הפרק הפעם עוסק בקשר שבין האלבומים הטובים ביותר של המאה העשרים לבין הטכנולוגיה.
מי היה החבר היחידי בלהקת 'קווין' שלא היה מדען או מהנדס?
– מדוע התחנן ג'ון לנון בפני מהנדס הקול של האולפן לעזרה?
– האם השניות האחרונות בתקליט 'סרג'נט פפר' מסגירות את סוד מותו של פול מקרטני?
– מה חושב הקהל האוסטרלי על יצירת המופת של פינק פלויד?
– האם רוג'ר ווטרס הוא למעשה הקוסם מארץ עוץ?עדכון: הנה קישור לתוכנית המיתולוגית 'פול מקרטני מת!' של יואב קוטנר, אותה הזכרתי בפרק. האזנת חובה! תודה לרותם.
לסיום, יצירה ישראלית מקורית של האחיות אביטל, וקומביזומבי.
האזנה נעימה
רן
רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link
פינק פלויד, סרג'נט פפר וד"ר בראין מאי: על הצד האפל של הטכנולוגיה
כתב: רן לוי
טכנולוגיה, ואמנות. על פניו, נדמה ששני המושגים הללו רחוקים זה מזה כמו חריימה וגפילטע פיש. אמנות נתפסת כמופשטת ורגשית, בעוד הטכנולוגיה היא שכלתנית ורציונלית. הטכנולוגיה מוגבלת על ידי הידע המדעי שלנו, בעוד שבאמנות- אין דבר כזה שאין דבר כזה.
אבל אם מגרדים את שכבת הצבע העליונה מהתמונה הזו, מגלים שהטכנולוגיה והאמנות קשורות זו לזו בקשר הדוק. פסלים, למשל, חייבים להכיר את החומרים בהם הם עושים שימוש באופן אינטימי כדי להפיק מהם את הצורות הרצויות. צילום, אם לתת דוגמא מובהקת נוספת, הוא ממש 'אמנות למהנדסים': שיחה בין שני צלמים מקצועיים היא ערבוביה של פרספקטיבות ומהירויות צמצם, חיתוכי-זהב ופורמטים בעלי יחס דחיסה אופטימלי. לפעמים, השילוב הזה בין טכנולוגיה ואמנות עשוי להופיע אצל אותו האדם- ליאונרדו דה-וינצ'י, למשל. דה וינצ'י מפורסם כמי שתכנן מכונות תעופה ובליסטראות, ואז השתמש באותו המכחול המטאפורי כדי לצייר את ה'מונה ליזה'.
הדואליות הזו קיימת גם בעולם המוזיקה. לדעתי, אין זה מקרי שאם מציצים ברשימת חמש מאות האלבומים הגדולים בהיסטוריה של המגזין 'רולינג סטון', שני האלבומים שמככבים במקומות מכובדים ברשימה הזו- 'הצד האפל של הירח' של פינק פלויד, ו'תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר' של הביטלס- הם אלבומים שהיו חדשניים מבחינה טכנולוגית, לא פחות מאשר מהבחינה המוזיקלית.
בריאן מאיי ('קווין')
בהמשך ניגע בשני האלבומים הללו ביתר פירוט, אבל ראשית אני רוצה להעלות את השאלה שאולי מטרידה ציבור לא קטן של צעירים גיקים, 'חנונים טכנולוגיים' במובן החיובי של הביטוי, שגם אוהבים מוזיקה. השאלה היא: האם אפשר ללכת בשתי הדרכים הללו בו זמנית. זאת אומרת, האם אתה יכול להיות פיסיקאי תאורטי במעבדה לחומרים אנומליים, נאמר, ובה בעת לנסר עם הגיטרה על הבמה.
"טוב, זה ברור," יאמרו אולי חלק מהמאזינים, "ליאונרדו דה-ו'ינצי כבר עשה משהו דומה, לא?." אבל דה-וינצ'י עשה את זה לפני חמש מאות שנה, ודברים קצת השתנו מאז. האם גם היום ניתן ליישב את שני העולמות הללו?
אני מניח שאם נפנה את השאלה הזו לחברי להקת 'קווין' (Queen), התשובה שלהם תהיה ברורה, וזאת מכיוון שקווין הייתה מורכבת מביולוג, מהנדס חשמל וד"ר לאסטרופיזיקה. החבר היחידי בקווין שלא היה מהנדס או מדען היה פרדי מרקורי, הסולן.
הגיטריסט של הלהקה, בראיין מאי, סיים את התואר הראשון שלו באסטרופיזיקה ועמל על עבודת הדוקטורט שלו, כשהוקמה הלהקה בתחילת שנות השבעים. מאי הספיק לפרסם שני מאמרים מדעיים, אך כשהגיע ההצלחה הגדולה וקווין הפכה לאחת הלהקות הלוהטות של אותה התקופה, מאי ניצב בפני ברירה אכזרית: להמשיך לספור גרגירי אבק בינכוכבי ולבלות לילות לבנים במצפה הכוכבים, או להופיע בפני מיליוני בני אדם, לעשות הרים של דולרים ובאופן כללי להגשים את חלומו של כל מי שאי פעם החזיק גיטרה ביד. טוב, אולי זו לא הייתה ברירה כזו אכזרית. בכל אופן, מאי נאלץ לנטוש את המסלול האקדמי ולהתרכז במוסיקה.
אבל הוא לא התנתק לחלוטין מהצד הטכני של חייו. את הגיטרה שלו, למשל, מאי תכנן ובנה בעצמו יחד עם אביו. הגיטרה של מאי היא, עד היום, יצירת מופת הנדסית שיש לה רק מתי מעט מתחרים והיא אפילו זכתה לשם משל עצמה- Red Special, אדום מיוחד. החומרים שמהם בנה מאי את Red Special הם פשוטים ויומיומיים: גוף הגיטרה, למשל, נלקח מעץ של אח ביתי ישן, והטרומולו (זה המקל הקטן שנמצא ליד המיתרים, שאיתו אפשר לשנות את הצליל של הגיטרה) עשוי ממנשא של אופניים, מקלות סריגה וקפיצים של אופנוע. בראיין מאי הצליח לחבר את ערימת הג'אנק הזו לכלי נגינה שיש לו צליל מדליק וייחודי ששום גיטרה קונבנציונלית לא מצליחה לחקות! בוני גיטרות ניסו ליצור את הצליל של Red Special במשך שנים, ללא הצלחה. לפני מספר שנים הסכים מאי שיצלמו את הגיטרה באמצעות קרני רנטגן, כדי לנסות להבין אם החללים הפנימיים בגוף הגיטרה תורמים לסאונד המיוחד שלה. Red Special היא כבר בת למעלה משלושים שנה ולמרות שיפוצים מאסיבים שעברה, גם מאי מבין שאורך חייה מוגבל. החברה שבבעלותו משווקת גיטרות שהן העתקים כמעט-מושלמים של Red Special. לצליל המיוחד של בראיין מאי תורמת גם העובדה שהוא לא פורט על המיתרים עם מפרט פלסטיק רגיל, אלא בעזרת מטבע מתכת רגיל.
לפני כשנתיים החליט מאי לחזור אל האהבה הראשונה שלו, האהבה שלפי עדותו מעולם לא זנח לחלוטין- האסטרופיזיקה. הוא חזר אל עבודת הדוקטורט שלו- ניתוח החזרי האור מהאבק הבין כוכבי- ולאחר שהגן על עבודתו בפני ועדת מומחים של אוניברסיטת אימפריאל קולג' בלונדון, זכה בתואר הנכסף. נכון להיום, ד"ר בריאן מאי הוא עמית-מחקר באימפריאל קולג' הלונדוני, פרסם ספר מצליח (יחד עם עוד שני חוקרים) על תולדות היקום, והוא תורם קבוע לתוכנית האסטרונומיה של ה-BBC.
ג'ון דיקון ('קווין')
גם חברו של בריאן מאי ללהקה, ג'ון דיקון הבאסיסט, בילה זמן לא קצר באקדמיה והוסמך כמהנדס חשמל מן המניין.
דיקון נחשב לחבר ה'שקט' והמופנם בלהקת קווין, ויש האומרים שזו הסיבה שבעטיה הוא נבחר לתפקיד מלכתחילה, כדי שלא לגנוב את ההצגה לסולן. מאידך גיסא, גם הר געש פעיל יכול להחשב כמופנם לצידו של פרדי מרקורי עתיר הנצנצים. בכל אופן, דיקון הנחבא-אל-הכלים אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים ביותר של קווין, כמו Another One Bites the Dust ו- I want to Break Free.
כמו בריאן מאי, גם דיקון נטש את הנדסת החשמל לטובת חיי הרוקנ'רול אבל לא התנתק לחלוטין מחצי המוח הימני שלו. הוא היה ידוע בלהקה בתור 'האיש של המכשירים', ואהב להתעסק עם ציוד ההקלטה וההגברה. אחת מהתרומות החשובות שלו ללהקה בכלל ולבריאן מאי הגיטריסט בפרט, היא מגבר לגיטרה שדיקון בנה במו ידיו עבור מאי, מתקן שקיבל את הכינוי Deacy Amp על שמו, כמובן. בדומה ל-Red Special, גם ה- Deacy Amp התחיל את הקריירה כלוח אלקטרוניקה שדיקון גילה במקרה בתוך פח זבל ברחוב. הוא תיקן ושינה אותו כדי להתאים אותו לעבודה עם גיטרה חשמלית, וגם במקרה הזה התוצאה הייתה מגבר בעל צליל ייחודי שהשתלב היטב עם סגנון הנגינה של מאי, וליווה את קווין בכל ההקלטות האולפניות שלהם.
גם המתופף של קווין, רוג'ר טיילור, הוא בעל תואר בביולוגיה. בניגוד לדיקון ומאי, הידע שלו בעולם החי לא בא לידי ביטוי בעבודת הלהקה, פרט לכך שרוג'ר היה ידוע כחיית במה רצינית.
החיפושיות
כשהתיישבו חברי להקת החיפושיות, הביטלס, בשנת 1967 להקליט את האלבום 'תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר'- Sgt. Pepper’s lonely hearts club band, הם כבר היו אנשים מפורסמים מאוד.
העובדה הזו הקנתה להם את האפשרות להעסיק את מיטב טכנאי הקול וצוות ההפקה שבריטניה יכלה להציע להם, וגם את היכולת לקחת סיכונים ולנסות כיוונים מוסיקליים שלהקות אחרות אולי היו מהססים ללכת בהם. מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר זכה לתהילה שלו בעיקר בזכות החדשנות המוסיקלית שלו, כמו שילוב של סגנונות מזרחיים וסיטאר הודי עם הרוקנרול וה-R&B המערבי. הוא ייזכר תמיד כאחד מהיצירות המשובחות שלהם, ואולי כאלבום החשוב והמשפיע ביותר בחמישים השנה האחרונות.
אספקט מעניין של האלבום הזה, פרט לחדשנות המוזיקלית, הוא השימוש שעשו הביטלס בטכנולוגיה המתקדמת של אותו הזמן כדי ליצור מוסיקה שונה מכל מה שקדם לה. כדי לקבל את האווירה המרחפת וההזויה של Lucy In the Sky with Diamonds למשל, הביטלס השתמשו בטכניקה החדשה של שינוי גובה הצליל: הם היו מקליטים את כלי הנגינה והקולות כשהסרט ההקלטה היה מסתובב מהר יותר או לאט יותר מהמקובל. אחר כך, כשהסרט היה מורץ במהירות הרגילה שלו, הצלילים והקולות היו מקבלים גוון שונה ומרתק.
רוב הטכניקות שהביטלס והמפיק שלהם, ג'ורג מרטין, עשו בהם שימוש באלבום לא הומצאו על ידם בזמן ההקלטה. Flanging, למשל, הוא שמה של טכניקה שהייתה מוכרת כבר בשנים עברו, אבל רוב האמנים לא עשו בה שימוש- אולי מכיוון שלא הבינו את הערך המוזיקלי שלה. ב- Flanging לוקחים הקלטה בודדת, משכפלים אותה ואז משלבים שוב את שני העותקים להקלטה אחת- אבל הפעם כשהם לא בדיוק חופפים זה לזה. דהיינו, יש ביניהם עיכוב קל של כמה מיקרושניות. ההבדל הזה גורם מצד אחד לגלי הקול להתערבב זה עם זה, לבטל אחד את השני או דווקא להגביר חלקים מסוימים, ומצד שני משאיר את המוזיקה והקולות ברורים וקלים להבנה. הטכניקה הזו נקראת גם 'שינוי פאזה', למי שמתעניין בדברים כאלה, והיא יוצרת מוזיקה מרתקת, לא שגרתית ומעניינת.
חידוש טכנולוגי אחד שדווקא כן ניתן לזקוף לזכות צוות ההפקה של האלבום, הוא 'הכפלה אוטומטית'. מי שעוסק בתחום ההקלטה האולפנית יודע שאם מקליטים את הזמר או הזמרת שרים את אותו השיר פעמיים, ואז משלבים את שתי ההקלטות יחד (דהיינו, הכפלה של השירה) הקול שמתקבל הוא עשיר ומלא יותר. יש זמרים שההכפלה של הקול שלהם ממש עוזרת להם ומעניקה לשירה שלהם נפח ועוצמה שאינם קיימים במיתרי הקול שסופקו להם עם לידתם- כמו במקרה של ג'ון לנון, שנעזר בהכפלה במקרים רבים.
הבעיה הייתה שעד אז, ההכפלה היתה נעשית באופן ידני, דהיינו הזמר היה צריך לשיר את אותו השיר פעמיים לצורך ההקלטות, ובדיוק באותו אופן, ממש תו לתו ומילה במילה: אם הזמר פיספס את הקצב פה ושם, התוצאה הייתה שכשהיו משלבים את שתי ההקלטות היה מתקבל איזשהוא קשקוש מוזיקלי לא ברור. על כן לנון נאלץ לשיר את אותו הקטע שוב ושוב ושוב, עד שההקלטה המתקבלת הייתה משיגה את אפקט ההכפלה הרצוי.
לנון לא סבל את התהליך המייגע של ההכפלה, והתחנן בפני קן טאוסנד, מהנדס הקול שלהם, שימציא משהו שיפתור אותו מהעונש הזה. טאוסנד הפעיל את התאים האפורים, והצליח להמציא שיטת חיבור בין שני מכשירי הקלטה שאיפשרה הכפלה אוטומטית של הקול. התוצאה הייתה שלנון יכל היה לשיר רק פעם אחת, והמכשירים היו מפיקים הכפלה מעולה של הקול, ללא טעויות או פיספוסים.
גם באופן שבו הודפס התקליט עצמו, הייתה חדשנות מסוימת, אם כי ניתן לומר שהיא תרמה מעט מאוד מבחינה מוזיקלית ובעיקר הוסיפה לפולקלור ולמיתוסים שסביב הלהקה.
תקליטי ויניל ישנים, בתקופה שלפני הקומפקט דיסק, עבדו באופן הבא: בתקליט הייתה מסילה דקיקה שהמחט של הפטיפון הייתה נעה בתוכה. המידע שעל התקליט היה נשמר בצורת חריצים זעירים בתוך המסילה, והמחט של הפטיפון היה ממירה את הזעזועים המכניים כתוצאה מהתקלות בחריצים הללו, לאותות חשמליים. המסילה הדקיקה התפתלה על היקף התקליט במסלול לולייני הולך וקטן, עד שהגיעה לאזור מרכז התקליט. באופן נורמלי, שם הייתה מסתיימת המוזיקה והמחט הייתה מתרוממת וחוזרת לתחילת התקליט- אבל בתקליט 'תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר', המסילה הגיעה לקצה- ואז הפכה לעיגול סגור. משמע, המחט לא הייתה חוזרת לתחילת התקליט ולא הייתה נקודת סוף מוגדרת. התקליט מסתיים למעשה בלופ אינסופי של קולות וצלילים שחזרו על עצמם כל שתי שניות.
הלולאה הקצרה הזו הכילה עירבוביה קקופונית של קולות וצלילים חסרי ערך מוזיקלי. היא החלה בצליל מונוטוני בתדר של חמישה עשר קילוהרץ, תדר שרק אנשים צעירים וכלבים יכולים לשמוע. לצליל הזה לא הייתה שום מטרה מעשית חוץ מלעצבן את הכלב שלך, כפי שהסביר ג'ון לנון. בהערת אגב, הנה טיפ חינם למאזינים הצעירים שלנו: תשיגו לעצמכם רינגטון של צלצול בתדר חמישה עשר קילוהרץ (יש לא מעט תוכנות אודיו במחשב שמסוגלות לבצע את זה). כשהטלפון יצלצל בכיתה בזמן השיעור, רוב הסיכויים שהמורה שלכם לא יישמע שום דבר.
נחזור ללולאה בסוף התקליט. בקטע הקצר ניתן לשמוע קול שאומר משהו כמו- Never Could be any other way, או משפט חסר משמעות אחר. אבל כשמשמיעים את הקטע הזה אחורנית, מתקבל עוד קטע חסר משמעות לחלוטין. במין ואריאציה מוזיקלית של מבחן רורשך, יש כאלה שפירשו את גרסאת הרוורס של הלופ האינסופי כ- Will Paul be back as Superman?. הרעיון שבלופ המסיים של התקליט מתחבא מסר סודי היה אחד מאבני היסוד של התיאוריה שליוותה את הביטלס לאורך השנים, לפיה פול מקרטני בעצם מת וכפיל החליף אותו כדי לא לפגוע בפופלאריות של הלהקה. התאוריה הזו מרתקת והייתי שוקל לעשות תוכנית שלמה שמוקדשת רק לה, אלמלא יואב קוטנר מגלי צה"ל הקדים אותי בכמה שנים טובות ועשה תוכנית משובחת על העניין הזה, ושווה להאזין לה אם מצליחים להניח את הידיים על השידור הזה.
כדי לסגור את המוטיב הטכנולוגי של 'תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר', אציין רק שעל העטיפה המפורסמת של התקליט מופיעים דמויותיהם של כמה אנשי מדע מפורסמים כגון אלברט איינשטין וד"ר דיוויד ליבינגסטון שחקר את מרכז אפריקה, כמו גם סופר המדע הבדיוני המפורסם ה.ג. וולס.
פינק פלויד
בקרב מי שאוהבים רוק מתקדם יותר, האלבום 'הצד האפל של הירח', Dark Side of the Moon, של פינק פלויד, נחשב לקלאסיקה של ממש מאז יצא בשנת 1972. האלבום הזה צעד בטבלאות מכירות התקליטים במשך כשבע מאות וחמישים שבועות רצופים, הוא פרץ דרך באינספור דרכים וצורות ומבקרי המוסיקה היללו אותו לכל אורך השנים. אחד ההישגים של האלבום שחברי פינק פלויד אוהבים להזכיר בהזדמנויות רבות, היא שהמאזינים האוסטרלים בחרו בו בשנת 1990 כתקליט הכי מוצלח לעשות אהבה לצליליו, אם כי אני חושד שהעובדה הזו מלמדת יותר על הקהל האוסטרלי ופחות על האלבום עצמו.
חברי פינק פלויד אהבו מאז ומתמיד למתוח את הגבולות של המוזיקה שלהם ולנסות כיוונים חדשים, ובאלבום זה היה להם המזל הטוב לחבור לאחד ממהנדסי ההקלטה הטובים ביותר מאז ומעולם, אלן פרסונס. פרסונס, מוזיקאי מוכשר ומוצלח בפני עצמו, סייע לחברי הלהקה ליצור את האווירה המיוחדת של האלבום תוך שימוש בכל טריק אולפני וטכנולוגי שיכל לחשוב עליו. הם בנו תוף מיוחד שחיקה את פעימות הלב האנושיות, נתנו לעוזר של פרסונס לצעוד בתוך תא סגור והקליטו את צעדיו, וכשרצו להקליט את השעונים הרבים בפתיחת השיר Time, כל חברי הלהקה ביחד עמדו ליד המכשירים ולחצו על הכפתורים הנכונים בתזמון הנכון.
פרסונס ופינק פלויד השתמשו בטכניקות החדשניות ביותר שהכירו, כמו Flanging, שינויי פאזה והכפלת קול. אנשי ההפקה סיפרו שניתן היה לזהות שפינק פלויד מקליטים באולפן לפי הכבלים שהיו תמיד מבצבצים מהאולפן, שכן חברי הלהקה נהגו להשתמש פחות או יותר בכל מכשיר ומתקן שהיה בחדר. דיוויד גילמור, הגיטריסט ואחד מנותני הטון המוזיקליים בלהקה, התלהב במיוחד מכלי נגינה אלקטרוני שבאותה התקופה ממש נכנס לשימוש אולפני: הסינתיסייזר.
הסינתיסייזר, האורגן החשמלי כפי שאנחנו מכנים אותו בטעות לעיתים, הוא מכשיר שמסוגל להפיק צלילי מוסיקה באמצעים אלקטרוניים. הסינתיסייזר כולל לפעמים גם מקלדת כמו זו של פסנתר, אבל זו לא חובה וסינתיסיזיירים רבים כוללים כפתורים ופקדים אחרים שעושים את אותה העבודה.
הסינתיסייזר הומצא עקרונית כבר בסוף המאה התשע עשרה, אבל נדרשה התקדמות טכנולוגית משמעותית עד שמוזיקאים יכלו להשתמש בו בפועל. הסינתיסייזרים של שנות הארבעים, בדומה למחשבים הראשונים מאותה התקופה, היו ענקיים. כדי לשנות את המנגינה שהפיקו, היה צורך לפרק ולהרכיב מחדש ממש את שפורפרות הריק שהרכיבו את המתקן. לא אידיאלי לאילתורים, הייתי אומר.
לקראת סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים החלו מופיעים סינתיסייזרים שאיפשרו למוזיקאים ליצור מנגינות חדשות בזמן אמת, תוך כדי הקלטה באולפן. הפעלה של כלי כזה לא הייתה פשוטה או אינטואטיבית במיוחד, אבל מי שהייתה לו הסבלנות והסקרנות להתעמק ברזי הסינתיסייזר- כמו דיוויד גילמור, במקרה הזה- זכה באפשרות ליצור מוזיקה ייחודית מאוד. גילמור נתקל בסינתיסייזר בפעם הראשונה כשזה היה עדיין בשלבי תכנון סופיים, וסיפר שכבלים וחוטים השתלשלו מכל חור במכשיר וטיפסו עד לתקרה. חלק מהמוזיקאים היו אולי נבהלים ונוטשים את הרעיון כולו בשלב הזה, אבל גילמור התעקש להביא את המוצר הסופי איתו לאולפן. התוצאה הייתה יצירות אינסטרומנטליות גאוניות כמו On The Run ו- Any Colour You Like.
'הצד האפל של הירח', כמו במקרה של סרג'נט פפר של הביטלס, היה משונה ומקורי מספיק כדי לעורר אצל המאזינים את התחושה שהוא מסתיר בתוכו איזה סוד מסתורי, איזה מסר כמוס מהלהקה. במקרה של פינק פלויד, הדיעה הרווחת הייתה שהאלבום נבנה כך שיהיה למעשה פס הקול של הסרט 'הקוסם מארץ עוץ' משנת 1933. הרעיון הכללי הוא שאם מנגנים את הסרט והאלבום בו זמנית, אזי בנקודות רבות תמונות ורעיונות מהסרט מתלכדים עם מילים או מנגינות מהאלבום.
כל חברי הלהקה הכחישו את העניין בשלב זה או אחר, אלן פרסונס הגדיר את כל הרעיון כמגוחך, ולפסיכולוגים יש אפילו שם לתופעה הזו: 'סינכרוניסיטי', הנטייה הטבעית של המוח למצוא תבניות וסדר במידע שהוא אקראי לחלוטין. אבל אנחנו לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו, ונספר שבשיר Breathe, כשגילמור שר And Balanced on the biggest wave, בדיוק באותו הרגע דורותי מאזנת את עצמה בזהירות כשהיא צועדת על גדר דקה. פעימות הלב המפורסמות שמלוות את הסיום של האלבום נשמעות בדיוק כשדורותי מנסה להקשיב לפעימות הלב של איש הפח. וחוץ מזה, כשפינק פלויד שרים Which is which בשיר Us and Them, האם הם מתכוונים אולי ל- Witch, דהיינו, מכשפה…המכשפה הטובה מהצפון אולי?
טוב, אז ההשפעה של ארץ עוץ על פינק פלויד קצת מעורפלת, אבל ברור לגמרי שלאנשי ההפקה ולצוות שליווה את הלהקה הייתה השפעה עצומה על התקליט. השם לשיר Any Colour you like, 'בכל צבע שאתה רוצה', מגיע ממשפט קבוע של אחד מהטכנאים, שהוא בעצמו ציטוט ממשפט מפורסם של הנרי פורד בנוגע לזמינות הצבעים של המכונית מודלT המפורסמת שלו: 'בכל צבע שאתה רוצה, כל עוד זה שחור.'
לכל אורך התקליט משולבים משפטים וקטעי משפטים שרוג'ר ווטרס הקליט בראיונות עם חברי הצוות. הייתה לו שיטה מעניינת להוציא מהם משפטים מעניינים: הוא היה מציג בפניהם כרטיסים ועליהם שאלות פרובוקטיביות במיוחד אחת אחרי השניה, כמו למשל- 'מתי היית אלים לאחרונה?' ואז 'האם היית הצד הצודק?'. התשובות המרתקות של המרואיינים הבלתי שגרתיים האלה הם חלק בלתי נפרד מהאווירה המיוחדת והאפלה של היצירה כולה.
ומשפט אחרון לסיום לגבי שמו של האלבום, 'הצד האפל של הירח'. לירח אין, למעשה, צד אפל. שני החצאים של הירח מוארים בצורה שווה על ידי השמש לאורך מסלול ההקפה שלו סביב כדור הארץ. העובדה שהירח "נעול", במרכאות, על ידי ההשפעה ארוכת הטווח של הכבידה של כדור הארץ היא זו שאחראית לכך שאנחנו יכולים לראות כל הזמן רק צד מסוים שלו.
אבל אולי היה זה דווקא השומר בכניסה לאולפן שהגדיר את העניין באופן הנכון, בתשובה לשאלות של רוג'ר ווטרס. הירח אמנם מואר על ידי השמש, אבל הוא לא מאיר מעצמו – הוא רק מחזיר את האור שפוגע בו. מכאן שבאמת אין דבר כזה 'הצד האפל של הירח': למען האמת, הוא כולו אפל.