הפודקאסט עושים היסטוריה

[עושים היסטוריה] 293: אדם-שימפנזה, חלק ב'


איליה איבנוב, המדען הרוסי שניסה להרבות בני אדם ושימפנזות בתחילת המאה העשרים, כשל בנסיונותיו אלה – אך חוקרים מודרנים רותמים את כוחה של ההנדסה הגנטית כדי ליצור בני כלאיים ו'כימרות' של בני אדם עם יצורים חיים אחרים.

האזנה נעימה,

רן.

(הערה: אם אתם שואלים את עצמכם מה מתוך מה ששמעתם הוא אמת, ומה החלק הבדיוני של הסיפור – ראו בתחתית הטקסט את תשובתי 🙂 רן)

קישור לחלק א'

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link



אדם-שימפנזה, חלק ב'

כתב: רן לוי

קישור לחלק א'

גלעד ישב על כסא, במה שהיה ככל הנראה משרדו של פרופסור רון גבע. איש הביטחון – בחור מגודל למדי – נשען על הקיר ונעץ בו מבט זועם. גלעד קיווה שהעובדה שעיתונאי הצליח לחדור למעבדה המסוגרת לא תעלה למאבטח במשרתו.

דלת המשרד נפתחה, ופרופסור גבע פסע פנימה. הוא חלף על פניו של גלעד מבלי לומר מילה והתיישב בכסאו שמאחורי השולחן. רון גבע היה איש צנום למדי, והרזון שהדגיש את עצמות פניו גרם לעיניו להראות מעט שקועות בארובותיהן. בעידן אחר, חשב גלעד לעצמו, הוא היה יכול להיות יופי של אינקוויזיטור.

"אתה זה העיתונאי שהתקשר אלי לפני כמה ימים, לא?" אמר גבע.
"כן."
"חשבתי שאמרתי לך שאני לא רוצה לראות אותך יותר."
"אמרת שאתה לא רוצה שאתקשר אליך. לא התקשרתי."
רון לא חייך. הוא לא נראה כמו מישהו שמחייך הרבה. הוא פנה אל איש הביטחון. "רמי, תודה על העזרה. תשאיר אותנו לבד, בבקשה."
"אתה רוצה שאזמין את המשטרה בינתיים?" שאל איש הביטחון.
"לא. אין צורך." ענה המדען, ואיש הביטחון נד בראשו. הוא העיף מבט אחרון בגלעד, ועזב את החדר.
"איך הצלחת לעבור אותו ולהיכנס למעבדה?" שאל גבע.
"שמתי חפיסת שוקולד פתוחה בפינת הקפה."
"ואז?"
"זה היה שוקולד משלשל."
גבע חשב לרגע, והנהן לעצמו. "אני מבין. תגיד, גלעד, מה אתה רוצה ממני? למה אתה מציק לי?"
"כי אני רוצה לדעת מה אתה עושה במעבדה הזו. אני חושב שלציבור יש זכות לדעת."
"הציבור יידע. אני אפרסם את הכל כשאסיים את המחקר: מאמרים מפורטים ומסודרים בעיתונות המדעית, אני מבטיח לך."
גלעד נד בראשו. "זה עלול להיות מאוחר מדי. אני מניח ששמעת על פרופ' איליה איבנוביץ'?".
פרופסור גבע הנהן. "ברור."
"הניסויים שלו היו קבורים בארכיון במשך שבעים שנה עד שגילינו על הזוועות שהוא תכנן לבצע באפריקה. אני לא רוצה שיחלפו שבעים שנה עד שנגלה מה אתה מתכנן לנו."
גבע רכן קדימה. "תגיד לי, אתה נפלת על המוח? אתה חושב שאני מנסה להכניס נשים להריון מזרע של שימפנזים כמו הקוקו הסובייטי הזה? הסתובבת במעבדה, ראית בעצמך- אין פה שימפנזים."
גלעד היסס. הוא היה מודע מאד לעובדה המביכה שכל המידע שהיה לו הגיע ממודיע אנונימי שהסתתר תחת הכינוי TI. אבל בפוקר, כל צד מחזיק את הקלפים שלו קרוב לחזה.
"אז מה פשר השמועות שמסתובבות בטכניון, רון?" הוא החווה בידו על החדר בו ישבו, "למה יש שומר בכניסה למעבדה הזו עשרים וארבע שבע?" הוא רכן קדימה. "תגיד, למה לא הזמנת לי משטרה? אני מסיג גבול, יש להם סיבה טובה מאד לעצור אותי, אבל יש לי תחושה שאתה לא רוצה משטרה כאן. מה אתה מנסה להסתיר?"

גבע שתק. לבסוף אמר, "לא, אני לא רוצה משטרה. אני לא רוצה אף אחד. אני רוצה שקט. הציבור לא מבין, גלעד. זה מדע מורכב מדי, יותר מדי ז'רגון ויותר מדי רעיונות מתוחכמים. אתה רואה מה קורה בפייסבוק עם מתנגדי החיסונים, ואלה שבטוחים שכדור הארץ שטוח ושלא נחתנו על הירח."
"נו, באמת, זה סתם מיעוט קולני. אני חושב שאתה מזלזל באינטליגנציה של הקוראים."
"זה לא רק עניין של הבנה, זה גם עניין פסיכולוגי." התעקש גבע, "אנשים נגעלים מכל מה שקשור בערבוב בין בני אדם ובעלי חיים, כמו שהם נגעלים מגופות. צריך ניסיון של כמה וכמה שנים במקצוע הזה כדי להתגבר על המכשולים הפסיכולוגיים."
הייתה זו הפעם הראשונה שרון התייחס, ולו בעקיפין, למטרת המחקר שלו. גלעד החליט להמשיך בכיוון הזה. הוא נשען אחורה בכסאו. "למה הם נגעלים?"
"לך תדע. לא כל ההכלאות מגעילות אותנו – אין לנו בעיה עם פרדות, ואני ואתה אוכלים בכיף קלמנטינות, שגם הן הכלאה בין מנדרינה וחושחש, סוג של פרי הדר. אבל הכלאות של בני אדם עם מינים אחרים – זה כבר עניין אחר. אולי זה מזכיר לנו שגם אנחנו בעצמנו בסך הכל סוג של בעל חיים, לא יותר… אבל עזוב את זה – אני מבטיח לך, גלעד, שאני לא מנסה לחקות את מה שעשה איבנוב. למעשה, אני בטוח שגם אם היינו מפגישים זרע אנושי עם ביצית של שימפנזה או להיפך – לא היה יוצא מזה תינוק."
המשפט הזה של גבע הפתיע את גלעד. "באמת? למה לא? אנחנו והשימפנזים די דומים, לא?"
"דימיון חיצוני לא אומר כלום. גם ארנבות ושפנים די דומים אחד לשני, אבל לא יכולים להביא צאצאים. זו הגנטיקה שקובעת."
"קראתי שאנחנו והשימפנזים חולקים כמעט תשעים ותשעה אחוזים מהדנ"א שלנו."
גבע הניף את ידו בביטול, "עוד מספר שטותי שאתם בתקשורת מוכרים לקהל שלכם, בלי להבין בכלל מה זה אומר. אנחנו חולקים שמונים אחוזים מהדנ"א שלנו עם הכלבים. אז מה זה אומר, שיש לי סיכוי של שמונים אחוזים ליצור בן כלאיים של אדם וכלב? ברור שלא, זו שטות גמורה. אתה יודע מה המשמעות של האחוז הבודד הזה של הבדל בינינו ובין השימפנזות? אם לבני האדם יש בערך שלושה מיליארד זוגות בסיסים – המולקולות שמרכיבות את הסולם הלולייני של הדנ"א – אז אחוז אחד הוא בערך שלושים וחמישה מיליון זוגות. זה לא מעט, ועל זה צריך להוסיף את כל ההבדלים במנגנונים של התא שמכבים ומפעילים גנים בכל מיני מצבים – מה שנקרא 'אפיגנטיקה'. אני לא מאמין שלאיליה איבנוב היה סיכוי להצליח במה שהוא ניסה לעשות."

גלעד שתק. או שגבע הוא שחקן מצוין, או שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר. לבסוף אמר, "אז אם אתה לא מנסה לשחזר את הניסויים של איבנוב – אז מה כן אתה מנסה לעשות?"
"אמרתי לך, אתה לא תבין והקוראים שלך לא יבינו. השיטות שאני משתמש בהן מתקדמות מעל ומעבר למה שאיבנוב יכול היה אפילו לדמיין לעצמו."
"פרופסור גבע, הציבור לא מטומטם, והימים של מגדל השן של האקדמיה נגמרו. אתה לא יכול לעשות את המחקרים שלך בשושו. מי יודע, אולי החשיפה תביא לך תקציבים נוספים."
"אני לא צריך תקציבים נוספים, תודה. יש לי תורם נדיב שמספק לי את מה שאני זקוק לו. כל מה שאני צריך זה שקט תעשייתי." גבע התרומם על רגליו, "ועכשיו אני מבקש שתעזוב את המעבדה שלי ואל תחזור לפה יותר לעולם. ברור?"

גלעד פסע החוצה, אל המסדרון. "תחזיר לי את הטלפון שלי." הוא ביקש מרמי, איש הביטחון, שישב בעמדה.
"בטח, בבקשה." רמי התכופף ושלף את הטלפון ממגירה שלצידו. "אופס, נראה לי שהמסך שלך שבור. איזה באסה."
גלעד לקח את הטלפון. הבן זונה גם דאג למחוק את כל ההגדרות ולשחזר את הגדרות היצרן. מצד שני, חשב גלעד, בהתחשב בהיקף זרועותיו של איש הביטחון, יכול להיות שהוא באמת יצא בזול מהעניין. הוא הסתובב והלך לכיוון המעלית. איש הביטחון קרא מאחוריו, "ואם אני רואה אותך פה עוד פעם, אני שובר לך גם את הפרצוף."

כשחזר גלעד למשרד, המתינה לו הודעה חדש מ-TI בתיבת הדואר האלקטרוני. "שלום, גלעד. יש חדש?".
"ביקרתי אצל הפרופסור במעבדה." כתב גלעד, "שוחחתי איתו. הוא באמת מחזיק שם קופים, אבל לא שימפנזות – ולטענתו, הוא גם לא מאמין שאפשר ליצור הכלאה בן אדם ושימפנזה. הוא חושב שזה בלתי אפשרי במציאות."
התשובה הגיעה כמה עשרות שניות לאחר מכן. "ואתה מאמין לו?".
"אני חושב שכן. הוא נשמע נחרץ מאד בעניין הזה."
הפעם חלפו מספר דקות עד שנתקבלה ההודעה הבאה מ-TI. "אם כן, מה אתה חושב שהוא עושה במעבדה, בכל זאת?"
"אני לא יודע, אבל יש לי תחושה שהמחקר כן עוסק בהכלאה בין בני אדם וקופים באופן כלשהו. אולי לא הפרייה מלאכותית בסגנון שניסה איליה איבנוב לבצע, אבל משהו בכיוון הכללי הזה."
"אתה חייב לחשוף את הסיפור הזה, גלעד. הניסויים שהוא עורך עלולים להיות מסוכנים מאד."
"מסוכנים? באיזה אופן?" כתב גלעד.
"פרופסור גבע הוא לא כל יכול, ואנחנו לא מבינים מספיק את ביולוגיה כדי לשחק את אלוהים. שמעת על הדבורים הקטלניות שמתפשטות בשנים האחרונות ברחבי מקסיקו וארצות הברית?"
"שמעתי משהו. דבורים תוקפניות מאד שהגיעו מאפריקה, או משהו כזה?"
"תוקפניות מאד כן, אבל לא מאפריקה אלא מברזיל. הן לא סתם 'הגיעו', גלעד – הדבורים האלה הן מעשי ידי אדם: הכלאה בין דבורת הדבש המערבית ודבורת הדבש המזרח-אפריקנית. החוקר שיצר אותן בשנות החמישים קיווה שדבורת-הכלאיים תתאים יותר למזג האוויר הטרופי ותפיק יותר דבש. הוא לא צפה שהתוצאה תהיה דבורים כל כך אגרסיביות ותוקפניות, עד שהן הרגו למעלה מאלף איש מאז שהצליחו לברוח מהכוורות שלהן בברזיל ב-1957. פרופסור גבע לוחץ על כפתורים שאין לו מושג מה הם עושים. אתה חייב לפרסם את הסיפור הזה, גלעד. תן לציבור להחליט מה מותר ומה עובר את הגבול."
גלעד היסס. "אני לא יודע. אני צריך לחשוב על זה."

"אתה רציני? פרצת למעבדה של רון גבע?" שאלה נעמה ברעם בהתפעלות. הפעם הם נפגשו בבית קפה בעיר התחתית של חיפה, רחוק מהפקולטה לתקשורת המדע ומעיניים חקרניות.
"מה, לא שמעת על זה מאנשים בטכניון? חשבתי שהשמועה תתפשט כמו אש בשדה קוצים."
"לא, אף אחד לא יודע על זה. כנראה שפרופסור גבע נחוש מאד שלא למשוך תשומת לב למחקר שלו." נעמה משכה בכתפיה.
"הוא אמר לי שהוא לא מאמין שאפשר להכליא אדם ושימפנזה."
"יכול להיות שהוא צודק, אבל יש הרבה מדענים אחרים שחושבים שזה אפשרי. היה מחקר, בשנות השבעים, שהראה שזרעון אנושי יכול לחדור את השכבה החיצונית של ביצית של קופת גיבון." אמרה נעמה.
"מעניין איך יראה בן-כלאיים שכזה." תהה גלעד בקול, "הוא יהיה אינטליגנטי? יהיו לו תווי פנים של שימפנזה או של אדם? הוא יוכל לעמוד זקוף? יש כל כך הרבה שאלות פתוחות. תכל'ס, אני יכול להבין את הסקרנות של המדענים."
"רוב בני-הכלאיים מכילים פסיפס של תכונות משני ההורים," אמרה נעמה, "אבל זה לא תמיד המקרה. לפעמים קורה שמתקבלת תכונה חדשה שלא הייתה אצל ההורים: קוראים לזה 'און כלאיים'. למשל, 'לייגר' הוא הכלאה של אריה וטיגריסית, והוא גדול יותר משניהם. מבחינה זו, יכול להיות שאדם-שימפנזה יהיה חכם יותר מהאדם, או חזק יותר מהשימפנזה. מי יודע. דבר אחד אני כן יכולה להגיד לך די בוודאות – הוא כנראה יהיה עקר. הוא לא יוכל להביא צאצאים."
גלעד הרים גבה. "באמת?"
"זו עובדה ידועה מימי קדם: בני-כלאיים של מינים קרובים, אם הם בכלל אפשריים – הם בדרך כלל עקרים."
"למה?"
נעמה חייכה. "השיחה הזו ממש מחזירה אותי לימי התואר הראשון. תראה, כרומוזום הוא מארז צפוף מאד של דנ"א – ובכל תא אנושי יש ארבעים ושישה כרומוזומים. הכרומוזומים האלה מחולקים לזוגות, כשבכל זוג יש כרומוזום אחד שמגיע מהאב, ואחד שמגיע מהאם.
במצב רגיל, האם והאב שייכים לאותו המין – הומו ספיאנס, במקרה שלנו – וזה אומר ששני הכרומוזומים באותו זוג הם בסך הכל די דומים. יש קצת הבדלים ביניהם כי האבא, למשל, יכול להיות בעל עיניים חומות והאמא בעלת עיניים כחולות – אבל מה שחשוב, מבחינתנו, הוא שהגן שקובע את צבע העיניים נמצא באותו מקום בשני הכרומוזומים. זה קצת כמו שתי מכוניות של שני יצרנים שונים: הן יכולות להיות די שונות אחת מהשניה, אבל בגדול ההגה נמצא באותו מקום בשתיהן.
ביצור שהוא בן-כלאיים, שני ההורים הם בני מינים שונים – וזה אומר שהכרומוזומים בתוך הזוגות לא בהכרח דומים. לצורך הדוגמה, במקום שבו בכרומוזום של האב יש גן שקובע את צבע העיניים – בכרומוזום של האם יכול להיות גן אחר לגמרי, למשל גן שקובע את צבע השיער."
"ואם הגן לא נמצא באותו מקום, למה שזה יפריע?" שאל גלעד, "בכל זאת, מדובר בשני כרומוזומים נפרדים, אם אני מבין נכון."
"אתה צודק, לא תמיד זה מפריע. יכול להיות שבן הכלאיים יתפתח ליצור בריא ותקין – בגלל זה יש לנו פרדות, ולייגרים ובני-כלאיים אחרים. הבעיה הגדולה היא בתהליך הרבייה, וזה בגלל האופן שבו הגוף מייצר את תאי הזרע והביציות. תא חדש נוצר כשתא קיים נחלק לשניים – ובתאים רגילים, הכרומוזומים החדשים הם העתקים זהים של הכרומוזומים הקיים. אבל אבל במקרה של תאי זרע וביציות, הגוף גם 'מערבב' את הכרומוזומים: הוא לוקח חומר גנטי מאחד הכרומוזומים בתוך כל זוג – ומשלב אותו בכרומוזום השני בזוג. תחשוב על זה כמו שתי חפיסות קלפים, אחת אדומה ואחת ירוקה: בוחרים כמה קלפים ומחליפים אותם בין החפיסות. קיבלנו חפיסה אדומה שיש בה כמה קלפים ירוקים, וחפיסה ירוקה עם כמה קלפים אדומים."
"והערבוב הזה לא יוצר בעיה בגנטיקה של הצאצא?" שאל גלעד.
"לא, כי במצב הרגיל, גם אחרי הערבוב – כל כרומוזום נשאר תקין ושלם: הגן שקובע את צבע העיניים נמצא במקום שבו הוא אמור להיות, וגם הגן שקובע את צבע השיער נמצא במקום הנכון. באנלוגיה של חפיסת הקלפים – אנחנו נשארים עם מספר תקין של אסים, מלכים, מלכות, נסיכים…יכול להיות שבגלל הערבוב, אחד האסים יהיה פתאום בצבע אדום במקום ירוק, אבל אס הוא עדיין אס.
אבל ביצורי כלאיים, כמו שאמרנו, שני הכרומוזומים לא ממש דומים: במקום שבו אמור להיות גן לצבע עיניים, פתאום נמצא גן לצבע שיער. במצב כזה, הערבוב בין הכרומוזומים יוצר קטסטרופה רצינית. זה לא רק שהצבע של הקלפים משתנה: אחרי הערבוב יכול להיות שבאחת החפיסות לא יהיו בכלל אסים, ובחפיסה השניה יהיו יותר מדי אסים. אתה מקבל חפיסות פגומות, כמו פאזלים עם יותר מדי או פחות מדי חלקים. אחר כך לוקחים את הכרומוזומים הפגומים האלה ומחלקים אותם לתאי זרע או לביציות, אבל כשמנסים לבצע הפרייה – העובר המתקבל לא תקין, ואין הריון."

"אז אדם-שימפנזה יהיה עקר."
"כמעט בוודאות." הנהנה נעמה. "אבל זה לא סוף הסיפור. כל מה שסיפרתי לך עכשיו רלוונטי להפרייה מינית רגילה: זרע וביצית שנפגשים. זו לא הדרך היחידה ליצור חיים היום."
"לא הדרך היחידה?"
"אחרי השיחה האחרונה שלנו, נכנסתי קצת לאינטרנט. זוכר את חואן קרלוס בלמונטה?"
"הפרופסור שרון עבד איתו בארצות הברית לפני שחזר לטכניון?"
"בדיוק. במחקרים שלו, הוא לא מנסה ליצור בן-כלאיים של אדם ושימפנזה, אלא 'כימרה'."
"כימרה? מה זה?"
"יצור שחלק מהתאים שלו שייכים למין אחד, וחלק שייכים למין אחר. למשל, עכבר עם לבלב של עכברוש, או חזיר עם לב של בן אדם."
"וואט דה פאק…זה מה שבלמונטה מנסה לעשות? למה?"
"תתפלא, אבל יש לזה סיבות טובות. אם אפשר לגדל לב אנושי בתוך חזיר, או ריאות או כל איבר אחר – אפשר יהיה להשתיל אותם אחר כך בבני אדם, בלי לחכות שמישהו ימות בתאונת דרכים. יש הרבה אנשים בעולם שזקוקים לתרומת איברים."
גלעד הנהן. "זה נשמע נורא, אבל אני יכול להבין את המוטיבציה. איך הוא עושה את זה?"
"הוא משתיל תאים אנושיים בתוך עובר של חיה, ממש זמן קצר אחרי רגע ההפרייה. כשהעובר של החיה מתפתח, גם הרקמה האנושית גדלה ומתפתחת כאילו הייתה חלק בלתי נפרד מהגוף כולו, עד לבגרות. זה כמובן הרבה יותר קשה לעשות בפועל ממה שזה נשמע. ב-2017, בלמונטה ניסה ליצור כימרה כזו של חזיר ואדם, אבל התאים האנושיים לא התפתחו כמו שצריך: בחזיר הבוגר היו בסופו של דבר רק תא אנושי אחד על כל מאה אלף תאים חזיריים."
"למה?"
נעמה משכה בכתפיה. "לא ברור, אבל חזירים ובני אדם הם רחוקים מאד זה מזה מבחינה אבולוציונית, כך שדי סביר להניח שלא יהיה קל לגדל איברים אנושיים בתוך גוף של חזיר."
"אז…תני לי לנחש: עכשיו הוא מנסה לגדל אותם בחיה הרבה יותר קרובה לבני אדם, קופים."
"בדיוק. בתוך גוף של קוף, יש סיכוי טוב יותר לגדל בהצלחה איבר אנושי. אבל בקופים יש…סיבוכים אחרים."
"כמו מה?"
"ראית פעם שימפנזה, או גורילה, או אורנגוטאן? הם כל כך…אנושיים. הם משתמשים בכלים, הם אוהבים לצחוק, הם רבים ומתפייסים, הם מתאבלים על מי שמת. אתה יכול לדמיין לעצמך מישהו הורג שימפנזה או גורילה בשביל לקצור את האיברים שלה? כשזה פרה או חזיר או תרנגולת זה משהו אחד, אבל קופי אדם הם כל כך דומים לנו…זה הרבה יותר קשה."
גלעד נזכר באחת הפעמים שביקר בגן החיות בקרית מוצקין. הייתה שם מכלאה גדולה עם שני אורנגואטנים בוגרים. הקופים הגדולים עם הפרווה החומה-צהובה היו באמצע ארוחה של פירות, כשארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות החל לרדת. כל המבקרים מיהרו לשלוף מטריות, ומסתבר שגם האורנגוטאנים לא התלהבו מהגשם. אחד מהם רץ לתפוס מחסה אבל השני תפס איזו שמיכה גדולה שעמדה בפינה, כיסה את עצמו כמו עם מטריה, והמשיך לזלול גם את הפרות של הקוף השני. הפעולה הפשוטה הזו הייתה כל כך טבעית ואנושית, עד שכל הקהל שעמד סביב המכלאה הבין מיד מה קורה וכולם צחקו ומחאו כפיים. גלעד הבין את הקושי שתיארה נעמה. היצורים האלה היו כל כך מתוחכמים ונפלאים, שקשה לראות בהם 'בתי חרושת ליצור איברים' ותו לא.
"אני מבין למה את מתכוונת, כן." הוא אמר.
"במדינות המערב לא בדיוק ששים לתת למדענים לבצע ניסויים כאלה על פרימטים – אבל בסין… סין זו סין, אתה יודע. תרבות אחרת, חוקים אחרים. אז בתחילת 2019 בלמונטה עבר לסין, והמשיך שם את הניסויים שלו."
"והוא הצליח?"
"הוא עוד לא פרסם מאמר מדעי על המחקרים החדשים, אבל לפי כמה כתבות עיתונאיות שקראתי עושה רושם שכן. הוא יצר כימרה של אדם וקוף ונתן לעובר להתפתח עד היום הארבעה עשר לפני עד שהשמיד אותו."
"למה ארבעה עשר ימים?"
"כדי שלא יהיה מספיק זמן למערכת העצבים של העובר להתפתח. כל עוד אין מערכת עצבים, אפשר לומר שזה לא יצור 'חי' שמרגיש דברים. אני מניחה שבהמשך הוא ינסה לתת לעובר הכימרי הזה להתפתח עד הסוף."
גלעד פלט נשימה ארוכה. "אני חייב לומר לך, זה נשמע ממש כמו מדע בדיוני."
"לגמרי," הסכימה נעמה, "אנחנו חיים בתקופה מדהימה. אבל הטכנולוגיה הזו יוצרת גם דילמות אתיות לא פשוטות."
"את חושבת שזה מה שמנסה רון גבע לעשות? להשתיל תאים אנושיים בעוברים של קופים?"
"אין לי מושג, אבל אם זה מה שעושה בלמונטה, זה נשמע הגיוני."
גלעד התרומם, מרים את הנייד מהשולחן. "תודה על העזרה, נעמה."
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"לפרסם את הסיפור על גבע."
"למה?"
"כי אנחנו לא בסין. אני מבין את הפוטנציאל הרפואי של הניסויים האלה, אבל לציבור יש זכות לדעת על זה. הוא לא יכול לשחק את אלוהים במעבדה הסגורה שלו."

"חשבתי שאמרתי לך לא להתקשר אלי בחיים, גלעד." קולו של פרופסור רון גבע היה נוקשה מתמיד.
"אמרת, אבל אני רוצה לתת לך הזדמנות להגיב לכתבה שאני עומד לפרסם מחר בעיתון." דממה השתררה על הקו למשך עשר שניות לפחות. הפעם, כשדיבר שוב, קולו של רון היה הרבה פחות נוקשה.
"גלעד, זו תהיה טעות איומה. אל תעשה את זה."
"למה לא?"
"אמרתי לך. הציבור לא מבין את הדקויות ואת המורכבות שמאחורי הקלעים. הם לא יבינו מה אני מנסה לעשות."
גלעד חש את הכעס מבעבע בו. "אז למה שלא תסביר להם מה אתה עושה?".
"כי אני לא טוב בלהסביר דברים, לכל הרוחות! אני חוקר, להסביר זו לא העבודה שלי. אני לא פאקינג קארל סאגאן!" צעק רון. הוא לקח נשימה עמוקה. "תקשיב, אני מתחנן בפניך. מה שאני מנסה לעשות יכול לעזור להרבה מאוד אנשים."
"אז אתה מנסה ליצור כימרות, כמו בלמונטה?"
רון שתק למשך מספר שניות, מתלבט. לבסוף אמר, "לא, לא כימרות. זה… יותר מזה. זה בן-כלאיים אמיתי."
"אמרת שאתה לא מאמין שאפשר להכליא בין בני אדם ושימפנזים."
"בהפרייה רגילה של תא זרע וביצית – לא, אני לא חושב שזה אפשרי. אבל אני מנסה לעשות את זה באמצעות הנדסה גנטית."
"אני לא מבין. מה ההבדל בין כימרה ובין מה שאתה מנסה לעשות?"
"כימרה זה שילוב של שני סוגי תאים שונים. מה שאני מנסה לעשות, לעומת זאת, זה לשלב דנ"א אנושי בתוך דנ"א של קופים בתוך אותו התא. זאת אומרת, לעשות בדיוק מה שמתרחש בהפרייה רגילה של תא זרע וביצית, אבל בצורה מלאכותית, בכלים של הנדסה גנטית. אני לא צריך להפגיש תא זרע וביצית: אני לוקח את הדנ"א של הקוף, חותך ממנו חתיכות ומחליף אותן בדנ"א של בני אדם."
גלעד שתק. שתיקה, הוא ידע, היא אחת הטכניקות הבסיסיות והיעילות ביותר להוציא מידע מאנשים. היא מפעילה לחץ פסיכולוגי על הצד השני של השיחה להמשיך ולדבר, ולו רק כדי למלא את השקט. גבע המשיך. "זה לא קל, אבל זה יכול לעבוד. לפני כמה חודשים יצא מחקר של קבוצת מדענים סינים, שהשתילו גנים אנושיים בתוך דנ"א של קופי מקוק רזוס – גנים שיוצרים תאי מוח מסוג מסוים שקיים אצלנו אבל לא קיים אצל המקוק. כשהקופים האלה גדלו, לקח למוח שלהם יותר זמן להתפתח ממוח של קוף מקוק רגיל – אבל הזכרון לטווח קצר שלהם היה טוב יותר, והתגובות שלהם מהירות יותר. אני משחזר את המחקר שלהם, ומנסה לקחת אותו אפילו עוד צעד או שניים קדימה – להוסיף עוד כמה גנים שקשורים למוח."
"אבל…למה? אתה לא יכול לקחת את המוח הזה אחר כך ולהשתיל אותו חזרה בבני אדם. מה יוצא לנו מהמחקר הזה?" שאל גלעד.
"נוכל לחקור את המוח כפי שלא יכלנו לחקור אותו מעולם, גלעד. קח את האלצהיימר, לדוגמה. זו מחלה אכזרית, שמרוקנת את החולה מבפנים, הופכת אותו לקליפה חלולה. יש מאות מיליוני חולי אלצהיימר, אבל אנחנו לא יכולים לנסות טיפולים או תרופות חדשניות על בני אדם סתם כך. אנחנו גם לא יכולים לנסות אותם על עכברים וחזירים: המוח שלהם לא מספיק דומה למוח שלנו. אבל המוח של הקופים כן דומה למוח שלנו, ואם נהפוך אותו לעוד יותר דומה… תחשוב כמה אנשים אפשר יהיה לרפא ממחלות כאלה."
גלעד שתק. רון פירש את השתיקה כהזדמנות. "ולא רק אלצהיימר! גם סכיזופרניה, ומניה-דפרסיה. למשל, לפני שנתיים כמה חוקרים השתילו דנ"א של אדם בעל נטייה מולדת לסכיזורפרניה בעכברים, והעכברים בניסוי הפגינו התנהגות לא שגרתית: פחות חברתיים, יותר חרדתיים, לא ישנים טוב. אנחנו צריכים את המודלים האלה כדי לחקור מחלות, וקופים הרבה יותר מוצלחים מעכברים בכל מה שקשור לחקר המוח."
"אבל לעשות את זה בקופים…זו ממש התעללות." אמר גלעד.
"בלי ניסויים בבעלי חיים, לא היו לך חצי מהתרופות שקיימות היום, וגם לא חיסונים. מיליוני אנשים היו מתים בייסורים בכל שנה. אף אחד לא אוהב את זה, אבל זו המציאות, גלעד."
"אני מצטער, פרופסור גבע – אני לא יכול לתת לך לקבל את ההחלטות האלה לבד. הציבור צריך לדעת. הציבור חייב לדעת. בשביל זה יש לנו תקשורת חופשית."
"הציבור לא מסוגל לקבל החלטות כאלה, גלעד!" התעקש רון, "כשגלילאו ניסה להסביר שכדור הארץ מקיף את השמש ולא להיפך, ה'ציבור' שלך כמעט העלה אותו על המוקד ככופר. זה מדע, אנחנו לא יכולים להפסיק לחקור ולגלות דברים חדשים רק כי למישהו לא נוח."
"אני מצטער, פרופסור גבע. להתראות."

"סליחה. אפשר לעבור? סליחה. תודה." גלעד פילס את דרכו בין האנשים שעמדו בצפיפות. מבטם של המפגינים היה מופנה למעלה, אל חלונות הקומה החמישית של הפקולטה לביולוגיה, ואף אחד לא זיהה אותו.
גלעד הגיע לדלת הכניסה הראשית. רמי, איש הביטחון הגברתן, עמד בפתח, מוודא שאף אחד מהמוחים בחוץ לא יינסה להכנס לבניין. הוא זיהה את גלעד מיד.
"אתה…" הוא החווה בידו אל המפגינים. כמה מהם נשאו שלטים ועליהם כתובות כמון 'גבע=פרנקשטיין', 'די להתעללות בבעלי חיים!' ו-'להפסיק את התועבה, עכשיו!'. "נו, מרוצה? השגת את מה שרצית?"
"בעיקרון, כן. לציבור יש זכות לדעת."
איש הביטחון נחר בבוז. "סתם אספסוף, אין להם מושג נגד מה הם מוחים, בכלל."
גלעד חייך, "ולך יש מושג?".
"ברור. אני סטודנט בפקולטה." רמי הצביע על מדי המאבטח שלבש, "זו סתם עבודה זמנית. עדיף ממלצרות."
גלעד השפיל את עיניו. "שמע, אחי, אני מתנצל על הקטע על השוקולד…"
שתיקה מביכה השתררה למשך מספר שניות. " אז מה קורה עכשיו? איפה פרופסור גבע?" שאל גלעד.
"לא שמעת?"
"על מה?"
"הוא עוזב לסין. הבנתי שההודעה לעיתונות תצא רק מחרתיים, אבל זה כבר סגור. הם מקפלים את המעבדה למעלה עכשיו, אורזים את הקופסאות."
"באמת?"
איש הביטחון הנהן. "כולם מבינים שאי אפשר לעבוד באווירה כזו." הוא הצביע שוב על המפגינים, "הם לא יתנו לו מנוחה. מבחינת הסינים זה דווקא מעולה: הבנתי שהם רודפים אחרי גבע כבר כמה חודשים ומנסים לשכנע אותו לעבור אליהם. הוא אחד המוחות המבריקים באקדמיה הישראלית, אולי בעולם. הם לא יפספסו הזדמנות כזו."

גלעד התיישב בכבדות בכסא שלו במשרד. הטלפון שלו הראה כמה וכמה שיחות שלא נענו, ובערך מאה הודעות ווטסאפ. ידיעות אחרונות וישראל היום לקחו את הכתבה שלו ורצו איתה ברמה הארצית. הסיפור על פרופסור גבע היה עכשיו בכותרת הראשית של Ynet. אבנר, העורך, אמר לו שהגיליון האחרון של 'חיפה היום' היה הגיליון הנמכר אי פעם בתולדות המקומון. גלעד ידע שהוא אמור להיות שמח, אבל משהו בשיחה האחרונה שניהל עם רון גבע הכביד עליו.

גם בתיבת הדואר האלקטרוני שלו היו עכשיו כמה עשרות מיילים חדשים, אבל לא התחשק לגלעד לענות על אף אחד מהם, וגם לא להציץ בוואטסאפ שלו. שיחכו קצת, לא קרה כלום.
מייל אחד לכד את מבטו. TI. הוא לחץ על ההודעה. "קראתי את הכתבה, גלעד. מה שהבנתי בעזרת Google Translate, בכל אופן. הבנתי גם שפרופסור גבע עובר לסין. כל הכבוד על העבודה היפה, גלעד. אתה עיתונאי מהשורה הראשונה. אני צופה לך עתיד מזהיר."
"תודה לך על הטיפ." כתב לו גלעד בחזרה. "אולי עכשיו, אחרי שהכל מאחורינו, תגלה לי מי אתה?".
"מה זה משנה לך?" כתב TI.
"זה לא ממש משנה, אבל אני סקרן. אתה דחפת את התחקיר הזה, היית מוכן לשלם מאות אלפי דולרים בשביל שהוא יקרה. למה? למה זה היה כל כך חשוב לך?"
גלעד ישב מול המסך. דקה חלפה. ועוד אחת. חמש דקות. לבסוף הופיעה ההודעה החדשה בתיבת המייל. "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?".
"כן."
שתי דקות נוספות חלפו. המייל הבא הכיל רק קישור אחד בודד. גלעד לחץ עליו, ו Skype נפתח על המסך.
הצפצוף המוכר בישר לו שהתוכנה יוצרת את החיבור בין שני הצדדים. תמונת הוידיאו הופיעה על המסך.
"מה….מה…." המילים נעתקו מפיו של גלעד. הדמות שהביטה מהמסך הייתה…הוא לא ידע מה היא הייתה. העיניים היו כחולות-בהירות, ושיער זהוב וחלק השתפל מצידי ראש. אבל…האף, האף היה פחוס והלסת בולטת קדימה כמו…כמו…
"אתה…" גלעד פתח את פיו, אבל שום הגה נוסף לא יצא.
הדמות על המסך חייכה, חיוך שהיה אנושי ולא אנושי בו זמנית. TI השפיל את מבטו אל המקלדת. האצבעות שלו, ראה גלעד, היו עדינות למראה, אבל ארוכות לפחות פי שניים מאצבעות של אדם ממוצע.
"אני לא יכול לדבר, גלעד." נכתב בהודעת הצ'אט שהופיע בתחתית המסך. "אני יכול לשמוע אותך, אבל לא לדבר."
"למ…למה?" גימגם גלעד.
הקוף האנושי שעל המסך חייך שוב, חיוך אנושי ועצוב. "זה לא ברפרטואר שלי. הלסת ומיתרי הקול שלי לא עובדים כמו שלך."
"מי אתה?…מה… מה אתה?"
"אני אדם-שימפנזה, גלעד."
"זה…זה בלתי אפשרי."
"זה גם מה שחושב פרופסור גבע, אם הבנתי נכון מהכתבה שלך. אבל אני פה, אז כנראה שזה כן אפשרי." TI צחק. זה היה צחוק של שימפנזה. אצבעותיו הארוכות והדקות ריחפו על המקלדת. גלעד מעולם לא ראה אדם…לא, לא אדם…מישהו מקליד מהר כל כך. הוא תהה אם אולי האצבעות המדהימות האלה הם מה שפרופסור נעמה ברעם קראה לו 'און-כלאיים'.
"איליה איבנוב לא הצליח לעשות את מה שתכנן לעשות," כתב לו TI, "אבל הבן שלו המשיך את הניסויים שלו אחריו. הוא ברח מסטאלין ומכולם, לחור הנידח ביותר שמצא באפריקה. הוא ואשתו."
"אשתו?"
"אתה זוכר את המכתב שמופיע במאמר ששלחתי לך? הבחורה הצעירה מלנינגראד, זו שכתבה שהחיים שלה הרוסים ואין לה סיבה לחיות? היא ובנו של איבנוב התאהבו והתחתנו. הוא עזר לה לצאת מהמשבר הנפשי שהייתה בו, והם חיו חיים די מאושרים עד לפני עשרים שנה בערך. הוא נפטר בגיל שמונים ושבע, והיא חצי שנה אחריו."
גלעד חש שהעולם כמו מסתחרר סביבו. "אשתו…היא…היא…"
"אמא שלי, כן. הצלחת לנחש את פירוש הקיצור TI?"
גלעד נד לשלילה, והקוף האנושי חייך. "טרזן איבנוב. טרזן היה האורנגאוטן שנפטר רגע לפני שאיליה הצליח להשלים את הניסוי שלו. איליה אהב אותו במיוחד, מסתבר, אז הם החליטו לקרוא לי על שמו."
"אבל טרזן היה אורנגאוטן. אתה…." אמר גלעד. "אני חצי-שימפנזה, נכון. טרזן לא היה האבא הביולוגי שלי. לקח להם זמן, אבל הם מצאו שימפנזה אחר באפריקה," טרזן איבנוב החווה בידיו הארוכות על החדר שבו ישב, "וגידלו אותי בחווה מבודדת, מאות קילומטרים מכל מקום ישוב אנושי. לפחות אינטרנט לווייני יש כאן, זה המזל."
ההלם הראשוני החל לפוג, והמילים החלו חוזרות לאיטן לפיו של גלעד. "אבל אם אתה בעצמך אדם-שימפנזה, למה רצית שאעצור את המחקר של רון גבע?".
טרזן חייך. "אף פעם לא אמרתי שאני רוצה שתעצור את המחקר שלו. אמרתי שאני רוצה שתפרסם אותו."
"למה?"
"כי ידעתי שבישראל לא יתנו לו ללכת עד הסוף עם המחקרים שלו. אתם כמו האמריקנים והבריטים והצרפתים. יותר מדי מוסריים."
ההבנה נחתה על גלעד כמו אגרוף לתוך הרקה. "בן זונה. עבדת עלי."
"אני מצטער, גלעד. לא הייתה לי ברירה. אתה עיתונאי נהדר ואדם נפלא, אידיאליסט אמיתי. בדיוק האיש שהייתי צריך."
"עבדת עלי. רצית שאפרסם את הסיפור הזה כדי שההפגנות והמחאות יכריחו אותו לעבור לסין."
טרזן הנהן. "רק שם יוכל גבע להמשיך את המחקרים שלו עד הסוף, בלי הפרעות."
"אבל למה? מה המטרה?"
טרזן השפיל את עיניו. "אני כבר בן חמישים, גלעד. אני לא יודע כמה זמן נותר לי לחיות. אני לא יודע כמה מישהו כמוני בכלל יכול לחיות. שימפנזים יכולים לחיות בשבי עד גיל שישים בערך, ואולי החלק האנושי שבי ייתן לי עוד כמה שנים, אבל בטח לא עוד הרבה זמן. אני מרגיש את זה בעצמות."
"אתה חושב שגבע יכול להציל אותך? זה הקטע?"
טרזן נד בראשו. "לא, את זה אף אחד כבר לא יוכל לעשות. תבין, אני כל כך לבד כאן. כל השנים האלה בחווה. וכשאני אמות, לא יישאר אף אחד כמוני בעולם. גם אם הייתי רוצה, אני לא יכול להביא ילדים. אני עקר, כמו כל בני הכלאיים."
"ואתה מקווה שגבע יביא לעולם עוד כמוך?"
"אם לא הוא, אז מישהו אחר. זה באמת כל כך נורא לבקש? אני לא רוצה להיות האחרון מסוגי על אדמות, גלעד. יש לנו, לבני הכלאיים, כל כך הרבה לתרום לעולם הזה. אני לא מפלצת, גלעד. אני יצור חי ונושם וחושב, כמוך. אני רוצה עוד כמוני. אני רוצה להיות אבא. אם לא בגופי, אז לפחות… אני דוחף את המחקרים האלה כבר שנים, בכל העולם. תרומות אנונימיות של מיליוני דולרים. מניפולציות על עיתונאים, כמוך. אני עושה מה שאני צריך לעשות. אני מצטער, גלעד.." טרזן שלח את ידו אל המקלדת. גלעד הבין שהוא מתכוון לסיים את השיחה.
"רגע… רק עוד שאלה אחת." הוא ביקש, "מיליוני דולרים, אמרת. מאיפה הכסף?"
טרזן חייך את החיוך האנושי הרחב מדי שלו. הוא דחף את הכסא שישב עליו אחורנית, וגלעד זכה למבט הראשון המלא שלו על גופו של בן שיחו. טרזן לבש חולצה קצרה ומכנסי ברמודה, והגפיים שבקעו מהבגדים היו ארוכות ורזות, אך השרירים שעטפו אותן היו משורגים וקשוחים. אם כך נראה טרזן בגיל חמישים, חשב לעצמו גלעד, הוא ודאי היה מרשים מאד בגילאי העשרים שלו. עיניו עקבו אחר רגליו של טרזן, אל כפות רגליו. אצבעות הרגליים היו ארוכות כמעט כמו אצבעות ידיו, והבוהן עמדה כמעט בניצב לשאר האצבעות. עם כפות רגליים כאלה, חשב גלעד, טרזן יכול לטפס על עצים כמו שימפנזה. עצים, מרזבים, קירות מבנים…
טרזן הניף את רגליו היחפות באוויר וצחק. לאחר מכן חזר אל המקלדת. "אני יודע שאני לא נראה משהו, גלעד, אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לך: אני הגנב הכי טוב באפריקה."


אפילוג: מה אמת, ומה בדיה?

מאזינים רבים פנו אלי אחרי שהפרק עלה לאוויר, כדי לשאול מה מתוך מה שקראתם ושמעתם הוא אכן מדע אמיתי ומה הסיפור הבדיוני. שאלה במקום! התשובה: גלעד, רון, נעמה ו – TI הם פרי דמיוני. לא מתנהל מחקר כזה בטכניון (לפחות לכל הידוע לי…). כל שאר המחקרים המתוארים בפרק – איליה איבנוב, בלמונטה, המחקרים בסין, כימרות וכו' – הכל אמת, ופרטים נוספים על המחקרים הנ"ל תוכלו למצוא בקישורים למטה. 

רן


ביבליוגרפיה ומקורות

https://www.grit.com/departments/why-are-mules-sterile-zm0z12jfznem
https://www.newscientist.com/article/dn26639-the-smart-mouse-with-the-half-human-brain/
https://elpais.com/elpais/2019/07/31/inenglish/1564561365_256842.html
https://singularityhub.com/2019/08/13/wait-what-the-first-human-monkey-hybrid-embryo-was-just-created-in-china/
http://nautil.us/issue/58/self/its-time-to-make-human_chimp-hybrids
https://en.wikipedia.org/wiki/Humanzee
https://en.wikipedia.org/wiki/Ilya_Ivanovich_Ivanov
https://www.newscientist.com/article/mg19926701-000-blasts-frm-the-past-the-soviet-ape-man-scandal/
https://www.brown.edu/Research/Primate/LPN48-1.html#center
https://books.google.co.il/books?id=at2GDwAAQBAJ&lpg=PP1&dq=at%20the%20edge%20of%20uncertainty&pg=PT51#v=onepage&q=ivanov&f=false
https://skeptoid.com/episodes/4219
https://blogs.scientificamerican.com/primate-diaries/stalins-ape-man-superwarriors/
http://www.macroevolution.net/bonobo-chimpanzee-hybrids.html
https://www.sciencealert.com/scientist-claims-us-lab-engineered-humanzee-human-chimp-hybrid-100-years-ago-gallup-yerkes-oliver
https://www.theguardian.com/science/2019/aug/03/first-human-monkey-chimera-raises-concern-among-scientists
https://academic.oup.com/nsr/article/6/3/480/5420749
http://richardbuggs.com/index.php/2018/07/14/how-similar-are-human-and-chimpanzee-genomes/
http://resources.huygens.knaw.nl/bwn1880-2000/lemmata/bwn4/moens
https://www.smithsonianmag.com/smart-news/how-cave-art-helped-dig-new-animal-species-180960833/?no-ist
https://www.bbc.com/future/article/20170222-the-uneasy-truth-about-human-animal-hybrids

51 מחשבות על “[עושים היסטוריה] 293: אדם-שימפנזה, חלק ב'”

  1. פרק מעניין שהועבר בסגנון מרתק שאותו ממש אהבתי – וממש התעגעגתי לספור מדע קליל
    אגב הזכיר סגנון של 'פילם נוער' מדובב שהזכרת לפני שנים באחד הפרקים(ואוו זה היה ממש מזמן)

    הגב
  2. נהנתי מאוד מהפרק. סיפור המסגרת תורם להיכרות עם המושגים בדרך קלה. הסיפור של Ti קצת לא אמין אבל נחמד. לגבי עירב6ב בין הנתונים לבין הדיון שהעלו מאזינים. לא נראה לי שהיתה בעיה. די ברור איפה הנתונים המדעיים ואיפה סיפור המסגרת

    הגב
  3. אני מאזין אדוק וחייב לציין שעד כה גמעתי בשקיקה את כל הפרקים המצויינים שסיפקתם.

    דווקא עקב כך חבל לי שפנית/ם לאותה דרך בעייתית מאוד של הבאת תוכן בדיוני כחלק מהעברת תוכן היסטורי אמיתי.

    ערוץ ההיסטוריה לדוגמה, איבד כך את אמונו של ציבור שלם – עקב פרסום של מוקומנטריה (עבור קוראי התגובה: מדע בדיוני המוגש בצורה של סרט דוקומנטרי).

    הסיבה העיקרית להצלחת הערוץ לדעתי היא המהימנות של המידע המובא (וכמובן דרך ההגשה) ללא הצורך לחקור באופן עצמאי מהו התוכן הפיקטיבי ומה האמיתי בפרק.

    אסיים ואסכם כי נהניתי מהפרק עצמו וצורת ההגשה הייתה מעולה, אבל מקומו של פרק כזה בערוץ נפרד של מוקומנטריה ולא בערוץ עושים היסטוריה.

    יש מספיק פייק-ניוז שמסתובבים בחוץ וחבל יהיה לאבד את מהימנות התוכן של הערוץ הזה

    הגב
    • הי, אדם – תודה על המשוב! מעריך אותו מאד. רק כדי להדגיש – הפרק הזה הוא לא מדע בדיוני במסווה של דוקומנטרי, אלא דוקומנטרי במסווה (? אולי נכון יותר לומר 'בסגנון') של מדע בדיוני. אין ספק שהאתגר הגדול ביותר הוא לתקשר לקהל מה אמיתי ומה בדיוני, וזה משהו שאני לוקח איתי לפרקים הבאים.
      רן

      הגב
  4. המתעניינים בנושא ההשלכות האפשריות של הכלאות גנטיות בין אדם לבע"ח, מוזמנים לקרוא את הספר "הלאה" של מייקל קרייטון https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=221717
    נקודה שהיתה חסרה לי בפודקאסט המעניין הזה היא שניסויים המערבים הכלאות של דנ"א אנושי אסורים בפרוש עפ"י החוק ולא רק עפ"י כללי אתיקה או לחץ ציבורי.
    ביקשת התייחסות לגבי פודקסטים מסוג זה בעתיד – ובכן, אני מעדיפה את הפודקסטים הרגילים (והמצויינים!!) שלך, העוסקים בעובדות מדעיות/היסטוריות (ותודה לך עליהם!). סיפורי מד"ב אני צורכת במקומות אחרים 🙂

    הגב
  5. זוג הפרקים אדם-שימפנזה פשוט מעולים!!! הפרקים הטובים ביותר ששמעתי… פשוט לא יכולתי לעזור – כמו לקרוא ספר ממש מעניין. תודה רן

    הגב
  6. ראשית אהבתי את הפרק וגם לי למרות הרקע הקטן בביולוגיה היה קשה לעקוב מה בדיוני ומה אמת (כמו שציינו מאזינים אחרים). אופציה להבדיל בין שניהם זה להוסיף מדובבים אחרים לחלק הבדיוני כך שאת העובדות המדעיות אתה תקריא בקולך ונוכל להבדיל. אשמח אם תשלב עוד פרקים בסגנון הזה לצד פרקים בפורמט הקלאסי.

    הגב
  7. הי רן. אנחנו מאזינים אדוקים של הפודקאסט שלך. פחות אהבנו את הפרק הזה, סיפורים אנחנו מחפשים במקומות אחרים, אצלך אנחנו מאזינים למדע וידע. העירבוב פחות התאים לנו. אבל אנחנו מעריכים את העשייה ואתה חלק חשוב מחיי המשפחה שלנו

    הגב
  8. פרק מעולה! מעניין, מותח, מיוחד וגם הסאונד מכניס אותך לאווירה מדהימה, תודה רבה על ההשקעה ועל החשיבה היצירתית במיוחד!
    זה מזכיר את הספרים של קן פולט שמצליח לשזור דמויות בדיוניות בעובדות ואירועים היסטוריים אמיתיים בצורה מקורית וכובשת במיוחד!

    הגב
  9. היי רן,
    מאוד נהניתי להאזין, שני הפרקים עשויים היטב, מותחים ומעניינים.
    שילוב טוב של של עובדות עם בדיה ומזל שיש לינקים למידע האמיתי כי בעולמנו היום הכל אפשרי, השאלה איפה ומי משלם.
    אשמח לשמוע עוד פרקים בסגנון :).
    תודה רבה

    הגב
  10. הפרק הזה פשוט פסיכי! זה הפרק הראשון ששמעתי בחיים ששכבתי על המיטה בשעה אחד בלילה ולא נירדמתי יותר מכך השעה עברה כמו במהירות פסיכית נהנתי מאוד מהפרק הייתי רוצה עוד רק אני חושב שיכול להיות קצת יותר טוב אם תגיד בסוף מה אמיתי ומה לא אבל חוץ מזה אליפות

    הגב
  11. היי רן, נהניתי מאוד!
    שאלה – כתבת שהכימרות וכו' אמיתיות – האם באמת יש מחקר ברמת עוברים על השתלה של דנ"א אנושי בתאים לא אנושיים?

    הגב
  12. רעיון נפלא. משלב את שני הסאגות האהובות עלי : היסטוריה ופנטזיה.
    אשמח לפרקים נוספים של "היסטוריה ספקולטיבית" .

    הגב
  13. הי,
    ראשית אני מודה לך על פודכאסטים שלך, אוהב ומאזין לרוב הפרקים
    אני אישית לא חובב גדול של מדע בדיוני, אם כי מידי פעם קצת זה נחמד.
    מה שמאד הפריע לי פה זה שחוץ ממשפט אחד בהקלטת הפרק לא מצויין כלל שזה בדיוני, אם כי מובן אבל גם מבלבל…
    אני חושב שצריך להדגיש ולהפריד פרקים מעין אלו מפרקים אחרים שהם אמיתיים… וגם היה נחמד לציין מה מתוך זה אמיתי ומה בדיוני, בסוף הפרק…
    אז חלק אפשר לחפש בגוגל אבל לא הכל, לדעתי יש מקום לציין זאת.

    תודה רבה!

    הגב
    • תודה על המשוב, לביא! אתה צודק: לא מעט מאזינים כתבו לי שהיה מאד מבלבל להבחין בין הדימיוני ובין האמיתי… למדתי לפעם הבאה 🙂
      בנוסף, הוספתי גם הבהרה בסוף הטקסט של חלק ב'.
      רן

      הגב
    • כנער בן 14 אני חייב להודות בחיים לא נהנתי כל כך משמיעת פודקאסטים בחיים! אתה יודע להעביר את זה הסיפור בדרך כה מרתקת שאני פשוט התמכרתי!

      הגב
  14. הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות.
    נהנתי מהסיפור עצמו. על פניו נראה *כאילו* זה רעיון טוב לשלב מידע "יבש" בתוך סיפור בדיוני – אתה לומד תוך כדי הנאה. אבל לדעתי התוצאה *הפוכה* מכך.
    אני מניח שבמהלך שמיעת הפודקאסט אנחנו מוסיפים לכל פריט מידע "תיוג" כ-"עובדה" או "בדיון". בניגוד, נניח, לצפיה בסרט, ש*כל* העלילה מסומנת כ-"בדיון". הבעיה שאנחנו זוכרים רק חלק (קטן) ממה שאנחנו לומדים, ובהחלט אפשר לאבד גם חלק מתיוגי ה-"בדיון". לכן יתכן שבעתיד נזכור מה זה "כימרה", אבל גם ש-"בטכניון פיתחו הכלאה של אדם ושימפנזה".
    בפדגוגיה יש כלל שחשוב להמנע מהדגמות של טעויות, מפני שדווקא הן עלולות להחרט בזיכרון. לדעתי הכלל הזה נכון גם לעירוב בדיון בהוראת המדעים.

    הגב
    • הי, יוביוב! צודק – זו הערה שחזרה על עצמה ממאזינים רבים. בפעם הבאה, אעשה הבחנה טובה יותר בין האמת והבדיון… 🙂
      רן

      הגב
  15. היה מדהים
    אני אישית מאוד מאוד נהניתי מהסגנון של הפרק
    אני מאמין שכל השומעים נהנו
    זה היה מותח ובאיזה שהוא שלב [בסוף] גם קורע מצחוק.
    היה לי דוקא קל להבין מה אמיתי ומה בשביל הסיפור.
    תודה רבה מאוד
    עוד לא היו שני פרקים שהקשבתי כל כך מרותק

    הגב
  16. הי רן,
    זוג הפרקים האחרון מצוין ונהניתי מאוד לשמוע אותם.
    אני קורא עכשיו סיפורים קצרים זוכי פרס הוגו בעריכת אסימוב, ובאחת ההקדמות שלו הוא מדבר על כתיבת סיפורי "מדע בדיוני קשה" ועל הקושי לנווט בין העלילה והמדע שמאחורי הסיפור מבלי לגרום לו להיות "טרחני" מדי. אני מרגיש שהסיפור המצוין מצליח לשמור על המתח הזה בין מדע, היסטוריה, טכנולוגיה ועלילה משעשעת. בסופו של הפרק אני מרגיש שבנוסף להנאה מהסיפור למדתי המון.

    המשך את העבודה הנהדרת,
    שחר

    הגב
    • תודה רבה! זה באמת אתגר ענק, לשלב עלילה ומדע. הייתי צריך לעשות קצת 'שמיניות באוויר' פה ושם (כמו הקטע על איליה איבנוב…). אבל זה כל היופי שבאתגר 🙂
      רן

      הגב
  17. הי רן!
    באמת פרק מרתק ומותח, אבל אולי כדאי בסוף להגיד מה באמת היה אמיתי ומה לא, עד איפה מגיע העובדות והיכן מתחיל החלק האומנותי (שהוא באמת ברמה גבוהה).
    תודה

    הגב
  18. נהדר!
    הייתי מרותקת לחלוטין!
    תודה!

    אהבתי את הפורמט המחויך יותר
    הבעיה היחידה היא שלא ברור מה בדיון ומה אמיתי. איפה הדברים עומדים היום? המחקרים? הניסויים?
    אולי עדיפה סקירה טכנית בסוף הפודקאסט של איפה זה עומד היום.

    הגב
  19. פרק מרענן ומרתק. אהבתי מאוד את השילוב של מדע בדיוני עם עובדות היסטוריות ומדעיות. בתור חובב מדע בדיוני שגדל על היפריון, אנדר, המוסד האחר, טרילוגיית מאדים ועוד רבים וטובים אחרים, נהניתי מאוד לשמוע מדע בדיוני ארצישראלי משובח, ואני בהחלט אשמח לשמוע עוד שכמותו.
    תודה!

    הגב
  20. נהדר!
    הייתי מרותקת לחלוטין!
    תודה!

    אהבתי את הפורמט המחויך יותר
    הבעיה היחידה היא שלא ברור מה בדיון ומה אמיתי. איפה הדברים עומדים היום? המחקרים? הניסויים?
    אולי עדיפה סקירה טכנית בסוף הפודקאסט של איפה זה עומד היום.

    הגב
  21. מאוד מרתק! עם זאת, כשעושים פרקים מסוג זה שווה להפריד בצורה ברורה, מה הם עובדות ומה פרי המצאה שלכם. בחלק מהפרק זה לא ברור, ונשארה לי תמונה מאוד מעורפלת היכן המחקרים עומדים היום

    הגב
  22. אני בדרך כלל לא מגיב, אבל שני הפרקים האלה היו באמת מאלפים ומיוחדים, מה באמת מציאות ומה באמת דימיון ומסקרן אותי מאוד תוך כמה זמן זאת תיהיה מציאות קיימת, יש עכשיו את הטכנולוגיה של הקריספר שזו באמת יכולה להנגיש את המינים ולהביא את המינים של בני האדם והחיות לקירבה שלא הייתה אי פעם בטבע. ומה באמת יהיו ההשלכות האתיות והמוסריות עם הקידמה, תודה על המסע המרתק לעבר העתיד…

    הגב
  23. איזה אכזבה!!!!!! אני מאזין קבוע מהימים הראשונים של הפודקאסט.
    הלו זה עושים 'היסטוריה' לא מדע בדיוני!. תפתח פודקאסט נוסף למדע בדיוני למה להרוס פודקאסט איכותי?

    הגב
    • פרק מעולה! התוכן, ההגשה והפורמט!
      החזיר אותי לפרקים הקלאסיים של עושים הסטוריה.
      אם אפשר רק קלאוז׳ר. איפה באמת הדברים היום? מה אפשרי? על מה עובדים היום? וכו

      הגב

להגיב על רן לוי לבטל