מנכ"לית בנק דיסקונט לילך אשר טופילסקי הודיעה השבוע שהיא עוזבת את תפקידה לטובת תפקיד בכיר בשוק הפרטי בקרן פימי. העזיבה שלה את הבנק מצטרפת לעזיבות נוספות של מנהלים את הגופים הפיננסים ונשאלת השאלה עד כמה העזיבות הללו קשורות להגבלת השכר בחוק בגופים הפיננסים. לצורך כך אנחנו משוחחים ב"עושים עסקים השבוע" עם פרופ' משה צבירן, דיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב שהוא גם יועץ בנושא של תגמול בכירים.
סיפור מגילת רות המלווה את חג השבועות הוא לכאורה מלא אהבה, נטול מחלוקות גדולות ומתאפיין בגמילות חסדים ובמתן תורה. בחג מאחד זה נהוג ללבוש לבן, לחגוג את הקציר, לחולל בשדות עם טנא מלא בכל טוב הארץ.
אבל…האם ייתכן שמתחת לפני השטח, מאחורי הקלעים של מגילת רות – מסתתרים זרמים סוערים ומחלוקות עתיקות?
בפרק מיוחד זה אני מארח את הסופרת יוכי ברנדס לשיחה על הקונפליקטים והסכסוכים החבויים במגילת רות. נביט לעומק אל עומק הטקסט ואל הסיפורים והביקורת הרוחשת בצד הנסתר והמרומז של סיפור המגילה. איך מגילה המספרת סיפור אהבה שכאילו נגזר מהאגדות, מספרת לנו במקביל גם אודות אי הסכמות קדמוניות, סערות ומריבות המלוות את עם ישראל עד ימינו אילו?
האם הסאגה של פינוי שדה התעופה "דוב" בגבול הצפוני של תל אביב אכן תסתיים ב-1 ביולי? או שזה שלב נוסף בויכוח בן עשרות השנים בשאלה האם ומתי השדה יפונה ויבנו עליו עשרות אלפי יחידות דיור. תהיה איתנו גילי מלניצקי, כתבת נדל"ן מ-TheMarker. בפינה "התחדשות עירונית", בחסות קרסו נדל"ן, נדבר על מה כדאי תמ"א 38 או פינוי בינוי? ובהמשך, בפינה "נקודה על המפה", נדבר גם הפעם על שכונה או עיר בישראל וננתח את רמת המחירים בה, ונבין מה מציעים לנו עבור המחירים הללו. הפעם אנחנו עם שכונה ב' בבאר שבע.
האזנה נעימה!
חגי.
הרשמו לתכנית באפליקציות השונות או לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים:
אתם "ירוקים" בנשמה ומתלבטים איך לחבר בין הערכים לקריירה? הנה שלושה עובדים בחברת החשמל, מהנדסים ועורכת דין, שבנו על זה קריירה שלמה.
מרואיינים בפרק:
אסף מלכה – עוזר מהנדס התפעול הראשי של תחנת הכוח רוטנברג שבאשקלון אורית קיטה – עו"ד מהיחידה המשפטית הארצית של חברת החשמל ד"ר אלה קוטלר – מהנדסת כימיה מהמחלקה למניעת מפגעים ברישוי סביבתי
עורכת ראשית: דליה בוֹדינגר, דוברת חברת החשמל הפקה ותסריט: דניאל זיסמן עורך ראשי, רשת עושים היסטוריה: רן לוי הפקה: דוברוּת חברת החשמל – לירון בן־יעקב וכרמל ביתן אֶלשטֶיין
מסתבר שכל אחד מאיתנו מדבר בשפה אחרת של אהבה, ושזו הסיבה שלפעמים אנחנו מרגישים לא אהובים ולא מוערכים בתוך הזוגיות. המטפלת הזוגית והפסיכולוגית שרון וייספלד לימדה אותנו איך להסביר לבן/בת הזוג מהי השפה שלנו באהבה, כולל תרגיל פשוט שכל זוג יכול לנסות בבית.
האזנה נעימה,
פאולה וליאון.
הרשמו לתכנית באפליקציות השונות או לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים:
איך הופכים זוגיות לקשר שיש בו גם חברות וגם תשוקה אחרי הרבה שנים ביחד? מה הסודות של זוגות מאושרים? איך רבים נכון? האם אפשר לנצח את השגרה והשחיקה של הרומנטיקה?
"יחסינו לאן", בהגשת פאולה וליאון רוזנברג, הפודקאסט החדש של רשת "עושים הסטוריה" מציף ומתמודד עם השאלות הכי קשות שיש סביב יחסים. אף מילה על ילדים, הורות וחינוך – רק על מה שביניכם.
האזנה נעימה!
הרשמו לתכנית באפליקציות השונות או לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים:
אחרי שהובסו במרוץ להיות הראשונים לדרוך בקוטב הדרומי, פנו אנשיו של קפטן רוברט סקוט חזרה צפונה, אל מחנה הבסיס. אבל החורף האנטארקטי, שהגיע חודש שלם לפני הזמן, קלקל את כל התוכניות.
רואלד אמונדסן (Amundsen) קיווה להיות האדם הראשון שיגיע אל הקוטב הצפוני. המסע שתכנן בעשור הראשון של המאה העשרים היה ראשון מסוגו – אבל בר ביצוע: נורבגיה, מולדתו של אמונדסן, שוכנת בקו רוחב כל כך צפוני, עד שהפלגה למרכז הים הארקטי הייתה אמורה להיות עבורו כמו ביקור בבית של השכנים. שכנים שהשאירו את המזגן שלהם על מינוס שלושים מעלות צלזיוס – אבל אתם מבינים למה אני מתכוון. אבל בשישה באפריל, 1909, הכריזו כותרות העיתונים כי רוברט פירי (Peary), מהנדס בצי האמריקני, הקדים אותו והגיע ראשון אל הקוטב הצפוני. פירי זכה לקבלת פנים של גיבורים בשובו לארצות הברית, ואמונדסן החליט לשנות כיוון. במקום צפונה, הוא ירד דרומה.
עשרות שנים אחרי שוך החגיגות, החלו צצים סימני שאלה סביב הישגו של פירי. רישומי המפות של פירי היו במקרה הטוב מעורפלים, ובמקרה הגרוע לא מדוייקים כלל. אסטרונום שבחן את טכניקות ומכשירי הניווט שעמדו לרשותו של פירי טען שהסבירות שהצליח למצוא את הנקודה המדויקת של הקוטב נמוכה מאד. חוקר בריטי מנוסה, שבעצמו ערך את המסע לקוטב הצפוני באמצעות מזחלת כלבים, ביקש וקיבל גישה מלאה לכל חומרי הארכיון מהמשלחת של פירי. גם הוא הגיע למסקנה שלא סביר שפירי מצא את הקוטב. בהינתן הרישומים המעורפלים והמידע החלקי ששרד מהמשלחת, אי אפשר לומר בוודאות שפירי הגיע או לא הגיע לקוטב הצפוני. יש מי שעדיין מחזיקים בדיעה שפירי היה הראשון שכבש את הנקודה הצפונית ביותר בכדור הארץ, אבל רוב ההיסטוריונים מסכימים שקשה עד בלתי אפשרי לאמת את טענתו של ההרפתקן האמריקני. מי שנחשב היום כאדם הראשון שהגיע בוודאות לקוטב הצפוני הוא – תאמינו או לא – רואלד אמונדסן. הוא הגיע לקו רוחב תשעים צפון ב- 1926, שבע עשרה שנה אחרי רוברט פירי. הוא לא ידע זאת באותו הזמן אבל יש אפשרות מעשית מאוד שאמונדסן היה גם האדם הראשון שהגיע לקוטב הצפוני.
אבל ב-1909, בחושבו שהקוטב הצפוני כבר נכבש – אמונדסן החל בהכנות למסע אל הקוטב הדרומי. הוא לא סיפר לאף אחד על תוכניותיו: לא למי שמימנו את המסע שלו, לא לעם הנורבגי – אפילו לא לצוות שלו עצמו. הוא חשש שהמשלחת תבוטל, ולכן שיתף במחשבותיו רק את חבריו הקרובים ביותר. רק כשהגיע ספינתו של אמונדסן לפורטוגל הודיע ההרפתקן הנורבגי לצוותו לאן באמת מועדים פניהם.
שתי המשלחות נפגשות ביבשת הדרומית
קפטן רוברט פלקון סקוט שמע לראשונה על תוכניותיו של אמנודסן כשהיה במלבורן שבאוסטרליה, ועסק בהכנות למסע שלו. הטלגרמה ששלח לו אמונדסן הייתה תמציתית למדי: "מעדכן אותך שהספינה שלי ממשיכה לאנטארקטיקה. אמונדסן." סקוט, על פי התיאורים, רתח מזעם. אפשר להבין אותו: לפתע פתאום הפכה המשלחת שלו לקוטב ממסע גילוי ומחקר – למירוץ.
לאמונדסן כבר היה ניסיון עשיר שצבר במסעות מחקר לקוטב הצפוני. האינואיטים, תושביו הילידים של חוג הקוטב הצפוני שעימם בילה חורפים ארוכים, לימדו אותו טכניקות הישרדות שסייעו מאד לחוקר הנורבגי: למשל, איך להעזר בכלבים כדי לסחוב מזחלות שלג כבדות. אחד מהלקחים החשובים מהמסעות הצפוניים היה המבנה הרצוי של הספינה שתביא אותם ליעדם. ה'פראם', ספינתו של אמונדסן, הייתה עשויה מעץ קשיח, וגופה הרחב והשטוח תוכנן מראש כדי להתמודד עם קרחונים צפופים, כמו אלה שכלאו את הטרה נובה של סקוט בים הדרומי ומנעו ממנה להתקדם במשך שבועות ארוכים. כשנתקלה הפראם בקרחונים שלחצו עליה מהצד, הקימורים המעוגלים של הגוף הרחב גרמו לספינה להתרומם מעל הקרחון במקום להתחפר בתוכו. ההפלגה מנורבגיה לאנטארקטיקה ארכה חמישה חודשים, ואמונדסן נחת בחופי היבשת הדרומי ב-14 בינואר 1911, עשרה ימים בלבד אחרי הטרה נובה.
הבריטים והנורבגים הקימו את המחנות שלהם באותו האזור, פחות או יותר: על מדף קרח – קרחון גדול שבולט מהיבשה אל תוך הים – בשם מדף הקרח רוס (Ross Ice Shelf). כחודש אחרי הנחיתה באנטארקטיקה יצאו שישה מאנשיו של סקוט מערבה מהמחנה שלהם כדי לחקור את מדף הקרח הגדול – כשלפתע נתקלו במחנה של אמונדסן. המפגש בין הצוותים היריבים היה לבבי אך…מביך משהו, קצת כמו לפגוש את האקס המיתולוגי של בת הזוג שלך.
המפגש הבלתי צפוי הכניס ללחץ את שני מפקדי המשלחות. אמונדסן נלחץ כשהבין שרוברט סקוט הביא עמו לאנטארקטיקה מזחלות שלג ממונעות. סקוט היה מוטרד מכך שהחוקר הנורבגי הקים את המחנה שלו בנקודה שהייתה קרובה יותר לקוטב הדרומי בכמעט מאה ועשרים קילומטרים מהמחנה שלו.
אבל במבט לאחור, לא זו ולא זו היו הסיבות שהכריעו את המירוץ אל הקוטב. מזחלות השלג הממונעות של סקוט התגלו כלא יעילות בתנאי מזג האוויר הקשים ונזנחו בשלב מוקדם יחסית, וגם אותם מאה ועשרים קילומטרים לא שינו הרבה. הגורם שהשפיע יותר מכל על תוצאת המירוץ היה, בסיכומו של דבר – אופיים של סקוט ואמונדסן. באותו האופן שבו מאמן של קבוצת כדורגל מעצב את הקבוצה שלו ואת טקטיקת המשחק שלה סביב מבנה האישיות שלו – הגנתי, התקפי, טקטי או פרוע – כך גם המשלחות של סקוט ואמונדסן שיקפו במידה רבה את מבנה האישיות של מנהיגיהן. למשל, כבר סיפרתי לכם בפרק הקודם על נטייתו של סקוט להסתמך בהחלטותיו על ניסיון העבר של שקלטון, יריבו המושבע. למשל, הוא השתמש בסוסי פוני כיוון ששקלטון השתמש בהם במשלחת שלו, וגם ההחלטה לבחור רק בסוסי פוני לבנים – נבעה מכך ששקלטון האמין שפונים לבנים חזקים ועמידים יותר, משום מה, מפונים שחורי שיער – גם אם לא היו לכך סיבה רציונלית. בנוסף, לצי הבריטי – שסקוט היה בשר מבשרו – הייתה מסורת רבת שנים של שיתוף פעולה עם הממסד המדעי הבריטי – ולכן סקוט הציב את המחקר המדעי כחלק ממטרותיה המוצהרות של המשלחת שלו. להחלטה הזו הייתה השפעה ברורה על הלוגיסטיקה והתכנון של המשלחת, כמו למשל כמות האנשים שהביא איתו סקוט על סיפונה של ה'טרה נובה'.
רואלד אמונדסן
רואלד אמונדסן, לעומת זאת, הגיע מרקע שונה לחלוטין וניחן באופי שונה לחלוטין מזה של יריבו. אמונדסן נולד ב-1872 למשפחה של אנשי ים נורבגים. לכל גבר נצר למשפחת אמונדסן הייתה ספינה משלו, או לכל הפחות פיקד על ספינה של מישהו אחר. אבל אחרי שלושה בנים ימאים, אמו של רואלד התעקשה שלפחות הבן הרביעי יפנה לקריירה שונה וקצת פחות מסוכנת – וכך בילה רואלד הצעיר את רוב שנות נערותו בלימודי שהכינו אותו לבית הספר לרפואה.
אבל לרואלד היו פנטזיות אחרות לגמרי. הוא רצה להיות הרפתקן, חוקר נועז של ארצות לא נודעות. גיבור ילדותו היה פרידטוף נאנסן (Fridtjof Nansen), החוקר הראשון שחצה את גרינלנד על מגלשי סקי. הוא הוקסם מדמותו המיתולוגית של סר ג'ון פרנקלין (Franklin), ההרפתקן הבריטי שבאמצע המאה ה-19 הוביל משלחת מחקר לקוטב הצפוני – משלחת שבה מצאו פרנקלין וכל מאה שלושים וארבעה אנשי צוותו את מותם. אמונדסן התמיד בלימודי הרפואה מתוך כבוד לאמו – אך כשזו הלכה לעולמה, כשרואלד היה בן 21, מיהר הנורבגי הצעיר לעזוב את האוניברסיטה ולהחליף את החלוק הלבן בכובע המלחים.
המהירות שבה נטש אמונדסן את לימודי הרפואה אחרי מותה של אימו מלמדת אותנו משהו על אופיו. אנחנו בהחלט יכולים להזדהות עם ההחלטה שלו ללכת בעקבות חלומו הגדול – אבל אני חושב שרובנו היינו חושבים פעמיים, או לפחות מתלבטים קצת, לפני שהיינו מחליטים ללכת נגד רצונה של אימנו האהובה, ועוד זמן קצר כל כך אחרי מותה. אמונדסן לא חשב פעמיים, והנחישות הקרה וחסרת הרחמים הזו הייתה מאפיין בולט באישיותו. אפשר לומר שאמודנסן הוא המייקל ג'ורדן של משלחות המחקר לקטבים: דומיננטי, מוכשר, ידען גדול לגבי כל פרט ופרט של המשימה, מחושב, קר רוח – ואחד שיעשה את כל מה שצריך, ולא משנה המחיר, כדי להשיג את מטרתו.
התכונות האלה לא תמיד הפכו אותו לאדם נוח לבריות, בלשון המעטה. למשל, כשיצאו בפעם הראשונה למסע הרגלי ממחנה הבסיס אל הקוטב, אחד מאנשי הצוות – יוהנסן, שמו – התנגד וטען שעדיין מוקדם מדי לצאת דרומה ושכדאי לחכות עוד מספר ימים למזג אוויר טוב יותר. אמונדסן התעלם מהעצה הזו. הם יצאו לדרך אבל בתוך זמן קצר גילו שאכן, מזג האוויר היה עדיין מסוכן מדי – בדיוק כפי שחזה יוהנסן. הם הסתובבו וחזרו לבסיס. אבל העובדה שיוהנסן צדק לא מנעה מאמונדסן להעניש אותו על מה שהוא ראה כחוסר נאמנות או קריאת תגר על מנהיגותו – ובפעם השניה שיצאו לקוטב, יוהנסן נשאר מאחור. יוהנסן מעולם לא דיבר עם אף אחד על האירוע הזה, אבל קרוב לוודאי שהאכזבה העצומה שחש בעקבות החלטתו של אמונדסן הייתה חלק מהסיבה לכך שלקה בדיכאון עמוק. כשחזרה המשלחת לנורבגיה, יוהנסן התאבד ביריה.
אבל אותו ריחוק וקור רוח מחושב שהפך את אמונדסן לאדם כל כך נוקשה ולא תמיד נעים, הם אלה שגם העניקו לו יתרון במירוץ אל הקוטב. למשל, המשלחת הנורבגית לקוטב הייתה הרבה יותר יעילה מזו הבריטית, כיוון שהמנהיג שלה היה יעיל, מחושב וקר רוח. למשל, בניגוד לסקוט – אמונדסן לא בא לחקור את אנטארקטיקה ולא הביא איתו מדענים במשלחת: כל מה שעניין אותו זה להגיע לקוטב ראשון, וכל ההכנות היו בהתאם.
אולי הדוגמה הבולטת ביותר לרציונליות המחושבת של אמונדסן היא האופן שבו השתמש בכלבים במסע אל הקוטב. כאמור, אמונדסן למד את רזי השימוש בכלבים מהאינואיטים בקוטב הצפוני. בזמן שהבריטים צעדו בכבדות בשלג לצד הפונים שלהם, הכלבים של הנורבגים סחבו את המזחלות, ואנשי הצוות אחזו בהן והחליקו אחריהן על מגלשיים. בנוסף, הכלבים היו הרבה יותר טובים מסוסי הפוני בטיפוס על הקרחונים, עובדה שאיפשרה למשלחת הנורבגית לחצות את רכס ההרים בקלות רבה יותר ולנוע בנתיב הישיר ביותר אל הקוטב.
אבל בנובמבר של 1911, כשסיימה המשלחת של אמונדסן לחצות את רכס ההרים וכעת רק מישור שטוח ורחב עמד בינם ובין הקוטב, הם כבר לא היו צריכים כל כך הרבה כלבים כדי לסחוב את המזחלות. וכך, אחרי ששירתו אותו נאמנה במשך כמעט שנה וחצי – הורה רואלד אמונדסן לצוות שלו לשחוט מחצית מהכלבים. אנשי המשלחת היו אחוזים אווירת נכאים, ואפשר להבין אותם. אבל אמונדסן הקר והמנותק לא התרגש מהסנטימנטליות. נהפוך הוא: הוא הורה לכל אחד מהאנשים לשחוט את הכלב שלו. וכך הכלבים החלשים ביותר הומתו, ובשרם ניתן לכלבים החזקים יותר. השם שניתן לנקודה בה שחטו הנורבגים את כלביהם היה 'האיטליז'.
אני חושב שרובנו היינו מוצאים את הרעיון של שחיטה סיטונאית של כלבים – ועוד שחיטה מתוכננת מראש – די קשה לעיכול. אבל מייקל ג'ורדן לא היה נעשה מייקל ג'ורדן ואמונדסן לא היה הרפתקן מוצלח כל כך אלמלא אופיו הקר והמחושב. אנחנו יכולים לא לאהוב את החלטה שלו להרוג מחצית מהכלבים – אבל אי אפשר להתווכח עם ההגיון הרציונלי שמאחוריה.
בשעה שלוש אחר הצהריים, בארבעה עשר בדצמבר, 1911, אחרי קצת יותר משלושים יום של מסע כמעט נטול תקלות – הגיע אמונדסן אל הקוטב הדרומי. אמונדסן התעקש שכל אנשי הצוות יאחזו יחד בדגל הנורבגי בזמן שנעצו אותו בקרח הקשה. הם הקימו אוהל ואפילו השאירו כפפות ספייר עבור הבריטים שיגיעו אחריהם. כשסקוט וארבעת אנשי הצוות שלו הגיעו לקוטב, חמישה שבועות מאוחר יותר, אמונדסן ואנשיו כבר כמעט והספיקו לחזור למחנה הבסיס.
היפותרמיה
“הנורבגים הקדימו אותנו והגיעו ראשונים אל הקוטב. זו אכזבה נוראית, ולבי נחמץ עבור אנשי הנאמנים. שוחחנו ארוכות על אשר בליבנו. […] אבל אין פנאי לחלומות בהקיץ. המסע חזרה יהיה בוודאי מתיש."
כשצוותו של אמונדסן הגיע אל הקוטב הדרומי, הם התייצבו לצילום קבוצתי – עומדים בגו זקוף וגאה לפני הדגל הנורבגי המתנוסס ברוח. גם סקוט ואנשיו הצטלמו צילום קבוצתי. חיוכים לא תמצאו בתמונה הזו: רק פנים קפואות של אכזבה והתפכחות כואבת. דמיינו לעצמכם את הדבר הגדול ביותר שתעשו אי פעם בחייכם, הדבר שלשמו עמלתם וסבלתם במשך שנים – מחליק מידכם ברגע האחרון ממש. "אלוהים אדירים!" כתב סקוט ביומנו ביום שלמחרת, "המקום הזה נורא ואיום גם ככה, על אחת כמה וכמה כשהתאמצנו קשה כל כך כדי להגיע אליו – ולא זכינו להיות הראשונים."
וברגע הזה, אולי הרגע הקשה ביותר בחייהם, היה עליהם לצאת לדרך למסע של תשע מאות קילומטרים בחזרה הביתה. תשע מאות קילומטרים, רק כדי לתת לכם קנה מידה, זה בערך המרחק בין תל אביב ובגדד שבעיראק. את כל זה ברגל, בקור הנורא של הטונדרה האנטארקטית.
"העשרים ושלושה בינואר. ווילסון גילה שאוואנס סובל מכוויית קור באפו. האף היה לבן וקשה. עצרנו למנוחה בשש וארבעים וחמש דקות. היה קשה להקים את האוהל, אבל עכשיו די נעים. […] אין ספק בכך שאוונס במצב גרוע: אצבעותיו מכוסות ביבלות חמורות, ואפו סתום לגמרי. הוא כעוס ועצבני, וזה לא סימן טוב."
כשהגוף האנושי נחשף לקור קיצוני, כמו הקור של החורף האנטארקטי, התגובה שלו היא מעין תהליך הדרגתי שהולך ומחריף ככל שעובר הזמן והחשיפה לקור ממשיכה. השלב הראשון הוא רעידות: הגוף מנסה לייצר חום באופן עצמאי באמצעות כיווץ ושחרור מהירים של השרירים. קצב הלב וקצב הנשימה עולים בהתאם.
אם החום שיוצרות הרעידות לא מספיק, או אם החשיפה לקור הקיצוני לא מפסיקה, כלי הדם בידיים, האוזניים והאצבעות מתכווצים, וזרימת הדם לאיברים האלה פוחתת. מדוע? כיוון שהאיברים הבולטים האלה הם בדרך כלל האיברים החשופים ביותר לקור, הדם שעובר בהם מתקרר מאד – ואז האיברים הפנימיים החיוניים כגון הלב, הריאות והמוח נמצאים בסכנת התקררות.
אבל אם הקור לא מפסיק, אותם איברים חיצוניים בולטים וחשופים לקור – שעכשיו גם אין בהם הרבה דם שיחמם אותם, מתחילים פשוטו כמשמעו לקפוא. קפיאה כזו – בשמה המוכר 'כוויית קור' (Frost Bite) היא תהליך הרסני ביותר לרקמות: גבישי הקרח שנוצרים בתוך התאים קורעים את דפנות התא והורגים אותו. אם לא עוצרים את תהליך הקפיאה, המשמעות היא הרס בלתי הפיך של הרקמות, עד כדי נמק מוחלט.
לכן ,אם הקור הקיצוני ממשיך, הגוף נכנס למעין מצב חירום ומנסה להציל את האיברים הבולטים באמצעות הזרמה של דם חמים מהאיזורים הפנימיים של הגוף אל השכבות החיצוניות: כלי הדם בשכבות החיצוניות מתרחבים, וקצב זרימת הדם אליהם גובר. אנחנו נחווה את זה כתחושת בעירה על העור, מעין 'קור לוהט' שכזה. מי שקפץ פעם לתוך מי מעיין קפואים בשמורת טבע בצפון ודאי יודע בדיוק למה אני מתכוון.
אבל כאן. נוצרת בעיה: חימום השכבות החיצוניות של הגוף באה על חשבון שמירת הטמפרטורה התקינה של האיברים הפנימיים, שגם היא חיונית. ולכן, אם הקור העז ממשיך – הגוף נכנס למעין 'לולאה ללא מוצא': רגע אחד הוא מרחיב את כלי הדם החיצוניים כדי לשמור על האיברים החיצוניים, ורגע אחר כך הוא מצר אותם כדי לשמור על האיברים הפנימיים, וכך הלאה והלאה. אותו כיווץ והרחבה מחזוריים של כלי הדם מכונה 'תגובת האנטינג' (Hunting Reaction).
ככל שהגוף מאבד עוד ועוד חום, הטמפרטורה של האיברים הפנימיים יורדת – תופעה המכונה 'היפותרמיה', או 'תת-חום' בעברית. כשטמפרטורת הגוף יורדת אל מתחת לשלושים ושתיים מעלות, אנחנו נכנסים לאזור המסוכן. התסמינים הראשונים הם בלבול, אדישות וחולשה, יחד עם פגיעה בקואורדינציה וביכולת הדיבור. השלב הבא הוא ערפול הכרה, ואז איבוד הכרה – ולבסוף, מוות.
מותו של אדגר אוונס
אדגר אוונס, אחד מחמשת חברי המשלחת הבריטית וחברו הטוב ביותר של סקוט, היה הראשון לחוות את התהליך המענה והכואב של היפותרמיה.
"האחד בפברואר. אצבעותיו של אוונס במצב רע מאוד. שתי ציפורניים כבר נפלו, וכמה יבלות התפוצצו."
"הארבעה עשר בפברואר. אין דרך להתעלם מהעובדה שמצבנו לא טוב. הכי גרוע הוא אוונס, שגורם לנו לחרדה עמוקה. הבוקר הוא חשף בפנינו יבלת ענקית בכף רגלו. היא גרמה לנו לעיכוב בצעידה כשנאלצנו לעצור כדי לסדר מחדש את נעלי השלג שלו. לפעמים אני חושש שהמצב של אוונס הולך ומתדרדר."
"השישה עשר בפברואר. אנחנו חושבים שאוואנס סובל מהתמוטטות עצבים. האישיות הרגילה ומלאת הביטחון העצמי שלו השתנתה לגמרי."
בשבעה עשר בפברואר, ידו של אוונס הייתה מכוסה בכוויות קור חמורות והוא כמעט שלא יכול היה להזיז אותה. ראשו היה מכוסה חבלות, תוצאה של מספר נפילות קשות על הקרח.
“יום איום ונורא. אוונס התעורר משינה ארוכה ונראָה קצת יותר טוב. כמו תמיד, הוא הכריז שהוא מרגיש נפלא. התחלנו לצעוד, אבל אחרי כחצי שעה, נעלי השלג שלו נפלו, והוא נאלץ לעזוב את המזחלת. הקרקע איומה, והשלג הרך שנפל לא מזמן סותם את המגלשיים והנעליים שלנו בכל צעד. […]
עצרנו אחרי שעה בערך, ואוונס הצטרף אלינו שוב, אבל מאוד לאט. חצי שעה אחר כך הוא שוב נעצר, מאותה הסיבה.[…]. דירבנתי אותו להמשיך ללכת מהר ככל שיוכל, והוא והסכים בעליצות הרגילה שלו. המשכנו קדימה, כשכל אנשי הצוות הנותרים נאלצים למשוך את המזחלת בזיעה רבה.
[בשלב מסוים] עצרנו לארוחת צהריים, וראיתי שאוונס נמצא הרחק מאחורינו. בתחילה לא ראיתי סיבה לדאגה: הכנו תה, ואכלנו את המזון. אבל אחרי הארוחה, כשאוונס עדיין לא הגיע, התחלנו לחפש אותו. בשלב הזה כבר היינו מודאגים, וארבעתנו חזרנו אחורה לחפש אותו. אני הייתי הראשון להגיע אליו, ונדהמתי כשראיתי את הבחור המסכן. הוא היה על ברכיו, בגדיו היו מפוזרים לכל עבר, ידיו החשופות מלאות בכוויות קור ומבט פרוע בעיניו. שאלתי אותו מה קרה, והוא השיב לי בדיבור איטי שהוא לא יודע, ושהוא חושב שאולי התעלף."
זו תופעה משונה שאפשר למצוא אצל בערך אחד מכל ארבעה אנשים הסובלים מהיפותרמיה: הם מורידים את הבגדים מעליהם, ולעיתים נשארים ערומים לגמרי. מדוע? אין לדעת. יש מי שמעריכים שבמסגרת ערפול החושים שמופיע בשלבים האחרונים של ההיפותרמיה, המוח המבולבל מפרש את הקור הקיצוני כחום קיצוני, והאנשים הקפואים מתפשטים בניסיון לקרר את עצמם.
“הקמנו אותו על רגליו, אבל אחרי שניים או שלושה צעדים הוא נפל שוב. הוא היה בהתמוטטות מוחלטת. וילסון, באוורס ואני הלכנו להביא את המזחלת, ואוטס נשאר איתו. כשחזרנו, הוא כבר איבד את הכרתו. הבאנו אותו אל תוך האוהל. הוא הלך לעולמו בדממה בשתיים עשרה וחצי בצהריים."
גבורתו של לורנס אווטס
חוסר המזל שפקד את סקוט וצוותו לא הסתיים כשאמונדסן הקדים אותם במירוץ אל הקוטב. בדרכם חזרה, הם נלכדו במזג אוויר קשה יותר משאיש מהם יכול לצפות.
כשהחלו את המסע שלהם חזרה צפונה, בשלהי ינואר 1912, היו לפניהם כמה חודשי הליכה – אבל החורף האנטארקטי אמור היה להתחיל רק בסביבות אפריל. לרוע מזלם, עם זאת, הטמפרטורות החלו לצנוח בחדות חודש שלם לפני הזמן. בלילה שבין העשרים ושישה והעשרים ושבעה בפברואר, מינוס עשרים ושבע מעלות צלזיוס הפכו לפתע למינוס שלושים ושמונה מעלות – ונשארו ככה. סקוט ואנשיו המשיכו במסע הרגלי שלהם במה שהיה, הלכה למעשה, החורף האנטארקטי. בריאותם של אנשי הצוות, מדוכדכים וכאובים בעקבות מותו של אוונס, הלכה והתדרדרה בהדרגה. גם רגליו של לורנס אווטס החלו סובלות מכוויות קור.
"החמישה במרץ. אני מצטער לכתוב שהעניינים הולכים מדחי אל דחי. […] אפשר לראות את זה על כולנו, אבל בעיקר על אווטס, שהרגליים שלו במצב איום. אחת מהן התנפחה באופן משמעותי במהלך הלילה, והוא צולע הבוקר. אנחנו במרחק של שמונה קילומטרים ממצבור המזון הבא שלנו. האוכל שלנו כמעט ואזל, והחייל המסכן [אווטס] כמעט גמור. זה כל כך פתטי בגלל שאנחנו לא יכולים לעשות כלום כדי לעזור לו. חוששני שעוד קצת אוכל חם בקושי יעזור לו, אם בכלל.
ווילסון [הרופא] מקריב את עצמו כדי להציל את רגליו של אווטס. [אבל] אנחנו לא יכולים לעזור אחד לשני – לכל אחד מאיתנו יש מספיק בעיות משל עצמו. אנחנו מתאמצים מאד לסחוב את המזחלת הכבדה, והרוח הקפואה חודרת דרך הבגדים שלנו. כל האחרים משתדלים לשמור על מצב רוח טוב כשאנחנו בתוך האוהל. אנחנו נחושים להמשיך את המסע הזה עד סופו מעודדים ונמרצים, אבל זו עבודה כל כך קשה, הקשה ביותר שחווינו אי פעם בחיינו, לסחוב [את המזחלת] שעות ארוכות ולראות כמה שהתקדמות שלנו כל כך איטית. אפשר רק לבקש – 'אלוהים, עזור לנו!'.
לורנס אווטס הרוויח את מקומו במשלחת לקוטב בעיקר בזכות העיקשות והקשיחות שלו. בפרק הקודם סיפרתי לכם איך כקצין סירב אווטס להיכנע, פעמיים, גם כשהקרב נראה היה אבוד לגמרי. הוא היה מסוג האנשים שימשיכו להילחם גם אחרי שספגו מכות איומות וגם כשנדמה שאפסה כל תקווה. ואכן, גם אחרי שכוויות הקור הקשות גרמו לרגלו השמאלית להתנפח כמו בלון – אווטס המשיך לצעוד עם כולם, עד שהיה זה בלתי אפשרי מבחינה פיזית. הכאבים העזים קרעו אותו לגזרים מבפנים, אבל חיצונית – הוא המשיך לשמור על מצב רוח מרומם.
אבל כששתי הרגליים ושתי הידיים שלו חדלו מלתפקד, גם כוח הרצון האדיר שלו אזל.
"האחד עשר במרץ. אני חושב שאווטס קרוב לסוף. מה נעשה הוא או אנחנו, רק אלוהים יודע. שוחחנו על כך אחרי ארוחת הבוקר. הוא בחור אמיץ ומבין את המצב אליו נקלע. הוא ביקש את עצתנו. אף אחד לא ידע מה לומר, פרט להמשיך ולהפציר בו להמשיך ולצעוד כל עוד הוא יכול."
בהבינו שמצבו הקשה מסכן את חייהם של חבריו הצוות, שבעצמם היו במצב גרוע, אווטס ניצל את הגרם האחרון של כוח רצון שנותר למעשה אחד אחרון של הקרבה הירואית.
“יום שישי, השישה עשר במרץ, או יום שבת השבעה עשר במרץ. איבדתי את תחושת הזמן, אבל נראה לי שיום שבת היום. טרגדיה. בארוחת הצהריים לפני יומיים, אווטס המסכן אמר שהוא אינו מסוגל להמשיך עוד. הוא הציע שנשאיר אותו מאחור בשק השינה שלו. לא יכולנו להביא את עצמנו לעשות זאת, והפצרנו בו שימשיך ללכת. למרות מצבו הקשה הוא המשיך לצעוד עוד כמה קילומטרים נוספים. כשהגיע הערב, מצבו התדרדר עוד יותר, וכולנו הבנו שהסוף קרוב.
אני רושם את הפרטים הבאים לטובת מי שימצא את היומן הזה. מחשבותיו האחרונות של אווטס היו על אימו, אבל ממש לפני כן הוא הצהיר שהוא שמח ביודעו שהגדוד שלו יתגאה בו על הדרך שבה פגש את מותו. אנחנו כולנו יכולים להעיד על גבורתו העילאית. הוא סבל כאבים איומים במשך שבועות ארוכים ללא מילה אחת של תלונה. […] הוא לא ויתר – לא הסכים לוותר – על התקווה עד הרגע האחרון ממש. הוא ניחן בנפש אמיצה. זה היה הסוף. הוא הלך לישון וקיווה שלא להתעורר – אבל אתמול בבוקר התעורר בכל זאת. בחוץ נשבה סופת שלגים עזה. הוא אמר לנו – 'אני רק יוצא החוצה. יכול להיות שאתעכב קצת.' הוא יצא אל הסופה, ומאז לא ראינו אותו.
[…] ידענו שאווטס המסכן הולך אל מותו, ולמרות שניסינו להניאו מכך – ידענו שהיה זה מעשה של אדם אמיץ וג'נטלמן אנגלי. אנחנו מקווים שאם נמצא את מותנו, נעשה זאת באותה הגבורה. נראה לי שהסוף כבר לא רחוק."
סופה של המשלחת הבריטית לקוטב הדרומי
חברי הצוות הנותרים – סקוט, ווילסון ובאוורס, חולים וסובלים כל אחד בדרכו – יצאו קדימה. הם איבדו שני אנשים, וסופת השלגים שסערה סביבם הייתה הקשה ביותר מכל אלה שפקדו אותם עד עכשיו. מצבור המזון הבא היה במרחק של כארבעים קילומטר. פעם, בתחילת המסע, מדובר היה ביומיים של צעידה. אבל עכשיו, במצבם הנוכחי, נדמה היה שזה מרחק בלתי אפשרי. רישומי יומנו של סקוט הלכו ונעשו קצרים יותר ויותר ככל שחלפו הימים.
"שמונה עשר במרץ. המזל הרע ממשיך לרדוף אותנו, אבל אולי יהיה בסדר. הרוח מכה בנו מלפנים, היינו חייבים להפסיק את הצעידה. הטמפרטורה היא מינוס שלושים ושבע מעלות צלזיוס. אף בן אדם לא יכול לעמוד בכך. אנחנו מותשים לחלוטין.
הרגל הימנית שלי הלכה. איבדתי כמעט את כל האצבעות. לפני יומיים עוד הייתי בעליהן הגאה של שתי רגליים טובות. אלו הסימנים המבשרים את נפילתי. כמו אידיוט ערבבתי כפית של אבקת קארי עם אבקת השומן והחלבון שלי, וזה גרם לי לקלקול קיבה חמור. הכאב העז החזיק אותי ער כל הלילה. כשהתעוררתי, הרגשתי שאני גמור. הרגל שלי הלכה, ואפילו לא שמתי לב. ככה זה – אתה מזניח משהו רק קצת, ועכשיו יש לי רגל שאני ממש לא רוצה לחשוב עליה. המצב של באוורס קצת יותר טוב, אבל לא בהרבה. האחרים עדיין נראים בטוחים בכך שנצליח לסיים את המסע – או שאולי הם רק מעמידים פנים. אני לא יודע!".
"תשעה עשר במרץ. היום יצאנו לדרך כרגיל. המזחלת ממש ממש כבדה. אנחנו בערך שלושים קילומטרים מהמצבור הבא, ונגיע לשם בעוד שלושה ימים. איזו התקדמות! יש לנו מזון לעוד יומיים, אבל הדלק לחימום בקושי יספיק לעוד יום. הרגליים של כולנו במצב גרוע. ווילסון במצב הכי טוב, הרגל הימנית שלי במצב נורא, השמאלית בסדר. אין סיכוי שהרגל תחלים, אם לא נצליח להכניס לעצמנו קצת מזון חם. כריתה של הרגל היא הדבר הטוב ביותר שאני יכול לקוות לו כעת, אבל האם הבעיה תתפשט לשאר הגוף? זו שאלה רצינית. מזג האוויר לא משאיר לנו סיכוי."
בעשרים ואחד במרץ, עם רגליים נפוחות וסופה אדירה משתוללת סביבם, לא נותרה לצוות ברירה אלא להתחפר בתוך האוהל שלהם. כל מה שנותר להם כעת הוא לקוות שמזג האוויר ישתפר מספיק כדי שיוכלו להגיע למצבור המזון. הרשומות היומיות ביומנו של סקוט, שפעם היו ארוכות ומפורטות, הצטמצמו כעת לכדי משפטים בודדים.
"יום חמישי, עשרים ושניים או עשרים ושלושה במרץ. סופת השלגים גרועה כתמיד. ווילסון ובאורס לא מסוגלים לזוז. סיכוי אחרון מחר. אין דלק ורק יום או יומיים של מזון. הסוף ודאי קרוב."
במשך שבוע שלם נותרו חברי הצוות לכודים באוהלם. סקוט איבד את היכולת, או אולי את כוח הרצון, לכתוב ביומן. ואז, לבסוף, כששכב בשק השינה לצידם של שני חבריו הנותרים, רשם את מילותיו האחרונות.
"יום חמישי, העשרים ותשעה במרץ. מאז העשרים ואחת בחודש הרוח הנושבת ממערב ודרום מערב לא פסקה. בעשרים בחודש היה לנו מספיק חומר בעירה לשתי כוסות תה כל אחד, ומזון לעוד יומיים. בכל בוקר היינו מוכנים לצאת לדרך אל המצבור, עשרים קילומטרים מאיתנו, אבל מחוץ לפתח האוהל כל מה שאפשר לראות הוא סופה משתוללת. אני לא חושב שיש לנו למה לקוות יותר. ננסה לסחוב עד הסוף, אבל אנחנו נעשים חלשים יותר ויותר, והסוף כנראה קרוב. חבל, אבל לא נראה לי שאוכל לכתוב עוד. ר. סקוט.
למען השם, שמרו על אנשי המשלחת שלנו."
סקוט ואנשיו היו רחוקים רק כאחד עשר קילומטרים ממצבור המזון הבא שהיה עשוי להציל את חייהם. מעניין להרהר בהשפעה הפסיכולוגית שהייתה לתבוסה במירוץ על סקוט ואנשיו. מי יודע – אולי אם לא היו סופגים את המהלומה הנפשית הקשה הזו, אם במקום דגל נורבגיה היו נועצים את דגל בריטניה ראשון באדמת הקוטב – אולי זה היה נותן להם את הכוח לשרוד את המסע חזרה. אולי זו סתם רומנטיקה ריקה מתוכן. לעולם לא נדע.
חדשות עצובות
בכל יום שחלף, אנשי המשלחת שהמתינו לסקוט וצוותו במחנה הבסיס הלכו ונעשו מודאגים יותר. כבר בינואר יצאה משלחת ראשונה אל אחד ממצבורי המזון המרכזיים שסקוט היה אמור לעבור דרכם. משלחת נוספת יצאה בפברואר, אבל כשירד החורף על אנטארקטיקה והטמפרטורות החלו לצנוח – נאלצו המחלצים לחזור לבסיס האם. רק בסוף אוקטובר, כמעט חצי שנה לאחר מכן, השתפר מזג האוויר מספיק כדי שניתן יהיה לצאת למשלחת חיפוש נוספת.
בשניים עשר בנובמבר, 1912, מצאו המחלצים את האוהל של סקוט, קבור למחצה בתוך השלג. בפנים, שכובות זו לצד זו, היו גופותיהם הקפואות של הנרי באווארס, אדוארד ווילסון וקפטן רוברט פלקון סקוט. כך תיאר ביומנו אחד המחלצים את המחזה שגילו בתוך האוהל.
"הכפור הפך את עורם [של המתים] לצהוב ושקוף, ומעולם לא ראיתי משהו נורא כל כך כל חיי. נראה ש[סקוט] סבל קשות עד הרגע האחרון, בעוד ששני האחרים הלכו לעולמם בשנתם."
האוהל שבו מצאו את מותם היה גם מקום קבורתם של סקוט ואנשיו. אנשי צוות החילוץ מוטטו את האוהל על הגופות שבו, וקברו אותו תחת השלג. מאוחר יותר הקימו צלב גדול על פסגת אחד ההרים, לזכרם של גיבורי הטרה-נובה.
כשהגיעו החדשות אודות מותו של סקוט והתבוסה הבריטית במירוץ אל הקוטב הדרומי, אבל ירד על הממלכה הבריטית ודמותו של סקוט כגיבור טרגי התקבעה בתודעה הציבורית. מעניין לציין שהעיסוק בסיפור המירוץ, המסע המפרך והמוות הטרגי דחק הצידה את ההישגים המדעיים של משלחת הטרה נובה – שהיו לא מבוטלים בזכות עצמם. שניים עשר המדענים שהתלוו למשלחת ובילו חודשים ארוכים במחקר מדעי חזרו צפונה עם שלל עשיר של תגליות וממצאים מרתקים: כאלפיים ומאה דגימות של בעלי חיים וצמחים, שמתוכם לפחות ארבע מאות לא היו מוכרים למדע עד כה. סקוט עצמו, כפי שסיפרתי קודם, ראה במחקר המדעי מטרה מהותית וחשובה מאד של המשלחת – אולי לא פחות מעצם ההגעה לקוטב הדרומי. העדות החזקה ביותר לכך היא העובדה שבתוך האוהל, לצד גופותיהם של סקוט, באווסט ווילסון, גילו המחלצים גם גוש סלע גדול במשקל של כשמונה עשר קילוגרמים – שהכיל בתוכו מאובן של צמח קדום, שרך שצמח באדמת אנטארקטיקה לפני כמאתיים וחמישים מיליוני שנים. השרך הזה יכול היה לצמוח רק בסביבה טרופית, ולכן היווה המאובן עדות דרמטית לתאוריה שהייתה אז בחיתוליה, לפיה אנטארקטיקה הייתה בעבר הרבה יותר צפונית מכפי שהיא היום. סקוט ואנשיו ראו חשיבות כל כך גדולה בהבאת המאובן הזה לידיעת המדענים, עד שהמשיכו לסחוב אחריהם את הסלע הגדול הזה גם כשהיו כבר קרובים למוות וכל צעד קדימה היה הסבל בהתגלמותו.
אפילוג
גם ההישג המרשים של רואלד אמונדסן הואפל מעט על ידי הטרגדיה הגדולה של סקוט, אבל הוא התקבל בארצו כגיבור וספרים וסרטים רבים נעשו על פועלו. בשנים שאחרי המסע לקוטב הדרומי לא הפסיק אמונדסן לצאת למשלחות מחקר נועזות, כולל שימוש חלוצי בספינות אוויר – צפלינים – ומטוסים שהיו אז בראשית דרכם. ב-1928 יצאו אמונדסן ומספר מלווים נוספים למסע חילוץ באזור הקוטב, תרים אחר ספינת אוויר שהתרסקה. מטוסו של אמונדסן נעלם בצפונה של נורבגיה, ומאוחר יותר נתגלו מספר שברים שהעידו על סופו העגום של ההרפתקן המוכשר.
ארנסט שקלטון, הצלע השלישית במשולש הגברי שהגדיר את 'העידן ההרואי של חקר אנאטרקטיקה', ניסה את מזלו במספר יוזמות עסקיות אחרי שחזר מהדרום – אבל כולן כשלו. שקלטון כבר כמעט וויתר על קריירת ההרפתקנות שלו, אבל בסופו של דבר החליט לצאת למסע נועז נוסף, ב-1914, להיות הראשון שיצליח לחצות את יבשת אנטארקטיקה ברגל מחוף אל חוף, מסע של למעלה מאלפיים קילומטרים. סיפורה הדרמטית של המשלחת הזו, 'המשלחת האימפריאלית הטראנס-אנטארקטית', ראוי לפרק בפני עצמו: ספינתו של שקלטון, ה'אנדורנס' (Endurance) נקלעה לתוך קרחון גדול שהטביע אותה, ושקלטון ואנשיו עברו תלאות מפרכות בים וביבשה עד שהצליחו לחלץ את עצמם. שקלטון הספיק עוד לקחת חלק במלחמת העולם הראשונה, וב-1922 יצא בראש משלחת מחקר נוספת לאנטארקטיקה – אך נפטר מהתקף לב עוד בטרם הגיע ליבשת. הוא זכור כיום בעיקר בזכות יכולות המנהיגות המרשימות שהפגין בכל אחת מהמשלחות שהוביל.
רואלד אמונדסן ורוברט סקוט היו אמנם יריבים בחייהם, אבל הם מונצחים היום יחד בשמה של תחנת המחקר האמריקנית 'אמונדסן-סקוט', שניצבת כבר קרוב לשבעים שנה בקוטב הדרומי: מקום שהפך לביתם של אלפי מדענים מכל רחבי העולם שחוקרים את אנטארקטיקה, וסמל לקדמה, מדע ועוצמתה של הרוח האנושית.
הרב עובדיה יוסף היה ונותר אחת הדמויות המשפיעות בפוליטיקה הישראלית. בפרק הזה נעסוק בפסיקות המהפכניות שלו ששינו את החברה הישראלית, כולל הפסיקה המפורסמת על שטחים תמורת שלום.
יהיה איתנו ד״ר אבישי בן חיים, מחבר הספר ״מרן עובדיה יוסף, מנהיג בין הלכה לקבלה בין פוליטיקה למיסטיקה".
דפנה: שלום לכם אנחנו בעוד פרק של עושים פוליטיקה, הסקרים ניבאו לש"ס חמישה מנדטים בלבד, חלקאפילו אמרו שהיא לא תעבור את אחוז החסימה. שהיא סיימה את תפקידה ההיסטורי, אבל בסוף הלילה הארוך ההוא ב9 באפריל התייצבה עמודת המנדטים של ש"ס על שמונה מנדטים נאים. המפלגה השלישית בגודלה אחרי הליכוד וכחול-לבן. אחת הסיבות היא הקמפיין הפנימי האפקטיבי שניהל אריה דרעי, שבו השתמש בקלף המנצח, קלף שכבר אינו בין החיים.
תשדיר בחירות ש"ס: "יהודי יקר, מרן הקדוש מבטיח לך גן עדן, )הקלטת הרב עובדיה(: " אדם מובא לפני דין לפני הקב"ה, הקב"ה נותן פקודה מלאך! תיקח אותו לגן עדן קומה י,' לקחת פתק ש"ס" איך אפשר לוותר על זכות כזו? שומעים למרן וזוכים בגן עדן, מצווה להצביע: ש"ס"!
דפנה: כן, גם אחרי מותו ממשיך הרב עובדיה יוסף להיות דמות פוליטית ורוחנית משפיעה ביותר בציבורהספרדי הדתי. היום ננסה להבין את גדולתו של האיש שרבים בציבור החילוני, זוכרים רק בגלל הסתירות או הקללות שהשמיע בדרשות של מוצאי שבת וכבשו את מהדורות החדשות. היום נעסוק בפסיקות המהפכניות שלו ששינו את הציבוריות הישראלית, בפרויקט חייו: ש"ס וגם בפסיקה החשובה ההיא: 'שטחים תמורת שלום.' אז שלום לאבישי בן חיים, פרשן חדשות .13
אב”ח (אבישי בן חיים א.כ) : אהלן.
דפנה: אז אנחנו כאן בפודקאסט תמיד מתחילים מההתחלה, וכשמדובר בחייו של איש, זה נראה לי די פשוט, מאיפה השורשים שלו? מאיפה הגיע אלינו הרב עובדיה יוסף?
אב”ח: אני רוצה קודם להגיד משהו, להתייחס לדברים שלך ואז נתחיל.
דפנה: קדימה.
אב”ח: התפיסה שהיתה שרווחה שגם קשורה לטקסט פתיחה שלך, אמרה: אולי ש"ס סיימה את תפקידה וזהמחבר אותנו למרכיב בסיסי במשנת הרב עובדיה, מהפכני לגמרי שקשור לנושא שלנו. שהוא קשור למקומה של המזרחיות ולמקומה של הספרדיות. התפיסה הישראלית הקלאסית. היפה כאילו והאוהבת מצד אחד אבל הצלבנית והקולוניאליסטית מצד שני. אומרת האידיאל של החברה הישראלית זה למחוק את הספרדיות, למחוק את המזרחיות, שלא יהיה יותר, שכולנו נהיה אותו דבר. למה לא?
דפנה: מיזוג תרבויות, כור היתוך.
אב”ח: הרב עובדיה לא קיבל את זה. הרב עובדיה אמר: "אנחנו הספרדים יש לנו בשורה" והספרדיות עצמה היא בשורה. הכותרת של הבשורה הזו היא המתינות שלה.
דפנה: אז על זה אנחנו נדבר עוד מעט בהמשך. כי זה באמת אחד הדברים החשובים.אב"ח: זה חשוב להבין כי זה הבסיס, כי אם אתה אומר שהמטרה בסוף למחוק את הספרדיות, אז אתה מפספס הכל. אתה מפספס את ש"ס כבשורה, כאלטרנטיבה בתגובה למודרנה לקדמה לחילון ולדור הזה, לעומת החרדיות האשכנזית ואגב אתה מפספס גם את המסורתיות המזרחית כאלטרנטיבה לחילוניות הרדיקלית. לכן אתה אומר קודם כל כשמתחילים כזאת שיחה זה הפתיחה כשמגיעים לרב עובדיה. הספרדיות והמזרחיות הן בשורה לחברה הישראלית הן לא משהו שאמורים להעלים אותו.
דפנה: בהחלט, אז אנחנו ניגע בזה בהמשך וננסה גם להסביר ולתווך לציבור עד כמה הבשורה הזו באמתהיתה בשורה ענקית. אז הוא מגיע אלינו בכלל מעירק אבל שם הוא רק נולד, למעשה הוא פרח וצמח וגדל בחצרות ירושלים.
אב”ח: את מדויקת מאוד, אני תמיד אומר, הרב עובדיה לא נולד בעירק, למה אני אומר? הוא אומר, כשהרב עובדיה היה מספר על עצמו, הוא היה אומר: "נולדתי בשכונת הבוכרים" ככה.
דפנה: אף על פי שביוגרפית זה לא נכון.
אב”ח: הוא נולד ב1920 בעירק, אבל באמת אדם הוא תבנית נוף מולדתו ותהליך ה ִחברות של הרב עובדיה,תהליך הסוציאליזציה שלו המקום שבו הוא גדל אלו השכונות החרדיות הספרדיות בירושלים. שם הוא גדל זה המקום שממנו הוא נבנה, סביב בתי הכנסת הקטנים הללו, סביב המקום המעוז של החרדיות הספרדית, סביב ישיבת פורת יוסף. שם הרב עובדיה גדל, מתוך הדבר הזה הוא צומח.
דפנה: הוא גדל מהר מאוד, כי ממה שאני מבינה בגיל 6 האיש ניהל רישומים, בגיל 9 הוציא כבר ספר כתבים. זאת אומרת תסביר לנו את התופעת טבע הזו.
אב”ח: הדבר המדהים שאנחנו רואים אצל הרב עובדיה. אני חושב שהוא הדבר הכי מרגש הוא, שמגיל אפסהילד הזה שהוא בן עניים ובפורת יוסף יש משפחות אצולה. יש משפחת עדס אצולה. והרב מרדכי אליהו הוא בנו של הרב סלמן אליהו, המתורגמן לאנגלית של הנציב האנגלי בארץ ועוד ועוד משפחות חשובות ועם הילה, והרב עובדיה הוא בן עניים והבן עניים מוביל אותו כולל האמירה: "אני בן עניים, אני אהיה גדול הדור."
דפנה: אבל מה מגיל ?6 יש לי בבית ילדה בת ,6 אני יודעת מה זה ילד בן …6
אב”ח: אנחנו רואים אצל הרב עובדיה, מגיל ילדות. ילד שמצייר על המחברת שלו, ילד עני לא ילד שבאממשפחה חזקה. ילד עני שמצייר על המחברת שלו, היה לו גם כשרון גרפי. כל הדברים האסתטיים היו מאוד חזקים אצל הרב עובדיה. מצייר על המחברת שלו ציור של חתימה של הראשון לציון של הרב הראשי הספרדי הגדול שזה הוא. כלומר מגיל קטן מאוד הוא ייעד את עצמו לשם. גם הסיפורים שלו על החוויות שלו בבית הספר אלו החוויות. כולם יוצאים לשחק, ואני נשאר ויושב ולומד. והם צוחקים עלי. ואני אומר להם: "לא" ואני אדע ואני אדע ואני אדע. המיתולוגיה הש"סניקית הרי מספרת את הסיפור איך בכלל הרב עובדיה הצליח להישאר בעולם התורה. אבא שלו בעל המכולת אומר לו: "בוא אתה צריך לעבוד איתי במכולת ותפסיק ללכת לבית ספר ללמוד" ואבא שלו בא למכולת בוקר אחד ובמכולת לא נמצא עובדיה הקטן אלא גדול הדור של אותה עת הרב עזרא עטיה והוא עומד מולו עם חלוק עבודה, והוא אומר לו: "גדול הדור, מה גדול הדור עושה כאן"? אומר לו: "אני באתי להחליף את עובדיה, עובדיה הולך ללמוד תורה ואני אעבוד במקומו."
דפנה: הסאבטקסט, הוא יהיה בבוא היום גדול הדור, זה לא בא מההורים אם הם היו רוצים שהוא ילך למכולת, זה בא ממש ממנו, מהאישיות הפנימית שלו.
אב”ח: זה היה ברור. עוד דבר, הוא ייעד את עצמו להרים את הספרדים. שזה היה חלק ממשימה שלו מגילצעיר מאוד. טקסטים שלו מגיל נעורים, מגיל נעורים מדברים על מצבם של הספרדים ועל הצורך להרים אותם זה ממש כאילו הוא מטרים את הדבר הזה. בגיל מאוד צעיר, הוא מנסה להקים איזו ישיבה. ואז יש לנו את הטקסט שלו כשהוא מקים את הישיבה. אתה אומר, בונא, הוא כבר אז חלם על המהפכה הזו של ש"ס. הוא כותב על פורת יוסף, היתה ישיבה ספרדית אחת אז הוא כותב עליה שקודם כל החבר'ה האלו אין להם כסף.
דפנה: הוא רואה את הפערים החברתיים.
אב”ח: הוא רואה שאין להם איך לחיות ותראו את האשכנזים, כמה יש להם. ואז הוא כותב: "אם ברור הדברשאין לנו היום בישיבת פורת יוסף יותר ממאה בחורים. אשר בדרך נס נוכל לקוות כי יצאו מהם תלמידי חכמים כל כך רבים, כדי לספק את עדות הספרדים בכל עיר ועיר ומושבה ומושבה בכל פינות הארץ" כלומר הוא בונה כבר אז שזה הפרויקט שאנחנו צריכים לשלוח רבנים לכל מקום ואז הוא אומר עוד דבר, הוא מדבר על הרבנים הספרדים הגדולים שלא מרימים את הראש, שהם לא מספיק גאים. הוא אומר": אנחנו רואים איך בכל ארבע אמות פותחים, ישיבות לאחינו האשכנזים ואם אין לנו רגש בושה וקנאה על כי אין לנו כי אם ישיבה פורת יוסף בלבד, על זה עצמו אנו ראויים להתבייש". ואז הוא אומר: "צעיר אנוכי לימים." הוא ילד, אז.
דפנה: זה לא מובן מאליו שנער מותח ביקורת על הרבנים הבכירים.
אב”ח: זה לא רק מותח ביקורת, זה גם יש לו חזון מנהיגותי להרים את הספרדים. "צעיר אנוכי לימים, עלזחלתי ואירא, אולם שנינו (למדנו בגמרא) ביקש כהן גדול, להתנמנם" אם כהן גדול הולך לישון. "פרחי כהונה (הצעירים) מכים לפניו באצבע צרדה (הם מעירים אותו), אישי כהן גדול עמוד" ואז הרב עובדיה אומר על עצמו, אם זקני תלמידי חכמים הספרדים שלנו מתנמנמים ולצערנו הרב ישנם שגם ישנים, (דיבר על הזקנים של הרבנים הספרדים) אי לזאת החלש יאמר גיבור אני" אני לוקח את ההנהגה להוביל את הספרדים, להרים אותם.
דפנה: רק נגיד שאתה מקריא את זה מתוך הספר שלך, "הרב עובדיה יוסף- מנהיג בין הלכה לקבלה, ביןפוליטיקה למיסטיקה" אגב מומלץ מאוד למאזיננו. אז בוא נאמר שהחזון המנהיגותי כבר היה מגיל מאוד מאוד צעיר.
אב”ח: זה בעצם בספר, הקטע הביוגרפי מה שמיוחד בו שאני מספר אותו על בסיס האובססיה כמעט שלילרב עובדיה. למדתי אותו וחייתי אותו במשך שנים בדרשות שלו. הקטע הביוגרפי הוא כמעט אוטוביוגרפי. אני לא מספר מה שאני אומר אלא מה שהוא סיפר על עצמו.
דפנה: מה שהוא אומר.
אב”ח: מתוך מה שהוא סיפר על עצמו אתה רואה בספר האיש הזה, איך הוא מנעוריו ייעד את עצמו. אני אהיה גדול הדור לא פחות. ואני ארים את הספרדים לא פחות.
דפנה: אז גם מבחינה ביוגרפית הוא מתקדם מהר מאוד, הוא נהיה רב, יש לו ככה פסיקות מהפכניות. כבר כרב צעיר. מגיל מאוד מאוד מוקדם.
אב”ח: התפיסה הישראלית כחלק, מהמערכה לדיכויה של ש"ס ולדיכויה של הרמת הראש הספרדית של ש"סנוהגת לומר שהחרדים הספרדים וכל הש"סניקיות זה בעצם, חיקוי של החרדים האשכנזים, מה הם בכלל? זה מהלך שלילת זהות ושלילת זכות להגדרה עצמית וביזוי והלעגה.
דפנה: צריך לומר, עוד לפני ימי עובדיה יוסף זאת אומרת הספרדים רצו להידמות לאשכנזים. לא קיבלו אותם לבתי ספר, זה היה בליבת העניין.
אב”ח: הספרדים ודאי רצו להידמות לאשכנזים כולל הרב עובדיה מבחינת האמירה, אנחנו מגיעים עכשיולסיטואציה חדשה של מפגש אלים עם חילון ומודרנה והכלי שלנו להתמודד עם החילון והמודרנה, הוא אימוץ של מה שעשו אחינו האשכנזים. המודלים שהם בנו כולל חברת הלומדים הפלאית הזו שבה כולם לומדים תורה כל החיים כל הזמן והתורה היא מרכז החיים וחברת הלומדים והישיבה היא מרכיב מרכזי בחיים של הנער ובונה אותו לכל החיים. הרב עובדיה בהחלט רצה את תהליך האורתודקסיזציה הזה של החברה החרדית המזרחית. אבל מה שמפספסים זה שהרב עובדיה הביא לתוך הזהות החרדית ספרדית לתוך היצירה החדשה הזאת של החרדיות הספרדית דברים חדשים שבמובנים רבים הם גם אנטי-חרדים. קודם כל לפני הכל אבל, הרב עובדיה הביא לתוך החרדית ספרדית הזאת את המזרחיות, הוא לא ויתר עליה. וזה צריך לזכור שהש"סניקים כקבוצה, הם הקבוצה היחידה שלא ויתרה על המזרחיות שלה. כלומר, מזרחים שנכנסו לחסידות חב"ד ויתרו על המזרחיות שלהם.
דפנה: או גם בציבור הכללי.
אב”ח: מזרחים שנכנסו לקיבוצים ויתרו על המזרחיות שלהם. מזרחים בליכוד ויתרו על המזרחיות שלהם. הם נשבעים בשמו של ז'בוטינסקי.
דפנה: אם כי אפשר להתוכח, בכל זאת יש שם מרכיב עדתי שקיים.
אב”ח: המרכיב העדתי קיים, אבל מבחינת הדגל. הדגל הוא, אני מזדהה איתם. המזרחים שנכנסו לציונות הדתית ויתרו על המזרחיות שלהם. כל קבוצה מזרחית בישראל ויתרה על המזרחיות כתשלום דמי כניסה. הש"סניקים הם היחידים, שנכנסו כקבוצה, עברו תהליך אורתודקסיזציה אשכנזית אבל מכניסים לתוכו את המזרחיות מתוך גאווה ומתוך עמדה שאומרת אצל לרב עובדיה.
דפנה: אתה חושב שזה באמת חלחל אבל למטה, בזכות הרב עובדיה?
אב”ח: קודם כל אני רוצה לראות.
דפנה: אני עדיין זוכרת ככתבת חינוך איך הייתי מתעסקת בבנות הספרדיות שלא מקבלים אותן לבתי הספר והיינו צריכים לשכנע שהן לא פחות מאף אחד אחר.
אב”ח: זה בודאי האמת, אבל הרב עובדיה חוץ מהכנסת המזרחיות בעוד קריטריונים בסיסים של חרדיות, הוא דוחה אותם ומציב אלטרנטיבה אחרת. הדבר הראשון שהוא מציב אלטרנטיבה אחרת: זה אידיאל ההחמרה. באורתודוקסיה בכלל. אם אתה רוצה להיות אורתודוקס טוב, אתה צריך להיות מחמיר. זה העניין, ככה מתקדמים.
דפנה: כמה שאתה יותר מחמיר, אנחנו רואים את זה בהרבה דברים, כמה שאתה לוקח עוד יותר לקיצוניות אז אתה נחשב יותר צדיק ויותר טהור.
אב”ח: הרב עובדיה היה מנהיג נדיר, שבנה מנהיגות לא עם הדגל בוא נלך להיות קיצוניים, כי זה נורא קל. אלא עם הדגל, אנחנו הכי מתונים. זה כמעט אי אפשר להאמין שהוא מחולל תנועת המונים שהדגל שהוא מרים הוא הדגל שהספרדיות היא המתינות והרב עובדיה כל הזמן, הרמה שבא הוא אומר שהמתינות היא חלק מהספרדיות וזה מתחבר ללמה אני אומר שצריך לשמר את התרבות הספרדית. כי הוא רואה בה בשורה בתרבות הספרדית ובמתינות שלה. כשהוא רוצה להגיד על פוסק אשכנזי מקל משהו טוב, הרב עובדיה אומר עליו: "הוא יש לו נשמה ספרדית" זה אומר שהרב עובדיה בתפיסה שלו, הממש מהותית של הספרדיות, התפיסה הנפשית הפנימית הכי עמוקה, מזהה ספרדיות עם מתינות.
דפנה: ואם צריך לתת דוגמא קלאסית לפסיקה, היא מתחילה הדרך שלו. זו אותה פסיקה שהיתה סביבאלמנות יום כיפור. היתה שאלה האם להתיר אותן האם לאפשר להן להינשא פעם נוספת לאותן עגונות והוא אומר, כן, הן צריכות להקים חיים חדשים. זה היה בניגוד מוחלט למה שהיה מקובל אז.
אב”ח: הוא לוקח על עצמו שם משימה קשה, אישית גם. כל הסיפור של הרב עובדיה עם הדאגה לעגונותולחלשים בחברה, זה חלק מהמשנה שלו. בגלל זה עוד פעם, אני לא מסוגל לדבר על ש"ס ועל מסוגל לדבר על הרב עובדיה, בכלל אני לא מסוגל לדבר על מזרחיות אבל בודאי על הש"סניקים במנותק מהדיכוי. אז קודם צריך להיפטר מהדיכוי, חלק מהמערכה הגדולה של הדיכוי של ש"ס היה ניסיון ליצור את הרושם כאילו הם הש"סניקים כל מה שמעניין אותם בדימוי הזה, זה כסף וליטרת הבשר של בית יוסף של הרב עובדיה ולא אכפת להם מכאב יתומים, אלמנות, עגונות. הם הש"סניקים תלמידים של הרב עובדיה להם לא אכפת מעגונות. פשוט אי אפשר להאמין. הרב עובדיה, הכאב שלו על עגונות היה ברמה של ערב לפני דיון שבבוקר הוא צריך להתיר עגונה, הרב עובדיה מבקש: "אני רוצה לדבר איתה בטלפון," אומרים לו: "אסור לך, אתה דיין, אתה שופט." הוא מתעקש, "אני רוצה לדבר עם האישה העגונה עכשיו בטלפון," אז הוא מתקשר אליה והוא מדבר איתה בטלפון לפני הדיון. אומרים לו: "מחר בבוקר אתה פוסק לה את הדין, למה אתה מתקשר אליה"? הוא עונה: "אני מתקשר כדי להודיע לה עכשיו, שאני מתיר אותה מחר בבוקר, כי אני לא רוצה שיעבור עליה לילה של יסורים"
דפנה: כדי שלא תסבול. זה היה בנפשו.
אב”ח: אי אפשר להבין עד כמה הכאב שלו היה גדול, הרב עובדיה היה בעניין הזה, בשליחות הגדולה שהוא צריך להציל שיש לו כח.
דפנה: זה גם אולי נראה לנו מובן מאליו. אבל הוא היה בדעת מיעוט שזה מה שצריך לעשות.
אב”ח: לרב עובדיה היה אירוע שהוא הולך לצינתור, מגיעים לבית חולים והרב עובדיה אומר בצינתור: "תחזירואותי הביתה" הם כבר בבית חולים. הם חוזרים מהדסה עין-כרם הביתה הם מגיעים הביתה, הרב עובדיה נכנס, שלוש שעות סוגר את הדלת. יוצא אחרי שלוש שעות אומר: "הולכים." אומרים לו":הרב, למה חזרנו"? והוא אומר: "עכשיו אפשר לעשות צינתור" שואלים "למה"? הוא אומר: "הייתי צריך לכתוב פסק דין לעגונה, להתיר אותה, אם אני לא אכתוב, אני לא מאמין שמישהו אחר יכתוב את ההיתר עגונה הזה, ואני לא יודע אם אני אחזור ולכן אמרתי, אני מוכן לעשות את הצינתור רק אחרי שאני מתיר."
דפנה: וצריך לומר גם היום, זה לא קונזנצוס, העניין הזה של התרת עגונות. ואנחנו שומעים כמה מקרים שזה הולך כל כך קשה.
אב”ח: כל הגישה של הרב עובדיה, בהקשר הזה, זה לא סתם רב מקל. זו גישה הפוכה. כל האורתודוקסיה,הכיוון שלה אומר, אנחנו צריכים להחמיר, הרב עובדיה אומר: "לא," מי שמחמיר חמור. הוא אומר, הוא מחנך על זה, שההקלה היא חלק מהעניין. הסיפור הקלאסי שהרב עובדיה מספר בהקשר הזה, כדי לחנך אתמ התלמידים שלו גם על האידיאל הזה של 'כח דהיתרא עדיף' הוא קורא לזה. הכח של המתיר עדיף על הכח של האוסר. הוא מספר סיפור על איך שהוא ירד מהבית יום אחד.
דפנה: ואגב באמת יותר קשה להתיר מלאסור. כשאתה רב, לאסור הכי קל.
אב”ח: בדיוק, זה 'כח דהיתרא עדיף,' זה הבסיס של 'כח דהיתרא עדיף.'
דפנה: אגב יש לזה תפיסה יותר עמוקה שזה ישאיר יותר אנשים בדת אם היא לא תהיה בלתי אפשרית אני מניחה.
אב”ח: בדיוק.
דפנה: אתה אומר זהו, אני יכולה לכתוב את הספר, שלום.
אב”ח: את יכולה, נכון. כן אבל זה מה שאף אחד אחר לא חשב כמו הרב עובדיה. זה החידוש של הרבעובדיה. הרב עובדיה סיפר כמה פעמים את האתוס של ההקלה, אתוס של הקלה שקשור לספרדיות. אנחנו ספרדים ולכן אנחנו מקלים, זה הבשורה של הרב. אז הוא מספר על אישה אחת שהוא ראה אותה, שכנה שלו, יורדת מהבנין ויש לה סיר והיא בוכה. אומר לה, למה את בוכה? אומרת לו": הייתי אצל הרב והרב אמר צריך לזרוק את הסיר כי זה לא כשר, עכשיו יבוא בעלי בערב, יכעס עלי, יהיו מריבות בבית" הרב עובדיה שואל אותה: "למה הוא אמר לך שלא כשר"? היא אומרת לו למה אמר לה שזה לא כשר. הוא אומר לה, לא, הרב טעה. את הלכת לרב האשכנזי, הוא ראה אותך בלונדית ולכן חשב שאת אשכנזיה ופסק לך שאסור, אבל אני אומר לך שמותר. עכשיו, הוא לא אומר רק את זה, הוא אומר: "ואם את רוצה, תני לי ואני אטעם" כדי להראות שאני לא סתם נחמד. אלא אני בעצמי, תני לי ואני אטעם. אגב, כשאתה מדבר על השינויים, מה קרה לחברה הספרדית שהיא התחרדה כולל תלמידיו של הרב עובדיה. בעותק האחרון של חזון עובדיה שיצא עם הסיפור הזה, אז הבלונדינית שבישלה בטעות, הפכה לספרדי שבישל בטעות. הרי עצם האמירה הזו שהוא היה אומר את המילה 'בלונדינית.' באשכנזית, זה לא מתאים, לא מתאים. זה הרב עובדיה, יש לו משנה גדולה.
דפנה: אני רוצה לתת עוד דוגמא כי אני לא בטוחה שכל המאזינים שלנו יודעים איך בדיוק ביום-יום זה בא לידי ביטוי. ואני חושבת שעוד אחד מהדברים האדירים שהוא עשה זה בעצם, להכיר ביהדות אתיופיה.
אב”ח: זה מדהים, זו פסיקה כל כך אמיצה וכל כך מדלגת ובועטת בבוז בתפיסות גזעניות, שמתייחסות לצבע השחור. היא באמת אחת התפיסות המדהימות.
דפנה: בוא נאמר, אם לא הרב עובדיה לא היתה עליה כמו שאנחנו מכירים אותה.
אב”ח: לא היתה, וגם לאורך כל הדרך זה גם הליווי אחר כך. זה הוא לוקח על עצמו.
דפנה: על הגב שלו. הם יהודים, מלא מלא.
אב”ח: זה הוא לוקח על הגב שלו ואומר, הם יהודים וגם כפרויקט שלו, פשוט לא יאומן. אמרת מקודם משהועל הקטע של אם אתה יותר מדי מחמיר אתה מאבד את העם היהודי, זה הבסיס. כשאמרתי הרב עובדיה בניגוד לתפיסות עולם חרדיות. התפיסה החרדית אומרת שכיוון שהדור הזה במצב כל כך קשה. בואו נגביה את החומות. הרב עובדיה אומר: מה פתאום, כיוון ש הדור הזה במצב כל כך קשה, בוא ננמיך את החומות. אני לא רוצה לאבד את העם אני לא רוצה לאבד את הקהילה. אני חייב, אני מוכרח לנסות להשאיר כמה שיותר. בגבולות ההלכה כמובן. אבל מה שאני יכול, אני מקל. התפיסה החרדית אומרת הפוך. בואו נחמיר כמה שיותר.
דפנה: אגב, זה קשור כי אם אתה מכניס את יהדות אתיופיה פנימה אתה מגדיל את העם היהודי.
אב”ח: אבל שם אני לא חושב שזה היה השיקול, בוודאי שגם שם ראינו איזו תפיסה מקלה שמתעלמת מהמחסום של הצבע. מה זה מתעלמת? כמעט מתריסה על מחסום הצבע.
דפנה: היא רואה את הקושי האנושי לפני הקושי ההלכתי את המצוקה האנושית הטראגית שלהם.
אב”ח: תראי את הגישה של הרב עובדיה היה את פולמוס הגילוח, הרב עובדיה כתב על זה בחרוזים, הרי חוץמכישרון ציורי ואיור, היה גם כישרון חריזה. בן אדם באמת עם חוש אומנותי יוצא דופן. ואז הוא כותב בחרוזים למה הוא מתיר גילוח ומישהו מתחרה בו בעניין הזה. שהוא מתייצב מולו זה בגיל צעיר. הרב אשר זליג מרגליות שמכונה 'עמודי ארזים' והרב עובדיה כותב נגדו בחרוזים למה צריך להתיר דווקא גילוח.
דפנה: למרות שגם הספרדים הולכים עם זקן.
אב”ח: כן, אבל תראי איך הרב עובדיה אומר, הרב עובדיה אומר, אני אאבד את הקהל אם לא, הוא כותב:
"וקולו שובר הרזים,
לאסור אסר ברמזים הרזים.
עמודיו ירופפו עביד אניש וגזים.
כוחה דאיסורא עדיף ליה במים עזים. (אב”ח:(כח האיסור בניגוד לכח דהיתרא)
ואף בארץ ישראל יהיה הדבר נגד עמי הארץ דלים ורזים.
(אב”ח: עמי האר הפשוטים אותם אתה מרחיק מישראל)
וכל שכן חיישינן לחורבא פן גם מהמחזיקים בתורת ה' ובמצוותיה אוחזין.
בראותם כי כל השערים ננעלו ואין היתר. יתחברו אל ריקים ופוחזין".
דפנה: אם נגביה יותר מדי, הם יברחו לנו.
אב”ח: כן, הכי פשוט. "וגם המחזיקים בתורת ה' ובמצוותיה אוחזין, בראותם כי כל השערים ננעלו ואין היתר.יתחברו אל ריקים ופוחזין." אם אתה עם הדבר הזה עד הסוף ותחמיר ותחמיר ותחמיר, בסוף תישאר בלי כלום. זו התפיסה החרדית. הרב עובדיה דוחה שני מגדירי חרדיות. מגדיר חרדיות אחד זה הרעיון של אידיאל ההחמרה ומגדיר חרדיות אחר שגם אותו הרב עובדיה דוחה זה ההתבדלות. התפיסה החרדית הקלאסית מאז החת"ם סופר שנכנס לDNA של החרדים אומרת, אנחנו בונים גטו וולונטרי, גטו בהתנדבות. שיגן עלינו לא מהגוים, שיגן עלינו מהחילונים.
דפנה: והוא בדיוק הפוך. הוא אומר, אנחנו צריכים להיות חלק מהישראליות. אנחנו צריכים להיות חלק. זאתאומרת כשהחיילים שלנו נלחמים אז אנחנו נשב ונתפלל עבורם ונהיה חלק ונהיה חלק מהמרקם הישראלי הכולל. זו תפיסה אחרת לגמרי.
ֿאב”ח: זו תפיסה אחרת לגמרי, התפיסה החרדית הקלאסית בראשיתה אומרת: אני בונה גטו משאר עם ישראל. האמירות של החת"ם סופר אומרות: "השומע ישמע והחודל יחדל ואל תדורו בשכנותם כלל וכלל" השומע ישמע והחודל יחדל- זה אומר ממש אמירה קורעת לב, אנחנו מוותרים על חצי מעם ישראל, זהו וזה ממשיך לכל אורך הדרך, גם עכשיו הרעיון הוא בניית חומות, גטו, לא רוצים.
דפנה: אז בוא נדבר על אחת הפסיקות, הכי הכי משמעותיות של הרב עובדיה, של שטחים תמורת שלום, זאתאומרת, הוא אומר: "אדמה שווה פחות מדם" במילים כאלו או אחרות וזו גם כן פסיקה חד פעמית, לא היתה כמותה ואולי גם לא תהיה יותר כמותה בציבור החרדי. אנחנו רואים עכשיו בבחירות האלו איך כולם אימצו גם את הנרטיב הימני, גם את הנרטיב הנתניהו-אי וזה שונה מאוד מהימים של הרב עובדיה שהיתה לו ברית עם רבין וכד.' הוא הסתכל על הדברים אחרת לגמרי.
אב”ח: הרב עובדיה היה אידיאלוג של הדבר הזה, זה לא סתם. אידיאולוג של הדבר הזה. התפיסה של הרבעובדיה התחילה להיות נוכחת מסוף שנות ה.70 הסכם השלום עם מצרים. אז יש רבני הציונות הדתית נגד הנסיגה מסיני, חזק מאוד. גדולי הרבנים, שתי הדמויות הרבניות הגדולות גם בעיני בגין אגב. הרב גורן, הרב הראשי האשכנזי והרבי מילובאביץ' מחו"ל אגב, אבל נוכחותו העצומה מתנגדים בחריפות והרב עובדיה מוציא פסק של שחים תמורת שלום ובעצם מציב גם אלטרנטיבה ערכית, גם מבחינה ערכית הרב עובדיה לא היה מוכן לקבל את הדבר הזה שבסולם הערכים של העם היהודי, יהיה מעל התורה ומעל עם ישראל ארץ ישראל. זה לא הסדר זו לא יכולה להיות ההיררכיה הזו כפי שנוצרה כאן. מה פתאום? הוא לא היה מוכן לקבל את הדבר הזה אבל גם אמירה ערכית שאומרת, שטחים מותר להחזיר תמורת שלום ושמקדשת את השלום. עכשיו, זה לא נגמר שם. זו אידיאולוגיה של הרב עובדיה שכמעט מבהילה אנשים דתיים היום, כשאתה מתייחס לדבר הזה.
דפנה: זה באמת מהפכני. בהינתן שכל המקומות האלו מופיעים במקורות שלנו.
אב”ח: ב'92 מצטרף לממשלת רבין, היום גם הש"סניקים יכולים להכחיש את זה, או לנסות להכחיש. גם מתוךתפיסה שאומרת ומתוך אמון שזה מביא ביטחון קודם כל. כמובן, זה הדבר הבסיסי, כמו רב שמתייעץ עם רופא והרופא אומר לו, הרופא זה איש הביטחון במקרה הזה אומר לו: אני מציל ככה חיים, אז בוודאי שאנחנו איתך.
דפנה: הוא אימץ את הנרטיב של השמאל שלנסות להגיע להידברות ולפיוס וכד.'
אב”ח: לא, הוא לא יאמץ את הנרטיב של השמאל. סליחה, הוא בא עם נרטיב אחר, הנרטיב של השמאל הואבמידה רבה גם נרטיב הומניסטי. הרב עובדיה לא בא בנרטיב הומניסטי בעניין הזה. הוא בא בזה, אני מציל חיי יהודים אני רוצה להציל חיי יהודים.
דפנה: כן, אבל בימין יגידו לך שהמהלכים האלו לא מצילים חיי יהודים, נהפוך הוא. שהם מסכנים…
אב”ח: כשהרב עובדיה מגיע למסקנה, בתחילת שנות האלפיים שהסכם אוסלו דווקא גרם להפך או אפילוקודם, כשהוא מגיע למסקנה שהסכם אוסלו גרם להפך, אז הוא כותב: "משעה שהתברר לי שהדבר לא מציל חיים אלא הפוך, הסכם אוסלו בטל ומבוטל" בודאי שאני לא תומך בזה יותר. כל מה שאני תומך בשטחים תמורת שלום זה כדי להציל חיי אדם. אם הסיטואציה שאם אני מחזיר שטחים זה לא מביא לי שלום אלא מסכן יותר אנשים אז כל הרציונל של הפסק מתרסק.
דפנה: אז יכול להיות שזו הסיבה שאנחנו רואים את ממשיכי דרכו לחלוטין נסוגים מהמעדות האלו?
אב”ח: אני לא חושב שזה קשור רק לזה. הפסק עצמו עדיין עומד. הפסק עצמו עדיין עומד.
דפנה: זאת אומרת אצל הרב עובדיה יוסף, הצלת חיי אדם ומיעוט בנפגעים ובנפש זה הערך העליון.
אב”ח: אני מביא בספר את הרב עובדיה, אחרי הכישלון של אוסלו הוא עדיין, הוא נוסע לאירופה וכותב יומןמסע על הפגישות שלו עם ז'אק שירק ואחרים, מנהיגים בחו"ל ואז הוא מסביר ביומן שלו הוא כותב: "נפגשתי עם ז'אק שירק ואמרתי לו: "אנחנו הלכנו למען השלום, למרות שאמרו לנו שזה נגד הבוחרים שלנו ואני למען השלום אעמודה ואמרו לנו: "אתם תרדו במנדטים" ואני אמרתי, לא מעניין אותי, אנחנו למען השלום, אני למען השלום, אני למען השלום. פעם אחר פעם אחר פעם" זה יומן מתחילת שנות האלפים, ככה הוא כותב. זאת אומרת, כלומר זו היתה אידיאולוגיה שלו, ואידיאולוגיה חשובה שלו.
דפנה: כבר אז הוא היה בניגוד עם הציבור שלו בעניין הזה.
אב”ח: מההתחלה, כל המהלך של ש"ס בהקשר הזה, הוא מהלך פוליטי מדהים. כי ש"ס לוקחת מ'84 לוקחת ציבור שהצביע לכהנא, ציבור כהניסטי האלקטורט של כהנא צריך להגיד.
דפנה: אנחנו יודעים מהם עמדותיו זה בסדר.
אב”ח: האלקטורט של כהנא, כהנא היה הנהגה אשכנזית אבל המצביעים שלו היו מזרחיים. האלקטורט שלכהנא ברח לברוך מרזל וברוך מרזל לא סלח לדרעי ולרב עובדיה על זה בחיים. ברח לברוך מרזל מכהנא לש"ס. והרב עובדיה אמר, אני לוקח את הקולות האלו ועושה איתם משהו אחר. ואני מחנך את הציבור שלי. הוא לא פחד להגיד את זה. כולל לחנך את הציבור שלי על העניין הזה של שטחים תמורת שלום. עכשיו ב'96 כשהיה ביבי נגד פרס, הרב עובדיה הצביע לפרס. ב'99 בני משפחתו של הרב עובדיה סיפרו שהרב עובדיה הצביע לברק. אמרו לרב עובדיה: "איך? איך אתה מצביע ברק"? הרב עובדיה אמר: "גדול השלום" . ב'99 כדי להיכנס לממשלת ברק כשהתנאי של ברק היה להרחיק את דרעי מהחיים הפוליטיים, הרב עובדיה מרחיק את דרעי מהחיים הפוליטיים.
דפנה: הכל למען האידיאל של קידום התהליך המדיני.
אב”ח: הרב עובדיה חלק מהעניין הזה, אנחנו רואים אבל עוד פעם אני אומר, ברגע שהיתה תובנה שהדברהזה מסכן חיי אדם, הרב עובדיה מתנגד בחריפות כמו שראינו בהתנתקות. בהתנתקות הרב עובדיה, זה לא מנוגד לפסק ההלכה שלו של 'שטחים תמורת שלום' אבל הוא חשב שההתנתקות לא תביא שלום. אלא להפך, תסכן חיי אדם ולכן שם הוא עמד בראש המתנגדים כמעט מבחינת החריפות של ההתנגדות.
דפנה: אבישי, תודה רבה, אתה נשאר איתנו גם לחלק ב' על המיזם הפוליטי האדיר של הרב עובדיה יוסף,הקמת ש"ס נדבר על כך בחלק ב' . תודה רבה רבה שהייתה איתנו, עד כאן עושים פוליטיקה לפעם הזאת. אם אתם רוצים לעזור לנו לגדול, אתם מוזמנים לספר לחבר או לחברה לבן משפחה וכמובן להפיץ את התכנים שלנו ברשתות החברתיות, אתם מוזמנים גם לדרג או להזמין הרצאות מרשת המרצים שלנו ’Speakers‘ . תודה רבה לאיתמר סוויסה העורך, רן לוי העורך הראשי של רשת עושים היסטוריה, לדני טימור המנהל העסקי שלנו ולכם המאזינים הנאמנים, תודה שהייתם איתנו וניפגש בפרק הבא.
