני, אבל לכולם היה ברור שיש כאן לא מעט צביעות. האמריקנים מתנגדים בעקביות לאמנה שאוסרת על ניסוי נשק בחלל, ובעצמם ניסו לא פעם טילים דומים נגד לווינים. ההשלכות של הניסוי על מצב הזבל החללי, לעומת זאת, היו רציניות יותר. הניסוי הסיני הוא הארוע המזהם ביותר בחלל מאז ומעולם, והיה צורך להזיז לפחות לווין אחד ממסלולו המתוכנן כדי להמנע מהסכנה.

המדען דונלד קסלר העלה את התיאוריה המכונה על שמו, 'סינדרום קסלר'. על פי חישוביו של קסלר גם אם נפסיק היום את כל שיגורי החלליות בבת אחת, כמות הזבל שהצטבר בחלל הגיעה כבר למאסה קריטית. המכניזם שאחראי יותר מכל לזיהום החלל הוא התנגשויות והתפוצצויות, וכל התנגשות בין שני גופים יוצרת המוני רסיסים קטנים שמתפזרים בחלל, מתנגשים בעצמם בגופים אחרים וכן הלאה. בתוך כמה עשרות שנים, שיער קסלר, ההתנגשויות הבלתי נמנעות בין פיסות האשפה שכבר נמצאות היום בשמיים ימלאו את המרחב באינספור חלקיקים מסוכנים. החלקיקים ייצרו מעטפת קטלנית סביב כדור הארץ, מעטפת שתמנע דה-פקטו כל אפשרות לצאת לחלל. אם יתממש החזון האיום הזה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו דורות שלמים של בני כדור הארץ לא יוכלו לפתח טכנולוגיית חלל מתקדמת, ולזה עלולה להיות השפעה קשה על הטכנולוגיה בכלל.
האם איחרנו את המועד? האם זה יהיה המצב בשנים הבאות? ימים יגידו. זבל החלל הוא רק פן אחד של התנהלות אנושית מטופשת: נכון להיום אנחנו מתייחסים לאוויר שאנחנו נושמים, למי השתייה בקרקע ולמי המלח של האוקיינוסים באותה קלות ראש שבה התייחסו המדענים לחלל ה'אינסופי' שמחוץ לכדור הארץ. לכל הפחות, אנו למדים לקח אחד ברור מכל העניין: אף פעם לא מוקדם מדי לחשוב על העתיד.

[עושים היסטוריה] 27: גהינום עלי אדמות- ספיישל Google Earth

הפודקאסט עושים היסטוריה

תעלומות: על סנטרליה, עיירת הרפאים האמריקאית והשריפה שמשתוללת מתחת לפני השטח שלה מאז 1962. על 'טריניטי', הניסוי הגרעיני הראשון בהיסטוריה. והסיפור המדהים, הביזארי והאמיתי לחלוטין של הלוויתן המתפוצץ.


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

גהינום עלי אדמות

כתב: רן לוי

סנטרליה: גהנום עלי אדמות

עד שנת 1962, העיירה סנטרליה שבפנסילווניה, מזרח ארצות הברית, הייתה עיירת כורים קטנה ושגרתית. סנטרליה הוקמה באמצע המאה ה-19 על ידי חברה לכריית פחם באזור עשיר מאוד במרבצי פחם גדולים. כל אלפיים תושביה היו כורי פחם או שסיפקו שירותים לעובדים. סנטרליה רחוקה מכל עיר גדולה, ומכאן שגם קצב החיים בה היה איטי ונעים. הארוע המסעיר האחרון שהתרחש בעיירה המנומנמת הזו, עד שנת 1962 הגורלית, היו כמה רציחות אי שם בסביבות שנת 1870. מאה וארבעים שנים מאוחר יותר, הפכה סנטרליה לעיירת רפאים. אנא ליחצו על תיקית 'סנטרליה'.

בחודש מאי של 1962, כמו בכל שנה, החליטה המועצה המקומית לשרוף באופן יזום את המזבלה של העיירה כדי לפנות מקום לזבל חדש. חמישה מתנדבים גוייסו לצורך העניין. הם ניגשו אל המזבלה שהייתה ממוקמת בדרומה של העיירה- מיקומה מסומן על המסך- לא רחוק מבית קברות קטן, והציתו את האשפה. המזבלה החלה לבעור. המתנדבים חזרו הביתה. אבל שלא כמו בכל שנה, האש שבמזבלה הקטנה שליד בית הקברות סירבה לדעוך. מספר ימים חלפו, והלהבות בערימת הזבל המשיכו לבעור. המתנדבים חזרו אל המקום,התיזו מים על האש ושבו לבתיהם בחושבם שכיבו את השריפה. הם טעו, האש המשיכה לבעור מתחת לערימות האשפה והעשן המשיך להיתמר.

זה כבר היה מדאיג. הרשות המקומית עשתה עוד מספר ניסיונות לא מוצלחים לכבות את השריפה, אבל לכולם כבר היה ברור שזו לא עוד דליקה רגילה. כמה גיאולוגים ומומחים לכיבוי אש הגיעו לעיירה הקטנה, בחנו את העניין והגיעו למסקנה שממנה חששו כולם. עד שנת 1962 המזבלה העירונית של סנטרליה הייתה ממוקמת בצידה השני של העיירה, והיא עברה למקום מושבה החדש- לצד בית הקברות- רק באותה השנה. המתנדבים לא ידעו שערימת האשפה שהם מציתים יושבת על מצבור עשיר של פחם טבעי, קרוב מאוד לפני השטח. כעת, הפחם שמתחת לסנטרליה החל לבעור.

בחלוף החודשים החלו התושבים לחוש בשינוי סביבם. האדמה תחת רגליהם הייתה חמימה. בתחילה התופעות היו מעניינות, נחמדות אפילו. שלג שירד לא נערם על הכבישים ולא היה צריך להביא מפלסות. בגנים המחוממים גידלו הגננים ירקות של קיץ בשיא החורף. אבל אז החלו תושבים מתעלפים בבתיהם ללא התראה, וכמה אנשים החלו מתלוננים על כאבי ראש, בחילות וסחרחורות. מכשירי מדידה שהותקנו בבתים הראו רמות גבוהות של פחמן חד חמצני, גז שקוף וחסר ריח שהצטבר במקלטים ובחדרים סגורים. הפחמן החד חמצני הוא תוצר של בעירה בלתי מושלמת- שריפה בנוכחות כמות דלה של חמצן, כפי שמתרחש מתחת לאדמה.

כאן המקום להסביר בכמה מילים מדוע הרעלת פחמן חד חמצני מסוכנת כל כך. במולקולת פחמן חד חמצני, אטום הפחמן, ולא אטום החמצן, הוא החלק שנוטה ליצור תרכובות כימיות עם חומרים אחרים בקלות רבה יותר. בגופנו, ההמוגלובין הוא החלבון שמסיע את החמצן שאנחנו נושמים ממקום למקום, אבל הפחמן החד חמצני נקשר להמוגלובין פי מאתיים וארבעים (!) טוב יותר, מאשר מולקולת חמצן. העובדה הזו יוצרת שלוש בעיות. אחת, הפחמן תופס את מקומו של החמצן בדם וחונק את הגוף. שתיים, הפחמן 'נעול' כל כך חזק בהמוגלובין, שהוא לא משתחרר ממנו- ולכן ההרעלה הזו יכולה להימשך זמן ארוך מאוד ויהיו לה השפעות ארוכות טווח. שלוש- בהמוגלובין יש מקום לארבע מולקולות חמצן: אם מולקולת פחמן חד חמצני תופסת את אחד המקומות הללו, היא מושכת אליה גם את כל שלושת מולקולות החמצן האחרות, ואז גם הן לא יכולות להשתחרר מההמוגלובין. זו הרעלה כפולה ומשולשת.

ההשפעות של הרעלת פחמן חד חמצני באות לידי ביטוי באותן מקומות בהן החמצן נידרש ביותר: במערכת העצבים המרכזית, ובלב. הוא גורם לתופעות נוירולוגיות חמורות- מכאבי ראש ועייפות ועד הזיות וכמובן מוות בריכוזים גבוהים. מעניין לציין שיש מחקרים שקישרו בין הרעלת פחמן חד חמצני לתופעת 'הבתים רדופי השדים' שאנחנו שומעים עליהם מדי פעם. בבית ישן, התנורים לא פועלים היטב ועלולים לפלוט פחמן חד חמצני בריכוז גבוה, דבר שעשוי להביא להזיות, שמיעת קולות משונים, לראות שדים ורוחות וכדומה.

בכל אופן, הפחמן החד חמצני שנפלט מבטן האדמה היה סיבה טובה מספיק כדי לנסות ולהילחם בשריפה התת-קרקעית. מהנדסים וגיאולוגים הפעילו ציוד מכני כבד וחפרו שוחות עמוקות מסביב לעיירה כדי לנסות ולהכיל את השריפה, למנוע ממנה להתפשט. אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי- השריפה התת קרקעית כבר התפשטה אל מעבר לשוחות.

שריפות של פחם תת קרקעי הן לא דבר חדש. כמה מאות שריפות שכאלה משתוללות באין מפריע ברחבי העולם, במיוחד באיזורים שבהם הכרייה מתבצעת קרוב לפני השטח. במהלך הכרייה הפחם נחשף לאוויר החופשי ולפעמים די בפגיעת ברק או בשריפת קוצים כדי להצית את הפחם. האש ניזונה מהחמצן שעובר דרך הסדקים בסלעים ובוערת בעוצמה נמוכה לאורך זמן רב. השריפה בסנטרליה הייתה יחודית משני סיבות: הפחם שבאדמה היה פחם טבעי באיכות יוצאת דופן- מרוכז מאוד, נקי מזיהומים ובוער בטמפרטורה גבוהה. בתחילת המאה העשרים נחפרו מאות ואלפי מחילות מתחת לאדמה כדי להוציא את הפחם המשובח הזה, אבל עם דעיכת השימוש בפחם והחלפתו בגז טבעי ובנפט, המכרות הללו נינטשו. התוצאה הייתה תעלות שהוליכו את החמצן הטרי אל הפחם הבוער ביעילות, ואף אחד לא היה במחילות כדי לחסום אותן בזמן.

בחלוף הזמן הבינו התושבים שאת השריפה הזו אי אפשר לכבות, ועדיף לתת לה לדעוך מעצמה. שנות השישים חלפו, ושנות השבעים בעיקבותיהן. האדמה החמימה והעשן שבקע מדי פעם מחורים באדמה הפכו להיות חלק מהנוף המקומי. אבל בשנת 1979 החליט בעל תחנת הדלק המקומית לבדוק את גובה הנפט בתוך המיכל התת קרקעי שלו. הוא הוציא את מקל המדידה, והמקל היה רותח. הטמפרטורה במיכל הגיעה לכשמונים מעלות צלסיוס. רשויות מדינת פנסילווניה התחילו לתפוס שככה אי אפשר להמשיך, שהסכנה לחיי התושבים מתחילה להיות מוחשית.

שנתיים מאוחר יותר יצא טוד דומבוסקי, ילד בן 12, לטיול בחורשה לא רחוק מביתו. לפתע האדמה מתחת לרגליו נפערה, וחור לוהט בקוטר של כשני מטרים ובעומק של כעשרים מטרים איים לבלוע אותו. טוד הצליח להאחז בשורשי עץ ולזעוק לעזרה, וניצל ברגע האחרון כשבן דודו משך אותו מהתופת הלוהטת- כארבע מאות מעלות צלסיוס. לו היה נופל עוד מטר או שניים היה נישרף למוות בודאות. הבולען הלוהט הזה הוא עוד תופעה מוכרת בשריפות פחם: הפחם הבוער מתחת לקרקע הופך עם הזמן לאפר דק, ובשלב מסוים מפסיק לתמוך במשקל הסלעים שמעליו. התוצאה היא התמוטטות פתאומית, דומה לזו שאנחנו מכירים מבולעני ים המלח אצלנו.

האירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. המימשל המקומי החליט לפנות את סנטרליה, ומהר. המדינה קנתה בכסף את בתיהם של מי שהיו מוכנים לעזוב את העיירה- וכאלף איש עזבו אותה בין לילה. עוד כמה מאות תושבים לא הסכימו למכור את בתיהם, ובשנת 1992 החליטה מדינת פנסילווניה שהיא מחרימה את כל הרכוש בעיירה. כל הבתים הריקים נהרסו וגולחו ממקומם. הכבישים המובילים לעיירה נחסמו בערימות עפר, ורשות הדואר אפילו ביטלה את קוד המיקוד של העיירה. לתושבים, שהפכו להיות פולשים בלתי חוקיים לרכוש המדינה בבתיהם שלהם – כבר לא הייתה ברירה. פרט לשניים עשר תושבים קשוחים ועיקשים, לא נותר בסנטרליה איש. עיירת רפאים לכל דבר.

היום, בשנת 2008, האדמה מתחת לעיירה סנטרליה ממשיכה לבעור. האש ממשיכה להתפשט מתחת לכבישים ולשדות ואין אף מומחה שיכול להעריך מתי תגווע. התחזיות עגומות כולן. באוסטרליה ישנו הר שמרבצי הפחם תחתיו בוערים מזה ששת אלפים שנה. כדי להציל את סנטרליה יש לחפור שוחות בעומק של ארבעים מטרים ויותר לאורך מאות קילומטרים- ההערכות מדברות על הוצאה של למעלה מחצי מיליארד דולר, הרבה יותר משוויה של העיירה הקטנה.

לכן איש אינו נוקף אצבע עבור סנטרליה.האדמה חרוכה ושבורה במאות מקומות, הכבישים מתפוררים. העצים לבנים, גוססים ונטולי עלים. לאוויר יש טעם לוואי חזק של גופרית. אכן, גהנום עלי אדמות.

טרינטי, הפצצה האטומית הראשונה

'פרוייקט מנהטן', הפרוייקט של תכנון ובניית הפצצה האטומית הראשונה, היה אחד מהמבצעים המדעיים וההנדסיים הגדולים ביותר בהיסטוריה. שיאו של המבצע האמריקאי העצום הזה, שעשרות אלפי אנשים היו מעורבים בו בחשאיות גמורה, התרחש בשישה עשר ביולי, 1945 באיזור נידח, שומם וצחיח בדרום מערב ארצות הברית, במדינת ניו מקסיקו. ליחצו על תיקיית 'טריניטי' כדי לרחף אל פיסת המדבר הזו.

ב-1945 כבר היו בידי האמריקאים שתי פצצות אטומיות מוכנות לשימוש. הראשונה הייתה פצצה פשוטה למדי, על בסיס אוראניום-235, ושמה 'ילד קטן' (Little boy). השניה הייתה מסובכת הרבה יותר, מושתת על פלוטוניום ונקראה 'איש השמן' (Fat Man).

המדענים והמהנדסים שעבדו בפרוייקט מנהטן היו מהטובים והמבריקים שממשלת ארצות הברית יכלה לגייס לעניין. רוברט אופנהיימר, אנריקו פרמי, ריצ'ארד פיינמן, אדוארד טלר ואחרים השקיעו את כל מרצם ויכולותיהם לעניין- הם היו בטוחים למדי שפצצת האוראניום הפשוטה תפעל כמתוכנן. אבל הם לא יכלו להבטיח לצבא בוודאות שפצצת הפלוטוניום המסובכת תעשה את העבודה. הבעייה הייתה שלאוראניום-235 יש חיסרון משמעותי: היה קשה מאוד לייצר אותו בטכנולוגיה שהייתה זמינה באותו הזמן. המשמעות הייתה שלאמריקאים היה מספיק אוראניום לפצצה אחת בלבד ולכן הצבא רצה להיות בטוח, בכל מאת האחוזים, שיש לו פצצה אטומית נוספת למקרה והמלחמה אינה מסתיימת אחרי הטלת הפצצה הראשונה. הפצצה הנוספת הזו הייתה חייבת להיות פצצת הפלוטוניום, ומכאן הכורח לדעת בוודאות שהיא אכן עובדת. למזלם, פלוטוניום הוא תוצר לוואי טבעי של תהליך שהתרחש בתוך כורים אטומיים מסויימים, ולכן היו כמויות גדולות יותר ממנו. הרבה פלוטוניום פירושו שהמדענים יכלו להרשות לעצמם לבצע ניסוי מקדים של פצצת הפלוטוניום.

כדי להבין מדוע פצצת אוראניום הייתה פשוטה בעוד פצצת פלוטוניום מסובכת וקשה למימוש, כדאי להבין מהי 'מאסה קריטית'.

בתהליך של ביקוע גרעיני, אטום רדיואקטיבי מתפרק באופן ספונטאני ('מתבקע') ומשחרר חלקיקים מהירים. אם יש אטום רדיואקטיבי אחר בסביבה הקרובה- הוא עשוי להיפגע מהחלקיקים המהירים, ולהתבקע מעצמו. במאסה שהיא תת-קריטית, אין מספיק אטומים בסביבה. האטום הראשון יתבקע, יגרום לביקוע של אטום נוסף או אולי כמה אטומים, אבל בסופו של דבר החלקיקים המהירים מתבזבזים ותגובת השרשרת הזו גוועת מאליה.

במאסה שהיא קריטית בדיוק, כל אטום שמתבקע גורם לאטום אחד נוסף להתבקע וכך הלאה. זו תגובת שרשרת מתונה, מבוקרת ונמשכת לאורך זמן. כל ביקוע שכזה גורם לפליטת חום ואנרגיה, וזה העיקרון שבסיסם של כורים גרעיניים. במאסה שהיא סופר-קריטית, דהיינו חומר בכמות שהיא מעל למאסה הקריטית, יש המון אטומים רדיואקטיביים צמודים זה לזה. אם יש ביקוע אחד זעיר, הוא גורם לעשרות אטומים מסביבו להתבקע, וכל אחד מהם גורר אחריו כמה עשרות תגובות שרשרת שכאלו- מעין מפולת שלגים שצוברת תאוצה. אנחנו מקבלים שיחרור אדיר ופתאומי של אנרגיה, וזה הפיצוץ האטומי.

בפצצה גרעינית, החלק הטריקי (אל תספרו את זה לאיראנים) הוא לשמור את החומר הרדיואקטיבי במצב תת-קריטי, כדי שלא תהיה תגובת שרשרת, ואז בבת אחת להפוך אותו למאסה סופר-קריטית. בפצצת האוראניום זה פשוט מאוד: יורים, בעזרת תותח, גוש קטן של אורניום לתוך גוש גדול של אוראניום: גוש שהוא כמעט קריטי. כששני הגושים נפגשים במהירות גבוהה, כל החבילה הופכת לסופר קריטית בתוך חלקיק שניה ואז יש בום גדול.

בפלוטוניום המצב מסובך הרבה יותר. הפלוטוניום שהופק בכורים הגרעיניים לא היה מרוכז וטהור מספיק כמו אוראניום-235: היו בו זיהומים שגרמו לכך שהפלוטוניום היה קצת 'חמור קופץ בראש'- הוא היה הופך למאסה סופר-קריטית מהר מדי. עוד לפני ששני הגושים, הקטן והגדול, היו מתאחדים בשלמותם, תגובת השרשרת הייתה מתחילה. החום והלחץ שהיו נוצרים היו מפוצצים את הפלוטוניום מוקדם מדי, ותגובת השרשרת הייתה נבלמת לפני שהייתה מספיקה למצות את כל החומר הרדיואקטיבי. לכן המהנדסים נאלצו לנסות שיטה הרבה יותר מורכבת: הם עיבדו את הפלוטוניום לצורת כדור חלול, ושמו סביבו כמות גדולה של חומר נפץ קונבציונלי רגיל. תקוותם הייתה שהלחץ שיפעיל חומר הנפץ על כדור הפלוטוניום יביא את החומר הרדיואקטיבי למאסה סופר-קריטית וישמור אותו כגוש אחד עד להתרחשות הפיצוץ עצמו.

אבל איך מנסים פצצה אטומית? לאיש לא היה מושג איך פיצוץ אטומי מתנהג. היו המון ניחושים, אבל אף אחד לא ידע בוודאות. היו התערבויות לגבי עוצמת הפיצוץ החזויה: היו מדענים שהעריכו שהפיצוץ יהיה שווה ערך לחמש קילוטון (חמשת אלפים טונות) של חומר נפץ תקני מסוג TNT, אחרים חשבו שהעוצמה תהיה בסביבות העשרת אלפים קילוטון. המדענים הפסימיים יותר שיערו שיש סיכוי שתגובת השרשרת תצא משליטה ותגרום למולקולות של האוויר לעבור ביקוע גרעיני- ואז כל מדינת ניו מקסיקו, או אפילו העולם כולו- יושמד בפיצוץ. היו גם כאלה שהאמינו ששום דבר לא יקרה ושהפצצה כלל לא תעבוד. למקרה כזה הכין הצבא מיכל ענק, מאתיים וארבעים טון משקלו, שלתוכו יאספו השאריות של החומר הגרעיני שלא עבר ביקוע: למיכל הזה ניתן השם "ג'מבו", והוא הוצב במיקום שמסומן על המסך.

השם שניתן לניסוי היה 'טריניטי', והפצצה כונתה 'הגאדג'ט'. לפני שפוצצו את הגאדג'ט צריך היה לוודא שמכשירי המדידה פועלים כשורה, ולכן ערכו המדענים מיני-פיצוץ מקדים: מאה ושמונה טונות של TNT, שפוצצו לא הרחק מנקודת הניסוי המתוכננת של טריניטי, אף הוא מסומן על המפה. הפיצוץ ה'זעיר' הזה, במרכאות, היה הפיצוץ המבוקר הגדול ביותר בהיסטוריה- עד לטריניטי עצמו.

השש עשרה ביולי הגיע, והטכנאים העלו את ה גאדג'ט על מגדל גבוה בלב המדבר. המדענים והגנרלים התרחקו לבונקרים מיוחדים, והמתינו לספירה לאחור. המתח היה עצום. מזג האוויר היה סגרירי והיה חשש שמא הגשם והרוח יגבירו את סכנת הנשורת הגרעינית, או שפגיעת ברק טועה במגדל הגבוה תפעיל את הפצצה לפני הזמן. בשעה חמש ושלושים דקות לפנות בוקר, נלחץ הכפתור וגאדג'ט התפוצץ בעוצמה של קצת יותר מעשרים אלף טונות של TNT. הזעזוע באדמה הורגש למעלה ממאתיים קילומטרים מהמקום, והפטרייה האטומית שכל כך מוכרת לנו היום, היתמרה לגובה של כשניים עשר קילומטרים. במקום שבו עמד המגדל של גאדג'ט נותר רק מכתש ברוחב של כשלוש מאות מטרים ובעומק של שלושה מטרים, והחול שבמכתש הותך לזכוכית ירקרקה ורדיואקטיבית שזכתה לשם 'טריניטייט'.

הצבא ניסה, כצפוי, לשמור את עובדת הפיצוץ בשקט. זה לא היה פשוט, כי את הפיצוץ שמעו בחמש מדינות מסביב לניו מקסיקו או כפי שציין אחד החיילים- "למה שלא תיתנו לנו משימה יותר קלה, למשל להחביא את נהר המיסיסיפי?". הגירסא הרשמית לארוע הייתה שמחסן תחמושת גדול התפוצץ בלב המידבר, ללא נפגעים.התגובה הראשונית של הצופים בארוע הייתה התעלות, אושר על מאמץ אדיר של שנים שהסתיים בהצלחה מסחררת. כוסות ויסקי עברו מיד ליד, אנשים לחצו ידיים. הפיזיקאי איזידור ראבי גבה עשרים דולר מעמיתיו אחרי שזכה בהתערבות על עוצמת הפיצוץ הצפויה.

אבל אחרי שהאופוריה הראשונית חלפה, החלה המשמעות האמיתית של מה שארע בטריניטי לחלחל לליבותיהם של האנשים. כמו פרומיתאוס שנענש על ידי זאוס אחרי שגנב את האש מהאולימפוס עבור בני האדם, כולם הבינו שהעולם כבר לא יהיה אותו הדבר אחרי שהשד האטומי יצא מהבקבוק. רוברט אופנהיימר כתב בזכרונותיו שרגע הפיצוץ הציף במוחו משפט מתוך ספר הינדי קדוש: "הנה הפכתי למוות, הייתי למחריב העולמות." שלושה שבועות לאחר מכן הגיע המוות אל העיר הירושימה שביפן ולקח עימו כשמונים אלף איש, ומחריב העולמות עוד ארבעים אלף, שלושה ימים אחר כך בנאגאסאקי.

הלוייתן המתפוצץ של אורגן

יש פתגם מפורסם שאומר כך: "אם יש לך פטיש ביד, כל בעיה נראית פתאום כמו מסמר." אני מאמין שהפתגם המקורי מתייחס, קרוב לוודאי, למדיניות החוץ של ארצות הברית, אבל כנראה שהאמת העמוקה שבו חילחלה גם אל מחלקת עבודות הכביש של מדינת אורגון. כחלק מהעבודה השגרתית שלהם, מהנדסי מחלקת עבודות הכביש משתמשים בחומרי נפץ כדי לסלק מכשולים שמפריעים לסלילת כביש חדש.

בשנת 1970 נתגלה על אחד החופים של אורגון לוויתן מת שנשטף על החוף. זה היה לוויתן מכובד מאוד- שמונה טון משקלו, 15 מטר אורכו, בסדר גודל של משאית פחות או יותר. את התמונה שלו תוכלו לראות בתיקיית 'הלוויתן המתפוצץ'. כשנתבקשו מהנדסי הכביש לסייע בסילוק הפגר מהחוף, הם שקלו את האפשרויות שעמדו בפניהם בכובד ראש. אי אפשר לקבור את המפלצת הזו- היא גדולה מדי. מצד שני, אף אחד לא התנדב לקחת סכין ולהתחיל לחתוך את הלוויתן לחלקים- זה לא בדיוק סושי, ואתם יכולים לדמיין לעצמכם את הריח שעלה מהפגר הנרקב. בשלב זה נזכרו המהנדסים שיש להם פטיש ביד או ליתר דיוק, חומר נפץ בכמות בלתי מוגבלת. למוח האנושי יש יכולת מדהימה לייצר אשליות אופטיות, אבל מהנדסי הכביש מתחו את היכולת הזו ממש עד הקצה כשהפכו את הלוויתן, בעיני רוחם, למסמר.

אף אחד לא ידע בוודאות כמה חומר נפץ נדרש כדי לפוצץ את הלוויתן. ההנחה הראשונית הייתה שטונה של TNT יעשו את העבודה. מה שקרה אחר כך הפך מאז לאגדת אינטרנט ידועה. הסיפור עבר מפה לאוזן במשך עשרים שנה עד שהגיע לאוזניו של דייב בארי. בארי הוא הומוריסט אמריקאי מפורסם, זוכה פרס פוליצר ובעל עשרות אלפי קוראים. הוא כתב טור על הסיפור של הלוויתן מאורגון, כתבה שהפכה מאז לקלאסיקה. שום דבר שאני אספר לכם כאן לא יהיה מוצלח יותר ממה שכתב דייב בארי, ולכן אני אחרוג ממינהגי הפעם ופשוט אקריא לכם את הטור של בארי, מילה במילה. אני מקווה שעורכי הדין של בארי לא יודעים עברית. הנה הכתבה:

"אני לחלוטין לא ממציא את זה. למעשה, יש לי את הכל מוקלט בוידיאו. הקלטת היא מתחנת טלוויזיה מקומית מאורגון ששלחה כתב לכסות את הניסיונות להיפטר מגופת לוויתן מת, חמישה עשר מטרים אורכו ושמונה טונות משקלו, שנשטף אל החוף. האחריות על המבצע הוטלה על מחלקת עבודות הכביש של אורגון, כנראה מתוקף ההנחה שכבישים ולוויתנים דומים מכיוון שהם דברים גדולים.

בכל אופן, מהנדסי הכבישים חשבו על רעיון- זיכרו, אני לא ממציא את זה- לפוצץ את הלוויתן בדינמיט. הכוונה הייתה שהלוויתן יתפוצץ לחתיכות קטנות, שאותן יאכלו אחר כך השחפים וזהו. סילוק לוויתן לפי הספר.

אז הם הרחיקו את הצופים לאחור, הצמידו דינמיט ללוייתן ופוצצו אותו. אני כנראה לא אשם באנדרסטייטמנט אם אומר שמה שהתרחש אחר כך, בקלטת, הוא המאורע הנפלא ביותר בכל ההיסטוריה של היקום. בהתחלה רואים את גופת הלוויתן נעלמת בעשן ולהבות אדירות. אחר כך שומעים את הקהל הצוהל צועק 'ייאיי!' ו-'ווויי'. ואז, לפתע, הטון בקהל משתנה. שומעים קול חדש, כמו 'ספלאט'. שומעים קול של אישה קורא "הנה באות חתיכות של…אלוהים אדירים!". משהו נמרח על עדשת המצלמה.

הכתב בקלטת מסביר: "ההומור שבכל הסיטואציה הפך לפתע לבריחה לצורך הישרדות, כשפיסות מעיים ענקיות החלו נופלות בכל מקום." חתיכה אחת נחתה על גג של מכונית חמש מאות מטרים משם, וריסקה אותה לחלוטין. על החוף נותרו כמה גושי לוויתן בגודל של קרוואנים קטנים. לא היה אף סימן לשחפים, שכנראה עשו רילוקשיין לברזיל לתמיד. בקלטת הזו יש לצפות בכובד ראש. כאן במכון לחקר חיות מתפוצצות אנחנו צופים בקלטת הרבה, בעיקר במסיבות. אבל עכשיו הוא לא הזמן לגיחוכים. זה הזמן ליצור קשר עם הח'ברה במחלקת עבודות הכביש של אורגון, ולשאול אותם (כשהם מסיימים לנקות את החופים) כמה חומר נפץ הם צריכים בשביל גבעת הקפיטול.

חדר הקבורה של משפחת צ'ייס

האי באראבדוס נחשב כאחת הפנינים של איזור הקריביים, ורבים מבקרים בו בזכות החופים הנהדרים והמפורסמים בעלי החול הלבן והמים הכחולים. אבל בעיר אוייסטינס, השוכנת על אחד מאותם חופים יפים, מסתתרת לה תעלומה מרתקת בת כמעט שלוש מאות.

כנסיית קרייסט צ'ארצ' הוקמה במאה ה-17 ומאז נבנתה מחדש כמה פעמים בעקבות שטפונות, הוריקאנים ועוד אסונות דומים. מצפון לכנסייה ניתן להבחין בקבוצת עצים קטנה, וביניהם במצבות של בית הקברות של הכנסיה. אחת מאותן המצבות היא למעשה מדרגות היורדות אל חדר קבורה תת קרקעי בתוך בית הקברות- זהו התצלום השמאלי ביותר. חדר הקבורה הזה, על אף שהוא שוכן בבית הקברות, עומד ריק כבר למעלה ממאה ושמונים שנה. אך לא תמיד היה זה המצב.

חדר הקבורה נבנה בשנת 1724, אבל הראשונה שניטמנה בו הייתה אישה בשם תומאסינה גודארד כמעט מאה שנים מאוחר יותר, בשנת 1807. זמן לא רב לאחר מכן נקנתה חלקת הקבר הזו שבידי משפחת צ'ייס, משפחה עשירה וחשובה שהדמות הדומיננטית בה, תומאס צ'ייס, היה אחד מהאנשים השנואים ביותר באי. הוא היה ידוע כאדם אכזר שהירבה להתעלל בעבדיו, וגם משפחתו סבלה לא מעט מהאופי הכעוס והלא נעים שלו.

בשנת 1808 הלכה לעולמה מארי אן, בתו התינוקת של תומאס צ'ייס. גופתה הוכנסה לתוך ארון קבורה מעץ, והונחה בתוך חדר הקבורה לצד ארון הקבורה שכבר היה בו מקודם. ארבע שנים מאוחר יותר חדר הקבורה נפתח שוב, הפעם כדי לקבל את ארונה של בתו השניה של תומאס צ'ייס, דורקאס. התרשים הימני מראה את שלושת הארונות מסודרים, זה לצד זה, בתוך חדר הקבורה.

חודש לאחר מכן, בשנת 1812, ניפטר תומאס צ'ייס עצמו. האבלים נתאספו סביב חדר הקבורה, הדלת נפתחה- אבל לעיניהם נתגלה מחזה מזעזע. מישהו חילל את ארונות הקבורה ופיזר אותם בכל רחבי החדר. ארונה של מארי התינוקת היה זרוק על הקיר, כך שראשה היה כלפי מטה. החשד נפל מייד על העבדים הכושים, שמין הסתם הייתה להם סיבה טובה להתנקם במעסיקם האכזר. אף אחד לא הודה במעשה ולא נמצא רמז לזהות הואנדליסטים. אנשי הכנסייה סידרו מחדש את ארונות הקבורה, הכניסו את ארונו של תומאס צ'ייס לצד ארונותיהן של בנותיו, וסגרו את דלת הכבדה- דלת עשוייה שיש מלא- בכניסה לחדר הקבורה.

חלפו שנתיים, ועוד נצר צעיר למשפחת צ'ייס הלך לעולמו. הפעם היה זה סמואל איימס, תינוק בן יומו. חדר הקבורה נפתח, ושוב נתגלה שמישהו זרע אנדרלמוסיה בתוך הקבר. כל הארונות, פרט לארונה של תומאסינה גודארד שנקברה ראשונה, היו זרוקים אחד על השני. זו כבר הייתה תעלומה משונה מאוד: מדוע המשיכו אוייביו של תומאס צ'ייס, אם היו כאלה בכלל, להתנקם בו בפעם השנייה גם אחרי מותו? זאת ועוד, הארון של תומאס היה ארון עשוי עופרת וכבד מאוד- נדרשו שמונה אנשים כדי להחזירו למקום. זו בבירור לא הייתה משימה של עבד כועס או אפילו שניים.

הארונות סודרו מחדש, דלת השיש הכבדה סגרה את הקבר, וחודש חלף לפני שנפתח שוב. הפעם הובאו לקבורה עצמותיו של בן אחר למשפחת צ'ייס שנקבר במקור בבית קברות מרוחק. בעקבות שני המקרים הקודמים כבר התאספו סקרנים לחזות בפתיחת חדר הקבורה. העבדים הכושים לא הסכימו להתקרב לבית הקברות: הם היו משוכנעים שיש רוח רעה, שד כלשהו, ששוכן במקום המקולל.

כשנפתח הקבר נתגלו שוב ארונות הקבורה בתוכו כשהם הפוכים ומבורדקים. הפעם גם ארונה של תומאסינה גודארד הועף ממקומו בעוצמה שריסקה אותו כמעט לחלוטין. אב הכנסייה החליט לסרוק את חדר הקבורה כדי לאתר פתחים סודיים או סדקים גדולים שיאפשרו למישהו לחדור לתוכו שלא דרך הכניסה הראשית הגלויה- אבל הקירות היו שלמים. הקברנים סידרו שוב את הארונות, סגרו את דלת השיש ואטמו אותה במלט.

שלוש שנים נוספות חלפו עד שהלכה לעולמה עוד בת משפחה, גברת תומאסינה קלארק. בשלב זה כבר היה לחדר הקבורה של משפחת צ'ייס מוניטין שהלך לפניו בכל האי, והמושל המקומי החליט להיות נוכח בעצמו בהלוויה. הקברנים שברו את המלט שאטם את דלת השיש, ושוב- הארונות בתוך החדר היו זרוקים לכל עבר, וסימנים על הקירות ועל הארונות רמזו שהם הושלכו ממקומם בעוצמה רבה.

המושל החליט לשים קץ לסיפור הזה אחת ולתמיד. בהנחייתו נבדק חדר הקבורה שוב לגילוי פתחים וסדקים. לאחר שסודרו הארונות במקומם, פיזרו הקברנים חול לבן עדין על הריצפה. הם החזירו את הדלת למקומה ואטמו אותה עם מלט. המושל נעץ את החותם הרישמי שלו על החומר הטרי, ועדים נוספים הטביעו אף הם סימנים אישיים על המלט המתייבש. עכשיו כל מה שנותר לעשות הוא לחכות שעוד מישהו ממשפחת צ'ייס ילך לעולמו…

כמעט שנה חלפה, והצ'ייסים סירבו למות. הסקרנות כירסמה בכל תושבי האי, ולבסוף המושל החליט שנמאס לו לחכות. הוא אסף כמה בנאים, קבוצת עבדים ועוד כמה מאות סקרנים מכל האיזור, וכולם ניגשו אל חלקת הקבר שבכנסייה השקטה. המושל בחן את המלט בכניסה ואת החותם שהיה שלם לחלוטין. הבנאים אישרו שהדלת לא זזה ממקומה מאז הקבורה הקודמת- ואז פתחו את הקבר.

כשהזיזו את דלת השיש שמעו החוקרים רעש עמום, ובתוך זמן קצר הבינו את מקורו: ארונה של אחת מבנות צ'ייס היה שעון על דלת הכניסה… חדר הקבורה היה במהפיכה גמורה, וכל הארונות הועפו ממקום למקום. המושל ואנשיו בחנו את החול הלבן והדק שפוזר בחדר, מחפשים את הסימנים המוכרים של כפות רגליים או סוליות נעליים- אבל לשווא. שום סימן לא נמצא על החול.

זה כבר היה יותר מדי. כל הארונות הוצאו מהחדר, וניטמנו במקומות אחרים ברחבי בית הקברות של הכנסיה. המושל ואנשיו סגרו את חדר הקבורה, הפעם סופית. איש לא הובא לקבורה במקום מאז 1820.

גברת הבבושקה ורצח קנדי

ישנם אירועים בהיסטוריה שהותירו חותם בליבן של אומות שלמות. רגעים בהיסטוריה שכמעט כל אחד שתשאל יכול לספר לך מה הוא עשה, איפה הוא היה ועם מי כששמע על המאורע החשוב הזה. איפה הייתם כשרבין נרצח? כל ישראלי זוכר. על איזה מסך טלוויזיה ראיתם בפעם הראשונה את מגדלי התאומים בוערים? אני אזכור את הפרטים האלה עד יומי האחרון, כנראה. רצח קנדי היה ארוע כזה עבור האומה האמריקאית. קנדי היה נשיא צעיר, יפה, אמיץ. הוא עמד איתן מול האיום הסובייטי בקובה. הוא נתן את ההשראה והדירבון שדחפו את חלליות אפולו אל הירח. הוא פלירטט (אולי) עם האישה הסקסית ביותר בעולם, מרילין מונרו. הוא היה התגשמותו של החלום האמריקאי. ואז רצחו אותו. טרגדיות מסדר גודל שכזה לא נשכחות מהר. כמו במקרה של רצח רבין, כמו בפיגוע של האחד עשרה בספטמבר, תיאוריות קונספירציה סביב הרצחו של קנדי צמחו כעשבים שוטים שאי אפשר להיפטר מהם בקלות.

רובנו, אני מניח, ראינו את סרט הוידיאו המפורסם שמנציח את רגע ההתנקשות בג'ון אף. קנדי. הסרט הזה, שבו נראה הנשיא נוסע במכוניתו הפתוחה יחד עם ג'קי אישתו, צולם בידי אברהם זאפרודר והוא מראה את הרגע שבו נפגע הנשיא מכדורי הרובה. זאפרודר צילם את הסרט מנקודה שנמצאת מערבית לכביש- הנקודה מסומנת על המסך. אחת מתאוריות הקונספירציה העיקשות ביותר מאז 1963, שנת הרצח, גורסת שהיה יותר מרוצח אחד. הגירסא הרשמית של חקירת הרצח טוענת שהרוצח, אוסוולד, ירה מחלון הבניין מצפון לכביש, אבל יש מי שטוענים שהפצעים שספג הנשיא לא תואמים זווית ירי כזו ושהיה מתנקש נוסף שהתחבא בגבעה המיוערת לממערב לכביש- זאת אומרת, פחות או יותר מאחורי זאפרודר. לכן לא ניתן לאשר או להפריך את הרעיון הזה לפי הסרט שלו.

אבל ייתכן וישנו סרט, או תמונות סטילס, שיאפשרו לחקור את הטענה הזו לעומק. בסרטו של זאפרודר ניתן להבחין בבירור באישה שעומדת בצד הכביש, ממזרח למכונית הנוסעת. האישה לובשת מעיל ארוך, אוחזת בידיה מצלמה או מסרטה שמסתירים את פניה, וראשה עטוף במטפחת בסגנון שאנחנו בדרך כלל רואים מצויר על בובות הבבושקה הרוסיות. התמונה מצד ימין מראה את האישה כשגבה למצלמה.

שימו לב למיקומה של גברת הבבושקה, המסומן על הדשא. היא עומדת בצמוד לכביש, ממש ממול לזאפרודר. היא מצלמת את מכוניתו הנשיא כשהיא עוברת מולה, והיא מצלמת גם את הרקע- את הגבעה המיוערת. הסירטון או התמונות שצילמה גברת הבבושקה עשויים להיות עדות מפתח שיכולה להשקיט את תאוריות הקונספירציה למיניהן- או, השם ישמור, להראות בבירור קנה שני של רובה מבצבץ מבין השיחים. זו יכולה להיות רעידת אדמה היסטורית בקנה מידה בלתי ניתפס.

אבל אף אחד לא יודע מי היא גברת הבבושקה. מייד לאחר הרצח האישה המיסתורית הזו נבלעת בתוך הקהל- ונעלמת לתמיד. האף. בי. איי מפרסם מודעות בתקשורת, מבקש, מתחנן שגברת הבבושקה תיצור עימו קשר ותאפשר להם לבחון את התמונות שצילמה- אבל לשווא. היא לא מתקשרת ולא מופיעה באף תחנת משטרה. כל מה שאנחנו יודעים עליה הוא שהיא נראית כבת שלושים פלוס ושחורת שיער. העובדה שגברת הבבושקה לא יצרה קשר עם אף גורם מאז הרצח היא מאוד מאוד בלתי שיגרתית: כל מי שהיה לצד הכביש ברגע ההתנקשות התנדב לספר למשטרה מה הוא ראה. העיתונאים היו צמאים לכל פיסת מידע וראיינו את כולם, את כל מי שהסכים לדבר. מי שהייתה לו מצלמה ביד באותה השנייה היה, פוטנציאלית לפחות, אדם עשיר מאוד- זאפרודר מכר את הסרט שלו למגזין 'לייף' תמורת סכום שווה ערך למיליון דולרים של ימינו. דמיינו לעצמכם כמה שווה הסירטון או איזה מחיר יכולה גברת הבבושקה לבקש תמורת כל תמונה מהתמונות שהיא צילמה, מהמקום והזווית בו עמדה!

אבל אין גברת, ואין בבוקשה. בשנת 1970 צצה אישה בשם בוורלי אוליבר וטענה שהיא גברת הבבושקה. אבל סיפורה של בוורלי אוליבר אינו אמין וזרוע באי-דיוקים: למשל, המצלמה שלדבריה החזיקה ביד הייתה מדגם שעדיין לא יוצר בזמן הרצח. היא סיפרה שנעמדה מאחורי אב ובנו- אבל השניים העידו שהם הגיעו למקומם ממש ברגע האחרון לפני הרצח, כך שלא סביר שגברת הבבוקשה הספיקה לרוץ ולעמוד מאחורי גבם. לבוורלי גם לא היו תמונות מהרצח: היא טענה שסוכן של האף.בי.איי החרים ולקח אותם אליו.

ברור שהיעדרה של גברת הבבושקה רק העצים את תאוריות הקונספירציה. מדוע היא לא מסגירה את עצמה? האם ייתכן והיא חלק ממזימת ההתנקשות? בתמונות שנלקחו שניות לאחר הרצח נראים כל האנשים כשהם שפופים על הריצפה, מנסים להסתתר משריקות הכדורים- אבל גברת הבבושקה עומדת איתנה על שתי רגליה, וממשיכה לצלם! האם ידעה בוודאות שהיא לא תיפגע?… ייתכן ולעולם לא נדע.

המיסתורין של קרול א. דירינג

בשלושים ואחת לינואר, שנת 1921, בשעה שמונה ושלושים בבוקר, הבחינו אנשי צוות המגדלור של כף האטראס, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית, בספינת מפרש גדולה שהייתה נעוצה בין הסלעים באיזור שכונה 'שרטוני היהלום'. שמה של הספינה היה 'קרול אי. דירינג'. ליחצו על תיקית 'קרול אי. דירינג'. שרטוני היהלום- המסומנים במפת הלווין- הם איזור מסוכן מאוד לניווט, וספינות רבות מצאו בו את סופן. צוות המגדלור הזעיק את משפר החופים לעזרה, אך חלפו מספר ימים עד שמזג האוויר ההפכפך של האוקיינוס האטלנטי איפשר לאנשי ההצלה לעלות על הספינה.

אנשי משמר החופים סרקו את המסדרונות והחדרים, אבל הצוות נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. כל ציוד הניווט וחפציהם האישיים של המלחים נעלמו אף הם. גם הפריט החשוב ביותר- יומן הספינה, המחברת בה מתועד כל אירוע שהתרחש במהלך ההפלגה- לא נמצא באף מגירה. אנשי משמר החופים גירדו בראשם בתימהון. העובדה שציוד אישי נאסף באופן יסודי לימדה שנטישת הספינה- אם אכן זו הייתה סיבת ההעלמות- לא נעשתה בחופזה. אבל מזג האוויר בימים שקדמו לעלייתה של הקרול אי. דירינג על שרטוני היהלום היה סביר בהחלט, והספינה הייתה שלמה ותקינה. לצוות ההצלה לא נותר אלא להטביע את הספינה כדי למנוע ממנה לסכן ספינות אחרות.

חקירת הרשויות העלתה שספינת המפרש קרול אי. דירינג עזבה את וירג'יניה שבארצות הברית באוגוסט של 1920, כארבעה חודשים לפני עלייתה על שרטוני היהלום. עד לאותה הפלגה הרת גורל שום דבר יוצא דופן לא אירע על הדירינג שכבר הפליגה על הימים מזה שנתיים- אבל ההפלגה הזו הייתה שונה כבר מראשיתה.

רב החובל של הספינה היה ויליאם מריט, והקצין הראשון שלו היה בנו. צוות הספינה היה סקנדינבי כולו, ורוב הימאים היו דנים. זמן לא רב לאחר שעזבו את הנמל, חלה לפתע רב החובל והספינה נאלצה לעצור בנמל אחר באופן בלתי מתוכנן. מחלתו של רב החובל מריט הייתה קשה מאוד, והוא לא יכל עוד לפקד על הספינה. בנו, הקצין הראשון, עזב את הספינה יחד עימו כדי לטפל באביו החולה. בבת אחת איבדה הדירינג את שני הקצינים הבכירים ביותר שלה.

חברת הספנות שכרה את שירותיו של קברניט ותיק ועתיר ניסיון בשם וויליס וורמל, ימאי מצוין לפי כל הדיעות. וורמל הסכים לקחת את הדירינג אל יעדה- ריו ד'ה זנרו שבברזיל- ובחזרה, ולצורך העניין חיפש בקדחנות קצין ראשון. מי שנבחר לתפקיד בחופזה- שכן ההפלגה כבר התעכבה ארוכות והספינה הפסידה כסף- היה אחד צ'ארלס מקלין. וורמל ומקלין אירגנו את צוות הספינה בזריזות, ויצאו להפלגה.

ההפלגה לברזיל חלפה ללא תקלות מיוחדות, אבל כשעגנה הספינה בריו פגש קפטין וורמל חבר ותיק, אף הוא רב חובל של ספינת סוחר. השניים החליפו חוויות, וורמל סיפר לחברו שהוא מאוד לא מרוצה מהצוות שלו ובמיוחד מהקצין הראשון, מקלין, שהיה לדעתו חסר תועלת ועושה צרות מקצועי. היחיד שזכה לשבחים היה הצי'ף אינגיניר הרברט בייטס. שני החברים נפרדו לשלום, והדירינג עזבה את ריו דה ג'נרו בדרכה חזרה לארצות הברית.

בדרך עצרה הספינה בברבדוס לצורך אספקה. כאילו כדי לאשש את תלונותיו של רב החובל, הקצין הראשון מקלין נעצר על ידי השלטונות המקומיים והושלך לכלא באשמת שיכרות. וורמל הצליח לשחרר אותו, אבל מסיבה בלתי ידועה השניים נכנסו לעימות קולני- ומקלין איים על חייו של רב החובל. על אף הויכוח הזה הספינה עזבה את הנמל בדרכה חזרה אל ארצות הברית.

בעשרים ותשעה בינואר, יומיים לפני שנמצאה נטושה, חלפה הקרול אי. דירינג על פני כף התצפית, כשמונים מיילים ימיים מדרום לשרטוני היהלומים: הקישור בעל אותו השם יוביל אתכם אל איזור זה. מול כף התצפית עגנה ספינת מגדלור- ספינה נייחת שכל תפקידה לסמן לכלי השייט החולפים את האיזורים הבטוחים להפלגה. על ספינת המגדלור היה אדם אחד שתיחזק את המערכות וניהל רישום מסודר של כל הספינות שחולפות באיזור. כשהדירינג התקרבה לספינת המיגדלור קרא בקול אחד מאנשיה לאיש התחזוקה של המיגדלור, וצעק לו שהעוגן של הספינה אבד ושבבקשה יודיע זאת לחברת הספנות. איש התחזוקה סיפר, מאוחר יותר, שהבחין בדבר מוזר בהתנהגותם של אנשי צוות הקרול אי. דירינג: כשחלפה הספינה על פניו הוא ראה מלחים רבים מסתובבים ב 'quarterdeck', איזור בסיפון העליון של הספינה שבדרך כלל הכניסה אליו הייתה מותרת אך ורק לקציני הספינה. התמונה לצד כיף המגדלור היא תמונה של הקרול אי. דירינג שצילם האיש שעל ספינת המיגדלור.

ציוד הקשר של ספינת המגדלור היה מקולקל, ושומר המיגדלור חיכה לספינה אחרת עם מכשירי קשר תקינים שתחלוף לידו כדי להעביר לה את המסר של הדירינג. ספינת קיטור התקרבה אליו זמן קצר לאחר שהדירינג עזבה, והוא צפר אליה כדי למשוך את תשומת ליבה. אבל באופן מפתיע ובניגוד לכל כללי השייט המקובלים, ספינת הקיטור התעלמה ממנו והמשיכה צפונה, לאותו הכיוון אליו הפליגה הדירינג. שומר המיגדלור צפה בה במישקפתו, אבל לא הבחין בשם על דופן הספינה- שוב, עובדה חריגה מאוד בעולם הספנות. יומיים לאחר מכן, כאמור, נמצא הקרול אי. דירינג כשהיא נטושה ותקועה על שרטון. החוקרים התלבטו בין שתי פתרונות אפשריים לתעלומה הזו, ולכל פיתרון היו את העדויות שתמכו בו.

חקירת הרשויות העלתה שלא פחות מתשע ספינות נעלמו באופן מסתורי באזור שרטוני היהלום בתקופה האחרונה. עובדה זו, יחד עם ספינת הקיטור המסתורית שחלפה על פני כף התצפית מייד בעקבותיה של הדירינג, חיזקה את ההשערה שייתכן שפיראטים מעורבים בעניין.

באפריל של אותה השנה גילה אדם בשם כריסטופר גריי בקבוק שנסחף אל החוף לא רחוק משרטוני היהלום, ובתוכו פתק. "דירינג נלכדה על ידי ספינה מהירה," נכתב בפתק בכתב יד, "לוקחים הכל, כובלים את אנשי הצוות באזיקים. כולם מתחבאים בספינה, אין לאיפה לברוח." החוקרים היו בטוחים שבידיהם עדות חזקה מאין כמותה לפיראטיות. הבקבוק שבתוכו נמצא הפתק יוצר בריו דה ג'נרו, שם כזכור עגנה הדירינג. אפילו כתב היד שעל הפתק היה דומה מאוד לכתב ידו הצ'יף אינגיניר של הספינה, הבחור שרב חובל וורמל חשב שהוא אדם מוכשר ואחראי.

אבל עדיין היו כמה שאלות שנותרו ללא מענה. כשסיירו אנשי משמר החופים בתוך הדירינג, לאחר שגילו אותה תקועה על השירטון, הם הבחינו בסימנים שהראו שבחדר הקפטיין גרו שלושה אנשים- עובדה לא שיגרתית לכל הפחות. זאת ועוד, על מפה שהייתה תלויה בחדר היה מסומן נתיב ההפלגה יום אחר יום, מריו דה ז'נרו ועד שרטוני היהלום. לכל אורך הדרך היה זה כתב ידו של רב החובל וורמל שסימן את הנתיב, אבל שמונה ימים לפני היום הגורלי התחלף פתאום כתב היד של מסמן המפה. זה כבר לא היה רב החובל. היו גם לגבי ההפלגה עצמה היו תהיות רבות: המרחק בין כף התצפית וספינת המיגדלור לבין שרטוני היהלום הוא כשמונים מילים ימיים בלבד, ועם זאת נדרשו למפרשית יומיים לעבור אותו, זמן ארוך מאוד. מה יכולה להיות הסיבה להפלגה האיטית?

השאלות הללו לא הניחו לחוקרים, שהמשיכו לנסות ולרדת לעומקו של העניין. הרמז הראשון לכך שאולי פיראטיות היא לא הפיתרון לתעלומה של הדירינג הגיע כשבחנו את רישומי מזג האוויר בתקופה המדוברת. הסתבר שבאותה השנה השתולל באוקיינוס האטלנטי ההוריקן הגדול ביותר בעשרים ושתיים השנים האחרונות, ושרוב הספינות שנעלמו הפליגו היישר אל מלתעותיו. סביר להניח שגלי הים לקחו אליהם את הספינות האבודות, ולא פיראטים. רק המכתב בבקבוק שמצא כריסטופר גריי היה העדות התומכת הממשית בתאוריית הפיראטיות. גם התמיכה הזו לא החזיקה מעמד זמן רב: באוגוסט סיפר גריי למכר שהוא זייף את הפתק כדי לזכות במשרה שחשק בה. לרוע מזלו, המכר היה סוכן חשאי של המשטרה. גריי ניסה לברוח אבל נתפס זמן לא רב מאוחר יותר.

נותרה, אם כן, עוד אפשרות ברורה אחת: מרד. אנשי הצוות שהסתובבו באיזור שהיה מותר רק לקצינים, שלושת האנשים שהתגוררו בחדר הקפטיין, כתב היד השונה על המפה…הויכוח בין וורמל לסגנו המפוקפק. העדויות הנסיבתיות היו חזקות מאוד. אבל השנים חלפו, ואף אחד מאנשי הצוות לא נתגלה. האמריקאים חיפשו בכל הגלובוס אנשים בעלי שם או תיאור שהיה דומה למישהו מהימאים של הדירינג, ובעיקר אחר צ'רלי מקלין, הקצין הראשון שהיה החשוד העיקרי במרד- אך ללא הועיל. חודש אחד לאחר נטישתה של הדירינג פסע אדם כלשהו אל משרדי רשות הספנות של פורטלנד, ביקש להוציא תעודת ימאי, והזדהה בשם סיריל מקלין. הוא נתן כתובת מגורים מזויפת, ונעלם לתמיד. האם היה זה הסגן המורד? למעלה משמונים שנים חלפו, והתעלומה של הדירינג לא קרובה יותר לפיתרונה מאשר ביום בו עלתה הספינה על שירטון.

[עושים היסטוריה] 26: אדם נחש- על רעלים ומרעילים בהיסטוריה.

הפודקאסט עושים היסטוריה
הפרק הפעם עוסק באחד הדפים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית: ההרעלות.
– כיצד הצליח מיתרידיטאס מלך פונטוסלפתח עמידות לרעלים, ומדוע הצטער על כך ביומו האחרון?
– האם התמוטטה האימפריה הרומית הגדולה בעקבות הרעלת עופרת המונית?
– מי היה האפיפיור המושחת ביותר בהיסטוריה של הותיקן (אכן, החלטה לא קלה. המון מועמדים.) וכיצד הופנה הנשק הסודי שלו כנגדו?
– האם ביטוח חיים הוא תמיד הפוליסה הנכונה?…
תודה לויקטור בן עזרא שסייע לי בהכנת התוכנית.
האזנה נעימה!
רן

אדם נחש: על מרעילים ורעלים בהיסטוריה

כתב: רן לוי

מאה השנים שקדמו להולדתו של ישו הנוצרי היו שנים טובות לרפובליקה הרומית. למעשה, בתקופה זו הפכה הרפובליקה הרומית ל'אימפריה הרומית', תחת הנהגם של הקיסרים יוליוס ואוגוסטוס. מאה השנים הללו היו, מאידך, שנים קשות למי שהיו שכניהם ויריביהם של הרומאים.

אחד מאותם יריבים- מיתרידאטס השישי, הידוע גם כמיתרידאסטס הגדול- הטביע את חותמו בדברי ימי ההיסטוריה כמי כשהתמודד בגבורה נגד הגנרלים הגדולים של האימפריה והליגיונות הרומאים האימתניים שלהם. מיתרידאטס שלט בממלכת פונטוס, צפון תורכיה של ימינו, וניהל קרבות מרים נגד הרומים- חלקם מוצלחים למדי. בשלב מסוים הצליח מיתרידאטס הגדול לכבוש חלקים גדולים מיוון, בהם את העיר אתונה.
למרות הצלחותיו, מיתרידאטס חי בחשש גדול לחייו. אולי בצדק: הפוליטיקה בממלכה הפונטית הייתה קשה ואכזרית- אפילו אימו של מיתרידאטס, בניסיונה להשתלט על הממלכה בעקבות מותו של אביו, חיסלה בעצמה חלק מבניה שהיו מועמדים לרשת את השלטון. האגדות מספרות שמיתרידאטס ישן כשבחדרו סוס, שור וצבי- כדי שאלו יזהירו אותו בקולות רמים אם מישהו יכנס לחדר כדי לחסל אותו בשנתו.

הרעלה הייתה כבר אז, לפני למעלה מאלפיים שנה, שיטה מקובלת לרצח והוצאה להורג: סוקרטס, הפילוסוף היווני המפורסם, הוצא להורג באמצעות שתיית כוס תרעלה. יש הוכחות ברורות לכך שאפילו הציידים הפרה-היסטוריים הכירו והשתמשו ברעלים במהלך הצייד. רעל, או ארס, הוא כלי נשק טבעי שפיתחו לעצמם אין ספור בעלי חיים וצמחים סביבנו, והציידים הראשונים ודאי לא יכלו להתעלם מיעילותו: מנחשים ועכבישים ארסיים ועד עקיצות הדבורה והסירפד, רעלים היו תמיד חלק טבעי מהעולם שסביבנו. בני האדם למדו מהר מאוד לפחד מרעל ובעלי חיים ארסיים, לא פחות ואולי יותר מאשר טורפים גדולים. אחד מהפחדים האנושיים בסיסיים ביותר הוא הפחד מהכשת נחש, אימה שבאה לידי ביטוי בסיפורים מיתולוגיים כמו הגירוש מגן עדן. אפשר להעלות כמה סיבות אפשריות לפחד העמוק מפני ארס ורעל: אולי זו העובדה שמוות בעקבות נשיכת נחש ארסי הוא מוות ארוך ומייסר, או אולי העובדה שהרעל מעניק יתרון מפתיע לבעלי חיים קטנים, חרקים למשל, שהאדם ראה את עצמו מאז ומתמיד כעליון להם ב'משחק החיים' הגדול.

ככלי רצח בין בני אדם לבין עצמם, לרעל יש יתרונות ברורים על פני השיטות האחרות. הרעלה היא רצח שקט ופעולתה נמשכת זמן רב: כשהקורבן מתחיל לחוש בהשפעת הרעל, הרוצח עשוי להיות קילומטרים רבים מהמקום. בניגוד להתנקשות באמצעות סכינים, חרבות, אקדחים וכלי נשק אחרים, כל אחד- וכל אחת- יכולים לטפטף כמה טיפות לתוך כוס משקה או סיר הבישול.

מיתרידאטס מלך פונטוס ידע היטב שהרעלה היא הסכנה הגדולה ביותר שמציבים בפניו יריביו הפוליטיים. הוא החליט לעשות מעשה: לחקור את הרעלים השונים ולמצוא להם נוגדים. בכך הפך מיתרידאטס לראשון שביצע מחקר אמיתי בתחום הטוקסיקולוגיה, תורת הרעלים. מתוקף מעמדו כשליט, מיתרידאטס יכול היה להורות על הוצאות להורג של פושעים באמצעות רעלים, וכך בחן את השפעתם של מאות רעלים שונים ואת התרופות להם. השיטה שלו להגן על עצמו מפני הרעלה הייתה לחשוף את עצמו לרעלים במינונים נמוכים לאורך זמן: הוא הרעיל את עצמו בכמויות זעירות בכל יום, ובכך פיתח גופו עמידות אגדתית לתחום רחב של רעלים.

מיתרידאסט הצליח, כך מספרים המיתוסים, למצוא תרופה שהייתה מסוגלת לסתור את השפעתם של כל הרעלים המוכרים לאדם. התרופה הזו כונתה 'מיתרידאט', על שמו, והייתה תערובת מסובכת של עשרות מרכיבים בכמויות שונות- החל משום, דרך קינמון ועוד חומרים ותמציות טבעיות אקזוטיות רבות.
כשנוצח לבסוף מיתרידאטס בשדה הקרב על ידי הגנרל הרומאי פומפיי הגדול, הוא ניסה להתאבד כדי שלא ליפול בשבי. הוא ושני בנותיו בלעו רעל קטלני. קטלני לבנות, כך מסתבר, אבל לא עבור מיתרידאטס: העמידות שפיתח לרעלים הוכיחה את עצמה, והוא לא הצליח למות. לבסוף נאלץ לבקש מאחד מקציניו שיהרוג אותו בדקירת חרב.

הגנרל פומפי לקח עימו את הנוסחא למיתרידאט הפלאי בחזרה לרומא. הנוסחא תורגמה ללטינית והועברה מדור לדור במשך אלף ותשע מאות שנים, עם שינויים ותוספות לאורך השנים. אין לדעת אם המיתרידאט המקורי של מיתרידאטס היה באמת יעיל כפי שמספרות האגדות, אבל הגרסאות של הנוסחא ששרדו את שיני הזמן הן כנראה לא יותר מאשר אוסף של שאיפות ותקוות שיעילותן כתרופה אמיתית מפוקפקת למדי.

אפשר בהחלט להבין מהיכן נבעה הכמיהה לתרופה המיתולוגית הזו. הרעלה הייתה איום תמידי ומוחשי על בני האצולה והמעמד השליט לכל אורך ההיסטוריה, ושליטים רבים העסיקו טועמים- 'קנריות אנושיות'- שהיו אמורים למות כדי להזהיר את מעסיקם. הרומאים עשו שימוש נרחב בהרעלות במלחמות הירושה שלהם. אחד הסיפורים המפורסמים ביותר הוא זה של הקיסר קלאודיוס, שהורעל קרוב לוודאי על ידי אגריפינה אישתו. העובדות בסיפור על קלאודיוס מטושטשות מאוד כשמביטים בהן דרך חלונות הזכוכית השרוטים של ההיסטוריה, אבל הדיעה הרווחת היא שהקיסר קיבל את הרעל שלו בארוחת ערב, או אולי באמצעות דקירת נוצה מורעלת שהוחדרה לגרונו כדי 'לעזור לו', כביכול, להקיא מנה קודמת של רעל שספג.

כאן המקום להזכיר תאוריה מעניינת ביותר, תאוריה שיש עליה חילוקי דיעות רבים בין ההיסטוריונים, שלפיה אחת מהסיבות לנפילתה של האימפריה הרומית הייתה הרעלת עופרת. רבים מצינורות המים ששימשו את הרומאים היו עשויים עופרת, שטמפרטורת ההתכה הנמוכה שלה הפכה אותה לנוחה לעיבוד לצורת גלי. ייתכן שהרומאים צרכו כמויות גדולות של עופרת דרך מי השתייה שלהם. התסמינים של הרעלת עופרת הם קוגניטיביים בעיקרם: מירידה בכישורים המנטליים ועד היפראקטיביות ודעיכה של החשק המיני. התומכים בהשערה זו מציינים את ההתנהגותם המוטרפת של חלק מהקיסרים הרומים כעדות תומכת בהרעלה זו, כמו גם הירידה בשיעור הפוריות של תושבי רומא. המתנגדים להשערה הזו מעלים את הטענה שהסידן במים הצטבר על דפנות הצינורות ומנע מגע ישיר של הנוזל עם העופרת, ושאת התנהגותם של הרומאים אפשר להסביר באלכוהוליזם ושיכרון כוח סטנדרטי.

ארסן ומשפחת בורג'ה

במאה השמינית לספירה חלה התפתחות דרמטית בעולם הרעלים כשאלכימאי ערבי גילה שיטה להפוך את היסוד ארסן לתרכובת נוזלית שקופה, חסרת טעם ונטולת ריח. ארסן הוא אחד מהרעלים החזקים ביותר שידועים לאדם, ועיקר הנזק שלו נובע מפגיעה במולקולה חיונית בשם ATP. ה-ATP  הוא הדרך שבה אנרגיה מועברת ממקום למקום בתוך התא- מעין 'מטבע אנרגיה' שעובר מיד ליד בתוך התא החי. אנזימים מיוחדים בתא הופכים את האנרגיה המתקבלת מהמזון ל-ATP, ואז המולקולה הגדולה הזו נעה בתוך התא עד שגופים אחרים מפרקים אותה לחלקים קטנים יותר ומשחררים את האנרגיה האצורה בה. ארסן מפריע לתהליך הזה: הוא משתק את האנזימים שיוצרים את ה-ATP וכך ממית את התא המורעב לאנרגיה. ה-ATP הוא תהליך שמתרחש בכל הגוף כל הזמן, ולכן הארסן הוא הרעל קטלני כל כך: מספר גדול מאוד של תאים נפגעים בבת אחת, דבר הגורם לכשל רב מערכתי בכל הגוף.
מי שתמיסת ארסן עורבבה בתוך המשקה שלו חש בדרך כלל כאבי ראש קלים שהלכו והתגברו, ואז כאבי בטן חזקים, הקאה ועוד תסמינים שהלכו והפכו נוראיים יותר ויותר- עד הסתיימו במותו הכמעט ודאי של הקורבן. השילוב של רעל בלתי ניתן לגילוי, יחד עם העובדה שהרעלת ארסן יצרה תסמינים שדומים למחלת הכולרה הנפוצה- הפכו את הארסן לכלי רצח מושלם. השימוש בו היה כל כך נפוץ עד שהפך למיני-מגיפה בפני עצמו, ותרכובת הארסן זכתה לשם 'אבקת הירושה'. הציבור היה מפוחד עד אימה מהרעלה, ואנשי עסקים זריזים ניצלו את החשש הזה כדי למכור 'קמיעות נגד הרעלות'.

מי שהפכו את ההרעלה לכלי פוליטי בעל עוצמה אדירה היו בני משפחת בורג'ה האיטלקית במאות החמש עשרה והשש-עשרה. השימוש של הבורג'אים ברעל היה כל כך מאסיבי ויעיל עד שהביטוי 'לשתות מהכוס של בורג'ה' משמעו עד היום 'מוות מהיר ופתאומי'. פתגם אחר, קרוב לוודאי מוגזם אבל ללא ספק משקף את המוניטין של המשפחה הזו, אומר ש'איש באיטליה לא יכול לומר "אתמול סעדתי עם הבורג'אים"'. ההיסטוריונים רואים במשפחת בורג'ה את 'משפחת הפשע הראשונה בהיסטוריה', ושתי הדמויות שבלטו במיוחד במשפחה היו רודריגו בורג'ה- הוא האפיפיור אלכסנדר השישי- ובנו צ'זארה.

אלכסנדר השישי היה אולי האפיפיור המושחת ביותר בכל דברי ימי הכנסיה הקתולית, הישג לא מבוטל למי שקצת מכיר את ההיסטוריה הפוליטית של הותיקן. הוא היה ידוע באורגיות הגדולות שאירגן, בהימורי הקלפים ובשוחד שנתן לקרדינלים האחרים כדי להתיישב על כיסא האפיפיורות. הנפוטיזם שלו, הפרוטקציות שסידר לבני משפחתו, מדהימות ממש. בנו צ'זארה מונה לכומר בגיל שש, לבישוף בגיל חמש עשרה, לארכיבישוף בגיל שש עשרה ולקרדינל- המשרה הרמה ביותר בכנסייה פרט לאפיפיור- בגיל הבשל והבוגר של שבע עשרה שנים.

לאלכסנדר השישי ולבנו צ'זארה- שדרך אגב, התפטר מתפקיד הקרדינל כדי לגייס צבא שנועד לכבוש את כל איטליה-  הייתה שיטה מעניינת לנכס לעצמם את עושרם של אנשים אחרים. הם פיתחו רעל חזק ביותר שכונה 'קאנטארלה'. הקאנטארלה היה תוצאה של מספר שנות ניסויים שביצעו האב ובנו על בעלי חיים ואסירים אנושיים, שגופותיהם הושלכו לאחר מעשה לנהר הטיבר דרך מחילות סודיות באחוזותיו של אלכסנדר. הנוסחא ליצירת הקאנטארלה אבדה לנו, אבל מתיאורי מותם של הקורבנות עולה שקרוב לוודאי שארסן היה מרכיב חשוב ברעל הזה: הקאות, העור שקיבל גוון כהה, קצף מהפה ועוד.

אלכסנדר ובנו נהגו להרעיל את בני האצולה העשירים ברומא, ואז להחרים לעצמם את האוצרות מתוקף צו אפיפיורי. אחד הסיפורים המעניינים ביותר הוא על הקרדינל אורסיני, שהחביא את אוצרותיו מכיוון שניחש את כוונותיו של האפיפיור. אלכסנדר הרעיל אותו במנה קטנה יחסית של הקאנטארלה, מתוך תקווה שמישהו מקרוביו של הקרדינל החולה יבקש מהאפיפיור לחוס על חייו ובתמורה יגלה לו איפה מוטמן הכסף. אף קרוב משפחה לא הגיע, ולבסוף האפיפיור שלח כוס מלאה ביין מורעל לקרדינל אורסיני עם הנחייה ברורה לשתות את תוכנה בתוך שעתיים. שעתיים חלפו, אבל הקרדינל סירב לשתות את הרעל. האפיפיור הזועם שלח אליו את אחד מאנשיו, טיפוס מפוקפק שהיה ידוע כחונק מוכשר ביותר. אורסיני הבין את הרמז ושתה את הרעל.

באוגוסט 1503 תיכננו אלכסנדר השישי וצ'זארה את הרעלתו של הקרדינל אדריאנו דה קורנטו בשיטה הרגילה של 'השבחת היין' המוגש לשולחן בכמה טיפות מהקאנטארלה שלהם. אבל משהו השתבש. מייד בתום הארוחה התמוטטו האפיפיור ובנו, מקיאים את נשמתם ופיותיהם מקציפים: נשק יום הדין שלהם הופנה נגדם. צ'זארה היה צעיר והצליח לשרוד את ההרעלה בקושי, אבל האפיפיור כבר היה קשיש וחלש. התיאורים על מותו של אלכסנדר השישי קשים מנשוא, ועדים שתיארו את גופתו לאחר שנפח את נשמתו המיוסרת סיפרו שמעולם לא חזו במראה כל כך מבחיל. הפנים של האפיפיור היו שחורים לגמרי, העור התקלף ממנו והבשר הדיף צחנת גפרית איומה. אף אחד ברומא לא הצטער על לכתו של אחד מהגרועים שבמושחתים.

לארסן היו גם שימושים אחרים, קצת יותר מוסריים, למשל בתעשיית הצבע והפיגמנטים. הוא לא איבד מאומה מרעילותו גם בשימושיו האחרים וההיסטוריונים יודעים היום שהיכן שיש טירוף או תופעות מנטליות חריגות- כדאי גם לבדוק אם ארסן לא היה נוכח באיזור. יש מי שמשערים שהשיגעון המפורסם של ואן-גוך, כמו גם העיוורון של מונה, הוא תוצאה של חשיפה לארסן בצבע ירוק-איזמרד בו השתמשו בציורים שלהם. ייתכן ומותו של נפוליאון בונפרטה בבית הכלא באי סנט הלנה ניגרם כתוצאה מארסן שהשתחרר מהצבע שעל קירות הכלא. הדרך הכמעט יחידה לאמת חשדות של הרעלת ארסן היא באמצעות בדיקות כימיות של שערות הקורבן, שכן הארסן מתחבר לזקיקי השיער הצומח. שיערו של נפוליאון, למשל, הכיל ארסן בכמות גדולה פי שלוש עשרה מהמקובל, אם כי יש מי שטוענים שעשרים השנים שבהם נחה גופתו בקבר באי הפכו את הבדיקה הזו ללא-אמינה, מכיוון שגם האדמה הייתה עשירה בארסן.

יחד עם ההתקדמות הטכנולוגית בפיתוח רעלים חדשים ותרכובות יעילות יותר, החלו מדענים ורופאים לנסות ולמצוא נוגדים לרעלים ולפתח שיטות לגילוי שרידי רעל בגוף לאחר המוות. זו לא הייתה משימה פשוטה. פאראסלוס, אלכימאי ורופא בן המאה השש-עשרה ומי שנחשב לאבי הטוקסיקולוגיה המודרנית, אמר ש"כל הדברים הם רעל, ואין שום דבר שאין בו רעל. רק המינון הוא זה שהופך דבר מה לרעל." אפילו מים, אם שותים אותם בכמויות גדולות, עלולים להיות רעילים.

גילוי רעלים

הצורך בשיטות לזיהוי הרעלה הפך לדחוף ביותר בתקופה הויקטוריאנית, המאה התשע עשרה, עם עליית הפופלאריות של ביטוח החיים. ביטוח חיים הוא מניע כלכלי נפלא לרצח- הוא שם פרס על ראשו של כל אחד כמעט. כל מה שנדרש מהיורש הפוטנציאלי של כספי הביטוח הוא מוות פתאומי ובלתי מוסבר של המבוטח, והרעלה היא השיטה המושלמת לרצח מטעמי ביטוח. הרעלה באמצעות ארסן הייתה קוסמת במיוחד לנשים שרצו להיפטר מבעליהן: ארסן שימש גם כאמצעי להדברת מזיקים, וניתן היה לקנות אותו באופן חוקי בבתי מרקחת. זאת ועוד, היו נשים שבלעו כמויות זעירות של ארסן מכיוון שבמינון נמוך הארסן היה גורם לחיוורון בפנים, דבר שהעיד על האישה שהיא משכבת האצולה מכיוון שלא עבדה עבודת כפיים ולכן לא נחשפה לשמש. אישה שקנתה ארסן בבית מרקחת לא הייתה חשודה באופן מיידי בתכנון רצח.

מדליין סמית בת העשרים ושתיים באה ממשפחה אמידה ומכובדת בגלאזגו שבסקוטלנד. בשנת 1855 פגשה את אמיל לאנג'ליאר, בן מהגרים עני, והשניים התאהבו. הם ניהלו רומן חשאי ביודעם שמשפחתה של מדליין לעולם לא תקבל את בן המעמד הנחות לשורותיהם. שני הנאהבים החליפו ביניהם מכתבי אהבה סוערים ואפילו תכננו להתחתן בחשאי ולברוח.
אבל בחלוף הזמן התקררה האהבה בין שני הצעירים, והחתונה כבר לא הייתה באופק. הוריה של מדליין שידכו אותה לגבר אחר ממשפחה סקוטית עשירה, ומדליין החליטה לנתק את קשריה עם אמיל. היא ביקשה ממנו שיחזיר לה את כל מכתבי האהבה ששלחה אליו כדי שהרומן האסור ביניהם לא יתגלה. אמיל, בקנאתו, סירב לתת לה את המכתבים ואפילו איים לשלוח אותם בעצמו אל אביה אם לא תבטל את נישואיה לשידוך העשיר.
מדליין הסכימה בלית ברירה לחזור לחיקו של אמיל, אבל בו בעת החלה רוכשת מבית המרקחת המקומי כמויות גדולות של ארסן באמתלה של הדברת מגיפת עכברושים בביתה. אמיל החל סובל מכאבי בטן עזים, הקאות ויסורים. שבועיים מאוחר יותר הלך לעולמו.

המכתבים שכתבה מדליין לאמיל נתגלו, ולגופת המאהב נערכו בדיקות (עליהן נרחיב מייד) שגילו שהוא אכן הורעל בכמויות גדולות של ארסן. מדליין הועמדה למשפט באשמת רצח, והעיתונות חגגה על הסיפור השערורייתי של בת העשירים המרעילה. מרבית הציבור היה משוכנע באשמתה של מדליין- אבל עורכי הדין שלה עשו עבודה טובה: הם הצליחו להוכיח שמדליין השתמשה בארסן גם לצרכים הקוסמטיים אותם הזכרתי קודם, והעלו את הסברה המרתקת שאמיל התאבד בבליעת רעל כדי שיוכל להפליל את אהובתו לשעבר ברצח. פסק הדין במשפט היה 'אשמתה לא הוכחה': זהו פסק דין ייחודי למערכת המשפט הסקוטית שאיפשר לנאשם לצאת חופשי אבל עדיין לשאת עימו סטיגמה של רוצח. נישואיה של מדליין לבעל העשיר בוטלו, כמובן, והיא ברחה מבריטניה לארצות הברית.

מי שהמציא את הבדיקה המדויקת הראשונה לאיתור ארסן בגוף היה ג'יימס מארש בשנת 1832. מארש היה כימאי שנקרא להעיד במשפט רצח של אדם שהואשם בהרעלת סבו על ידי ערבוב ארסן בקפה שלו. מארש ניסה את השיטות הקיימות לאיתור ארסן בגופת הנרצח, והגיע למסקנה שהגופה אכן הכילה ארסן- אבל פרקליטי ההגנה הצליחו לזרוע ספק בממצאים מכיוון שהבדיקות הקיימות לא היו מדויקות ואמינות מספיק, והנאשם יצא לחופשי. מארש היה מתוסכל וכועס, במיוחד מכיוון שמאוחר יותר הרוצח אכן הודה ברצח. הוא החליט לפתח בדיקת ארסן חדשה, ולאחר זמן מה הצליח לפתח ניסוי לגילוי ארסן ברקמות הגוף שהיה מדויק מעל ומעבר לכל קודמיו. הגילוי הזה הוביל לירידה במספר הרעלות הארסן, כשיותר ויותר מרעילים פוטנציאלים חששו שהם עשויים להתגלות.

אבל השימוש ברעל כנשק לא פסק, ואת הארסן החליפו רעלים מתוחכמים ויעילים עוד יותר. הציאניד זכה לפרסום כשבכירי המשטר הנאצי התאבדו בעזרתו עם נפילת הרייך השלישי: היטלר ואווה בראון בלעו גלולות ציאניד בבונקר בברלין, והרמן גורינג התחמק מהתליין של משפט נירמברג באופן דומה.

הרעלה היא כלי הנשק נפוץ ביותר כיום בהתנקשויות על רקע פוליטי, ובהקשר זה אזכיר שלוש פרשיות מפורסמות מהשנים האחרונות.
ויקטור יושנקו, מנהיג אופוזיציה אוקראיני ומתנגד גלוי לרוסיה, הורעל בנסיבות מסתוריות והצליח לשרוד רק בקושי כשפניו נותרו מצולקות בכבדות. הרעל שהוחדר למזונו היה דיוקסין, והרופאים שבחנו אותו נדהמו לגלות שכמות הדיוקסין שנמדדה בגופו הייתה הכמות השנייה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם באדם חי.
אלכסנדר ליטביננקו היה סוכן ק.ג.ב לשעבר ומתנגד למשטר הרוסי. הוא נפטר אחרי שהורעל בכמות גדולה של פולוניום-210, חומר רדיו אקטיבי קטלני שהוחדר למזונו במסעדת סושי בלונדון. מחלתו ומותו זכו לכיסוי נרחב בעיתונות הבריטית והעולמית.
וכמובן, חאלד משעל מהחמאס, שהמוסד הרעיל אותו בירדן וזכה לקבל את חייו במתנה בזכות התעקשותם של השלטונות הירדניים לקבל את תרופת הנגד, ושבידיהם היו עצורים שניים ממבצעי הפעולה. המקרים הללו הם רק קצה הקרחון, וללא ספק היו התנקשויות פוליטיות רבות נוספות שמבצעיהן הצליחו להסוות אותן היטב כמוות טבעי. ייתכן וההיסטוריונים של העתיד, מצויידים בבדיקות משוכללות ובפרספקטיבה מתאימה, יראו את המאורעות של ימינו באור אחר לגמרי מזה שאנחנו רואים אותם היום…

[עושים היסטוריה] 25: על מסעות ארוכים אל הכוכבים.

הפודקאסט עושים היסטוריה

הפרק עוסק בקשיים ובאתגרים שעומדים בפני מי שינסו לצאת למסע אל מעבר לגבולות מערכת השמש, כדי ליישב כוכבים אחרים.

– האם גנבי המתכות והעובדים הזרים מאפריקה יהיו 'מגלי הארצות' של העתיד?
– מדוע מסוכן מסע ארוך גם לגוף, וגם לנפש?
– מאידך, לפעמים משתלם דווקא לטוס לאט…
– מהן 'ספינת דורות' ו'ספינת עוברים'?
– מהו העתיד אותו חזו רוברט היינלין, ארתור סי. קלארק ו…וודי אלן?

על כל אלה ועוד, בפרק החדש.

האזנה נפלאה,
רן


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

הלאה, אל המרחק: על מסעות ארוכים אל הכוכבים

כתב: רן לוי

כשהייתי בחיל הים, יצאתי מספר פעמים להפלגות ארוכות בים התיכון. כשאתה מפליג בספינה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, המסע הופך להיות שיגרתי. סדר היום שלך קבוע, משמרות מתחילות ונגמרות. ארוחת בוקר, להקיא את ארוחת הבוקר, ארוחת צהרים, להקיא את ארוחת הצהרים…הפלגה שיגרתית.

אבל באחת ההפלגות, כשהיינו כבר ממש בלב ים, התקלקל לפתע מתפיל המים של הספינה: המכונה שהופכת מי-ים למים מתוקים ראויים לשתיה. בבת אחת, ללא שום אזהרה מוקדמת, ההפלגה השגרתית והמשעממת הפכה להיות עניין מסוכן מאוד. היינו כמה עשרות אנשים בספינה, מזג האוויר היה חם ומיכל המים של הספינה הוא לא גדול במיוחד. מפקד האונייה הכריז על משמעת מים חמורה. כל אחד קיבל הקצאת מים יומית ונאסר עלינו להתקלח או אפילו לשטוף את הפנים. פתאום נחתה עלי ההבנה עד כמה מסוכן מסע ארוך בלב ים, כשהספינה רחוקה מכל נמל ומכל עזרה אפשרית. כל תקלה, כל בעיה פשוטה שבבית, על היבשה, הייתה גורמת לאי נוחות זמנית בלבד- הופכת בים לעניין של חיים ומוות. פשוטו כמשמעו.

בפרק הזה נדבר על מסעות מסובכים הרבה יותר מהפלגה ארוכה בים: מסעות אל הכוכבים הרחוקים, אל מעבר לגבולות מערכת השמש שלנו.

הסיבות למסע אל הכוכבים

אבל לפני שנעבור לדבר על האתגרים שעומדים בפני האנושות בבואה להפוך את המסעות הללו למציאות, כדאי להתעכב על שאלה חשובה: למה לעשות את המסע הזה בכלל? מה הטעם? מה יש לנו לחפש בנקודות האור הקטנות האלה שאנחנו רואים בשמיים כל לילה?

הסיבה הראשונה היא גיבוי. כדור הארץ הוא סביבה נעימה לבני אדם: הטפרטורות בדרך כלל נוחות, לחץ האוויר מתאים לריאותינו וכוח המשיכה סביר. אבל לפעמים ישנן תקופות שבהן כדור הארץ מפסיק להיות כל כך נעים, ואז…אין לאיפה לברוח. כדור הארץ הפסיק להיות נחמד לדינוזאורים לפני כשישים וחמישה מיליוני שנים, ולדינוזאורים לא היה לאן לברוח. הם נכחדו.

אם אתם חושבים שמאורע כל כך קטסטרופלי הוא נדיר, אולי אפילו חד פעמי- תחשבו שוב. בחמש מאות וחמישים מיליוני השנים האחרונות התרחשו לפחות חמש הכחדות המוניות על כדור הארץ. המדענים מגדירים 'הכחדה המונית' כהשמדה של למעלה מחמישים אחוזים ממיני בעלי החיים על כדור הארץ, אבל כבר היו הכחדות בהן נעלמו כתשעים אחוזים מכל בעלי החיים שעל כוכב הלכת שלנו. הסיבות לקטסטרופות הללו לא ממש חשובות: פעם היה זה מטאור ענק שפגע בכדור הארץ, ופעם אחרת התפרצויות של הרי געש שהרעילו את האטסמופירה. הנקודה החשובה כאן היא שאם אין לאן לברוח, אם אין גיבוי של האנושות במקום אחר ביקום, המין האנושי בצרות.

במערכת השמש שלנו אין אף כוכב לכת או ירח שמתאים לבני אדם, ויידרשו מאמצים אדירים ובלתי נתפסים כדי להפוך אחד מהם למקום שבני אדם יכולים להתקיים בו באותה רמת נוחות שאנחנו רגילים לה על כוכב האם שלנו.

הסיבה השניה שבגללה כדאי לצאת למסע אל הכוכבים הרחוקים היא עצם המסע עצמו. הסקרנות האנושית הבלתי פוסקת תמיד השתלמה לנו בטווח הארוך. מסעות המחקר אל ארצות חדשות הניבו שטחים גדולים לחקלאות, תבלינים, מתכות ובעלי חיים חדשים. הספרדים שהגיעו אל אמריקה הדרומית קיבלו מהמקומיים מתנה נפלאה ולא צפויה, מתנה שאנחנו נהנים ממנה עד היום: השוקולד. דרך אגב, גם הספרדים הביאו איתם מתנה מאירופה- אבעבועות רוח, מחלה שחיסלה חלק ניכר מהאוכלוסיה המקומית.

גם ברמה האישית, אנחנו מפארים ומהללים את האנשים שהיה להם את האומץ ללכת אל הלא הנודע – מגלי עולם כמו קולומבוס, מרקו פולו ומגלן. נדמה שהתרבות שלנו, אולי אפילו הגנים שלנו, מכריחים אותנו לחקור את סביבתנו ללא הרף.

בעיה ראשונה: מימון

המסע אל כוכב אחר הוא אתגר בקנה מידה שהאנושות לא התמודדה עם כמותו מעולם. מסעות ארוכים היו שכיחים למדי בתקופות מוקדמות- במיוחד בימי הזוהר של האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגלית- אבל גם ההפלגות הממושכות והנועזות ביותר של מגלי הארצות הן כמו טיול למכולת בהשוואה לטיסה בחללית אל מעבר לגבולות מערכת השמש.

פרדיננד מגלן לקח איתו מאתיים וארבעים מלחים על שלוש ספינות במסע מסביב לעולם במאה ה-16, ורק חמישים מתוכם שרדו את הקשיים בדרך. רעב, מחלות איומות, מרד על הספינה, סופות וסערות חיסלו את הפורטוגזים בזה אחר זה. מגלן עצמו נהרג במהלך המסע בקרב בפיליפינים, יחד עם עוד כמה עשרות מאנשיו. ועדיין, על אף הקשיים הנוראיים של מסע כזה, למגלן היו פריבילגיות שלאסטרונאוטים העתידיים לא יהיו: אין איים בדרך אל הכוכבים בהם ניתן לעצור ולהצטייד באספקה, ומי שיצא אל המסע לא יוכל לחזור לעולם אל כדור הארץ. המסע של מגלן ארך כשלוש שנים, בעוד שהתחזיות האופטימיות ביותר מדברות על עשרות שנות מסע לכוכבים. החללית המהירה ביותר מעשי ידי אדם, וו'יגר אחת, דוהרת החוצה ממערכת השמש במהירות של כשמונים אלף קילומטרים בשעה: ידרשו לה אלפי שנים כדי לחצות את המרחק אל פרוקסימה קנטאורי, הכוכב הקרוב ביותר אלינו. אילו קשיים, אם כן, מצפים למי שמתכנן לקחת על עצמו את המסע הארוך?

הבעיה הראשונה היא מימון. פרוייקט בסדר גודל כזה עשוי לעלות מאות מיליארדי דולרים. גם בשער הדולר הנוכחי, זו הוצאה אדירה, כמעט כמו מחירה של דירת חדר וחצי בתל אביב. נכון להיום, לאף ממשלה בעולם אין אינטרס כלכלי להשקיע במסע לכוכבים. זאת ועוד, הטכנולוגיה מתקדמת משנה לשנה בקצב מסחרר: אם נשגר מחר חללית, יש סיכוי סביר שהחללית שישגרו בני הדור הבא תהיה מהירה ממנה, תעקוף אותה ותגיע אל היעד לפניה. במצב עניינים שכזה, לאף אחד אין סיבה לקחת על עצמו פרויקט כל כך שאפתני- פרט אולי לגנבי מתכות שירצו לחכות לוו'יגר בפרוקסימה קנטאורי, לפרק אותה ולמכור אותה לסינים.

בעיה שניה: מהירות

אבל גם גנבי מתכות בעלי מוטיבציה גבוהה במיוחד ייתקלו באתגרים לא פשוטים.

אם נצליח לבנות חללית שמסוגלת לטוס במהירות הקרובה למהירות האור, הטיסה עשויה להתקצר מאלפי שנים לעשרות שנים בלבד. על אף שישנם כוכבים שמרחקם מאיתנו שנות אור בודדות, אני שם את הגבול התחתון ב'עשרות שנים' מכיוון שההאצה למהירות האור דורשת שנים. גם ההאטה והבלימה ממהירות האור היא סיפור ממושך.

גם אם נניח שגנבי המתכות שלנו מוכנים לצאת למסע של עשרים ושלושים שנה במהירות הקרובה למהירות האור, הבעיות שלהם לא נפתרו. חללית שנעה במהירות האור היא עיוורת כמעט לחלוטין: אי אפשר להשתמש במכ"ם, למשל, כדי לגלות אסטרואידים מסוכנים, שכן הקרניים האלקטרומגנטיות של המכ"ם נעות אף הן במהירות האור. החללית וקרני המכ"ם יפגשו את האסטרואיד פחות או יותר באותו הזמן. מחשב מתוחכם של טייס אוטומטי לא יעזור כאן: האותות החשמליים בתוך המחשב נעים בעצמם לכל היותר במהירות האור, וגם הוא לא יספיק אפילו למצמץ לפני ההתנגשות.

גם אם נצליח, במזל, לגלות עצם מסוכן בדרך- בחללית מהירה כל כך אי אפשר לשנות כיוון: האינרציה שצובר גוף כה מהיר היא אדירה. תחשבו על רכבת שדוהרת על הפסים במהירות של מאה ועשרים קילומטרים לשעה, ותתחילו לקבל מושג על גודל הבעיה.

בעיה שלישית: איטיות

טיסה איטית ומבוקרת יותר מציבה בפנינו בעיות משלה.

לבני אדם יש דרישות קיום מינימליות. גם אם נאכלס את החללית בעובדים זרים מתאילנד ואפריקה, עדיין נאלץ לספק להם אטמוספירה סבירה, מזון ושתיה לדרך. אין אפשרות מעשית לאחסן בחללית מזון שיספיק למאות שנים, ועל כן יהיה צורך לנקוט בשיטות מיחזור שונות. המכונות שיבצעו את המיחזור יהיו חייבות להיות אמינות מעל ומעבר לכל מכונה או מתקן מכני שהמציא האדם עד כה, כולל מכוניות יפניות. כל מולקולת חמצן שתיברח לחלל וכל טיפת מים שתתנדף הן יקרות מפז ונטולות תחליף. על כדור הארץ ישנן מכונות שפועלות במשך עשרות ומאות שנים: ביג בן, למשל, השעון בראש מגדל הפרלמנט הבריטי, מתקתק כבר למעלה ממאה וחמישים שנה. אבל גם ביג בן דורש תחזוקה מתמדת, חלקי חילוף ושימון קבוע- מותרות שלא יהיו לנוסעים בחללית אל הכוכבים.

בעיה נוספת הן הקרניים הקוסמיות המהוות איום רציני על חיי הנוסעים בספינה. קרניים קוסמיות הן חלקיקים שנעים במהירות גבוהה, כגון פרוטונים שנפלטו מסופר נובה מרוחקת. השדה המגנטי של כדור הארץ מגן עלינו מפני חלק ניכר מהקרניים הללו, אבל חללית תהיה חשופה לחלוטין אם לא יוצבו בה אמצעי הגנה יקרים ומסובכים. הקרניים הקוסמיות פוגעות במולקולות הדי.אן.איי שלנו ויוצרות תאים סרטניים ומוטציות מסוכנות.

גם הבריאות הנפשית נמצאת בסכנה כשמדובר במסע של עשרות שנים. עובדה ידועה היא שבני אדם לא מסתדרים טוב זה עם זה בתנאי לחץ וצפיפות לאורך זמן רב.

בתחילת שנות התשעים נערך בארצות הברית ניסוי בשם 'ביוספירה 2'. מטרת הניסוי הייתה לבחון את האפשרות ליצור סביבה סגורה ואוטונומית לחלוטין, כמו זו שצפויה להיות במסע ארוך לכוכבים. שבעה אנשי צוות נכנסו לתוך מבנה אטום והתקיימו בו לאורך מספר חודשים ללא תלות בעולם החיצוני: הם גידלו את המזון שלהם בעצמם, מיחזרו את המים והאוויר וכדומה. לאורך הזמן היו תקלות בציוד ובעיות במיחזור, אבל הבעיה הגדולה ביותר שלהם הייתה דווקא הבעיה החברתית. תוך מספר חודשים צצו מחלוקות לגבי אופן ניהול הניסוי, אנשי הצוות התחלקו לשני מחנות מסוכסכים וגם אנשים שהיו פעם חברים טובים הפסיקו לדבר זה עם זה. בסופו של דבר, אחת מהקבוצות פתחה את דלתות המבנה, אוויר מבחוץ חדר אל הביוספירה והניסוי הסתיים.

על ספינות סוחר אזרחיות ישנו מדרג הירארכי ברור בצוותים: קפטן, קצינים, סמלים בכירים וכולי- ולא במקרה. ההירארכיה תורמת להפחתת החיכוכים ולשקט התעשייתי, אבל במסעות ארוכים במיוחד גם מבנה חברתי נוקשה עשוי שלא להספיק. הסופר רוברט היינלין מתאר בספרו 'Orphans of the sky' ("יתומים בשמיים", בתרגום חופשי) ספינת חלל שנמצאת במהלכו של מסע בין מאות שנים אל כוכב שכן. הלחצים החברתיים האדירים בתוך הספינה הובילו למרד שבמהלכו נרצחו כל הקצינים. בניהם ובני בניהם של הנוסעים שכחו לגמרי את מטרת המסע והחברה בחללית התדרדרה לתרבות חקלאית קדם-טכנולוגית, כשכולם משוכנעים שהספינה שלהם היא היא היקום כולו.

כדי לנעול את רשימת הבעיות והקשיים, אוסיף את המיקרומטאוריטים- חלקיקי אבק ואבנים קטנות שמרחפים בחלל הבין כוכבי. בפני עצמם המיקרומאטאוריטים אינם מהווים סכנה קיומית לחללית, אבל לאורך עשרות ומאות שנים ההשפעה של מיליוני הפגיעות הקטנות בגוף היא כמו זו של נייר שיוף. הסופר ארתור סי. קלארק הציע שיטה מעניינת להילחם בבעיה הזו. בספרו Songs of distant Earth, 'שירת הארץ הרחוקה', הוא מתאר איך בקדמת החללית מוצבת שכבה עבה מאוד של קרח. הקרח סופג את פגיעות המיקרומטאוריטים ומתפורר לאיטו, וצוות החללית מחליף אותו בקרח חדש מדי כמה עשרות שנים.

פתרונות אפשריים

אחרי שעברנו על כל הבעיות, הבה נתאר חלק מהפתרונות האפשריים למסע ארוך אל הכוכבים.

ספינות רובוטיות הן אחד הרעיונות הראשונים והברורים מאליהם בכל הנוגע לטיסות חלל למרחקים. למעשה, אנו נוקטים בשיטה זו מזה זמן רב: כל החלליות שנשלחו מכדור הארץ אל כוכבי לכת אחרים היו בלתי מאויישות, ועל מאדים מטיילים הרובוטים 'ספיריט' ו'אופרטיוניטי'. השימוש בספינות רובוטיות הוא פתרון מעשי אך מוגבל. הוא מאפשר לנו לחקור את הכוכבים הרחוקים (עד לגבולות האינטליגנציה המלאכותית של הרובוטים) אבל הוא לא מאפשר לנו להגיע אל הכוכבים בעצמנו ובכך לא פותר את בעיית הגיבוי לעתיד האנושות במקרה של אסון גלובלי.

הקפאה היא עוד פתרון שיש לו פוטנציאל חיובי. בשיטה הזו החללית הנשלחת מאוכלסת במאות ואלפי נוסעים שכולם מורדמים ומוקפאים עד להגעתם לכוכב היעד שם הם יופשרו ויוחזרו לחיים. מדענים רבים מנסים היום למצוא דרכים להקפיא בעלי חיים לתקופות ארוכות והם לוקחים דוגמא מחיות ששנת חורף ארוכה היא דבר שבשגרה אצלם, כמו דובים. נכון להיום המדענים הצליחו להקפיא ולהחזיר לחיים רק חיות קטנות כמו כלבים, חולדות ועכברים לתקופות קצרות בלבד, אבל המחקרים בתחום נמצאים רק בראשיתם.

הקפאה (ובשם אחר, 'קריוניקה') היא אחת מהשיטות האהובות על סופרי המדע הבדיוני לפתור את בעיית המסעות הארוכים, אבל גם הם מודעים לחסרונות האפשריים שלה. גם כאן, לאמינות הציוד ישנה חשיבות מכרעת. בסרט 'אודיסאה בחלל 2001' של הבמאי סטנלי קובריק, גם הוא מבוסס על סיפור של ארתור סי. קלארק הגדול, נשלחים לכוכב הלכת צדק חמישה אסטרונאוטים כששלושה מהם מוקפאים. מחשב החללית, האל 9000, משתגע. הוא מתמרן את שני האסטרונאוטים האחרים, דייב באומן ופרנק פול, לצאת מהחללית להליכה בחלל, ואז רוצח את שלושת חברי הצוות הישנים. התרחיש הזה הוא מעט קיצוני, כמובן, אבל כשמדובר בציוד אלקטרוני רגיש שאמור לפעול מאות שנים ברציפות, אין מקום לטעות.

מעניין לציין שגם וודי אלן עשה שימוש בהקפאה באחד מסרטיו, אבל לא לצורך מסע לכוכבים. בסרט 'ישנוני' (Sleeper) נכנס מיילס מונרו לניתוח אולקוס פשוט ויוצא ממנו מאתיים שנה מאוחר יותר. העתיד, על פי וודי אלן, צופן בתוכו המצאות מדהימות כמו ה'אורגזמטרון' ובננות שגדלות למימדי סירת קאנו. מצד שני, יש דברים שלא משתנים- מכוניות חיפושית בנות מאתיים שנה עדיין מניעות על המכה הראשונה.

הקפאה, עם זאת, אינה דבר פשוט: כשהנוזל בתאים קופא, הוא מתרחב ומפוצץ את דפנות התא. הטכניקות שנבחנות היום לביצוע הקפאה כוללות אי נעימויות קלות כמו ריקון כל הדם מהגוף.

אלטרנטיבה להקפאה עשויה להיות 'ספינת דורות'. בספינת דורות יחיו כמה מאות נוסעים שיעסקו בפעולות היומיומיות של מחקר ותחזוקת החללית. במהלך השנים יוולדו להם ילדים, וילדים אלה יגדלו ויחונכו בחללית. הידע הנדרש לניהול החללית ובסופו של דבר גם להתנחלות בעולם החדש יועבר מדור לדור עד לסוף המסע. ספינת הדורות היא השיטה ה'טבעית' ביותר, שכן גם כדור הארץ הוא בסופו של דבר סוג של ספינת דורות בקנה מידה גדול.

לפתרון הזה יש חיסרון ברור שהזכרתי עוד קודם והוא האתגר שביצירת המעטפת הטכנולוגית שתשמור על חייהם של כל כך הרבה אנשים לאורך כל כך הרבה שנים. קושי נוסף ומעט פחות ברור לעין הוא שמירה על יציבות הקוד הגנטי של נוסעי הספינה. מטבע הדברים, החיים בקהילה מצומצמת יובילו כעבור מספר דורות לילדים שיוולדו להורים קרובי משפחה. ילדים שנולדים לזוגות שקוד הדי.אן.אי שלהם דומה נמצאים בסיכון גבוה לפגעים כמו פיגור שכלי, עיוורון, חירשות ועוד. כדי ליצור גיוון גנטי גדול מספיק בקהילת נוסעי החללית יהיה צורך במספר די גדול של נוסעים – בין מאתיים לחמש מאות איש- שיהוו את המינימום הגנטי לתחילת המסע.

במקום לשלוח כמות כה גדולה של מתנחלים, דבר שייקר ויסבך מאוד את הפרוייקט, אולי כדאי לנסות פתרון אפשרי אחר: הארכת חיים. אם יהיה אפשר בעתיד לעכב את ההזדקנות ולהאריך את תוחלת החיים של האדם, נוכל לשלוח קבוצה קטנה מאוד של אסטרונאוטים ולקוות שהניסיון הרב שירכשו במהלך ימי חייהם יסייע להם לעמוד באתגרים שבכיבושו של עולם חדש.

עד כה לא הצליחו המדענים לגלות את סוד אריכות החיים. אולי טוב שכך: אף אחד לא יכול לנחש אילו תופעות ובעיות פסיכולוגיות יצוצו אצל מישהו שהוא בן שלוש מאות שנים. כל בעיה פסיכולוגית שלא תהיה, אין ספק שהבדידות והניתוק של מסע לכוכבים רק יחמירו אותה.

כדאי אולי לשקול את הפתרון האחרון עליו אדבר: 'ספינת עוברים'. בספינת עוברים מי שנשלחים למסע הם תאים עובריים שזה עתה נוצרו ושניצוץ החיים כבר קיים בתוכם. תאים עובריים ניתן להקפיא לתקופות ממושכות, תהליך שמבוצע כיום כדבר שבשגרה, וחללית יכולה להכיל בתוכה עשרות אלפי עוברים זעירים ועדיין להיות קטנה מכל חללית מאוישת באמת.

האתגרים הטכניים למימוש ספינת עוברים הם ברורים: יש לתכנן רחם מלאכותי כדי לגדל בו את התינוקות בבוא הזמן, והרובוטים של החללית יצטרכו להיות בעלי אינטליגנציה מלאכותית טובה מספיק כדי לגדל ילד אנושי, לספק את צרכיו, לשמור על ביטחונו ולחנך אותו בהתאם. מצד שני, החדשות בשבועות האחרונים לימדו אותנו שיש לא מעט אנשים כאן על כדור הארץ שהם הורים כל כך גרועים שכל מחשבון כיס של קסיו יעשה עבודה טובה יותר.

לפני שנסיים, נקודה אחרונה למחשבה. מה יקרה אם אחרי שהנוסעים בחללית יתגברו על כל המכשולים, יעברו מאות שנים של בידוד וסבל, יתמודדו עם בעיות מכניות ורפואיות בלתי אפשריות כמעט ויעשו את הבלתי יאמן…הם יגלו שכוכב הלכת המיועד אינו פנוי להתיישבות?….