פודקאסט עושים תנ"ך

[עושים תנ"ך] חלק ב' – מסע אברהם מאור כשדים לכנען: מיתוס, או מציאות?

הורדת הפרק (mp3)

בפרק השני במסעו של אברהם לכנען, ננסה לענות על השאלה הגדולה: האם התנ"ך מציג סיפור מסע ריאלי, או שבעצם מחזק את הטענה שמדובר במיתוס? כיצד נערכה משפחתו של אברהם למסע כל כך ארוך? איך הם הסתדרו עם המזון? והאם הם עשו את המסע ברגל או רכובים על גבי סוסים וחמורים?

האזנה מרתקת! [קישור לחלקו הראשון של הפרק]

ניר.


רשימת הפרקים המלאה
הרשמה לפודקאסט:
רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

(תמלול הפרק) מסע אברהם מאור כשדים לכנען – מיתוס, או מציאות? חלק ב'

[קישור לחלקו הראשון של הפרק]

א וַיֹּאמֶר אדוני אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ , וּמִמּוֹלַדְתְּךָ , וּמִבֵּית אָבִיךָ , אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. …. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו … וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה … וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה , מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵלוַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית-אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם… וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּיכָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ (בראשית יב , א-י).


נותני החסות לפרק:


בפרק הקודם קראנו את שמות היישובים שדרכם עבר המסע של תרח ואברהם ושאר בני משפחתם לארץ כנען. אמרנו ששמות היישובים האלה לא אומרים שום דבר לאף אחד, עד שנדמה שהם לא יותר מכתב חידה בנוסח 'מצא את המטמון', ששולח את הפותר האמיץ להתרוצץ על פני כל הארץ – או במקרה שלנו, לחזור כמעט 4000 שנים אחורה, לסביבות שנת 1800  לפנה"ס ולאור כשדים ששכנה בתחום עיראק של ימינו – וזה בדיוק מה שעשינו.

הפתרון שהצענו לכתב החידה שלנו אומר שתרח ובני משפחתו השתייכו למעמד האביונים שחיו באור כשדים, ושכמו כל משפחת מהגרים, גם תרח ביקש מקום חדש לשבת בו, בתקווה שבכך ישפר את מצבה הכלכלי של משפחתו. לאחר מכן, פתחנו מפות וחישבנו את המרחק בין היישובים שמזכיר התנ"ך, והגענו למסקנה שאברהם, שרה ולוט הלכו ברגל כ-3.500 ק"מ.  

החלק השני של כתב החידה ממשיך בשאלה הגדולה באמת: האם התנ"ך מנציח סיפור מסע ריאלי שיכול היה להתקיים במציאות ובתקופת חיים אחת, או שהשיחזור שלנו מחזק את הטענה שמדובר במיתוס חסר כל בסיס היסטורי. כדי לענות על השאלה  הזו, שהיא באמת חידה היסטורית  , עלינו  להשיב תחילה על שתי שאלות קטנות יותר:

  • כיצד נערכה משפחה שחייתה לפני כמעט 4000 שנה , למסע כל כך ארוך?
  • והאם הלכו ברגל , או ברכיבה?

לאחר שנענה על שתי השאלות נוכל לחשב כמה זמן לוקח לעבור מרחק פעוט, משהו כמו בין הבית למכולת השכונתית, של 3500 ק"מ. התשובה שנקבל תקבע אם מדובר במסע שיכול היה להתקיים במציאות, או במיתוס.  

חמורים ועִזים

אם כך ,השאלה הראשונה היא כיצד נערכה המשפחה למסע כל כך ארוך. אמת ידועה לכולם היא שהשגת מזון הינה הבעיה הקשה ביותר שניצבת בפני כל מי שיוצא למסע כל כך קשה וארוך. יש מזון שניתן ללקט בדרך, כמו שעורה, פירות, שורשים וקצת ציד – אלא שזה מזון מקרי שלא שנמצא תמיד ובטוח שלא נמצא בימים שבהם חצו השלושה את מדבר סיני. מכך עולה המסקנה שעל המשפחה היה להתבסס על מזון שאותו נשאה, כגון חיטה ותמרים שמספקים פחמימות, סוכרים, ושמן זית שגם לו ערך תזונתי גבוה.

כבר ממבט ראשון ברור שסל מזון שכזה לא מספק את אבות המזון ההכרחיים לקיומו של גוף האדם. חסרים בו חלבונים (=פרוטאינים) וסידנים, שמחסור ממושך בהם היה מכניס את השלושה למצב של תת תזונה חמורה ומעמיד את המשך חייהם בסכנה גדולה. זו הזדמנות להודות לחבר יקר שלי, ד"ר דורון ארד, שהתנדב לצאת כרופא מלווה למסע, והחכים אותי בעניין זה…

הצורך לפתור את המחסור בחלבונים ובסידנים מוביל אותנו היישר אל חיה קטנה ומופלאה: העז הערבית – חברתם הנאמנה של הנוודים ושל כל מי שהיה בדרכים לפני עידן חנויות הנוחות וכרטיסי האשראי. ביכולתנו לקבוע בבטחה שעדר עזים קטן היה המקור היחיד של המשפחה שסיפק להם בקביעות  סידנים וקצת חלבונים.

למה לא פרות או כבשים? הסיבה לכך היא שהפיזיולוגיה של פרות וכבשים לא מתאימה למסלול ההליכה שתיארנו. העז באמת מייצרת חלב בכמות פחותה בהרבה מזו של הכבשה או הפרה, אך היא מסוגלת לצעוד מרחקים ארוכים ולטפס על הרים ועל מצוקים… אין ספק שהעז היא מלכת המדבר ושאפילו בתנאי מצוקה קיצוניים שבהם היא עצמה בקושי שורדת, היא מצליחה להפיק כמה טיפות חלב כדי להחיות בהם את נפשם של אנשי המדבר.

בשל מעלותיה, העז היא בת לווייתם הקבועה של הנוודים ולכן אין ספק שמשפחת ההולכים שלנו לקחה עימה עדר עִזים קטן, שהיה המקור היציב והיחיד שסיפק להם מעט סידן וחלבונים. ברור שחשיבותן לשרידות ההולכים הפכה קריטית בימים שחצו את ארץ כנען מוכת הרעב ואת מדבר סיני הצחיח. בלעדיהן, סל המזון של המשפחה היה מתדלדל עוד יותר, והמצוקה הקיומית שלהם הופכת הרת אסון.

אחרי שסיכמנו שהמשפחה התבססה בעיקר על מזון שלקחה עימה כגון חיטה, שמן זית ותמרים, ועל עדר עזים קטן וכחוש – ביכולתנו להתקדם אל השאלה הבאה: האם הם הלכו ברגל או רכבו על גבי גמלים, סוסים…ג'יפ 4×4? האמת היא שככל הנוודים, גם בני המשפחה שלנו הלכו ברגל וחמורים נשאו את המטען שלהם.

חמורים היו בהמות המשא בזמנו של אברהם ועוד הרבה קודם לכן. חמורים צעדו במשך אלפי שנים בראש השיירות שחצו את נתיבי הסחר של המזרח הקדום , ולפי התנ"ך הם ליוו את יוצאי מצרים בימים שחצו את מדבר סיני בדרכם לארץ כנען. החמור נזכר בתנ"ך עשרות פעמים, דבר שמלמד על התפקיד החשוב שמילא במשקי הבית של החברה הקדומה. החמור הקטן והאפרפר הוא ברייה חזקה ובעלת כושר שרידות גבוה ויכולת מחייה ממעט מים ועשב יבש. ומכיוון שהיה בהמת המסע היחידה בימיו של אברהם אנו רשאים לקבוע בבטחה שהמשפחה הטעינה על גבם את מטענה. אין גם ספק שלפני הכניסה למדבר סיני הם העמיסו על החמורים המסכנים נאדות מים שאותן מילאו מחדש במי בארות ובמי גבים. לו בני המשפחה רכבו על גבי חמורים, הדבר היה בא על חשבון הציוד והאספקה הנחוצה לעצם קיומם. וכבר קודם אמרנו שהם לקחו איתם עדר עזים קטן, והעדר חייב ללכת שכן העזים אוכלות תוך כדי הליכה.

ספר בראשית מספר שבימים שבהם חי אברהם בישראל, הוא שלח את העבד שלו בראש שיירה של 10 גמלים לבני משפחתו אשר נשארו בחרן להביא ממנה כלה לבנו, ליצחק. הכוונה לרבקה כמובן. מכאן עולה האפשרות שהמשפחה בכלל רכבה על גמלים ושכל המסע היה אירוע קצר ומהיר שלא דרש הכנות מיוחדות. ישנם ציירים שציירו אותם רוכבים על גמלים, אלא שיש לנו בעיה קטנה: בזמנם של תרח ואברהם הגמל עדיין לא היה מבוית, ולכן הם לא יכלו להשתמש בו. אם אנחנו רוצים להישאר נאמנים למציאות שהתקיימה בסביבות שנת 1800 לפנה"ס אזי עלינו לשכוח מגמלים, מפרות ומכבשים- ולצערנו גם מג'יפ 4×4. לדברי החוקרים , שרידי עצמות של גמלי פרא מלמדים שגמלים חיו במזרח הקדום כבר לפני יותר מ-40.000  שנים, אך ביות הגמל החל מאות שנים לאחר זמנו של אברהם. עדויות ראשונות לכך שהאדם הצליח לרתום את הגמל לשירותו הן מסביבות שנת 1300 לפנה"ס לכל המוקדם, שהן כ-500 שנים לאחר זמנם של תרח ואברהם!

ימים של חנייה

אם כך סיכמנו שהמשפחה הלכה ברגל, דבר שמוביל אותנו לשאלה האחרונה והגדולה בכתב החידה שלנו. עכשיו עלינו לברר כמה זמן לוקח ללכת ברגל מרחק פעוט, ממש סמלי, של 3.500 ק"מ? ואחרי שנדע זאת, נוכל לדעת אם ניתן היה לעבור את המסע בתקופת חיים אחת, או לא. התשובה לשאלה זו מתחלקת לימים שבהם המשפחה התקדמה ממקום למקום ולימים שבהם עצרה ולא זזה ממקומה – שהרי גם ימי החניה נכללים בסך כל ימי המסע.

אמרנו קודם שהשגת מזון היא הבעיה הגדולה ביותר של הנוודים שלוקחים איתם את כל חייהם – ואם אתה עוקב בטלוויזיה אחרי מראות הפליטים שבורחים לאירופה מארצות ערב ואפריקה, אתה נוכח בעצמך שהציוד שלהם מסתכם בתרמיל שכל אחד מהם מסוגל לשאת. המציאות הזו משקפת גם את משפחת ההולכים שלנו, אם כי לרשותם עמדו חמורים. היות שהמטען שלקחו איתם היה מוגבל ומבוסס על ציוד מתכלה, היה עליהם לחדש אותו.

איך מחדשים אספקה שלא ניתן לאסוף בדרך, כמו חיטה, שמן זית וכלים? בסחר חליפין! הכלכלה הקדומה התבססה אך ורק על עבודת כפיים: עבודה בשדות ובמשקי הבית, חפירת תעלות להשקיית השדות (שלחין), סלילת דרכים ובניית ארמונות ומקדשים – כל אלה היו עבודות כפיים. כלכלה שכזו זקוקה באופן טבעי לעובדים רבים ככל האפשר ואכן חוזי קנייה ומכירה של עבדים, וחוזים של חכירת עובדים ארעיים ותנאי העסקתם, הם מהנושאים המרכזיים שבהם דנים לוחות החרס שנמצאו במסופוטמיה. החוזים דנים גם בתנאי השכירות ובמשך זמן העסקת העובדים הארעיים. חלק מהם הם למשך עונה חקלאית אחת (חמישה חודשים), ואחרים למשך שנתיים ואפילו שלוש שנים.

התשלום לעובד נקבע לפי זמן השכירות שסוכם עליו, וכלל שקי מזון יבש כמו חיטה ותמרים. במקרה שהעובד ובני משפחתו נשארו לעבוד מספר שנים רצופות, משכורתם כללה גם חליפת בגדים, נעליים, ראשי צאן אחדים ולעתים גם מטיל מתכת.

הצורך של השלושה למלא מחדש את שקי האוכל שלהם ולחדש ציוד שהתכלה הוא ברור ואיננו דורש הנמקה. מכיוון שאמצעי החליפין היחיד שעמד לרשותם היה כוח עבודתם, ומכיוון שלא  הייתה להם דרך אחרת לרכוש את מבוקשם, הם היו חייבים  להתקדם דרך המשקים החקלאיים שהיו פזורים לאורך נתיב ההליכה ולהשכיר את עצמם לעבודה, בין אם למשך עונה חקלאית אחת – ואפילו למשך שנה או שנתיים. היות והתשלום לאלה שעושים את המלאכות הקשות תמיד היה זעום, אנחנו רשאים להניח שימי החניה שבהם עצרו והשכירו עצמם לעבודה היו רבים ומפרכים מהימים שבהם צעדו. יש לקחת בחשבון גורמים נוספים שעיכבו את המסע כמו תנאי מזג אוויר קיצוניים, סופות שלג בחרמון, או סופות חול במדבר סיני. 

ימי הליכה

עכשיו כשגם נקודה זו הובהרה, עלינו  לברר כמה ק"מ עברו השלושה בכל יום של הליכה. אמרנו שהעזים היו המקור היציב והיחיד שסיפק למשפחה חלבונים וסידנים , שמחסור ממושך בהם היה מכניס אותם  לסכנת חיים בשל תת-תזונה חמורה. בימי ההליכה שבהם המשפחה התקדמה מנקודה א' לנקודה ב', עדר העזים הכתיב את קצב ההתקדמות. עז מסוגלת לחצות הרים ומדבריות, אבל הליכתה אִיטית ומוגבלת לכארבע שעות ביום עם הפסקות רבות. בנוסף, העז נוטה להתפזר לכל הכיוונים בחיפוש אחר מזון, דבר נוסף המאט את קצב ההתקדמות.

בימי מסע אידיאלים שבהם יש שפע של אוכל לאורך הדרך, נניח בהולנד, הכלכלה של העז מבוססת אך ורק על מרעה. כלומר על מה שהספיקה לאכול במהלך היום. בתנאים אידיאליים, העדר יילך לכל היותר 5 ק"מ ביום וילחך עשב תוך כדי הליכה. העדר שליווה את המשפחה לא זכה לצעוד בהולנד…העזים שלנו טיפסו על המצוקים שמשני עברי נהר הפרת. הן חצו את שרשרת הרי הלבנון, את ארץ כנען בשנות בצורת, ופעמיים את מדבר סיני. העובדה שאנחנו לא מדברים על תנאי הליכה אידיאליים אלא על תנאי הליכה מהגיהינום, מחייבת אותנו להפחית את קצב ההתקדמות מ-5 ק"מ ליום ל-2 ק"מ. נכון שניתן להאיץ בעדר שיכפיל ואף ישלש את קצב התקדמותו – אך אם העזים יגמאו 10 ק"מ במשך מספר ימים רצופים, הן לא תספקנה ללחך את כמות המזון הנחוצה לקיומן ואז הן ימותו ברעב, ולאחריהן יגיע תורם של בני האדם. העובדה שאנחנו מדברים על מסע שהוא על סף השרידות מסבירה מדוע הפחתנו את קצב ההתקדמות ל-2 ק"מ ביום.

התנ"ך מספר סיפור שמעטים זוכרים אותו, שלפיו יעקב ואחיו עשו נפגשו לאחר שנים ארוכות שבהן לא התראו. בתום הפגישה הציע עשו ליעקב שימשיכו ללכת יחד כברת דרך. יעקב סירב בטענה שאם יאיץ בעדר שהוביל העדר ימות עוד באותו יום :

"וַיֹּאמֶר [עשו] , נִסְעָה וְנֵלֵכָה , וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו [יעקב] , אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים , וְהַצֹּאן  וְהַבָּקָר עָלוֹת (עלות = עולות ימים. צעירות  ) , וּדְפָקוּם  יוֹם אֶחָד , וָמֵתוּ כָּלהַצֹּאן. (בראשית לג , יג-יד).

מי שכתב את הפסוק הזה ידע שילדים קטנים וגדיים הם החוליה האיטית שמכתיבה את קצב ההליכה.

חישוב משך המסע

כל צורת החישוב שעשיתי הובילה אותי למסקנה שעל כל יום הליכה שבו התקדמה המשפחה כ-2 קילומטרים, היא חנתה בממוצע 3 ימים שבהם השכירה עצמה לעבודה במטרה לרכוש את המוצרים ההכרחיים להמשך המסע – או שעצרה בגלל סיבות נוספות, כמו פגעי מזג אוויר, עונת המלטות וכד'. מכאן שבכל שנות המסע התקדמו שלושת ההולכים בממוצע כ-4 קילומטרים בשבוע. חשוב להדגיש שאנחנו כל הזמן מדברים על ממוצעים ושבוודאי היו שבועות ארוכים שבהם ההולכים התקדמו מדי יום. יחד עם זאת, להערכתי, לא רק שימי החניה היו רבים מימי ההליכה , הם גם היו מפרכים בהרבה.

חשבון פשוט אומר שאם נחלק 3500 ק"מ, שהם מרחק ההליכה, ב-2 ק"מ ליום – נקבל 1750 ימי הליכה שהם כמעט 5 שנים. את 5 השנים האלה נכפיל ב-4, שהם חיבור ימי ההליכה וימי החניה. התוצאה שנקבל היא שהמסע מאור לארץ כנען ארך כ-20 שנים!

20 שנות מסע הם פרק זמן עצום, אך ניתן לעשותו בתקופת חיים אחת, ומתיישב עם העובדה שבסביבות 1800 לפנה"ס, שזה ציר הזמן שאליו אנחנו מתייחסים, כל המזרח הקדום נמצא עדיין בתנועה וקבוצות אנשים רבות עדיין הלכו ממקום למקום. וכך, למרות שאין אין לנו הוכחות ארכיאולוגיות שהמסע התרחש במציאות, הוא מתאים למציאות של ימיו ועובר את מבחן הייתכנות. היות שהוכחנו שניתן לעשותו, ביכולתנו לשלול את הטענה שהוא מיתוס. מיתוס, מעצם הגדרתו, הוא סיפור שלא ניתן להוכיחו ושלא מתקיים במישור החיים הארצי של האדם.

אבל יש בסיפור המקראי גם לא מעט נקודות תמוהות , שמטילות צל כבד על אמיתות השיחזור שעשינו. הזכרנו שהגמל בוית רק כ- 500 שנים לאחר זמנו של אברהם. אך התנ"ך מספר שלאברהם היו לפחות 10 גמלים? איך מיישבים את הסתירה הזו?

התשובה לשאלה מובילה אותנו לאחת הבעיות הסבוכות והמרתקות שבחקר המקרא והיא – מתי התנ"ך הועלה על הכתב. ומכיוון ששאלה זו תמיד מרתקת והיא רלוונטית לנושא שלנו, נתעכב בקצרה על כמה פרטים חשובים. החוקרים מסכימים שהתנ"ך איננו יצירה הומוגנית שכתב סופר אחד אלא יצירה המתפרשת על פני כ-1350 שנים שנכתבה על ידי מאות סופרים. ומי שרוצה לקבל הסבר מעט מקיף יותר על כתיבת התנ"ך מוזמן להאזין לפרקים 181-182 של עושים היסטוריה, שבהם רן ואני מקדישים מקום לסוגיה זו. לדברי החוקרים, התנ"ך הוא אסופה של יצירות סיפורים רבים ומגוונים שעברו במסירה שבעל-פה בין 700 ל-1000 שנים עד שהועלו לראשונה על כתב. לאחר מכן הועתקו בכתב יד במשך מאות שנים נוספות – למעשה עד המצאת מכונת הדפוס.

ספרות שעוברת במסירה שבעל-פה לאורך כל כך הרבה שנים נוטה להשתנות. יש להניח שכל מספר בשושלת המסירה שינה פרט או שניים מהסיפור ששמע  מקודמו. יתכן שפרטים אחדים פרחו מזיכרונו, יתכן שהוסיף פרטים מדמיונו – והדברים האלה משליכים על סיפור המסע שלנו. יש לשער שסיפורו של אברהם, שעבר בעל-פה בדורות הראשונים, אינו זהה לסיפור שהועלה על הכתב מאות שנים מאוחר יותר. יתכן שסיפור המסע סופר במקור בפירוט רב יותר, ועם חלוף השנים הוא קוצר וצומצם לכמה נקודות ציון על המפה. לעולם לא נדע.

חוקרי התנ"ך מודעים לכך שהגלגולים הרבים שעבר הטקסט המקראי מבטיחים שהנוסח המקורי של הסיפור איננו מצוי בידנו, ועל כן הם עושים כל מאמץ לזהות אלו שכבות בטקסט קדומות יותר, ואיזה חלקים הולבשו עליו בשלב מאוחר. ניתן לדמות את הדבר לעוגת שכבות: כדי לזהות את השכבה הראשונה והקדומה ביותר של הטקסט ואת השכבות שהולבשו עליה במרוצת השנים, פותחו כמה קריטריונים מהימנים למדי – והנה שתי דוגמאות הממחישות עניין זה שקשורות קשר הדוק לסיפור המסע.  

אתם  וודאי שמים לב שאני כל הזמן מכנה את אור כשדים בשם "אוּר". אוּר ההיסטורית נוסדה בסביבות שנת 4000 לפנה"ס, ו-3000 שנים  נקראה בשמה המקורי: אור. בסביבות שנת 900 לפנה"ס, בערך 900 שנים לאחר זמנו של אברהם, נכבשה אור על ידי ה"כשדים", ולמן אותו זמן  היא הפכה ל"אוּר של הכשדים", כלומר "אוּר כשדים". העובדה שבספר בראשית אוּר נקראת "אוּר כשדים" מעידה שהנוסח המצוי בידינו הועלה על הכתב 900 שנים לאחר זמנו של אברהם, כשאור כבר הייתה כבושה בידי הכשדים – ובתקופה שהגמל כבר היה חיה מבוייתת ויקרה להחריד. לו סיפורו של אברהם היה נכתב בסביבות שנת 1800- הכותב היה משתמש בשם המקורי: אור – והמילה גמל לא הייתה מוזכרת.

התופעה של עדכון שמות קדומים לזמנו של המעתיק, חוזרת על עצמה פעמים רבות בתנ"ך. שמה הקדום של "חברון" היה "אלוני ממרא"ו"קריית ארבע"."לוז"היה שמה הקדום של"בית אל". ספר שמואל מציין בפירוש שהתואר "רואה" קדם לתואר "נביא" וישנן דוגמאות נוספות. עדכון שמות ישובים ומונחים, מלמד שמעתיקים מאוחרים העתיקו את השם הישן ואת השם החדש כאחד, או ששמטו את השם הישן.

הנקודה החשובה לנו היא שתופעת העדכון מהווה הוכחה שהסופר המקראי לא היסס להלביש את התוספת שלו על השכבה הקדומה שנמצאה בידו. היא גם מסבירה מדוע השם המקורי אוּר נעלם, ומדוע אנחנו משתמשים בשם המאוחר אוּר כשדים, שאותו הכירו כותבי התנ"ך – והדברים האלה מובילים אותנו היישר אל הקריטריון השני, שתומך בראשון.

הקריטריון השני אומר שאם אנחנו מוצאים קטע סיפורי מגמתי או קטע שסותר את שאר חלקי הסיפור, אזי גם הוא תוספת מאוחרת – והסיפור על 10 הגמלים ששלח אברהם לחרן הוא דוגמה מצוינת לכך. 10 הגמלים שכביכול היו לאברהם  הפכו אותו בכמה משפטים לאחד האנשים העשירים ביותר במזרח הקדום שכן הגמל היה כל כך יקר שרק מלכים יכלו להרשות לעצמם להחזיקו. בעלות על 10 גמלים משולה להצהרת הון של אדם שברשותו צי של עשר מכוניות פאר, עשרה מטוסים פרטיים ועשר אחוזות המפוזרות ברחבי העולם. כוונת המספר שסיפר שלאברהם היו גמלים הייתה כדי לתאר אותו כעשיר מופלג – אלא שהקטע הזה עומד בסתירה לחלקים המתארים אותו כרועה עני, שעד סוף ימיו התגורר באוהל, כיתת את רגליו באזור באר שבע הצחיח, ונלחם בשכניו על כל טיפת מים. היא עומדת כמובן בסתירה לכך שבזמנו הגמל עדיין לא היה בהמה מבוייתת.

דוגמה נוספת: דברנו על כך שאברהם ובני משפחתו הגיעו לארץ כנען בשנות בצורת, ושעל כן הם נמלטו למצרים שבאמת הייתה אסם התבואה של המזרח הקדום.

מסופר , שכאשר קרבו למצרים ביקש אברהם מאשתו יפת התואר, שתגיד למצרים שהיא אחותו מחשש פן יבולע לו:    

פרק יב – יא וַיְהִי  כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר  (אברהם) אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ  הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי  כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ.  יב וְהָיָה  כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים ,  וְאָמְרוּ  אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי  , וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.  יג אִמְרִי נָא ,  אֲחֹתִי אָתְּ ,  לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ  וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. 

פרעה, כצפוי, חמד בשרה היפה והביא אותה לארמונו, ולאברהם שמכר אותה הוא העתיר ממון רב. אך משרצה פרעה לממש את אהבתו לאישה החדשה, אלוהים הכה אותו מכות נמרצות עד שלמסכן לא נותרה ברירה אלא להחזיר את הסחורה היקרה לבעליה:   

יז וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים  , וְאֶת בֵּיתוֹ ,  עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם.  יח וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר    מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא.  יט לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא  , וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה; וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ.  כ וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים; וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

מה לא בסדר בסיפור הזה, פרט לעובדה שהוא הקפיץ את הפיוזים של הפמניסיטות והפך את אברהם שמכר את אשתו, לשנוא נפשן? נישואי מלכים בעולם הקדום ועד זמנם של הנסיך צ'ארלס והנסיכה היפה דיאנה, היו נישואים שנועדו לשרת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של הממלכה. איזה נכס כלכלי או אחר  היה לשרה המסכנה שנמלטה למצרים מחמת הרעב, שבגללו המלך  החזק ביותר במזרח הקדום רצה לשאתה? אנחנו בסיפור הזה מדברים על אישה ענייה, שבשלב הזה הלכה כמעט 20 שנים ברגל – ושעל הנזק הבריאותי שהסב לה המסע הקדשנו מספר פרקים ב'עושים תנ"ך'. צריך לזכור שלמרות שאנחנו מדברים על פרק שעומד בפני עצמו, אנחנו כל הזמן נמצאים בתוך סיפור אחד רב מערכתי. ומי שמעוניין לקבל את התמונה בשלמותה מוזמן להקשיב לפרקים הקודמים שלנו.

וכאן הזמן להזכיר דבר נוסף, שכאשר מלכת שבא באה לבקר את המלך שלמה היא הגיעה כפי שמלכה מגיעה. היא באה בראש שיירה של גמלים, שכבר היו קיימים בזמנה, שנשאו בשמים וזהב ואבני חן – אוצרות טבע שאכן נמצאים באזור אתיופיה ותימן. (מל"א י). שנית, מלכים לקחו נשים בתולות ממוצא מיוחס, ואם לקחו נשים עניות הם לעולם לא שילמו עבורן. למשל מגילת אסתר מספרת שאחשוורוש חיפש מחליפה לוושתי, אישתו הסוררת. תנאי הקבלה לתחרות לא היו עושרן של המעומדות אלא יופיין ובתוליהן – קריטריון בעייתי כאשר מדובר באישה נשואה…

שלישית , וזו הנקודה המגמתית שמעידה על איחורו של הסיפור -כאשר כותבי התנ"ך ביקשו לבזות או להשפיל דמות חזקה, הם עשו כן דרך נשותיו – (אחאב , שלמה)  או שביזו אותו על ידי כך שסיפרו שאישה הרגה אותם (סיסרא , אבימלך) – וישנן דוגמאות נוספות כמובן – והדברים האלה מתכתבים היטב עם הסיפור על שרה בבית פרעה. כל מלכי מצרים נחשבו אלים למחצה , והוכחה לממד האלוהי שלהם היה כוחם העצום, שכן מצרים הייתה הממלכה החזקה והעשירה ביותר בעת העתיקה. ארץ עשירה = אלוהות עשירה. מגמת המספר הייתה להראות שאלוהי ישראל, שלפי התנ"ך היה באותו רגע אלוהים של שני אנשים בקושי, היה חזק מהאלוהות המצרית, ושבכוחו לבזותו. הדרך הטובה ביותר לעשות כן הייתה לספר שפרעה, שהיה אל למחצה, חמד בשרה היפה ושילם תמורתה ממון רב – ואח"כ ספג מכות נמרצות מידי אלוהי ישראל… מנקודת מבט היסטורית הסיפור של שרה בבית פרעה הוא בלתי אפשרי. אך מה שחשוב לנו הוא שברגע שזיהינו קטע מגמתי שאיננו משתלב עם שאר חלקי הסיפור,  אנחנו רשאים להניח שמדובר בתוספת מאוחרת שהולבשה על על השכבה הקדומה.

אבל אם המסע הזה כל כך חשוב , והסופר המאוחר טרח להלביש  עליו תוספות – מדוע הוא לא הרחיב את כל סיפור המסע? מדוע הוא השאיר אותו מכווץ בתוך כמה שמות יישובים שלא אומרים שום דבר לאף אחד?

על חלק מהשאלה כבר ענינו קודם. דיברנו על כך שהחוקרים טוענים שסיפורי התנ"ך עברו במסורת שבעל פה במשך מאות שנים, וחלקם אפילו -1000 שנים ויותר עד שהועלו לראשונה על הכתב. החוקרים טוענים שהזיכרון ההיסטורי לא יכול לשמר סאגות ארוכות ומפותלות. טענה נכונה וצודקת , ואני בוודאי מסכימה לה. יחד עם זאת, הזיכרון ההיסטורי מסוגל לשמר במשך 1000 שנים סיפור קצר מאד, שמכיל משפטים בודדים – כמו סיפור המסע. מבחינתי, דווקא כיווץ המסע לכמה שמות יישובים, מצדיקה את ההנחה שהוא  אמיתי. יותר מכך, חלק מהישובים שדרכם עבר המסע, כלל לא התקיימו בזמנו של אברהם – ועל כך העירו כמה חוקרים שטוענים בתוקף שסיפור המסע הוא מיתוס משולל כל בסיס היסטורי.

אלא שטענה זו היא חסרת כל משמעות. מסלול ההליכה נכון, ומכיוון שהדרך הייתה בשימוש מאות שנים לפני ואחרי זמנו של אברהם, מכיוון שהדרך תמיד קודמת ליישובים שקמים לצידה – ומכיוון  שכותבי התנ"ך נהגו לעדכן שמות יישובים קדומים לשם שהיה מוכר בזמנם, אין חשיבות לטענה שהיישוב בית אל, לא התקיים בימי אברהם. עובדה זו איננה עומדת בסתירה לכך שהדרך החוצה את הארץ הייתה בשימוש ועברה דרך המקום שעליו הוקם בשלב מאוחר היישוב.  

נקודה חשובה נוספת, שאף היא חשובה מאד, מתייחסת למיתולוגיות של בני העמים הקדומים: המיתולוגיות מתארות תמיד את אבות האומה כמי שנולדו בארץ שבה חיו בני עמם. האבות המייסדים מתוארים כגיבורים שניחנו בכוחות על טבעיים, מעין חצי אלים. הם תמיד היו מלכים או מנכבדי הארץ, או אנשים עשירים מאד כמו גלגמש הבבלי, אודיסס היווני, או זיגפריד הגרמני ועוד רבים רבים אחרים. סיפורו המסע  שלנו הוא אנטי המיתוסים הקדומים. איזה עם סיפר שאבותיו המייסדים היו אנשים עניים שנולדו בארץ זרה ורחוקה, שלא הייתה להם זיקה לארצם, ואפילו לא ידעו על קיומה? למה לשמר זיכרונות מעיראק? איזה מן סיפור זה? למה לתאר דמות בעלת חשיבות כאברהם, כנווד עני וחסר בית שמחפש מקום לשבת בו – ולא כמקובל כמלך רב עוצמה? ואת שרה כעקרה מסכנה ומושפלת, שנאלצה להשתמש בשפחתה כפונדקאית, ולא כאחת מאלות הפריון שמאיישות את פנתיאון האלים?

מדובר בתופעה ייחודית שמעלה את השאלה למה כותבי התנ"ך תיארו את הגיבורים באופן כל כך ריאלי וארצי, אלא אם שימרו בזיכרונם רסיסים בודדים מסיפור אמיתי שעבר במסירה שבעל פה מדור לדור? אני מודה שמעולם לא הבנתי את החוקרים – והם רבים – שטוענים בתוקף שהתנ"ך הוא יצירה גאונית, אך שכל הכתוב בו הוא בדיה שלא הייתה ולא נבראה. לעניות דעתי, סופרי התנ"ך שבאמת היו גאונים, ידעו להבחין היטב בין בדיה לבין אמת. וכמו כל אחד מאיתנו, גם הם רצו להנחיל את זיכרון עברם לדורות הבאים – והעובדה שהוסיפו לזיכרון הריאלי אלמנטים שנועדו לפאר את האל האחד, איננה סותרת את השכבה הריאלית, שעליה התבססו.   

מגבלות הזיכרון

אז פתרנו את כתב החידה שאיתו התמודדנו בתחילת הפרק, והגיע הזמן לסכם את המהלך  שעשינו כאן. סיפור המסע מאור, או אור כשדים, לארץ כנען, נקבע בזיכרון ההיסטורי כקו פרשת מים, שמפריד את העולם הפגאני מהעולם המונותאיסטי, שמאמין בקיומו של אל אחד בלבד. האמת כמובן מורכבת בהרבה – ואיתה אנחנו מתמודדים בכל תכנית ותכנית של 'עושים תנ"ך'.

השאלה הגדולה שאיתה התמודדנו בפרק זה הייתה: מה מסתתר מאחורי שמות היישובים שדרכם הלכו תרח, אברהם ושאר בני משפחתם. הפתרון שאליו הגענו חושף מסע הירואי, שלמרות שאין ממצאים ארכיאולוגיים שמוכיחים שהתקיים, הוא עומד במבחן המציאות וניתן לשחזרו – ולכן לא ניתן לטעון שמדובר במיתוס, או בבדיה. החשיבות הגדולה של מה שעשינו כאן היא לא רק בכך שחיזקנו את הפן התיאולוגי שמוכר לכולם. לדעתי החשיבות הגדולה של המסע, היא בכך שהוא מספר משהו על עברם של אבותינו הקדומים, ומכאן שהוא מספר משהו גם על העבר של כל אחד מאיתנו. מכל בחינה זהו סיפור שראוי להכרה ולהערכה – והגיע הזמן שיזכה לה.

 

5 מחשבות על “[עושים תנ"ך] חלק ב' – מסע אברהם מאור כשדים לכנען: מיתוס, או מציאות?”

  1. קטע מתעודה מאללח' המתוארך למאה ה17 מזכיר מנת מזון אחת לגמל. הוכחה שכבר בתקופה זו היה הגמל מבוית אך במידה מצומצמת מאוד, וכנראה רק העשירים ביותר הרשו לעצמם לעשות שימוש בחיה זו.
    המסורת המקראית שמתארת את יציאת אברהם ממצרים בעושר גדול מסבירה מדוע שליחו של אברהם לחרן (אליעזר) יצא עם גמלים

    הגב
  2. לענין משך המסע. בתיאור שנתת למסע אברהם, הם התנהלו עם עדר עיזים קטן שהגביל את התקדמותם. ובנוסף עצרו להצטייד כנראה בחוות/ישובים לאורך הדרך והיו משכירים את עצמם כדי להרוויח את עלות הציוד שרכשו.
    אפשר להניח שאפשר לעשות את אותו דבר ללא עדר עיזים. כלומר, לקחת ציוד לשבוע/שבועיים. לצעוד עם חמורים נושאי ציוד כ-20 קמ ליום. כך, עושים חניה לעבודה של חודש/עונה במרחקים של 200 קמ וגומעים את אלפי הקילומטרים במקסימום 5 שנים.
    אם קוראים תיאורי מטילים בארץ ישראל במהלך ימי הביניים והלאה, כך היו עוברים את הארץ. מגיעים למקום ישוב. מצטיידים. מעמיסים והולכים רצוף מספר ימים עד לישוב הבא.
    לא צריך לפרוס את המסע ל-20 שנים

    הגב
  3. תגובה לפוד הנחמד עצמו:
    תמסרו לד"ר הנכבדה, שאי אפשר להגיד על אברהם שהוא חי במאה ה18 לפני הספירה.
    זה כנראה לא על פי המדע ולא על פי התנ"ך והיא כבר אמורה לדעת את זה.
    אם מתבוננים בגניאולוגיה של חבר'ה חשובים בתנ"ך (כמו דוד או שאול או מנהיגים אחרים) מגיעים לאבות המייסדים של השבטים לכל היותר 13 דורות לפני דוד. זה אומר שמכפילים כל דור ב25 שנה ומגיעים לדעתי למאה ה13 לכל המוקדם.
    על פי המדע אין בכלל על מה לדבר – האיזכור הראשון של ישראל (מצבת מרנפתח) זה סוף המאה ה13.
    ההתנחלויות הראשונות שצצות באזור אפרים, הן מתחילת המאה ה12.
    אפשר להוסיף אולי עוד מאה שנה או מאתיים, אבל לזרוק ססמאות על המאה ה18 זה כנראה לא מקצועי (;
    לדעתי נושא הגמל לא יכול לעזור לתארך את סיפור אברהם. אם זה לא אגדה, אברהם יכל להתקיים בכל פרק זמן היסטורי ויכלו להוסיף לו את הגמל בכל פרק זמן היסטורי מאוחר יותר.

    הכי חשוב – מסתבר שמלכת שבא היא לא הייתה אתיופית. ד"ר לתנ"ך אמורה לדעת את זה.
    שבא הייתה ממלכה בתימן!!! כל המקורות ההיסטוריים והארכאולוגים מעידים על כך. כאן אין מקום לספק.
    גם ברשימת העמים בתנ"ך רואים, ששבא נמצאת בדרום חצי האי הערבי.
    במאה ה10 לפני הספירה, כנראה לא היתה ממלכה בחבש.

    נ.ב. אם מאמינים לתנ"ך אז לא צריך להמציא סיבה למה אברהם יצא מאור. התנ"ך מדבר על סיבה דתית וכך רצה הכותב שנחשוב. לכן אין טעם לדעתי, להמציא סיבה אחרת ועוד לחבר סיפורים על מעמדו החברתי כלכלי של אברהם באור…
    אם לא מאמינים בתנ"ך, אז אפשר להמציא, אבל צריך להוסיף הרבה מילים כמו "אולי" / "ניתן לשער" / "כנראה"
    ולא להגיד מילים כמו "ברור שאברהם" "בטח שהכותב המקראי" וכו'…
    זה להבא.
    ערן – הפוסט על עושים תנ"ך צריך דחיפה למקצועיות.
    תודה בכל מקרה על העבודה שלכם

    הגב
  4. Recent excavations in the Timna Valley by Lidar Sapir-Hen and Erez Ben-Yosef discovered what may be the earliest domestic camel bones found in Israel or even outside the Arabian Peninsula, dating to around 930 BC. This garnered considerable media coverage as it was described as evidence that the stories of Abraham, Jacob, Esau, and Joseph were written after this time.[77][78]

    https://en.wikipedia.org/wiki/Camel#cite_ref-camels_77-0

    הגב
    • דני, עצמות הקדומים ביותר של הגמל לא צריכים להיות מישראל, כדי לתארך את זמן כתיבתו של הסיפור על אברהם.
      אם עצמות הגמל המבויית הקדום ביותר שנמצאו במזרח התכון הן מן המאה ה13 זה גם לא אומר כלום על זמן כתיבת התנ"ך. הסיפור יכל להכתב גם במאה ה5 לפני הספירה וגם במאה ה13.
      כאן צריכים לבוא לעזרה מומחי השפות השמיות וחוקרי התרבות הקדומה כדי לתארך את הסיפור.

      הגב

להגיב על נעם לבטל