הפנים שלנו העסיקו אותנו מאז ומתמיד. לאורך ההיסטוריה הפנים של השליטים הופיעו על מטבעות, אנשים עשירים ביקשו מציירים לצייר פורטרייט שלהם, שוטרים התעניינו בקלסתרונים – בקיצור, אי אפשר להכחיש – פנים זה דבר חשוב. ואולם נראה שהטכנולוגיה הדיגיטלית העבירה את העיסוק בפנים שלנו לאובר-דרייב: מהסלפי ועד דיפ-פייק, הפנים של כולנו נמצאים במרכז.
בפרק השלישי והאחרון בסדרת "על הפנים" המוקדשת לטכנולוגיות לזיהוי פנים, נעקוב אחר האופן שבו יזמי ההייטק וחברות הטכנולוגיה זרעו בתוך התרבות רעיון ("מעקב אחר הפנים זה מגניב!") ואז הפכו אותו למקובל ונורמלי ונבדוק מדוע מכל המקומות בעולם דווקא לונדון הפכה לזירת הניסויים הגדולה ביותר במדינות המערב של טכנולוגיות לזיהוי פנים.
חוקר המקרא שחר ענבר ואנוכי נדבר על היום הקדוש ביותר לעם היהודי. נפתח בשאלות העקרוניות קרי האם במקור היה מדובר ביום אחד? האם בתחילת הדרך היה אכן מדובר ביום קדוש? והאם מקורו בכלל ביהדות או בעמים סביב לנו? נמשיך ונדון בשאלה האם מדובר בכלל ביום האהבה היהודי המקורי ואילו טקסים היו נהוגים בבית המקדש ביום זה?
ניתן תשובה גם לשאלה הרת הגורל – מדוע לעזאזל צריך להתחנף…
אז בין ארוחה מפסקת לחשבון נפש – פרק מיוחד ליום כיפור.
תל אביב נמצאת במקום הראשון בעולם בעליית מחירי הנדל"ן ב-30 השנים האחרונות. כך לפחות חושבים בבנק ההשקעות השוויצרי UBS. אז האם המחירים בתל אביב הם אכן בועה? נדבר על המחקר הזה עם עמירם ברקת, הפרשן הכלכלי הבכיר של גלובס. בפינה "התחדשות עירונית", בחסות קרסו נדל"ן, נדבר על טופס 4: מה זה אומר ומה הזכויות והחובות של היזם מרגע הקבלה?בהמשך בפינה נקודה על המפה נהיה בעיר אריאל.
האזנה נעימה!
חגי.
הרשמו לתכנית באפליקציות השונות או לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים:
כשאנחנו הולכים לסרט אנחנו אוכלים פופקורן. אבל למה, בעצם? מה הקשר בין קולנוע ופופקורן, איך הם הגיעו אחד לשני? איך בעצם עובד העסק הזה של התירס המתפוצץ, ולמה, לעזאזל, זה כל כך יקר?
"גשר הגלילים", פרי פיתוחם של דוד לסקוב, ממציא מוכשר, ואלוף ישראל 'טליק' טל, סגן הרמטכ"ל, היה אמור להיות הנשק הסודי של צה"ל לשם צליחת תעלת סואץ במלחמה. איש לא האמין שגם הצבא המצרי, שהובס במלחמת ששת הימים, יוכל להוציא לפועל מבצע צליחה מורכב שכזה בכוחות עצמו. ובכל זאת, זה בדיוק מה שהתרחש ביום שבת, השישה באוקטובר, 1973.
תודה לפרדו רז שהתארח בפרק, ולנתן פוזניאק שערך את מרבית הראיונות שתשמעו גם בפרקים הבאים.
ביוני 1967, כשנסתיימה מלחמת ששת הימים, התעורר צה"ל למציאות חדשה. חצי האי סיני היה כעת בידינו, ובינינו ובין המצרים הפרידה תעלת סואץ: תעלה מים מלאכותית ברוחב של כמאה ושמונים מטרים שחיברה בין הים התיכון והים האדום. המציאות הגיאוגרפית החדשה הזו הציבה אתגר חדש בפני מפקדי הצבא.
דוקטרינת הלוחמה הישראלית, זו שנוסחה עוד בימי דוד בן גוריון ולא השתנתה עד ימינו, קובעת כי בכל מלחמה מטרתה של ישראל היא להעביר את הלחימה אל שטח האויב. במקרה של מלחמה נגד מצרים, המשמעות היא צליחה של תעלת סואץ עם כוח צבאי בסדר גודל של לפחות אוגדה משוריינת אחת, אם לא יותר.
"צליחת סער", צליחה מבצעית של נהר – או במקרה שלנו, תעלה מלאכותית רחבת ידיים – תוך כדי קרב, היא מבין המבצעים הצבאיים המורכבים והקשים ביותר לביצוע. היא דורשת הפעלה של ציוד מיוחד – סירות, דוברות, גשרים וכדומה. היא דורשת תכנון מדוקדק שתלוי בהמון גורמים, החל מרוחב התעלה בנקודה מסוימת, עומקה, מהירות הזרימה שלה, דרכי הגישה לגדה וההגנות שהציב האויב. בזמן הצליחה עצמה הכוח הצולח פגיע מאד: הוא מרוכז כולו בנקודה אחת או במספר נקודות צליחה, ואינו מסוגל להילחם ולהגן על עצמו – ולכן הצליחה חייבת להיות מנוהלת בזמן אמת באופן מופתי, כדי שלא יהיו עיכובים ותקלות. אנחנו מדברים על עשרות אלפי חיילים, מאות טנקים ועוד כמה מאות או אפילו אלפי כלי רכב אחרים מסוגים שונים – מנגמ"שים ועד משאיות אספקה. את כל אלה צריך להעביר מעל תעלה ברוחב של פחות או יותר פי ארבע מהרוחב של נתיבי איילון. זה צריך להיות בלילה, בהאפלה מוחלטת – וכמובן שהמצרים בצד השני לא יישבו בחיבוק ידיים: הם ינסו למנוע את הצליחה בכל מחיר, ויפגיזו את נקודת הצליחה עם כל מה שיש להם.
מדובר על אתגר הנדסי ומבצעי אדיר, שצה"ל מעולם לא נדרש לעמוד בו. עד אותו הרגע, מכשול המים הגדול ביותר שאותו נאלץ צה"ל לצלוח תחת אש היה נהר הירדן – אבל להשוות בין צליחת הירדן וצליחת תעלת סואץ זה קצת כמו להגיד ששופרסל היא מתחרה רצינית של אמזון. והכי גרוע: מחיר הכישלון בצליחת סער הוא כבד מאד. הלוחמים הראשונים שיצלחו את תעלת סואץ יהיו בנחיתות מספרית אדירה כנגד הכוחות המצרים המגנים, ואם שאר הכוחות יתעכבו בצליחה מסיבה כלשהי, המצרים יכתשו אותם ללא רחמים. הכוחות האמריקנים במלחמת העולם השניה למדו את הלקח הזה על בשרם בקרב מפורסם בשם 'הקרב על נהר הראפידו', בחזית האיטלקית, שבו צליחה כושלת ומבולגנת הותירה כמה אלפי חיילים אמריקנים להתמודד בכוחות עצמם נגד כוחות גרמנים עדיפים בהרבה. המפלה עלתה לאמריקנים בלמעלה מאלף ושלוש מאות הרוגים ושמונה מאות שבויים. ספק אם צה"ל מסוגל לספוג כמות כזו של אבידות בקרב בודד.
כשלוקחים בחשבון את כל השיקולים והאתגרים שכרגע תיארתי בפניכם, אפשר להבין מדוע כתב אל"ם שאול נגר, העורך הראשי של הבטאון יד-לשריון, את הדברים הבאים:
"כאשר עלתה לראשונה המחשבה, בסוף שנות השישים […] שצה"ל עשוי להידרש לצלוח את תעלת סואץ במהלך מלחמתי, זה נשמע כאילו הוא נדרש להגיע לירח עם אוגדה משוריינת."
דוברות היוניפלוט
אבל צבא הוא צבא ומלחמה היא מלחמה – ופתרון צריך למצוא. סירות גומי, כמו אלה שהפעיל חיל הים, יכולות להעביר כמה מאות חיילים על ציודם האישי בקלות יחסית – אבל מה עושים עם הטנקים, הנגמ"שים והמשאיות? איך מעבירים טונות של של פלדה מצד אחד של התעלה לצד השני? את הבעיה הזו החריפה העובדה שציוד צליחה נחשב לציוד התקפי, ומדינות רבות בעולם – וביניהן גם ארצות הברית – סירבו למכור לישראל נשק התקפי. בשלהי שנות השישים נשלחו נציגי משרד הביטחון וחיל ההנדסה למצוא פתרונות יצירתיים לבעיית צליחת תעלת סואץ.
אחד הפתרונות האלה היה מצוף גדול בשם 'יוניפלוט'. צה"ל רכש מצופי יוניפלוט ממפעל אזרחי בבריטניה, ובחיל ההנדסה חיברו שניים עשר מצופים כאלה ויצרו מהם דוברה גדולה, שהייתה מסוגלת לשאת עליה טנק ולהשיט אותו על תעלת סואץ. אם מחברים שמונֶה דוברות כאלה זו לזו – ניתן היה ליצור גשר לרוחב התעלה, עליו יכולים טנקים לעבור בנסיעה.
דוברות היוניפלוט עשו את העבודה, אבל היו להן שני חסרונות גדולים שאיימו להפוך אותן לחסרות תועלת בזמן מלחמה. החיסרון הראשון היה הגודל העצום שלהן: כל דוברה הייתה באורך של שמונִה עשרה מטרים ורוחב של עשרה מטרים, שזה כמו שלושה אוטובוסים ארוכים במיוחד זה לצד זה. את המפלצות האלה, ששקלו כמה עשרות טונות כל אחת, היה צריך לגרור באמצעות טנקים מהמחסנים אל החזית תוך כדי לחימה, אבל אפילו הטנקים התקשו להתמודד עם האתגר הזה: הדוברות היו כל כך כבדות עד שווי הגרירה של הטנקים הגוררים היו נקרעים מדי פעם.
החיסרון השני, והמשמעותי יותר, היה שחיבור הדוברות זו לזו בתוך המים כדי ליצור מהן גשר אחד רציף היה עניין קשה, מסובך ומסוכן מאד. היה צריך להצמיד את הדוברות הענקיות האלה זו לזו במים, ואז לחבר אותן עם פינים מיוחדים – אתגר הנדסי לא פשוט גם בימי שלום, ועל אחת כמה וכמה תחת אש. בקיצור, הדוברות היו פיתרון מסויים לבעיית הצליחה – אבל לא פתרון מוצלח במיוחד, ובצה"ל המשיכו לחפש פתרון טוב יותר.
התמחסים
בסוף שנות השישים שמעו אנשי משרד הביטחון שהצבא הגרמני מוכר כלי רכב אמפיביים בשם "ז'ילוואה", מעודפי מלחמת העולם השניה. הז'ילוואה היה סוג של דוברה, שבניגוד לדוברות היוניפלוט ניחנה גם ביכולת נסיעה עצמית: היו לה גלגלים ענקיים לנסיעה ביבשה, ומדחף שאיפשר לה לשוט במים. מצופים מתנפחים בדפנות הרכב איפשרו לו לצוף – ואם מחברים שלושה ז'ילוואה אחד לשני, הם מסוגלים להעביר על גבם טנק במשקל שישים טון.
על פניו. נשמע לא רע! אבל אם יצא לכם לקנות פעם ר כב משומש, אני חושב שאתם כבר יודעים שלפעמים הקשר בין מה שכתוב במודעה ומה שקיים במציאות הוא די רופף, בלשון המעטה – וזה גם היה המקרה כאן. כשהגיעו נציגי משרד הביטחון לראות את הז'ילואות, הם גילו שמדובר בגרוטאות. ולא במובן הפיגורטיבי: כלי הרכב העתיקים היו זרוקים, חלודים ומעוכים, באיזה יער בגרמניה, ונאט"ו כבר תיכננה להשתמש בהם כמטרות מטווח עבור הטנקים שלה. לכולם היה ברור שאם זורקים את כלי הרכב האלה למים כמו שהם, הם יצללו לקרקעית כמו צפלין מעופרת.
אבל לצה"ל, כאמור, לא היו הרבה ברירות – ומשרד הביטחון החליט לרכוש שישים ושתיים גרוטאות כאלה ולנסות להשמיש אותן. המשימה הזו הוטלה על מפעל "מרכבים", שכבר אז היה בעל ניסיון עשיר בהרכבה ותיקון של משאיות ואוטובוסים. אבל המצב הפיזי של ה'תמסחים' – השם הצה"לי שניתן לז'ילואות – היה כל כך ירוד עד שרבים בצה"ל פיקפקו באפשרות שמרכבים יצליחו לעמוד במשימה.
וגם אם יצליחו במרכבים בדרך נס להציל כמה מהגרוטאות האלה, עדיין היו לתמסחים שתי חולשות גדולות. הראשונה הייתה המצופים שלהם, שהיו מלאים באוויר. כל כדור טועה או רסיס של פגז ינקבו את המצופים בקלות ויטביעו את התמסח יחד עם הטנק שהוא נושא עליו. החולשה השניה הייתה שבניגוד לדוברות היוניפלוט, אי אפשר היה לחבר את התמסחים זה לזה כדי ליצור גשר אחד רציף. כל שישה תמסחים יכולים להעביר רק שני טנקים בבת אחת, ומכאן שהעברת אוגדה שלמה – מאות טנקים, עשרות אלפי חיילים – תיקח הרבה יותר מדי זמן בכל קנה מידה. גם התמסחים, אם כן, היו פתרון – אבל לא פיתרון טוב מספיק. בצה"ל גירדו את הראש בניסיון למצוא פתרון מוצלח יותר לצליחת התעלה.
דוד לסקוב ופרדו רז
פרדו רז – לימים, אלוף-משנה במילואים פרדו רז – לא תכנן לעצמו קריירה צבאית. הוא בטח ובטח לא תכנן להיות מעורב באחד המבצעים ההנדסיים המורכבים ביותר בהיסטוריה של צה"ל. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, ופרדו תכנן לסיים את שירותו כמפקד פלוגה בחיל ההנדסה ולצאת לאזרחות, כמו כולם. את התפנית בעלילה סיפקה אבן בקוטר של כעשרים ס"מ בערך.
"[פרדו] אנחנו היינו בתרגיל של חפירת עמדות והיינו צריכים לפוצץ סלעים. אז היינו קודחים חור בתוך הסלע, מכניסים חומר נפץ, והחומר נפץ היה מתפוצץ בפנים ויוצר עמדה. אני זה שהפעלתי את המטען, והתרחקתי 200 מטר, וכנראה התרחקתי 10 מטר פחות מדי, ומתוך הפיצוץ הזה עפה אבן ענקית בקוטר של 20 ס"מ. עפה אליי ואני רואה אותה מתקרבת אלי והתחלתי להתרחק, בגלל שהתרחקתי לא פגע לי בראש אלא פגע לי ברגל."
חיצונית, הרגל הפגועה נראתה שלמה ואפילו דם לא ירד ממנה. רק כשהגיע פרדו לבית החולים והחובש שליווה אותו ניסה להוריד את נעליו, התבררה חומרתה האמיתית של הפציעה.
"[פרדו] והאחות אמרה לו 'תשמע אנחנו צריכים לעשות לו צילום רנטגן, בוא תוריד לו את הנעל.' אז הוא התחיל להוריד לי את הנעל הגבוהה שאז לבשתי, כמעט הוריד לי את הרגל כיוון שהרגל הייתה תפוסה רק בעור, עצמות לא היו. אז כנראה שנתתי צווחה ובאה האחות, גזרה לי את הנעל, עשו לי צילום, ואז היא אומרת לי 'תשמע, הגיע אורתופד, אתה עכשיו אנחנו מרדימים אותך. ואני נרדמתי […] והתעוררתי למחרת עם גבס עד סוף הרגל."
בפני פרדו עמדו חודשים ארוכים של שיקום, ובצבא החליטו שבמקום לשחרר אותו – ישלחו אותו ללמוד בטכניון. כשהבין פרדו שהוא עומד לבלות עוד הרבה זמן בצבא, החליט למצוא לעצמו יחידה שבה ייהנה משירות משמעותי ומאתגר. הוא ידע בדיוק באיזו יחידה ימצא את מבוקשו: יפת"ח, ראשי תיבות של 'יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה.'
"[פרדו] ביפת"ח פותחו הרבה דברים… הרבה דברים הם ידועים. קודם כל הרבה אמצעים לפריצת שדות מוקשים, מי שהיה באותה תקופה וגם אחר כך שירת… קוראים לזה צפע שריון, איזה טיל שסחב איתו נקניק ארוך של חומרי נפץ שנפל על שדה המוקשים, התפוצץ ויצר שביל מעבר לטנקים. היו טילים… היום הם נראים כמובן פרימיטיביים, אבל טילים ל3-4 קילומטר נקראו זאבים. כל מיני מטענים מיוחדים, כל מיני אמצעים מיוחדים לסיירת מטכ"ל, והייתה יחידה מאוד מעניינת."
מי שהקים את יפת"ח ועמד בראשה היה מהנדס וממציא מוכשר באופן יוצא דופן בשם דוד לסקוב.
"[פרדו] [לסקוב] נולד ב1903 ברוסיה, איכשהו הצליח דרך סין בגיל 25 להגיע לארץ, קיבל חינוך מאוד ציוני, אחרי שהשתתף במלחה"ע ה2 עם הבריגדות הבריטיות חזר לארץ, למד בטכניון ועם פרוץ מלחמת השחרור התגייס לצה"ל, והייתה לו נטייה מאוד רצינית של המצאות, והמפקדים שלו בצה"ל הכירו ביכולות שלו והקימו לו יחידת פיתוח שבהתחלה נקראה יחידת לסקוב אחרי זה נקראה יפת"ח, ואפשרו לו למעשה לפתח כל מה שהוא רצה, וגם במבט מאחרי הרבה שנים כמו היום אני חושב שזו היה החלטה נכונה לאפשר לאיש כזה ממציא ומוכשר להתפרע."
לסקוב אחראי לעשרות פיתוחים טכנולוגיים ששימשו את צה"ל בכל המלחמות, וזכה בלא פחות משלושה פרסי ביטחון ישראל על פועלו. הנה סיפור שידגים את דרך החשיבה הבלתי שגרתית של לסקוב.
"[פרדו] אחד הדברים שהוא פיתח זה היה מטען ל' נקרא. ל' על שם לסקוב. כך קראו לזה וזה היה… שמו את זה על… אז ירושלים עוד הייתה חצויה לפני ששת הימים, שמו את זה על הגבול בין ירושלים המזרחית והמערבית, וזה היה צריך לפוצץ את העמדות הירדניות עם פתיחת המלחמה. אבל לא ידענו איפה בדיוק העמדות נמצאות, אז הוא אמר 'תראו, אנחנו נעלה על איזה גג, נביא איזה בחורה, הוא לא רצה להגיד 'סקסית', אז הוא אמר נביא בחורה מאוד נשית, וצייר עם הידיים שלו את החזה שלה, ואמר אנחנו… שהיא תלך שמה, תטייל שמה. תראה איך שכולם יקפצו החוצה מהירדנים לראות. זה בדיוק מה שהיה. היא התחילה לטייל שם ופתאום אנחנו רואים פה יוצא חייל ירדני, מהעמדות… בינתיים היו לנו תצפיות וצילמנו איפה זה קורה."
פרדו, ששמע רבות על יפת"ח והממציא המוכשר שעמד בראשה, החליט שזה המקום בשבילו. עכשיו רק נותרה השאלה – איך מתקבלים ליחידה? למזלו של פרדו, שכאמור למד בטכניון באותה התקופה – גם דוד לסקוב התגורר בחיפה.
"[רן] הכרת אותו קודם לכן?
[פרדו] לא. לא הכרתי אותו והחלטתי להגיע אליו. והוא גר בכרמל, והיחידת פיתוח הייתה בצריפין. וידעתי שהוא כל יום נוסע מהבית בכרמל לצריפין. הוא לא נהג, היה לו נהג. אז באתי אליו יום אחד דפקתי בדלת ואמרתי לו- 'תשמע, אתה לא מכיר אותי, קוראים לי כך וכך, אני סרן בחה"ן, אני עוד חצי שנה גומר את הטכניון, תן לי לנסוע איתך פעם בשבוע ביום שישי שאני לא לומד ובוא נראה'. אמר לי בסדר, תבוא, ובסופו של עניין הכוונה שלי בתרגיל הזה הצליח, אחרי חצי שנה שנסעתי איתו זה היה אובייס לגמרי שעם תום הלימודים אני בא אליו, ובאמת הצטרפתי ליחידה, וקיבלתי… קודמתי לרס"ן אח"כ, וכו', ונעשיתי הסגן שלו."
הרעיון של לסקוב
היה זה ב-1971, באחת מאותן נסיעות ארוכות, שבמוחו היצירתי של לסקוב עלה פתרון אפשרי לבעיית צליחת התעלה. נזכור שהבעיה הגדולה ביותר של הקמת גשר צליחה היא הקושי להרכיב גשר כזה בתוך המים תחת אש, תוך כדי לחימה. ההשראה לרעיון של לסקוב הגיעה לו מהאופן שבו מרכיבים ומשתמשים בגשרי צליחה קטנים יותר, עבור חי"ר. הנה לסקוב עצמו, בקטע מתוך הסרט 'גשר, גלילים, תעלה' שהפיק פרדו רז עצמו.
"[לסקוב] אני לא מאמין שבקרב אפשר ללכת ולבנות גשר בתוך המים. אולי, אבל זה כרוך עם קורבנות ויכולת כישרון. אנחנו בנינו גשר חי"ר שבונים אותו מאתיים מטרים מהמכשול, אנשים לוקחים אותו, רצים ודוחפים אותו לתוך המים ועוברים. אותו הרעיון היה לי בעניין גשר הגלילים."
"[פרדו] הפיקוד הבכיר של היחידה היה מתאסף סביבו, מתעדכן, ויום אחד בא הוא היה אומר תשמעו אני מצאתי. יש לי פתרון. מה הפתרון? הוא אומר 'אנחנו צריכים לבנות גשר מאוד רחוק מהתעלה. 40-50 ק"מ מהתעלה. מוכן. 200 מ'. לקחת אותו לתעלה ולהכניס אותו בבת אחת, שאף אחד לא יצטרך לחבר את החלקים.'"
במילים אחרות: לבנות את הגשר במרחק גדול מהתעלה, ואז לגרור אותו בשלמותו, כמו שהוא, אל המים. אם הרעיון הזה יעבוד, הוא פותר את בעיית הצליחה של צה"ל באופן מושלם: אפשר לבנות כמה וכמה גשרים כאלה, לאחסן אותם במרחק של כמה מאות מטרים מקו המים – וברגע האמת לגרור אותם לתוך התעלה ולצלוח אותה במספר נקודות בו זמנית.
לרוע מזלו של לסקוב, לא הכל היה תלוי בו. פרוייקט בקנה מידה כזה דורש משאבים בקנה מידה צה"לי ומעורבות של עשרות גורמים, מחיל ההנדסה, דרך חיל החימוש ועד השיריון – וכאן כבר נכנסו לעניין מלחמות אגו על שליטה, סמכות וקרדיט.
"[פרדו] מלחמות היהודים לא התחילו היום. מלחמות הגנרלים לא התחילו היום, גם לא ייפסקו היום, זה התחיל הרבה הרבה קודם, ובתקופה ההיא היא הייתה בעיצומה. אחד הדברים שלא אהבו את לסקוב – היו כאלה שלא אהבו אותו – זה שהוא לא התחשב איפה הוא נמצא. זה לא חשוב אם זה שייך לחיל שריון או… זה לא משנה. […] היה לו הרבה נקודות השקה עם חיל שריון, עם חיל החימוש, וכל אחד הרגיש כאילו לסקוב נכנס לטריטוריה שלו. ואז נוצרה עוינות. […] כשנוצרת עוינות אז אומרים… הנה לסקוב מציע, לא שומעים מה הוא מציע 'אוה! אנחנו נגד'. […] אפילו בחה"ן, קצין הנדסה ראשי היה אומר לו 'מה אתה מתעסק עם הדברים האלה, זה לא שייך לנו!'"
זאת ועוד, להצעתו של לסקוב היה חיסרון אחד מאד ברור. כל כך ברור, עד שאפילו פרדו רז ושאר הקצינים ביפת"ח עלו עליו כבר בפעם הראשונה שלסקוב הציג אותו בפניהם.
"[פרדו] והוא היה מצייר על הלוח גם כן כמו ארכיטקט ככה, אנחנו כבר הבנו את השפה שלו, שפת הציור, והאמת היא שכולם, גם אני, כולם גיחכנו. אמרנו איזה קשקוש הוא מדבר כאן. אבל יש לו את הגיל, נותנים לו את הכבוד שלו.
[רן] למה חשבת שזה קשקוש?
[פרדו] כי חשבנו שזה בלתי אפשרי לבצע. חשבנו שזה איזה דבר דמיוני, לא בר ביצוע.
[רן] למה?
[פרדו] כי ברגע שאתה צריך לסחוב נקניק באורך 200 מ' הרבה קילומטרים בדיונות, כלים שוקעים בחול, איך אתה עושה את זה? זאת הייתה הבעיה."
במדבר סיני היו מעט מאד כבישים סלולים, ועוד פחות מכך כבישים שמובילים בדיוק לנקודות צליחה נוחות. את הגשר של לסקוב יהיה צריך לגרור אל התעלה דרך החול – אבל איך גוררים גשר באורך של מאתיים מטרים ובמשקל של מאות טונות, דרך הדיונות של המדבר, בלי שהגשר יתחפר וייתקע? זה לא נשמע מעשי, וכנראה שגם בפיקוד הבכיר של צה"ל היו רבים שסברו שהפעם, לסקוב הלך רחוק מדי עם היצירתיות שלו.
"[פרדו] ואז התקיים דיון מאוד מאוד גדול בראשותו של ראש מו"פ, והיה שמה קצין חימוש ראשי, וקצין שריון ראשי, ברמה של אלופים, ולסקוב ואני היינו שם בדיון, והסברנו וזה, […] ואחד אחד אמרו 'עזבו, עזבו, עוד קשקוש של לסקוב, עוד קשקוש של לסקוב'. ואז מי שהיה בראש הישיבה הזאת סיכם- 'לסקוב שמע, באמת כל הכבוד לך אבל עזוב את זה. זה לא יעבוד. עזוב את השטויות האלה.' […] ואנחנו נוסעים ליחידה, אני הייתי מאוד מדוכא מהדיון, הוא חושב חושב ואני אומר לו 'תגיד, מה עכשיו אנחנו עושים? קיבלנו 'נייט'. חד משמעית, אל תעשה את זה. מהגוף שאחראי על פיתוח בצה"ל'. אז אנחנו נוסעים והוא אומר לי 'תשמע, בדרך ליחידה 'תאסוף את כל הקצינים, אנחנו מפסיקים לעשות כל דבר, עובדים רק על הגשר'.
[רן, צוחק] הייתה לו גישה מאוד מעניינת בצבא."
כאן שיחקה לידיו של הממציא עובדה בלתי שגרתית: לסקוב בן השבעים היה, כבר אז, החייל הותיק ביותר. לא רק הוותיק ביותר בצה"ל – הוותיק ביותר בעולם! לסקוב ידע לנצל את העובדה הזו לטובתו.
"[פרדו] הוא היה איש ערמומי מאוד. ערמומי מאוד. הוא נראה זקן. הוא היה זקן והוא נראה זקן. והוא ידע בדיוק איך לנצל את המעמד שלו. הוא היה עושה מה שהוא רוצה. ו…כשהיו דברים קטנים אף אחד לא שם לב אבל כשהיו דברים גדולים, בכ"ז, איזשהם תקציבים וכן הלאה אז הוא היה אומר לי- 'תגיד לי, מה יעשו לי? מה? מה יעשו לי? מה? יפטרו אותי. מה יעשו לי?' הוא ידע בדיוק עד איפה הגבול שהוא יכול למתוח את החבל. [..] עכשיו באותו זמן היה לנו גם… צריך גם מזל כמובן בחיים."
ישראל (טליק) טל
והמזל של דוד לסקוב בא בדמותו של לא פחות ממפקד גייסות השריון לשעבר, אלוף ישראל טל. טל, גיבור טרי של מלחמת ששת הימים, היה מהאלופים המוכרים ביותר בצה"ל: בסרט 'גבעת חלפון אינה עונה' של הגשש, כשויקטור חסון מנסה לשכנע את הש"ג לתת לו להכנס לבסיס ודורש ממנו שישיג לו את טליק בטלפון – טליק הזה הוא ישראל טל.
"[פרדו] באותו זמן האלוף טל, טליק,הוא היה בין תפקידים. הוא אז התחיל לפתח את המרכבה, והוא היה בא ליפת"ח, ביפת"ח היה לנו נגרייה, וטליק אז התחיל… לפתח את הטנק, עשה מודל מעץ, בשביל לראות את ה Human Engineering, איך ישבו אנשי הצוות בפנים בפועל. ואפילו טליק הגדול לא יכל לקבל תקציבים לבנות מעץ את המרכבה הזו. בא ללסקוב אומר לי 'תקשיב אני צריך…' [לסקוב אמר לו] 'בוא. מיד. תעשה מה שאתה רוצה פה.' בנינו. ואז כתוצאה מזה טליק היה כמעט כל יום בא ליפת"ח. היה בבוקר בא, שותים כוס קפה, ואח"כ היה הולך עם המהנדסים שלו לנגרייה ועושה את העבודה שלו. אנחנו… נתנו לו את הנגרים, הוא קבע מה עושים שם. ידענו שהוא מגיע, וכבר היו שמועות שאוטוטו הוא הולך להתמנות לסגן הרמטכ"ל."
טליק העריך מאד את יכולת ההמצאה של לסקוב. הנה טליק עצמו מדבר על לסקוב, מתוך הסרט 'גלילים, גשר, תעלה.'
"[טליק] יש הרבה בעלי חלומות, והרבה בעלי רעיונות חדשניים – אבל יש מעט מאד אנשים כמו לסקוב, שרוב הרעיונות שלהם, כמה שלא יהיו מקוריים, כמה שלא יהיו יוצאי דופן, כמה שלא יהיו רחוקים מהשגה לכאורה – רוב הרעיונות שלו מתממשים, מתגשמים."
גם לסקוב העריך מאד את טליק, והימר עליו ככרטיס הזוכה שלו לפיתוח הגשר שהגה. הוא הורה לצוות שלו ביפת"ח לבנות מודל מוקטן של הגשר, ולשים אותו על שולחן בכניסה ליחידה.
"[פרדו] טליק הייתה לו תפיסה טכנית מאוד מאוד טובה, וגם חשיבה אסטרטגית, כמובן. ואז הוא מסתכל על השולחן, ושמנו את זה ככה שהוא לא יכול לא לראות את זה. ואומר ללסקוב, 'תגיד, מה זה?, מה אתה שם כאן?' לסקוב רק חיכה לשאלה הזו. והוא התחיל לספר לו את כל הקונספציה, למה צריך את זה וכו' וכו', טליק חשב, זו הייתה הרצאה אני חושב איזה חצי שעה. טליק אומר לו בסוף, הוא קרא לו לסקובר. 'לסקובר, תשמע, זה רעיון בינלאומי.'"
טליק לא רק התלהב מהרעיון של גשר שמרכיבים רחוק מהחזית ואז גוררים אל התעלה: הוא אפילו הגה רעיון שפתר את החיסרון הגדול ביותר שלו – הקושי בגרירה על החול.
"[פרדו] תראה, אנחנו בהתחלה עשינו את זה עם מלבנים עם שני גלגלים בצד, אבל טליק אומר לו 'תשמע, אני רוצה… לשפר את זה. במקום מלבן ושני גלגלים, תעשה את המצוף גליל, והגליל יהיה גלגל ביבשה ומצוף במים.'"
במילים אחרות, טליק הציע לקחת את המצופים של הגשר, שבמקור היו אמורים להיות מלבניים – ולהפוך אותם לגלילים שישמשו גם כגלגלים בזמן הגרירה. לצורך ההסבר, היזכרו בפעם האחרונה שהעברתם את התיק שלכם במכונת שיקוף בכניסה לתחנת רכבת או בנתב"ג: לפני שהם נכנסים למכונה, התיקים מחליקים על מעין מסילה שעשויה מהמון גלילים קטנים שמסתובבים סביב צירם. הרעיון של טליק מבוסס על אותו הקונספט, רק שכאן הגלילים לא נשארים במקום אלא מחוברים לגשר ומתגלגלים יחד איתו. ריבוי הגלגלים ימנע מהגשר להתחפר בדיונות והוא יוכל להחליק על הקרקע כיחידה אחת – עד לשפת התעלה. לסקוב ראה מיד את היופי והאלגנטיות בהצעתו של טליק, אימץ אותה בשתי ידיים – ו"גשר הגלילים" זכה לבעל הברית הגדול ביותר שלסקוב יכול היה לקוות לו בפיקוד של צה"ל.
"[פרדו] ולסקוב אומר 'בסדר מצויין. אבל תשמע, יש לי בעיה. לא נותנים לי כסף!' אז טליק אומר לו- 'שמע, תהיה בשקט שבועיים.' היינו בשקט שבועיים, טליק קיבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל, אני חושב שאחד הדיונים הראשונים שלו היה על הגשר, הוא הזמין את אותם האנשים שאמרו 'לא, לא, לא', וכששמעו מה הנטייה של טליק כולם אמרו 'שמע, רעיון אדיר'. [צחוק] רעיון אדיר!
[רן] אני לא יודע אם זה עצוב או מצחיק.
[פרדו] כן. אתה צודק. צודק. צודק מאוד. ו… אוקיי, אז הגשר הפך לפרוייקט רשמי של צה"ל, קיבלנו הרבה תקציבים, עשינו מודל ראשון לנגמ"שים וניסינו אותו על הירדן. הכנסנו אותו לירדן. בשפך הירדן מהכינרת, שעברו נגמ"שים, עבר מצויין, ואז התחלנו לבנות גשר גדול וזה כבר היה יותר מדי גדול על יחידת יפת"ח מבחינת השטח, אז העבירו בעצם את הייצור עצמו לתע"ש. תע"ש באזור חיפה, אנחנו פיקחנו על הייצור אבל הייצור עצמו נעשה ב.. תע"ש."
ב-1972 נערך בסיני תרגיל גדול בשם 'תרגיל עוז', שנועד לבחון תרחישי צליחה שונים. התרגיל התבצע באגם מלאכותי קטן בשם סכר הרואיפה, ונכחו בו כמעט כל סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, כולל שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר. מטבע הדברים ובזכות ה"אבות" המכובדים שלו, גשר הגלילים היה הכוכב הראשי של תרגיל עוז. לעיני סגל הפיקוד הבכיר התחברו מספר טנקים אל הגשר, גררו אותו אל האגם המלאכותי והשיקו אותו לתוך המים.
אם תחפשו ביוטיוב, תוכלו למצוא סרטון וידיאו שמתעד את רגע השקת הגשר אל תוך מי האגם – וזה נראה…פשוט…מדהים. גשר הגלילים טיפס על סוללת עפר שהוצבה על שפת האגם וגלש לתוך המים באלגנטיות מפתיעה, כאילו היה מעין זחל מרבה-רגליים ענקי ולא מפלצת מתכת ששוקלת חמש מאות טונות. דקות ספורות לאחר מכן כבר שעטו על הגשר מספר טנקים וחצו אותו במהירות אל הגדה השניה. אין לי שום ספק שמי שנכח באותה הדגמה נותר בפה פעור: קשה לדמיין פעולת צליחה זריזה, יעילה ואלגנטית יותר מזו שכרגע צפו בה. עם גשר הגלילים, המצרים לא יבינו מה היכה בהם. לפני שיספיקו למצמץ, אוגדה שלמה של טנקים ישראליים כבר תשעוט לעבר קהיר. למעשה, ההדגמה הייתה כל כך יעילה וחותכת עד שכבר באותה השנה – עוד לפני מלחמת יום הכיפורים ובטרם נדרש גשר הגלילים להוכיח את עצמו בקרב אמיתי – כבר זכו לסקוב וטליק בפרס ביטחון ישראל על ההמצאה המהפכנית. התקציבים שהוקדשו לטובת פיתוח אמצעי צליחה אחרים – דוברות היוניפלוט והתמחסים – בוטלו, והופנו לטובת בנייתם של עוד גשרי גלילים.
"[פרדו] והתכנית האסטרטגית הייתה לבנות ששה שבעה גשרים כאלה, להניח אותם לאורך התעלה 40-50 ק"מ מהתעלה, להסוות אותם, וכשיגיע יום המלחמה לרתום את הטנקים ולנוח. ובבת אחת להניח על התעלה ששה שבעה גשרים כאלה."
אבל בתוכניות הישראליות היה כשל סמוי: הנחת יסוד שגויה שאיש כמעט לא העלה על דעתו לפקפק בה. הנחת היסוד הזו הייתה שצליחת התעלה במלחמה תתבצע כשהגדה המזרחית של תעלת סואץ נמצאת בשליטה מלאה שלנו. מדוע? בפתיחת הפרק סיפרתי לכם עד כמה קשה ומאתגרת היא צליחת סער: על המורכבות התכנונית שלה, על האתגרים הטכנולוגיים ועל הניהול הקפדני שהיא דורשת בזמן אמת. התפיסה המודעת או הלא-מודעת בצמרת הישראלית הייתה שאין סיכוי שהצבא המצרי העלוב והמושפל, שחייליו היחפים ולבושי הסחבות בילו חלק ניכר ממלחמת ששת הימים בבריחה היסטרית מפני הטנקים הישראלים השועטים – שהצבא העלוב הזה יהיה מסוגל להוציא לפועל מבצע צבאי מהמורכבים בתולדות הלחימה המודרנית.
"[פרדו] לפני מלחמת יוהכ"פ אף אחד במטכ"ל לא העלה על דעתו שהמצרים יחצו את התעלה. זה לא בא בכלל בחשבון. יש כל מיני הקלטות של כל מיני גנרלים שאומרים 'המצרים יחצו את התעלה? לא יכול להיות דבר כזה. לא יכול להיות. זה מבצע כ"כ מסובך. זה לא הרמה של המצרים. לא יכול להיות.' ולכן כל התכנונים האופרטיביים היו כשכל סיני בידינו. לא היה שום ספק ש… לא יהיה חייל אחד מצרי [בסיני]."
אבל ביום שבת, השישה באוקטובר 1973, המצרים עשו את הבלתי ייאמן – וצלחו את תעלת סואץ. ולא סתם צלחו: בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות העבירו המצרים שתי ארמיות – כמאה אלף חיילים וכארבע מאות טנקים – אל הגדה המזרחית של התעלה.
"מבצע באדר" – הצליחה המצרית
מבצע הצליחה המצרי, שקיבל את השם 'מבצע באדר', נשמר בסודיות מוחלטת אפילו מפני קצינים בכירים ביותר בצבא המצרי, שרבים מהם היו משוכנעים – כמו המודיעין הישראלי – שכל ההכנות למבצע הן לא יותר מתרגיל שגרתי.
את הטכנולוגיה לצליחה סיפקה למצרים ברית המועצות, שהיתה מבין המדינות המתקדמות בעולם בתחום הצליחה הקרבית. בעוד שגשר הגלילים הישראלי היה מבוסס על הרעיון של בניית גשר גדול רחוק מהחזית וגרירתו אל התעלה, הקונספט הסובייטי היה הפוך לגמרי: הגשרים שהסובייטים מכרו למצרים, גשרים צפים מדגם PMP, היו עשויים ממספר רב של דוברות קטנות שהורדו למים מתוך משאיות – ואז חוברו אלה לאלה בתוך המים באמצעות סירות קטנות וזריזות שגררו וקשרו אותן זו לזו במהירות שיא: כחצי שעה בלבד, אפילו בלילה.
ביום שבת, השישה באוקטובר, בשעה 1400 בצהריים, פתחה הארטילריה המצרית בהרעשה אדירה על המעוזים הישראליים בגדה המזרחית של התעלה. בחסות אלפי הפגזים שנחתו על הבונקרים הישראליים, חצו מאות לוחמי קומנדו מצרים את התעלה בסירות גומי והסתערו על המעוזים.
בחסות ההרעשה הארטילרית החלו המצרים להעביר לגדה המזרחית כלי רכב משוריינים: בתחילה נגמש"ים אמפיביים, ואז טנקים על גבי גשרי הצליחה. כעת עמדו המצרים מול מכשול משמעותי: סוללת עפר גבוהה ותלולה שהקים צה"ל לכל אורך הגדה המזרחית של התעלה, כדי להגן על חיילי המעוזים מפני צלפים ולמנוע מעבר של כלי רכב כבדים. האופן שבו יכלו המצרים לסוללת העפר היא עדות לחשיבה היצירתית שלהם בתכנון הצליחה. ניסויים מוקדמים שערכו המצרים הראו להם שאפילו מטעני נפץ גדולים יחסית או פגזי ארטילריה כבדים לא מצליחים לפעור בסוללה חורים גדולים מספיק למעבר כלי רכב. סגן צעיר בחיל ההנדסה המצרי הציע פתרון מקורי: להתיז על הסוללה סילוני מים חזקים ממשאבות השקייה ניידות. הרעיון הפשוט הזה הוכיח את עצמו כאפקטיבי בצורה יוצאת מן הכלל: בתוך פחות מעשר שעות סחפו המים כמויות אדירות של עפר ואבנים מסוללה המגן, ופערו בה מעברים רחבים – כשישים מעברים שונים בחמש נקודות צליחה לאורך התעלה. מטוסים וארטילריה של צה"ל ניסו להפציץ ולהפגיז את הגשרים האלה, אבל הנ"מ המצרי בלם את הפצצות המטוסים, והגשרים שכן נפגעו תוקנו במהירות בזכות המבנה המודולרי שלהם, שאיפשר למהנדסים המצרים להחליף את החלקים הפגועים במהירות.
כשלון מתקפת הנגד
היומיים הראשונים של המלחמה עמדו בסימן מאמצים הירואיים של הכוחות הסדירים של צה"ל לבלום את ההתקדמות המצרית, ולהציל את החיילים שנלכדו בתוך המעוזים המכותרים. חלק מחיילי המעוזים הצליחו להימלט מהמעוזים רגע לפני שטבעת החנק המצרית נסגרה עליהם, אבל מאות מחיילי צה"ל נהרגו, נפצעו או נפלו בשבי באותם יומיים ראשונים. הפיקוד המצרי החליט, בחוכמה רבה, שלא להתעכב על כיבוש המוצבים הישראלים אלא לעקוף אותם ולשעוט מזרחה. מבצע באדר היה הצלחה מסחררת, ובשבעה באוקטובר כבר השתלטו המצרים על שטח ברוחב של כעשרה קילומטרים בצד המזרחי של התעלה.
בשמונָה באוקטובר החליט הפיקוד הבכיר של צה"ל לצאת למתקפת נגד בסיני. למרות ההפתעה של היומיים הראשונים של המלחמה, במטכ"ל שררה אופטימיות זהירה לגבי יכולתם של גדודי השריון לבלום את הכוחות המצריים ולגרש אותם בחזרה לצד השני של התעלה. הכוחות בגזרה הצפונית של התעלה אפילו נצטוו להתכונן לצליחה על גבי הגשרים המצריים, לכשילכדו אותם במתקפת הנגד.
אבל בתוך שעות ספורות התרסקה האופטימיות הזו לתוך קיר המציאות. לא אוכל להתעכב על פרטי המתקפה הכושלת הזו במסגרת הפרק הזה, אבל התחקירים שנערכו אחרי המלחמה הצביעו על אינספור כשלים ותקלות. לטנקים במחסני החירום היו חסרים פרטי ציוד בסיסיים כגון מקלעים ומשקפות. לא היו מספיק סוללות ארטילריה שליוו את הכוחות התוקפים, והנ"מ המצרי מנע גם סיוע אווירי משמעותי מצד חיל האוויר. כוחות השריון לא היו ערוכים להתמודד עם טילי הסאגר וה RPG שהפעיל החי"ר המצרי, ומעל לכל – שרשרת הפיקוד הצה"לית הייתה עסוקה ב'מלחמות גנרלים' ומאבקי כוח, בעיקר בין האלוף שמואל גונן, 'גורודיש', מפקד זירת הדרום, והאלוף במילואים אריאל שרון, מפקד אוגדה 143 שלא סר למרותו. כל התקלות והבעיות חברו יחד לתוצאה סופית ברורה וקשה: כישלון מוחץ וכואב מאד של צה"ל, שעלה במאות הרוגים ואלפי פצועים. אחד ההיסטוריונים הצבאיים תיאר את מתקפת הנגד הכושלת של השמונה באוקטובר כ"תבוסה הגדולה ביותר בהיסטוריה של צה"ל."
כשלון מתקפת הנגד זעזע את הצמרת הישראלית. הרמטכ"ל דוד אלעזר הורה לצה"ל לעבור למגננה, מתוך חשש שהמצרים יחליטו לשטוף את מדבר סיני לעבר מרכז הארץ. שר הביטחון דיין הציע גיוס חירום של צעירים וזקנים. האלוף שמואל גונן, 'גורודיש', מפקד זירת הדרום – הודח מתפקידו והוחלף ברמטכ"ל לשעבר חיים בר לב, אם כי דבר ההדחה הוסתר בשלב זה כדי שלא לעורר פאניקה בציבור.
גילוי 'התפר' בין הארמיות
זה היה מצב העניינים בערבו של יום השמונה באוקטובר, אחד הימים העגומים ביותר בתולדותיו של צה"ל. ובכל זאת, לא הכל היה שחור.
גדוד סיור 87 היה גדוד מילואים שהוקם זמן קצר יחסית לפני המלחמה, וכלל טנקים כבדים ונגמ"שים קלים יותר. הגדוד הוצב תחת פיקודה של אוגדת אריאל שרון, והספיק לקחת חלק בקרבות המרים של מתקפת נגד: מפקד הגדוד נהרג בשמונה באוקטובר בעקבות פגיעה ישירה של פגז בצריח הטנק שלו. אל הדגל נקרא רב-סרן יואב ברום, שיומיים קודם עוד היה בטיול בפריז, וכעת החליף את המג"ד שנהרג. עוד הצטרפו אל גדוד 87 עיתונאי צעיר בשם רון בן-ישי – אז כתב קול ישראל באירופה – ושני אנשי צוותו, צלם ואיש קול.
בלילה שבין השמונה והתשעה באוקטובר חנה הגדוד כמה עשרות קילומטרים מזרחית לתעלת סואץ, באזור שכונה 'כישוף'. לפני שאמשיך בסיפור, כאן המקום לתת תיאור קצר של אזור ההתרחשות כיוון שלגאוגרפיה של אזור דרום תעלת סואץ תהיה השפעה ממשית על המשך המאורעות.
סיני היא בעיקרון משולש גדול, שמצפון חסום בים התיכון, ובמזרח על ידי מפרץ אילת והנגב. הצלע השלישית, במערב, מורכבת ממפרץ סואץ שמטפס מהים האדום ומגיע בערך עד שני שליש הדרך אל הים התיכון – ואת שאר הדרך עושה תעלת סואץ שמגשרת בין מפרץ סואץ והים התיכון.
עכשיו אנחנו עושים זום-אין על תעלת סואץ עצמה. התעלה נחלקת לשני חלקים עיקריים – צפוני ודרומי, שביניהם מפריד גוף מים גדול המכונה 'האגמים המרים'. רוב ההתרחשות בסיפור שלנו מתרכזת סביב אזור נקודת החיבור בין החלק הצפוני של התעלה והאגמים המרים. בנקודה זו, לא רחוק מקו המים, עמד מוצב 'מצמד'. כמו שאר המעוזים, גם מצמד כותר על המצרים בימים הראשונים של המלחמה: הקשר עימו נותק, ואיש לא ידע מה עלה בגורל חייליו. רכס 'כישוף', האזור שבו חנה גדוד 87, נמצא כמה עשרות קילומטרים מזרחית למצמד. שרון, מפקד האוגדה הורה ליואב ברום לנוע עם הגדוד שלו מערבה אל עבר התעלה והאגמים המרים כדי לאסוף מודיעין על מיקום הכוחות המצרים ולנסות ולברר מה עלה בגורלו של מוצב מצמד.
רון בן ישי ליווה את הגדוד במסע מערבה, וכתב כך.
"הייתה שעת צהריים והמצרים היו צריכים להיות עיוורים כדי שלא להבחין באבק שמעלה גדוד טנקים הנע בחולות לעברם. מטח ארטילריה מדויק למדי שנחת לידנו העיד שהם רואים ועוקבים, אבל שום כוח לא יצא לעברנו. הגדוד המשיך לנוע מערבה עד שסמוך לשקיעה נגלה לנו החוף הצפוני של האגם המר הגדול. […] על כביש [ליד] התעלה […] בערו עדיין כמה משאיות וציוד מכני כבד שצה"ל השאיר. אבל נפש חיה לא נראתה בטווח של קילומטרים צפונה ודרומה וגם לא כלי מלחמה. השטח היה ריק ודומם כקבר."
השקט והריקנות הזו היו משונים מאוד. המצרים פרסו שתי ארמיות שלמות – הארמייה השניה והארמיה השלישית – בצד המזרחי של התעלה. האזור כולו היה אמור להיות שורץ בכוחות מצרים. איפה הם? האם מדובר בסוג של הטעיה מצד המצרים? האם הם מכינים איזה מארב קטלני לגדוד הסיור, ובעוד רגע יצוצו קני פלדה מאחורי הדיונות?
יואב ברום, המג"ד, דיווח בקשר לשרון על המצב וביקש הוראות. שרון הורה לו לנוע צפונה, במקביל לחוף האגם המר, לכיוון החיבור עם תעלת סואץ ומוצב מצמד. בן ישי ממשיך.
"ירח גדול ועגול עלה והאיר את הפס השחור של כביש התעלה. הטנקים נעו על החול הלבנבן שמשני עבריו תותחיהם מופנים לסירוגין לימין ולשמאל, הנגמ"שים ביניהם. איש לא העז להדליק שביב של אור. אפילו לא סיגריה. קילומטר אחד, שניים, שלושה, חמישה… אנחנו כבר בצומת שממנה מתפצל כביש הכניסה ל"מצמד". איפה הם לעזאזל, כבר היינו צריכים להיתקל בהם…
לפתע האיר הבהק את השמים. רעם והדף הרעידו את האוויר. צללנו אינסטינקטיבית לתוך בטני הכלים, מצפים לגרוע מכל. אבל דבר לא קרה. רשת הקשר הגדודית נשארה דוממת ואיש לא דיווח על פגיעות או נפגעים. כשהוצאתי אחרי דקות אחדות את הראש החוצה, נדהמתי לראות עד כמה היינו קרובים לתותחים המצריים, במרחק כמה מאות מטרים מסוללות הארטילריה שהפגיזו את כוחותינו על רכס "כישוף". כעבור זמן לא רב יכולנו לראות במטושטש את המדים הבהירים של החיילים המצרים בחורשות העבותות שלגדות התעלה. אף ירייה לא נורתה לעברנו. אולי חשבו שאנחנו משלהם."
במילים אחרות, גדוד 87 מצא את עצמו, שלא במתכוון, בעורף הכוחות המצרים. הבהק האור והרעם האדיר ששמעו החיילים היו סוללות התותחים המצריות שירו כעת מזרחה, על הכוחות הישראלים בעומק סיני. באורח נס הצליח גדוד 87 לגלות רווח צר, 'תפר', בין הארמיה השניה מצפון והארמיה השלישית מדרום.
ברום ידע שהוא אוחז בידו הזדמנות נדירה: אלמנט ההפתעה היה כעת כולו לצידו. אם יורה לטנקים שלו להסתער על סוללת התותחים המצרים ברגע זה – הניצחון בקרב כמעט מובטח לו: מבטם של המצרים היה מופנה מזרחה, והעורף שלהם היה חשוף לחלוטין. ובכל זאת, ברום הורה לטנקים לנצור את נשקם.
מפת הקוד הצה"לית של אזור הצליחה [באדיבות ערן אהרון!]
מדוע? כיוון שאזור מצמד היה גם מקום שצה"ל זיהה זה מכבר כנקודת צליחה מצויינת: האגמים המרים מדרום למצמד היוו מכשול טבעי מצוין ויגנו על האגף השמאלי של הכוחות הצולחים. באורח נס, אותו 'מסדרון נטוש' שגילה גדוד 87, התפר בין שתי הארמיות – הוביל בדיוק אל מצמד ואל נקודת הצליחה הזו. אריאל שרון היה מפורסם בנטייה ההתקפית שלו, ואפילו עכשיו, כשהפיקוד הבכיר הורה על מגננה ובניית כוחות – הוא כבר חשב על צליחה והעברת המלחמה לשטח מצרים. כפי שהוכיחה מתקפת הנגד הכושלת, הארמיות המצריות בסיני כבר היו מחופרות ומוגנות היטב – אבל כל ההגנות האלה היו מכוונות מזרחה. ממערב, העורף המצרי היה חשוף לגמרי. אם יצליחו כוחות צה"ל לצלוח את התעלה בכוחות גדולים מספיק, הם יוכלו לאגף את הארמיות המצרית וללכוד אותן בצבת ברזל קטלנית בין הטנקים שבסיני ממזרח, וכוחות הצליחה ממערב. זו עשויה להיות מכת המוות שתהפוך את מהלך המלחמה כולו. יואב ברום ידע שהסתערות עכשיו על הכוחות המצרים אולי תעניק לו ניצחון בקרב, אבל תחשוף את דבר קיומו של התפר למצרים – ותחסל את הסיכוי לצלוח את התעלה ואולי לנצח את המלחמה. וכך, למרות היתרון הטקטי המשמעותי בו החזיק – הוא החליט להסיג את הגדוד בדממה מושלמת חזרה דרומה ומזרחה.
וכך, ברגע הקשה ביותר של מלחמת יום הכיפורים, כשצה"ל עוד ליקק את פצעי מתקפת הנגד הכושלת של השמונה באוקטובר – נפתחה הדלת למהלך דרמטי שעשוי להטות את הכף. המפתח למהלך הזה היה גשר הגלילים, שבו היו תלויות כל התקוות לצליחה מוצלחת. או כך חשבו כולם, בכל אופן.
בפרק הבא נשמע על ההחלטה המצרית לעזוב את העמדות המבוצרות שלהם ולתקוף את כוחות צה"ל בארבעה עשר באוקטובר.
"[אסף] אבל פה הגיע הלחץ הסורי. סאדאת החליט – בניגוד חמור לדיעות של מפקדי הצבא שלו, במיוחד של שאזלי הרמטכ"ל, לקחת את האוגדות המשוריינות שעמדו בצד שלהם, בצד המערבי של התעלה, ולהעביר אותן אל הצד שלנו כדי לצאת למתקפה אל תוך סיני."
נשמע גם מאמציה ההירואים של חטיבה 14, בפיקודו של אמנון רשף, להרחיב את מסדרון הצליחה באזור מצמד כדי לאפשר את הצליחה מערבה – כמו למשל, קרב בחווה הסינית, אחד הקרבות הקשים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, אם לא הקשה מביניהם.
"[אסף] תחשוב על זה – רק חטיבה 14 של אמנון רשף איבדה בלילה אחד 120 חיילים. בלילה אחד.."
ואז, סוף סוף, מגיע הרגע הגדול והנשק הסודי של צה"ל נשלף. רשתות ההסוואה מורמות, הטנקים מתחברים לווי הגרירה – וגשר הגלילים יוצא לדרך, אל גדות התעלה. אבל אז, ברגע הקריטי ביותר במלחמה –
"היה צריך להיות טנק לבלום בדיוק במקרה כזה של גלגול, אמרנו תבלום. רק הוא לא אמר ליתר הטנקים לעצור ואז יתר הטנקים משכו קדימה, טנק אחד בולם, כמו משיכת חבל הגשר נקרע. והבלאגן גדול."
עוד בתקופת התנ"ך סבל העם היהודי מהנהגות כושלות אשר הולידו בקרבו סכסוכים פנימיים ואנרכיה פוליטית. הפובליציסט אמוץ עשהאל, מחבר הספר "מצעד האיוולת היהודי", מנסה להסביר מה גרם לעם היהודי לצאת ל-12 מלחמות אחים לאורך ההיסטוריה היהודית ובהמשך לחורבן ולגלות והאם כיום מצעד האיוולת היהודי סוף סוף הסתיים.
האזנה נעימה,
דפנה.
שריינו את מקומכם והצטרפו לדפנה ב-25.10 בהרצאה מיוחדת: "סקסיזם בתקשורת ובפוליטיקה: האם תקרת הזכוכית התנפצה?" – לפרטים ורכישת כרטיסים
דפנה ליאל – שלום לכם, אנחנו בעוד פרק של עושים פוליטיקה. כשרוצים לרפא או להקל על אדם מבחינה נפשית מושיבים אותו על ספת הפסיכולוג ומתחילים לחטט בעבר, זה לא נעים, לפעמים זה אפילו כואב מאוד אבל זו הדרך לריפוי. אמוץ עשהאל עשה את זה לעם ישראל ועל ספת הפסיכולוג הוא הושיב את האבות והאימהות הקדומים שלנו. בספרו "מצעד האיוולת היהודי" הוא מחזיר אותנו אלפי שנים אחורה בזמן, כשהוא מנסה להכנס לראשם של המנהיגים ולראשו של עם ישראל ולבדוק מה הוביל לכך שהעם היהודי התאפיין בפלגנות ובמרדנות, מה עשתה לו הגלות והכי חשוב מה אנחנו יכולים ללמוד על זה היום ולתקן. הדבר הכי מרתק הוא שעשהאל לוקח את התנ"ך שהוא ברובו טקסט אמוני עם מסרים דתיים ומנסה לקרוא אותו כטקסט פוליטי או היסטורי. לצורך העניין הוא עובר על התנ"ך ומספר אותו כמו שאני הייתי מספרת אותו ככתבת פוליטית אם הייתה מהדורה אז מאות ואלפי שנים לפני הספירה. אז בפרק הזה שבטח כבר הבנתם שהוא יהיה פרק קצת אחר, ננסה להבין מה היו דפוסי ההתנהגות ששזורים כחוט השני בהיסטוריה היהודית ומדוע דווקא הם אלה שהתקבעו והשתרשו לאורך הדורות.
אז שלום אמוץ עשהאל.
אמוץ עשהאל – בוקר טוב.
דפנה ליאל – עיתונאי וחוקר, פובליציסט ותיק בג'רוזלם פוסט וחוקר במכון הרטמן ומחבר כמובן של מצעד האיוולת היהודי. אז בוא נתחיל ממש מההתחלה, הדבר הראשון שעולה ככה, זועק, צורח מהספר שלך זה באמת האופי המאוד פלגני של עם ישראל, ובוא נתחיל קצת לצלול לזה. אז קודם כל אותי זה סקרן, האם תמיד היינו מפוצלים לשבטים? אנחנו יודעים על פי הסיפור התנכי על יעקב ובניו וכדומה, אבל תתאר לנו את זה מנקודת מבט פוליטית. זאת אומרת – היה שלב שעם ישראל היה מאוחד, ואחרי זה הוא התחלק לעדות וקבוצות?
אמוץ עשהאל – אז הדבר הראשון שצריך פה להדגיש הוא שהדיון הזה הוא נרטיבי להבדיל מהדיון ההיסטורי. זאת אומרת אבותינו הורישו לנו טקסט, הם הורישו לנו סיפור, ובסיפור הזה לענות על השאלה שלך, הפלגנות עוברת כחוט השני. זה עובר ממלחמה בין שבטי המזרח לשבטי המערב, אחר כך למלחמות בין יהודה ובנימין, עקובות מדם, שהן נשמעות מאוד ריאליות אגב מבחינה פוליטית. אלה מלחמות ירושה שאנחנו מכירים אותן מההיסטוריה הכללית. אחר כמובן המלחמות בין יהודה לישראל. והן רבות, הטקסטים הם אמנם לא מפורסמים אבל הם מפורשים לחלוטין. אלא מה, קודם כל לפחות אחד השבטים- יהודה, הייתה לו אידיאולוגיה של התנשאות, את זה איש לא לומד, גם לא בישיבות, כי זה כתוב בדברי הימים שאף אחד לא לומד מה כתוב שם. אבל שם כתוב, אני קורא לך- "כאשר היו ערוכים אלו מול אלו צבאות יהודה וישראל למרגלות הר צמריים".שהמחקר סבור שזה הר מעל חצור שמשקיף על עפרה, וזה סביר מאוד מבחינה גיאוגרפית. זאת אומרת שאם זה לא היה שם אז זה ליד. למה? משום שאיפה עבר הגבול בין יהודה לישראל? בערך בין ראש העין של ימינו לבין יריחו ובאמצע בערך עפרה, ושם נערכו הצבאות אלו מול אלו לאחת מן מלחמותיהן הרבות, כנראה הקשה ביותר. והצבאות ערוכים אלו מול אלו ולפי הנרטיב שלנו, לא יודע עד כמה זה ריאלי מבחינה היסטורית, כשצבאות ערוכים אלו מול אלו ואחד קם ומעלה נאום וכולם שומעים אותו, אבל זה מה שמסופר לנו. ושם אמר אביה מלך יהודה לצבאות ישראל הערוכים מולו- "הלא לכם לדעת כי השם אלוהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח", מכאן הביטוי. זאת אידיאולוגיה של השתררות, של התנשאות.
דפנה ליאל – זאת אומרת שיהודה תמיד היו אלה שחושבים שהם אלה שצריכים להנהיג ולהוביל והאחרים הם סוג ב'.
אמוץ עשהאל – כן. ככה הם היו משוכנעים. עכשיו אין לזה זכר אצל משה רבנו, שהוריש לנו בעצם משנה פוליטית סדורה. אין שם הד לזה, אין שם זכר לזה, זה המצאה שלהם.
דפנה ליאל – כל זה קורה אחרי משה.
אמוץ עשהאל – בוודאי. כן. הרבה אחריו, זה הנכד של שלמה שמדבר כאן. עכשיו יגידו על זה אנשים שזה קצת כמו שבִּסְמַרְק השליט את פְּרוּסְיָה על כל גרמניה כשהוא איחד אותה, היא הייתה גם כן הרבה מאוד נסיכויות ובעצם מדינות עצמאיות. יכול להיות, גם משם לא יצא שום דבר טוב.
דפנה ליאל – אתה אומר שפשוט אנחנו לא למדנו את הלקח הזה שלא טוב שהאחד מתנשא כך על השני.
אמוץ עשהאל – איזה שאלה! עם במהותו צריך שבתוך תוכו תהיה מנטליות של שוויון ושל מוביליות, לא רק חברתית אלא גם פוליטית. שכל אחד על פי כישוריו, העם עצמו ירצה שאם הוא המוכשר אז הוא זה שישלוט. אם מצמצם את עצמך לשבט אחד, אז אתה מיד מוותר על תשעים אחוז מהאנשים המוכשרים פוליטית, ואולי הם יתלו את ההגה לידיהם. מה פתאום שזה יהיה מכוח שבטיות.
דפנה ליאל – אנחנו פשוט נעים ממלחמת אזרחים אחת לשנייה.
אמוץ עשהאל – לא אנחנו, הנרטיב של אבותינו. אבל לא למדו אותנו אותו. עם מה אני מנגיד את זה- הזדמן לי להיות ילד גם בארצות הברית, בכיתות ו' ו-ז' למדתי בניו יורק. וכשהייתי בכיתה ז' בניו יורק למדו אותנו את מלחמת האזרחים האמריקאית, ודי לעומק ביחס לגיל שתיים עשרה. עובדה שאני זוכר הרבה ממה שלמדתי שם. למשל, מה שהמורה שלנו מיסס ווגל הבהירה לנו כבר בשיעור הראשון, היא אמרה – "אתם בוודאי חושבים שמלחמת האזרחים הייתה מסביב לנושא העבדות". היא הסבירה לנו, את מה שהיום בעצם ברור לכולם, שנושא העבדות בעצם הפך לנושא המלחמה בדיעבד, בתבונה של לינקולן. אבל מלכתחילה היו לו סיבות אחרות חברתיות, כלכליות. את כל זה למדנו שם, כולל אגב ללמוד בעל פה את נאום גטיסבורג של לינקולן, שאני אגב הייתי פטור ממנו בתור ישראלי.
דפנה ליאל – (צחוק)
אמוץ עשהאל – אבל כזו הייתה הרצינות שבה מערכת החינוך האמריקאית לקחה את הוראת מלחמת האזרחים האמריקאית, כי האירוע א- מכוננן, וב- שכל ילד אמריקאי ילמד ממה צריך להימנע.
דפנה ליאל – אבל גם אותנו מלמדים ככה על מלחמות היהודים ועל חורבן הבית ועל המלחמות הפנימיות שלנו.
אמוץ עשהאל – מלמדים שחורבן הבית הוא תוצאה של מתקפה חיצונית. בא כובש, וזה היה המצב הנתון, והוא התגרה בנו ונלחם בנו- זה לא נכון !
דפנה ליאל – אז רגע בוא ננסה להבין קצת יותר בכל זאת למי שככה פחות בקיא, מה זה אומר שהיו שבטים שונים? תנסה להמשיל לנו את זה קצת למה שקורה היום, זה מה כמו עדות שונות? זה כמו חרדים מול חילונים? מה זה אומר? הם חצי עם אחר? מה זה אומר אם אני מיהודה ואתה מישראל?
אמוץ עשהאל – לשמחתנו במצב שלנו, שמיד נידרש אליו, אין הקבלה מושלמת למה שמשורטט לנו משם. למה? משום ששם, בנוסף לשבטיות הגנאלוגית, כמו שהיום נגיד, לא בדקתי את זה, אבל נגיד שש"סניקים מתחתנים עם ש"סניקים, מה שכנראה הוא די נכון; בנוסף לעניין הגנאלוגי היה העניין הגיאוגרפי. הם גרו לבדם כל שבט. ולא רק שהם גרו לבדם, ושוב זה חבוי בספר התורה מה שאני הולך להגיד עכשיו ואף אחד לא נותן על זה את הדעת- כשבאו שני השבטים שביקשו ממשה להתבדל ולחיות ממזרח לירדן, זאת כאילו הייתה עתירת בג"ץ, אחר כך היו עתירות נוספות. המפורסמת שבהן היא העתירה הפסימיסטית של בנות צלופחד – שמה יקרה אין לנו אחים, אנחנו רק אחיות, זה עניין של ירושה, זה לא קשור לעניינו. אבל נבעה מהפסיקה הפרו-פמיניסטית של משה דילמה אחרת, דילמה נדל"נית. באו הנשים משבט מנשה למשה ושאלו אותו מה יקרה אם במקרה של נישואים בין שבטיים ייצא שנחלה שבמקור הייתה בשבט אחד בגלל הנישואים הבין שבטיים לכאורה תצטרך לעבור לשבט אחר. על זה פסק משה פסיקה שבטית. הוא אמר לא יקרה כזה דבר "לא תסוב נחלה משבט לשבט"- הנחלות ישארו תמיד בתחומי השבטים שלהן, לא משנה מה יקרה מבחינת נישואין. זאת אומרת שבעצם הוא הרתיע את השבטים מלהתחתן אחד עם השני, ומעבר לזה הוא הפך ..
דפנה ליאל – זאת אומרת המנהיגות עודדה את הפלגנות.
אמוץ עשהאל – החוק במקרה הזה.החוקה.
דפנה ליאל – אבל החוק נוצר על ידי המנהיגות.
אמוץ עשהאל – כן. אני מתכוון אבל לומר שהמצב המשפטי פתאום נהיה שהשבט הוא לא רק ישות פוליטית, אקטיבית, כפי שמשה הפך אותו להיות, כשהוא אפשר לשבטים האלה שבקשו לפרוש הוא הפך אותם לשחקנים פוליטיים. עד אז הם היו סטיסטים פוליטיים ועכשיו הם גם הפכו ליישיות נדלניות אז גם בעייני עצמם הם הפכו למעין ריבונים ואז הגענו למצב שכשנעשה פשע באחד השבטים, אונס קבוצתי שיסתיים בעצם במוות, דהיינו,בעצם סוג של רצח של האישה משבט אפריים והאונס הזה בוצע בין הגבעה הצרפתית של ימינו לבין פסגת זאב מקום מאוד מסוים, איפה שהוילה של חוסיין. מה היה הרציונאל של שבט בנימין כשבאו אליו שאר השבטים ואמרו לו – נעשה אצלכם פשע,מוסרית, תסגירו לנו את הפושעים ואנחנו נעשה איתם את החשבון שצריך לעשות איתם. התשובה של שבט בנימין לא הייתה שהם הצדיקו אותם, אלא שזה לא עניינם של שאר השבטים. זאת בעצם הייתה התפיסה של הדרום האמריקאי ערב מלחמת האזרחים, תפיסה שלStateRights.זאת אומרת שהשבט הוא בעצם ריבון.
דפנה ליאל – זאת אומרת, כמו שבארצות הברית היום יש חמישים State, אצלנו היו שניים עשר (שבטים).
אמוץ עשהאל – נכון.אבל בתפיסה הכי רדיקלית של מהו State זה מחלוקת גדולה בארצות הברית עד היום, והיא הזינה את מלחמת האזרחים שם בצד ההגותי. במלחמת האזרחים הייתה שאלה של מי הריבון – הפדרציה או הקונפדרציה או המדינה. בגישה הקיצונית טענו –המדינה היא הריבון, לא רק במובן הזה שהיא תחליט אם בתחומייה יש למשל עונש מוות או לא, אלא גם במובן של לצאת למחלמות, אנחנו בעצם קונפדרציה רופפות כך טענו שם וכך טענו גם אבותינו.
דפנה ליאל – אז השבטיות הייתה מאוד מאוד חזקה עד כדי כך שאתה מתאר בכל כך הרבה מקרים שזה פשוט מצמרר, שגם אל מול מתקפות חיצוניות, זאת אומרת אם מבחינה גיאוגרפית חלק מהשבטים היו מותקפים האחרים לא יצאו לעזרתם. זה היה ממש איש איש לעצמו.
אמוץ עשהאל – נכון. קצת דומה למלחמות אזרחים בקוריאה, וייאנטם, בספרד שכל צד הגיע מגובה במעצמות זרות נגד אחיו, וזה חי, אנחנו יודעים שזה יכול לקרות כזה דבר. זה לא אגדה. זה נשמע סביר מאוד.
דפנה ליאל – זאת אומרת לאורך ההיסטוריה היו לשבטים האלה פטרונים, הם לפעמים נלחמו זה בזה אז גם עם ישראל נלחם זה בזה, זה מה שקרה לאורך השנים.
אמוץ עשהאל – כן. כן.
דפנה ליאל – איך אתה בעצם מסביר את העניין הזה? זאת אומרת זה היה איזה משהו שהגיע מלמעלה העידוד של הפלגנות? זה היה משהו שכמו שאתה אומר נבע מלמטה ואי אפשר היה לשלוט בו כי האיבה הייתה בין השבטים כל כך חזקה? כי אנחנו רואים שדור אחרי דור אחרי דור אחרי דור הדבר הזה מונצח. אף אחד לא מנסה לערער על זה.
אמוץ עשהאל – כן. השאלה שבעצם את שואלת היא, האם הייתה פה פשוט דינאמיקה סוציולוגית או שגם הייתה כאן אידיאולוגיה? ואני סבור שגם הייתה אידיאולוגיה. אחאב ויהושפט, הם היו מלך יהודה ומלך ישראל, הם יצרו הרמוניה בין מלכויות יהודה וישראל. יהושפט הלך לבקר את אחאב בביתו, זה כנראה היה ביקור דרמתי כמו ביקור סעאדת בירושלים. אבל התנ"ך מספר לנו אותו בקימוץ, כי מי שכתב אותו לא אהב את זה. זאת אומרת הם נפגשו, שזה כבר היה חידוש, הם חתנו את ילדיהם, את עתליה ויהורם, והם יצאו ביחד למלחמות. זאת אומרת היה פה בעצם בבירור ניסיון לאחות את הקרעים כנראה, קשה שלא להניח שזה נועד בסופו של דבר לשקם את האיחוד של הממלכה, של מלכות ישראל.
דפנה ליאל – אבל זה היה יוצא מן הכלל.
אמוץ עשהאל – אבל הוא נמשך עשרות שנים ואחר כך מי שפילל אותו זה לא התכונות של העם, אלא אנשים שחשבו שעדיף להיות מפולגים. אלישע בצפון והכהן הגדול יהוידע בירושלים, כל אחד מהם בתורו ובזמנו ובמקומו הפיל את הצאצאים של אותה ברית היסטורית. ובמקומה מה עשו – פרשו כל אחד למלוך בתוך נחלתו. כנראה שהייתה שם אידיאולוגיה שמבחינה מוסרית ראויה להערצה. ראתה איום בממשל חזק. אז זה עונה על השאלה שלך. הייתה שם אידיאולוגיה שהבינה את מה שההגות המודרנית מבינה, שממשל זה דבר מסוכן מאוד וצריך למתן אותו, צריך להחליש אותו אבל הם הגזימו בהחלשה שלו.
דפנה ליאל – אז כמו שאתם מבינים פלגנות היא חלק מה-DNA ההתנהגותי של העם היהודי. העם היה מפולג לשבטים, והניסיונות הבודדים שנעשו לאורך ההיסטוריה לאחד את העם לישות פוליטית, מדינית וצבאית אחת אמנם הצליחו בשדה הקרב אבל נתקלו בכתף קרה מצד כותבי התנ"ך, וגם בשטח במציאות ניסיונות האיחוד האלה לא שרדו בדרך כלל שנים רבות.
אבל השאלה הגדולה היא למה זה קרה? למה עם שאיש אינו מערער על תבונתו לא השכיל ברוב שנותיו לשלב זרועות ולפעול יחד? התשובה של עשהאל מרתקת. היא מצויה בצד השני של המטבע ההתנהגותי של עם ישראל. המרדנות שמיד נדבר אליה, יש שיגידו אפילו עידוד אנרכיה שמאפשרת את העם היהודי כמעט בכל צומת היסטורית שלו. עם ישראל מרד במנהיגים שלו, בשליטים, ואפילו כשכבר ביקש ממעצמות זרות לבוא ולשלוט עליו, הוא לא התגבר על היצר ומרד גם בהן, דבר שהמיט על אבותינו עוד ועוד אסונות. אז על פניו אלו נראות כמו שתי תכונות אופי התנהגותיות שונות, עם ישראל היה פלגן ומרדן. אבל למעשה מדובר באותו הדבר. עם ישראל התאפיין בתפיסה מאוד ייחודית לכוח ולשלטון. בעוד שעמים אחרים עודדו שלטון ראוותני חזק, יש שיגידו אפילו עריץ, עם ישראל וכותבי התנ"ך סלדו מזה. הפלגנות כך נראה נועדה למנוע מעם ישראל להפוך לישות מדינית חזקה ומאוחדת שמעליה שליט חזק וכל יכול. אז חזרנו לאמוץ עשהאללהבין קצת את דפוס ההתנהגות הזה.
אמוץ עשהאל – מבחינה הגותיתזה מנוסח אמנם בקצרה אבל בבירור גם אצל שמואל וגם אצל גדעון, שלטון האדם החזק נתפס כאיום על שלטון אלוהים. אנחנו יכולים בפרשנות המודרנית להגיד שזה היווה איום על חירות האדם, כך אני רוצה לפרש את זה. אני לא רואה אנשים רעים או דמויות שליליות בשמואל וגדעון או באחיה או באלישע, זה היה דבר נאצל לצאת נגד מלכות רשעה ולתבוע בעצם את זכויות האדם אל מולם. איך אפשר שלא להעריץ את זה, וודאי שאני מעריץ את זה. אני רק אומר שגם השלטון, אני לא אנרכיסט, כן צריך שלטון אדם ואדם בוודאי שצריך. צריך לחשוב איך עושים את זה כך שהוא גם יהיה צודק וגם יהיה חזק, זה לא קל. לשם צריך לשאוף, אבל בזה נכשלו אבותינו.
דפנה ליאל – אבל בעצם מה שקרה זה שקצת התבלבלנו, לקחנו טקסט אמוני שנועד לומר, אתה יודע בסופו של דבר אלוהים שולט בהכל וכדומה, והפכנו אותו לטקסט פוליטי שאנחנו מתרגמים אותו לכך שאנחנו באמת יושבים ומחכים לניסים. זה בעצם מה שקרה לפי איך שאתה מפרש את זה.
אמוץ עשהאל – נכון. למעשה בראייה שלנו קשה להימלט מהרושם שהטיפול ההיסטוריוגראפי של התנ"ך באירועים הוא סוג של טיפול חרדי. הוא גם סלקטיבי, הוא גם אסקפיסטי, והוא מוטה לחלוטין. ולכן המשימה שלנו של לדלות מתוך ההדים המקוטעים האלה את האירועים ולנסות להבין את העובדות, זאת מלאכה קשה מאוד, אבל אנחנו יכולים לעשות אותה. אנחנו את הגיאוגרפיה למשל שמתוארת הרבה בספרי יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, דברי הימים כל זה קל לשחזר. את הדינאמיקות הפוליטיות והפסיכולוגיות והנפשיות אנחנו גם יודעים לשחזר. לכן למשל כשמתוארות הדינאמיקות בתוך בית דוד, מאוד בפרוטרוט איך הארמון שלו הופך לבליל של נחשושים ותככים ואח הורג אח ואח אונס אחות.
דפנה ליאל – זאת ממש דוגמה מדהימה דוד, כי באמת יש מנהיג שככה עם ישראל עד היום עוד מעלה ומפאר ומשבח, ומה שהתנ"ך בוחר לספר עליו זה איך שהוא חמד את האישה, את בת שבע.
אמוץ עשהאל – נכון
דפנה ליאל – זאת אומרת, המסר של התנ"ך הוא לא תראו הנה יש פה מלך שככה היו לו הצלחות וקבלות מוכחות וכדומה, אלא תראו גם מלך כל כך מוצלח בסוף הוא גמד מוסרי.
אמוץ עשהאל – יותר מזה, כל הכיבושים המופלגים שלו שהגיעו עד לסוריה של ימינו וגבול מצרים מקבלים פסוקים בודדים. חטא בת שבע מקבל שלושה פרקים, שניים בספר שמואל ועוד אחד בתהילים שבו הוא מתוודה על חטאו והוא מבקש מאלוהים סליחה, זאת אומרת הוא מודה בחטאו. שזה מבחינת הנרטיב התנכי היתרון שלו על פני שאול המלך.
דפנה ליאל – זאת אומרת זאת דוגמה מעלפת, בסוף מה שלתנ"ך חשוב שנזכור שגם המנהיג הדגול ביותר הוא בסוף סורח.
אמוץ עשהאל – לחלוטין. אנחנו לא הנצרות ולא האיסלם שאצלם הנביא הגדול הוא מושלם ואפילו סוג של אלוהות, אצלנו מציגים גם את המנהיגים הנערצים על חולשותיהם, כולל משה רבנו, שנענש, לא ברור על מה.
דפנה ליאל – מגגמם, כבד לשון …
אמוץ עשהאל – נכון, אבל אצל דודחושפים אותו במערומיו, Literally, זאת אומרת כתוב עליו שכשהוא הזדקן חפשו בכל גבול ישראל, זה לא יפה מבחינה פמינסטית אבל חפשו בכל גבול ישראל אישה יפה לשים בחיקו וכתוב – "המלך לא יְדָעָהּ " זאת אומרת, רוצים להגיד לנו שהמלך הגדול שעד עכשיו אמרנו לכם להעריץ את גבורתו בשלב הזה הוא כבר היה אימפוטנט. זה כתוב במפורש, זה הפשט.
דפנה ליאל – אז אתה אומר לעיתונאות הישראלית שמחפשת ככה שנוזפים בה שהיא לא מדגישה את ההישגים המדיניים של נתניהו ומחפשת ככה את פרשת המתנות, אתה אומר זה, מה לעשות, זה ירשנו מאבותינו.
אמוץ עשהאל – זה לא מיוחד לעיתונאות הישראלית.
דפנה ליאל – ככה חנכו אותנו.
אמוץ עשהאל – לא, זה לא מיוחד לנו, התקשורת המודרנית היא מורידה את המנהיג לדרגת בן אנוש והראשון שעשה את זה בתרבות המערבית הוא תומס הובס. אבל מה שאת אומרת על התקשורת זה נכון, אנחנו לא מוכנים שיעשו כאן פולחן אישיות למנהיג מוכשר ככל שיהיה. ראינו בימינו לאן זה מוביל במזרח אירופה. אם אנחנו מסתכלים בתנ"ך אנחנו רואים בעצם שלוש אסכולות שלטוניות או שלושה דגמי משטר. האחד הוא הטוטליטרי של אחאב ואיזביל כפי שהם משורטטים לנו, הם גם עיותו את מערכת המשפט, הם שיסו את מערכת המשפט באזרח במקום שהיא תשמש להגנת האזרח והם גם רדפו את התקשורת והם גם המציאו תקשורת מגויסת כלשונם, הם תקפו את מי שלא דיבר טוב על המלך כאמרה, שזה ממש אחד לאחד מה שאנחנו מכירים מימנו. זה הדגם הטוטליטרי. מולו היה הדגם האנרכיסטי, שהוא הזין את הפלגנות. הדגם האנרכיסטי, הראשון שבעצם מבטא אותו הוא גדעון שהיה גנרל מוצלח וכמקובל במדינת ישראל באו לגנרל, מוצלח יותר או מוצלח פחות ואמרו לו בגלל שאתה גנרל תהיה המנהיג שלנו.
דפנה ליאל – לא המצאנו שום דבר בקיצור.
אמוץ עשהאל – לא המצאנו, אבל הוא המציא דבר אחד בניגוד לכל גנרל ישראלי שלפני שבאים אליו בוא תהיה עלינו מלך הוא אומר בעצמו אני אהיה עליכם מלך, הוא כשבאו אליו בוא תהיה עלינו מלך הוא סירב. כלומר, אני לא אהיה מלך שלכם, הבן שלי לא יהיה מלך, אלוהים יהיה המלך שלכם. זה ההתחלה של אנרכיזם. אחר כך הבן שלו יותם שאחיו בא באמת להשתרר, להמליך את עצמו על שאר ישראל, ורצח את כל שבעים האחים שלו ונותר רק יותם הקטן; ואחד הקטעים הכי מרשימים בכל התנ"ך, הילד הזה עומד על הר וממשיל לו את משל יותם המפורסם על העצים שרצו להמליך מלך על היער, וכל העצים המשובחים – הגפן, הזית, התנאה סרבו, כל אחד אמר אם אני אמלוך אז אני לא אוכל לתת את הפרי הטוב שלי, ואחרי שכל אלה סרבו בא האטד- הקוץ, שלא מסוגל לתת שום פרי אבל מסוגל לשלח אש ביער, ומחוסר ברירה ו-By Default,בגלל שכל הטובים סרבו הם הלכו אל הגרוע, והוא שמח למשימה ושילח אש בכל היער. זה משל יותם, הנמשל שלו הוא ששלטון אדם באדם הוא לא רק רע, הוא לא רק פתח לכשלונות אישים, אלא הוא נגד הטבע. זה הנמשל שלו. ואלה היו ברמה התיאורטית, אחר כך היה שמואל. שמואל באו אליו השבטים ואמרו לו המצב קשה בגבולות, אנחנו חשופים למתקפות, כך אנחנו משחזרים את הסיבה שגם היא לא כתובה במפורש. הם רצו מלך, ברור שמתוך איזה אילוץ נסיבתי, והוא סירב, והוא שרטט תמונה נוראה של שלטון אדם. והוא אמר מלך יהיה בהכרח גוזל, עושק, יוצא להרפתקאות מלחמתיות אתם לא תוכלו לחיות אותם. זה בניגוד לפילוסופים היוונים ששרטטו את דמות המלך הפילוסוף שיכול להיות מלך טוב. שהוא גם רודף צדק ושוחר טוב. אלה שני הדגמים הקיצוניים האנרכיזם והטוטליטריות. ביניהם היה הדגם של משה שלא חשב, לא היה אנריכסט, הוא כן שרטט קווים לדמותה של ממשלה, קווים מרתקים, כולל התחלה של הפרדת רשויות, כשהוא אמר " שופטים ושוטורים תתן לך בכל שעריך". הוא אמר, זאת אומרת, העם ולא המלך, הוא הפריד רשויות.
דפנה ליאל – אנחנו כן רואים שאתה יודע שבכל זאת משה שהיה המנהיג הגדול ביותר שלנו כן דיבר מנהיגות מאוזנת ומרוסנת
אמוץ עשהאל – בהחלט. יותר מזה הוא ניסה לענות על השאלה אם כן או לא צריך מלך, והוא השאיר את זה פתוח. עד כדי כך שהפרשנים הקלאסיים היו חלוקים בדעותייהם אם הוא כן או לא רצה מלך. אבל הוא אמר על המלך דבר אחד- אחרי שאם תחליטו שיהיה לכם מלך, שההתנסחות הזו כשלעצמה גרמה לאנשים לחשוב שהוא לא המליץ על זה. אם תחליטו להמליך עליכם מלך, שלושה דברים אסור שיהיו לו מהם יותר מדי, נשים, כסף וזהב וסוסים שזה צבא. זאת אומרת הוא זיהה כבר אז את שלושת הפיתויים שעליהם עד היום פוליטיקאים נופלים, המין, הבצע והמלחמה. אנחנו הישראלים כבר ראינו את שלושת הגורמים האלה מפילים פה מנהיגים. בגין נפל על המלחמה, משה קצב נפל על המין ואהוד אולמרט נפל על הבצע.
דפנה ליאל – אז כאמור הרעות החולות האלה ממיטוט על העם היהודי שוב ושוב אסונות, מלחמות פנימיות וחיצוניות ובסופו של דבר, אני "מאמ;לקת " אלפי שנות היסטוריה, הובילו לגלות לתקופות ממושכות מאוד. מה זה עושה לתפיסה המדינית של היהודים? איזה רעיונות הם מפתחים במהלך השנים הרבות האלה שהם לא פה?
אמוץ עשהאל – אז הפרדוקס הוא שכשם שלהתנגשות הגדולה עם רומא הגיע העם היהודי כאשר הוא מוזן על ידי אסכולה הרפתקנית שהובילה להרפתקה מדינית קטסטרופלית; מהקיצונות הזאת של הרפתקנות מדינית עברו בגלל כשלנות המרידות נגד רומא לקיצונות השנייה, של פטליזם מדיני. אנשים לא מבינים עד כמה עזה הייתה החשיבה הפטליסטית.
דפנה ליאל – שמה היא אומרת? שאין לנו שליטה על גורלנו?
אמוץ עשהאל – היא אומרת שאת העתיד של העם היהודי יעצב אלוהים ולא היהודים.
דפנה ליאל – שזה היה קיים גם קודם רק בצורה פחות חזקה.
אמוץ עשהאל – נכון. הטקסטים הנבואיים שהזינו את החשיבה הזאת, התנכיים, היה להם תפקיד בהובלה לחורבן הבית, אבל עד שם הייתה בכל אופןסטרוקטורה פוליטית ומדינתית, אפילו בתקופה הרומאית בצורות שונות ובתקופות שונות. מרגע שאבדה הארץ ליהודים והם חיו לא רק מבחינה דמוגרפית מחוץ לארץ, זה היה הרבה לפני כן, אבל גם מבחינה נפשית הם התרחקו מהארץ שלהם. אז התחילה לבוא חשיבה הרסנית פטליסטית.
דפנה ליאל – אם אתה מסתכל על שתי התופעות המרכזיות האלה שנתמקד בהן, יש עוד הרבה אבל בכל זאת צריך להתמקד, שמאפיינות את עם ישראל, מצד אחד הפלגנות שאפיינה אותו לאורך דורות רבים, אגב גם בגולה למעשה התפזרנו לכל עבר, וגם הנושא הזה של מרידה בסמכות עד כדי אנרכיה, עד כמה אנחנו עדיין לוקים במחלות האלה היום?
אמוץ עשהאל – לוקים בזה במידה רבה.
דפנה ליאל – יותר מעמים אחרים? כי הרי כמו שאתה אומר חלק מהתופעות הן כלל מערביות.
אמוץ עשהאל – זאת בעייני המתבונן, אין לי על זה תשובה בטח שלא מדעית. אני לא חושב שזה דטרמיניסטי. נגיד שיש לנו איזו חולשה כזאת למרד, ההדגמה הטובה ביותר לרוח מרדנית שאיתה לכאורה נולדים היהודים היא לכל התנועות המהפכניות שהיו באירופה במאה העשרים. השיעור של היהודים שם היה בלתי פרופורציונאלי על פי כל אמת מידה, מטרוצקיי ועד אנה פאוקר,שהייתה שרת החוץ של רומניה, דרך רוזה לוקסמבורג, והרשימה היא ענקית ואין סופית. ועל זה אומרים מה היה לכל היהודים האלה, הרי הם התכחשו, כל אחד מהם ליהדותו וליהדותה, למה הם היו כל כך מרדניים? ועל זה אנשים אומרים, לכאורה זה משהו יהודי שהם נולדו איתו ואחרים אומרים, לא- זה המצב היהודי שהם נולדו לתוכו, הם נולדו בלתי שווים ולכן הם רצו להיות כל כך שווים. אני אגיד דבר אחר המשימה שלנו כאן, המשימה של התנועה הציונית היא בטח להפוך אותנו למקבלי מרות שלטונית, לא במובן הכנוע ולא במובן המשתעבד אבל במובן הפונקציונאלי. בוודאי, זו משימה.
דפנה ליאל – אז אין ספק שלקינו בהרבה מאוד כשלונות מדינתיים לאורך השנים, ובכל זאת קראתי ביקורת מאוד מעניינת של אברום בורג על הספר הזה, שהוא אומר אולי בעצם יש מספיק עמים כבר שיש להם מדינות והם חיים כמדינות ריבוניות נורמאליות ורגילות, ואולי דווקא טוב שיש עם אחד שמה שמוביל אותו זה הרוחניות שלו והכיסופים שלו והכמיהה שלו והתרומה התרבותית והרוחנית שלו לעולם, ואולי זאת גם הסיבה שהעם היהודי שרד כל כך הרבה שנים. אולי אנחנו לא מדינאים גדולים אבל הרוחניות שלנו מאפשרות לנו לשרוד דברים שעמים אחרים לא שורדים.
אמוץ עשהאל – אז קודם כל האמירה, ההנחה, שמאוד אהובה על רבנים, שהעם היהודי שרד וכל אלה שסביבולא שרדו היא לא נכונה. העם הפרסי שעומד מולנו הוא אותו עם פרסי של ימי קדם, למשל. העם הסיני הוא אותו עם הסיני, העם היפני הוא אותו עם היפני, יש עמים ששרדו לא פחות מאיתנו וגם יותר. צריך לשרוד לאורך הדורות כעם, נגיד שזה יעד, אפשר לחלוק על זה, אבל אם זה יעד זו ממש לא הנוסחה היחידה. לא רק שלהתפזר בכל העולם היא לא הנוסחה היחידה, הנוסחה של הסינים והיפנים הייתה הפוכה, הם כלאו את העמים שלהם בארץ באופן משפטי, מי שבמשך מאות שנים היה יוצא את סין ואת יפן, כל אחת מהסיבות שלה ובתנאים שלה לא היה שום קשר בניהן, היה מוטל עליו גזר דין מוות. במקרה הסיני בעריפת ראש. אז קודם כל העניין הזה של לשרוד, והעניין השני שאברום בורג אומר של לגייס אוצרות רוח. האנשים מרחיבים את השאלה עוד יותר, ואומרים, היו אוהבים להרחיב עוד יותר את השאלה ולומר לנו, אבל בגלות היהודים הולידו את איינשטיין ופרויד ואת מרקס ואת חתני פרס נובל הרבים למינהם. אז קודם כל אני אומר עליהם גם אנחנו היום מוציאים כבר חתני פרס נובל ויש פה הרבה הצטיינות בארץ, גם טכנולוגית, הפרכנו כבר אנחנו הישראלים והציונים הפרכנו את הביקורת שפעם טענה שהצטיינות יהודית יכולה להיות רק בגלות. ודבר שני אני אומר נגיד שהצטיינות רוחנית יכולה להיות בגלות, אם המחיר שלה מיליון תינוקות נרצחים באשוויץ אני לא מוכן לשלם אותו.
דפנה ליאל – זאת אומרת אתה אומר גם להיות פה כמדינה בטוחה עם גבולות בטוחים זה ערך, אפילו אם זה לא בהכרח הדרך היחידה או הדרך להישרדות.
אמוץ עשהאל – זה כורח דפנה, חוץ מזה שזה ערך, זה כורח. אין כזה דבר לעם לחיות בלי ארץ מפוזר בעולם. אני לא אומר את זה מתוך ספקולציה אלא מתוך החוויה היהודית ההיסטורית. זאת המסקנה שאני גוזר ממנה.
דפנה ליאל – אמוץ עשהאל תודה רבה לך.
אמוץ עשהאל – תודה רבה לך.
דפנה ליאל – אני ממליצה לכולכם גם לקרוא את הטקסט המלא והמפואר "מצעד האיוולת היהודי", באמת טקסט מרתק שיש כל כך הרבה מה ללמוד ממנו, גם אם הייתם ואולי אפילו בייחוד אם הייתם נוכחים בשיעורי התנ"ך ואתם גם זוכרים מה אמרו בהם. אז באמת תודה רבה.
אז בדיוק כמו בנפש האדם גם בנפש של עם יש נטיות, והנטייה לפלגנות ומרדנות כנראה מצויה עמוק עמוק בתוך העם היהודי, אם כי אנחנו מצליחים לנהל אותה כיום בתוך מסגרת מדינית חזקה ומאוחדת. ההיסטוריה מראה שאין לנו שום תעודת ביטוח שזה ימשך לנצח. מנגד אומרים שבשביל לפתור בעיה צריך לפחות להכיר בה וזאת כנראה חשיבות היצירה של אמוץ עשהאל. אנחנו צריכים לדעת ולהכיר את ההתנגדות המסורתית של אבותינו לצבירת כוח, דבר אגב מבורך ויפיפה ופורץ דרך בפני עצמו, אך הצלילה הזאת בתוך ההיסטוריה מראה לנו שגם זה צריך להיות במידה וָלֹא עם ישראל שוב ימצא את עצמו בסכנה ובמלחמה.
אז עד כאן עושים פוליטיקה להפעם. לפני סיום כמה הודעות למי שפספס את ההרצאה הקודמת שלי על סקסיזם בפוליטיקה, האם עדיין יש תקרת זכוכית לנשים ועוד כמה סוגיות מעניינות, מוזמן להגיע להרצאה הבאה – היא תתקיים בבר גיורא בתל אביב, יום שישי ה25.10, 14:00 בצהריים ככה בקטנה, במקום השנ"צ. אתם יותר ממוזמנים לרכוש כרטיסים דרך Think&Drink. תודה שוב לסיירת המתמללים ההולכת ומתרחבת שלנו, גם לעורכים שלנו – אייל כהן שהצטרף לאחרונה, אור שלהבת אפריימי, ישכר זלמנוביץ, צבי רדזינר ועוד רבים וטובים אחרים, תודה רבה לכם אנחנו כבר כמעט מסיימים עם התמלולים, עוברים לעריכות וזה כיף גדול. אנחנו גם מחפשים עוד רעיוניות להפיץ את הפרודקסט שלנו לעוד אנשים ועוד פלטפורמות, התחלנו לאחרונה גם דרך הוואטסאפ, אז אם יש לכם רעיונות ואתם רוצים לעזור בזה יותר מנשמח.
אז שוב תודה לצוות שלנו, איתמר סוויסה העורך, מתן בר התחקירן, רן לוי העורך הראשי של עושים היסטוריה, דני טימור המנהל העסקי ונתי צנעני שמסייע לנו בפרויקט התמלול והעריכות והכי חשוב תודה רבה לכם, נתראה בפרק הבא.
