Podcast: Download

במשך מאתיים שנים לפחות, אפילו לפני דארווין ו'מוצא האדם', עוסקים מדענים בשאלה – האם ניתן להכליא בני אדם עם השימפנזות, היצורים הקרובים לנו ביותר בעולם החי. איליה איבנוב, מדען רוסי בראשית המאה העשרים, היה הראשון – והיחיד, לפחות עד כה – שניסה לעשות זאת בפועל.

קישור לחלק ב'

(הערה: אם אתם שואלים את עצמכם מה מתוך מה ששמעתם הוא אמת, ומה החלק הבדיוני של הסיפור – ראו בתחתית הטקסט של חלק ב' את תשובתי 🙂 רן)

האזנה נעימה,
רן.

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

אדם שימפנזה, חלק א'

כתב: רן לוי

קישור לחלק ב'

גלעד נעצר מול הדלת, מסדר את חגורת מכנסיו ומיישר את חולצתו. זה לא יהיה הביקור הראשון שלו במשרדו של העורך הראשי – אבל זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שנקרא להתייצב אצלו בגפו, שלא במסגרת דיון שוטף כזה או אחר. הוא סירק את שערו, בדק את חולצתו שוב – ואז עוד פעם אחת, רק ליתר ביטחון – ודפק על הדלת. 

'יבוא.' 

גלעד פתח את הדלת. אבנר הרים את מבטו ממסך המחשב שמולו. 'הי. כנס בבקשה.' 

גלעד התיישב. 'קראת לי.'

'כן. יש לי ג'וב בשבילך. משהו קצת…' העורך הראשי קימט את מצחו, מחפש אחר המילה הנכונה. '…בלתי שגרתי, אפשר לומר.' 

'נשמע מעניין.' אמר גלעד. 

'מאד. שמעת פעם על "אדם-שימפנזה"?' שאל אבנר. 

'אדם-מה?…'

'שימפנזה. אדם-שימפנזה. הכלאה בין אדם וקוף.' 

'אמממ…לא. זו אגדה כמו ביגפוט או איש-השלג?' שאל גלעד.

'לא, זה דבר אמיתי. או לפחות הרעיון שמאחורי זה אמיתי, לפי מה שקראתי בויקיפדיה.'

גלעד ניסה להסוות את ההפתעה שחש, ושאל את עצמו אם אולי אבנר בוחן אותו באופן כלשהו. אולי זו מתיחה, זובור לעיתונאי הצעיר ביותר במערכת העיתון. 

'הכלאה של…שימפנזה ואדם, אמרת?' 

'אני יודע שזה מוזר.' אמר העורך. 'תשמע, קיבלתי פה משהו… טיפ אנונימי. גם אני חשבתי שזה בלוף, איזה תמהוני שמנסה לעבוד עלי או משהו. אבל אז המקור העביר לחשבון הבנק של העיתון מאתיים אלף דולר.' 

'מאתיים אלף דולר?!' גלעד לא היה בקיא בנתונים הפיננסים של 'חיפה היום', אבל לא היה לו ספק שמדובר בסכום שווה ערך לכמה וכמה קמפיינים פרסומיים כבדי משקל. 'מאתיים אלף דולר בשביל מה?'

'בשביל שנחקור את הסיפור. בשביל שנבדוק מה קורה בפקולטה לביולוגיה בטכניון.' אבנר לקח נשימה עמוקה. 'קיבלתי את המייל הזה שלשום.' הוא סובב את מסך המחשב אל גלעד. 'המקור הזה – הוא מזדהה רק בשם TI, טוען שפרופסור רון גבע מהפקולטה לביולוגיה בטכניון עורך מחקר חשאי שמטרתו ליצור הכלאה בין אדם ושימפנזה.' 

'בולשיט.' אמר גלעד. חצי שניה אחר כך הבין מה אומר ולמי הוא אומר זאת. 'זאת אומרת, סליחה על הבוטות, אבל זה לא נשמע רציני.' 

'נכון,' הודה העורך, 'ועושה רושם שגם TI עצמו, מי שהוא לא יהיה, יודע את זה. הוא כתב במפורש שהכסף שהוא מעביר הוא 'דמי רצינות', להוכיח לנו שהוא רציני ולא מקשקש בשכל.' 

'ואתה באמת חושב שמישהו בטכניון עושה ניסויים הזויים שכאלה?'

'לא. זה נשמע לי פסיכי לגמרי. אבל מצד שני, מישהו שלח לנו כרגע מאתיים אלף דולר כדי שנבדוק את זה, וגם זה עוד לא קרה לי אף פעם. אני רוצה שתבדוק את העניין הזה.'

גלעד היסס לפני שהגיב. עם ניסיון של פחות משנה במקצוע, הוא חש שהוא לא במעמד המתאים לסרב למשימה שמטיל עליו העורך הראשי, אפילו אם מדובר במה שהיה בברור שטות הזויה.  

'תשמע, זה לא שאני לא רוצה את המשימה הזו – אבל בכנות, אני לא חזק בביולוגיה וקופים וכאלה. אני למדתי תקשורת, והקשר היחיד שלי לביולוגיה זה הצמחים שעישנתי בתואר. מה עם יוסי, הכתב לענייני חינוך? הוא למד בטכניון, לא?' 

'כן – תעשייה וניהול. אני לא בטוח שהוא אפילו יודע איפה נמצאת הפקולטה לביולוגיה.' חייך אבנר. 'לא חשוב. המקור ביקש אותך אישית. הוא רוצה שאתה תעשה את התחקיר.' 

'אני??' 

'מסתבר שהוא עוקב אחרי התחקירים שלך כבר כמה חודשים. הוא חושב שאתה אידיאליסט שלוקח את המקצוע שלו ברצינות. 'תכל'ס, אני מסכים איתו. בגלל זה קיבלתי אותך לעיתון.'

גלעד לא ידע מה לומר. לבסוף אמר, 'תודה.' 

העורך התיישר בכסאו וסובב את המסך בחזרה לכיוונו. 'בקיצור, אני מעביר אליך את המייל של המקור. אני רוצה שתבדוק את העניין – אבל אל תשקיע בזה יותר מדי זמן. תעשה כמה טלפונים, תרחרח פה ושם וסגור את הסיפור הזה. אני אני אחזיר לו מייל שבדקנו וחקרנו ולא מצאנו שום דבר חשוד.' 

— 

חצי שעה וכמה וואטסאפים אחר כך כבר היה לגלעד את מספר הטלפון של פרופ' רון גבע. על מסך המחשב שלפניו היה קובץ פתוח ובו תחקיר על בכיר בעירייה שחשוד שהיטה מכרז לטובת קרוב משפחתו. גלעד השקיע את השבועיים האחרונים בראיונות והצלבת עדויות כדי לבסס את החשד הזה, וחסרו לו עוד יומיים של עבודה כדי להוציא את הכתבה לאור. אם יבזבז יותר מדי זמן על השטות הזו של האדם-שימפנזה, מישהו בידיעות חיפה או כלבו עוד עלול לעלות על הסיפור ולגנוב לו את הסקופ. 

הוא הרים את הטלפון. הפרופסור מהטכניון בטח יצחק עליו שהוא עיתונאי פתי ויזמין אותו לסיור במעבדה שלו כדי לספר לו על המחקרים ה"מרתקים" שהוא עורך על איזה עכבר או חיידק. מרדף אחרי תקציבים ומלגות היה חלק בלתי נפרד משגרת יומם של מדענים מכל התחומים, וסביר להניח שגם פרופ' גבע לא יפספס את ההזדמנות לקבל עוד קצת פרסום למחקרים שלו. הוא חייג. 

"הלו?".

"פרופסור רון גבע?"

"מדבר." הקול מהצד השני של השיחה היא אדיב אבל נוקשה. חיתוך הדיבור שלו היה מהיר, כאילו מנסה לקצר את השיחה עוד בטרם החלה.

"שלום. שמי גלעד שגיא, ואני עיתונאי של 'חיפה היום'."

הייתה שניה של שקט מהצד השני. "כן?".

"יש לי שאלה שאולי תשמע לך קצת משונה. קיבלתי מידע ממישהו שטוען שאתה עורך מחקר שמטרתו… אמ…ליצור הכלאה בין אדם ושימפנזה." גלעד עצר. מהצד השני הייתה דממה. אולי השאלה שלו כל כך הזויה שפרופסור גבע אפילו לא יודע מה לענות. אולי גם הוא שואל את עצמו אם גלעד הוא מתחזה שמנסה למתוח אותו. "אני עיתונאי ב'חיפה היום'," אמר גלעד שוב, "אני יכול לצלם לך את תעודת העיתונאי שלי ולשלוח בוואטסאפ. אני יודע…"

פרופסור גבע חתך אותו. "מי אמר לך את זה?"

גלעד המופתע היסס. הוא ציפה לצחוק. הוא חיכה לגיחוך. הדבר האחרון שציפה לו היה טון תוקפני ומאשים. "אממ…יש חסיון עיתונאי. אני לא יכול לגלות לך."
"תעזוב אותי, ואל תתקשר אלי יותר בחיים." השיחה נותקה. 

"שלום, גלעד." 

פרופסור-חבר נעמה ברעם התרוממה מאחורי השולחן שלה. גלעד הופתע לגלות שהיא צעירה בהרבה מכפי שדמיין לעצמו – כמעט צעירה מכדי להיות פרופסור. הם לחצו ידיים. 

"תודה שקיבלת אותי בהתראה קצרה, פרופסור ברעם. יוסי גולדמן, כתב החינוך שלנו, מוסר לך ד"ש חם."

"כן, עשינו ביחד כתבה על הפקולטה לתקשורת המדע, והתוכניות שאנחנו מקדמים לשיפור החינוך המדעי בבתי ספר. הוא ממש עזר לנו." נעמה התיישבה, וגלעד מולה.

"אני מקווה שתוכלי לעזור גם לי." אמר גלעד, "את מכירה את פרופסור רון גבע?"

הוא כמעט פספס את המצמוץ המהיר בעיניה. כמעט. "מהפקולטה לביולוגיה? לא. אתה יודע, שלום שלום במסדרון וכאלה. לא יותר."

"תראי, הגיעה אלי ידיעה ממקור…כלשהו. מחקרים סודיים שגבע עושה במעבדה שלו. משהו לגבי קופים ובני אדם."

נעמה לקחה נשימה עמוקה. "אני מצטערת, גלעד, אני לא יכולה לעזור לך. אני מתמחה בתוכניות לימוד. אמנם התואר הראשון שלי היה בביולוגיה, אבל זה היה די מזמן." היא חייכה, אבל גלעד חשב שהחיוך שלה קצת מאולץ. או אולי הכל היה בדימיון שלו. 

"יש דיבור על זה שהוא מנסה להכליא במעבדה שלו בני אדם ושימפנזות.". 

"זה נשמע לי קצת הזוי, לא?" אמרה נעמה. 

גלעד נשען אחורנית. "כן, אפילו הזוי מאד. גם אני חשבתי שזה בולשיט. אני עדיין חושב שזה בולשיט. אבל כשניסיתי לשוחח עם גבע, הוא טרק לי את הטלפון בפרצוף. ועכשיו, כשבאתי לפגוש אותך, השומרים עצרו אותי בכניסה. השם שלי נכנס לרשימה השחורה, מסתבר."

"אז איך נכנסת בכל זאת?"

"מזל שיוסי בילה פה כמה שנים טובות ומכיר את החורים בגדרות. הטכניון הוא לא בסיס צבאי, מסתבר." 

"מצטערת שהיית צריך להתפלח לפה, אבל אני לא יכולה לעזור לך, גלעד." היא אמרה. 

"תראי, אני לא יודע מה הוא באמת עושה במעבדה שלו," אמר גלעד, "אבל כל החשאיות והתוקפנות הזו היא מאד יוצאת דופן, לא? מי יודע, אולי מדובר באיזה כלי נשק ביולוגי. היה לכם פה פיצוץ במעבדה להנדסת חומרים לפני כמה חודשים, נכון? הפרופסור הקשיש שנהרג. עושים כאן דברים מסוכנים לפעמים. אולי זה אחד מהם." 

"אתה תצטרך לפנות לדוברות של הטכניון. אני לא יכולה לדבר על דברים כאלה."

גלעד שתק. הוא העריך שנעמה ברעם הייתה בת שלושים וחמש לכל היותר – אולי הפרופסור הצעירה ביותר בטכניון. מישהו אמר פעם שהפוליטיקה של האקדמיה היא הנבזית והקשוחה ביותר מכל הפוליטיקות. זה בטח לא קל להיות חברת סגל צעירה כל כך. "ראיתי שאתם מפתחים כאן קורסים של למידה מתוקשבת. אפילו חדרי בריחה לימודיים." הוא אמר,  "נשמע לי כמו רעיון מדליק. הלוואי ואני הייתי לומד ככה מדע כשהייתי בבית הספר." 

נעמה חייכה. "כן, זה ממש מיוחד. אנחנו עובדים על זה כבר שנה שלמה. יש לנו פרוייקט של לימוד עקרונות התזונה הנכונה לגילאי בית הספר שמבוסס על משחק של זומבים. הילדים מתים על זה." אי אפשר היה לטעות בברק בעיניה כשדיברה על הנושא שהיה קרוב כל כך לליבה. 

"אני בטוח. וזה גם נושא חשוב. אני בטוח שאוכל לשכנע את העורך הראשי להקדיש לפרויקט הזה את אחד העמודים הראשונים במהדורת סוף השבוע." הוא לא היה צריך להוסיף את המילה 'אם…' בסוף המשפט, אבל נעמה הייתה חכמה מספיק כדי להבין את העסקה שהציע לה. כתבת שער במקומון ודאי לא תזיק למוניטין שלה בקרב עמיתיה. 

נעמה היססה. הוא כמעט יכול היה לשמוע את גלגלי השיניים מסתובבים במוחה. "תשמע, אני באמת לא יודעת כלום על מה שקורה שם. יש…שמועות שמסתובבות במוסד. לא יותר.".

"מה אומרות השמועות?" הוא שאל. 

"אתה לא מזכיר את השם שלי בשום מקום. אני לא קשורה לעניין ולא דיברתי איתך אף פעם."

"ברור. חיסיון עיתונאי מוחלט."

"אתה יודע מי זה חואן קרלוס בלמונטה? (Belamonte)" גלעד נד בראשו לשלילה. נעמה המשיכה. "אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום הגנטיקה. הוא שייך למכון סאלק (Salk) למדעי הביולוגיה, בארצות הברית – אבל בשנים האחרונות הוא עושה ניסויים בסין. ניסויים…מהסוג שאתה מכוון אליהם. הוא באמת פורץ דרך בתחומו. פרופסור גבע עבד איתו במשך כמה שנים, וחזר לארץ בשנה שעברה להמשיך את המחקרים שלו כאן."

"אילו מחקרים?"

"אני לא יודעת. אי אפשר להכנס למעבדה הזו: יש שם שומר בכניסה, עשרים וארבע שבע. גם קיבלנו הנחייה מהנהלת הטכניון שלא להגיע לקומה חמישית בבניין הפקולטה לביולוגיה. זה מחוץ לתחום." 

"את חושבת שהוא באמת עובד שם על הכלאה בין אדם ושימפנזה?". 

"מי יודע. אבל אני לא יכולה להאשים אותו אם זה מסקרן אותו. הרעיון הזה מסתובב במדע כבר מאתיים שנים לפחות, אולי יותר."

"באמת? הייתי בטוח שזה מדע בדיוני. פרנקנשטיין וכאלה." 

נעמה חייכה. "זה בהחלט התחיל בתור מדע בידיוני, או יותר נכון – מיתולוגיה. אתה זוכר את המינוטאור מהמיתולוגיה היוונית? הוא אמור היה להיות הכלאה בין אישה ושור לבן. היוונים אהבו לדמיין יצורי כלאיים שכאלה: הקנטאור היה חצי-סוס-חצי-אדם, הספינקס היה חצי-אדם-חצי-אריה."

"חשבתי שהמדע המודרני שיחרר אותנו מהאגדות האלה, לא?"

"ההפך, הוא הפך את ההכלאות האלה למציאות. שמעת על 'Geep'? לא? זו הכלאה של עז – Goat – וכבשה, Sheep. יש גם ביפאלו, שזו הכלאה בין באפלו ופרה. קמה היא הכלאה של גמל ולמה. יש עוד עשרות בעלי חיים כאלה, בני כלאיים. Hybrids, באנגלית."

"עשרות? ברצינות?"

"כן. בטבע, הכלאה בין בעלי חיים ממינים שונים היא די נדירה, ולא רק בגלל השוני הפיזי בין בעלי חיים. לפעמים המינים חיים באיזורים גיאוגרפיים שונים לגמרי, או שעונות הייחום שלהם לא חופפות. אבל בשבי, ועם טכניקות מודרניות של הפריה מלאכותית, אנחנו יכולים לעשות דברים מדהימים."

גלעד גירד בראשו. "תראי, עז וכבשה אני עוד יכול להבין. אפילו באפלו ופרה הם לא כאלה שונים. אבל בני אדם וקופים? זה בכלל אפשרי מבחינה ביולוגית?"

"למה לא?" אמרה נעמה. "מבחינה ביולוגיות, אנחנו די דומים לשימפנזות: חלקנו אב קדמון משותף לפני משהו כמו שישה-שבעה מיליוני שנים, שזה לא הרבה זמן מבחינה אבולוציונית. אל תשכח שוירוס האיידס עבר לבני האדם, בסבירות גבוהה מאד, מקופים, וזה כבר אומר לך שהביולוגיה שלנו ושלהם לא כזו שונה. ואם אתה רוצה לקחת את זה צעד אחד קדימה, אז בני האדם כבר חוו לא מעט הכלאות שכאלה בהיסטוריה האבולוציונית."

"באמת?" 

"אה הה. קודם כל, זה שנפרדנו מהשימפנזים לפני שישה-שבעה מיליוני שנה, לא אומר שנפרדנו מהם בבת אחת. זה היה תהליך ארוך. סביר להניח שהיו כמה מיליוני שנים שבהם בני האדם הקדומים והשימפנזים הקדומים היו מסוגלים להזדווג זה עם זה ולהביא צאצאים בהצלחה רבה, עד שהמרחק הגנטי בין שני המינים היה מספיק גדול כדי ליצור גבול ברור ביניהם. גם הרבה אחר כך, ההומו ספיאנס המשיך להזדווג ולהתרבות עם מינים אחרים של בני אדם קדומים: הניאנדרטלים בעיקר, וכנראה שגם עם האדם הדניסובי, שהוא מין אנושי קדום אבל קצת פחות מוכר. בערך שלושה אחוזים מהדנ"א שלי ושלך הם ניאנדרטלים במקור."

"אז מה את אומרת? שזה אפשרי?"

"אני לא אומרת שזה אפשרי – אני רק אומרת שזה לא בלתי אפשרי." 

"ומה לגבי תקציב? את חושבת שגבע יכול היה לגייס כסף למחקר כזה?" 

"אין לי מושג," אמרה נעמה, "אבל עם CRISPER וכל הבאז מסביב על טכניקות מתוחכמות של הנדסה גנטית, יש סיכוי לא רע לגייס תרומות למחקר כזה, אם אתה עוטף את זה במספיק מילים מפוצצות. ואם חואן קרלוס בלמונטה חותם לך על מכתב המלצה, זה בטח הרבה יותר פשוט מלגייס תרומות לפרוייקט שמעודד תזונה נכונה אצל ילדי בית ספר." היא לא הצליחה להסתיר את הטון המריר של דבריה. 

—

כשחזר גלעד למערכת העיתון והדליק את המחשב, המתינה לו הודעה חדשה בתיבת הדואר האלקטרוני. כשראה את שם השולח, ליבו החסיר פעימה. שתי אותיות בלבד, TI. ההודעה הייתה באנגלית והתחביר העיד על כך שאנגלית לא הייתה שפת אימו של הכותב. "שלום, גלעד. האם דיברת עם פרופסור רון גבע?"

"ניסיתי, הוא לא מוכן לשוחח איתי." כתב גלעד בחזרה, ואז הוסיף – "מי אתה?". 

הוא שלח את המייל ופתח את הדפדפן כדי להתעדכן בכותרות החדשות, אבל הודעה חדשה מ TI הופיעה בתיבה שלו פחות מדקה לאחר מכן. מי שלא יהיה המודיע האנונימי שלו, כנראה שהוא היה לחוץ מאד לקדם את החקירה הזו. 

"זה לא משנה מי אני. מה שחשוב הוא שתגלה מה קורה במעבדה הזו, ותחשוף את זה לעיני כל העולם."

"אני לא יודע מה אתה חושב שקורה במעבדה הזו, ואני מצטער אם זה מאכזב אותך," השיב גלעד, "אבל אני לא מאמין בקטע הזה של אדם-שימפנזה. זה פשוט…יותר מדי מופרך. אני יודע ששילמת מאתיים אלף דולר כדי שנבדוק את העניין, אבל אני מצטער, אני פשוט לא קונה את זה."

דקה חלפה. "אז תסביר לי, גלעד, מדוע פרופסור גבע לא מוכן לדבר איתך?"

"אני לא יודע, אולי הוא עסוק מדי. אולי הוא לא אוהב עיתונאים. הכלאה בין אדם ושימפנזה…זה…" גלעד חיפש את המילים המתאימות, "אני לא מאמין שמדען מכובד יתעסק בדברים האלה. זה לא הגיוני." Send. 

דקה חלפה. "מדען מכובד, אתה אומר?", גלעד יכול היה לחוש בטון המשועשע והמלגלג של הטקסט. "שמעת פעם על דוקטור איליה איבנוביץ' איבנוב?"

"לא."

המייל הבא הגיע עם קובץ PDF מצורף. "תקרא את זה." זה היה מאמר מדעי, באנגלית. גלעד פלט נשימה ארוכה. הוא קיווה לא לבזבז יותר מדי זמן על השטות הזו, ועכשיו זה. הוא שלח את המסמך להדפסה, הכין לעצמו קפה והתיישב על הכורסא ליד המטבחון. 

—-

אפילו לפני שדארווין כתב על האבולוציה ועל ההשערה כי מוצא האדם מהקוף – כבר היו מדענים שהיו משוכנעים שבני האדם והקופים קרובי משפחה. הדימיון הפיזי וההתנהגותי היה גדול מכפי שיהיה אפשר להכחיש אותו. ארנסט הקל, אחד הביולוגים המפורסמים של המאה ה-19, העלה את האפשרות שמכיוון שתאי הדם של בני האדם והשימפנזים דומים כל כך זה לזה, אולי גם תאי הרבייה שלהם תואמים.

הראשון שניסה לבחון את ההשערה הזו במציאות היה זאולוג הולנדי חובב בשם ברנלוט מואנז (Bernelot Moens) שב-1905 גייס תרומות כדי להוציא לפועל ניסוי שכזה. מטרתו הייתה להוכיח את נכונותה של תורת האבולוציה, שעמדה באותם הימים תחת מתקפה כבדה של נוצרים פונדמנטליסטים באירופה ובארצות הברית. מואנז קיווה שאם יצליח להביא לעולם צאצא בן כלאיים של אדם ושימפנזה, תהיה זו הוכחה חותכת לכך ששני המינים חלקו אב קדמון משותף בעבר הלא רחוק, כפי שטען דארווין. 

מואנז פנה לארנסט הקל, וזה יעץ לו לנסות ולהפרות שימפנזה נקבה מזרע של גבר אפריקני. מדוע גבר אפריקני, דווקא? כיוון שהקל, כמו כמעט כל האירופאים הלבנים בתקופתו, היה גזען. הוא האמין שהאפריקנים השחורים הם גזע נחות ופרימיטיבי יותר של בני אדם, ולכן קרובים יותר לאב הקדמון המשותף לנו ולקופים. ואם השחורים הפרימיטיביים קרובים יותר מבחינה ביולוגית לשימפנזים, יש סיכוי גבוה יותר שההפרייה תצליח.

אבל ברנלוט מואנז נכשל. הוא לא הצליח לגייס מספיק כסף כדי להפליג לאפריקה או להביא שימפנזים לאירופה, והניסוי שלא מעולם לא יצא אל הפועל. הכבוד המפוקפק הזה נפל בחלקו של מדען אחר. 

—

פרופסור איליה איבנוביץ' איבנוב (Ivanov) נראה, בתמונות, כמו קלישאה של מדען רוסי: רזה, שיער לבן וחלק, משקפי מתכת עגולות וזקן תיש בסגנון שהפך למפורסם כמה עשרות שנים לאחר מכן בזכות לנין וקולונל סאנדרס מקנטקי פרייד צ'יקן. הוא החל את הקריירה המדעית שלו במעבדתו של מדען רוסי מפורסם אחר, איוואן פאבלוב, שהניסויים שלו על התנייה פסיכולוגית בכלבים זיכו אותו בפרס נובל. מכתב ההמלצה שקיבל מפאבלוב סלל את דרכו של איבנוב באקדמיה הרוסית בתחילת המאה העשרים. 

הפרייה מלאכותית לא הייתה רעיון חדש בימיו של איבנוב, אבל אף אחד לא לקח אותה ברצינות. המחשבה על יצירת מפגש מכני ומתוכנן בין זרע וביצית, בניגוד לאקט הטבעי וה'טהור' של הזדווגות, עוררה אי נוחות אצל רבים, במיוחד בכל מה שקשור לבני אדם. הפרייה מלאכותית הייתה אסורה על פי חוק במדינות אירופאיות רבות, וגם אפיפיור הטיל עליה איסור חמור בהחלטה שפרסם בשנת 1897. הרופאים המעטים שבכל זאת ערכו ניסויים בתחום הזה, ניסו לשמר את ה'טבעיות' של ההפרייה מתוך מחשבה שאולי תהיה לכך השפעה על העובר שיוולד. בספרות אפשר למצוא תיאורים של רופאים שמספרים כיצד היו ממתינים מחוץ לדלת חדר השינה של בעל ואשתו, כדי לבצע את ההפרייה כשהאישה עדיין בשוליה של ההתעוררות המינית של המשגל.  

אבל החקלאות הרוסית בראשית המאה העשרים הייתה אז מפגרת למדי ביחס לחקלאות במערב. בפרט, הסוסים הרוסיים לא היו חזקים ומוצלחים כמו אחיהם האירופאיים. איליה איבנוב התמחה בביולוגיה של הרבייה: עבודתו התמקדה במציאת דרכים יעילות להרבות סוסים גזעיים מובחרים כדי שניתן יהיה להשתמש בהם בכמה שיותר חוות חקלאיות, וההפרייה המלאכותית קרצה לו כדרך אפשרית להגיע למטרה הזו. הוא יצר קשרים טובים עם חקלאים בחוות שסביב סנט פטרסבורג וערך ניסויים בכלים וטכניקות שונות שפיתח בעצמו. 

כצפוי, הוא נתקל בלא מעט התנגדות. מבקריו טענו שבעלי החיים שיוולדו מהניסויים שלו לא יהיו חזקים ומוצלחים כמו סייחים שנולדו מהפרייה טבעית, ושהפריה מלאכותית – מעצם העובדה שהיא דורשת מאמץ אנושי – היא בזבזנית והרבה פחות יעילה מהזדווגות רגילה של סוסים. למזלו של איבנוב, הוא זכה לעידוד ותמיכה כספית מהממסד המדעי הרוסי, ואפילו מבית המלוכה. המלוכה הרוסית נשענה במידה רבה על תמיכתם של האיכרים הרוסיים, שלא ניחנו באותן נטיות מהפכניות שאפשר היה למצוא בשפע אצל תושבי הערים הגדולות. אבל בראשית המאה העשרים התחוללו ברוסיה הפגנות סוערות נגד המשטר המלוכני, ובהן השתתפו גם חקלאים שמחו על מצבה הקשה של החקלאות המקומית. לצאר ומשפחתו היה אינטרס מובהק לשפר את מצבם הכלכלי של האיכרים הרוסיים, ומאמציו של איבנוב עלו בקנה אחד עם האינטרנס הזה. 

הרוח הגבית שקיבל איבנוב איפשרה לו להתקדם במחקריו, ועד 1914 הוא ביצע למעלה משבעת אלפים הפריות מלאכותיות בסוסות, ועוד כאלף הפריות בכבשות. הוא פיתח כלים ייעודיים לצרכי ההפרייה, כמו ספוג שאיפשר לו להכניס את הזרע של הזכר אל הנקודה המתאימה בנרתיקה של הנקבה, וכך להגדיל פי עשר את הסיכוי להפרייה מוצלחת, ביחס להזדווגות טבעית. הטכניקות והכלים שפיתח התפשטו ברחבי רוסיה ובעולם כולו, חוללו מהפכה אדירה בעולם החקלאות שאת תוצאותיה אפשר לראות עד ימינו – והפכו את איבנוב למומחה המוביל בעולם בתחום ההפרייה המלאכותית. 

אחרי ההצלחה הגדולה בתחום ההפרייה המלאכותית, היפנה איבנוב את תשומת ליבו אל יישום ספציפי של הטכניקה פורצת הדרך הזו: הכלאה של מינים שונים של בעלי חיים. המינים החדשים שיווצרו מהכלאות שכאלה, שיער איבנוב, יקדמו את חקר מנגנוני הרבייה – ואולי אפילו יתגלו כבעלי תכונות שימושיות ומועילות לאדם, בדומה לאופן שבו הפרד שימושי כבהמת משא קשוחה במיוחד. בחוות הניסויים שלו ערך איבנוב ניסויים רבים בהכלאות של בעלי חיים שונים, בעיקר חיות חווה חקלאיות.

ב-1910, בכנס של הקונגרס הזאולוגי הבינלאומי בעיר גראץ שבאוסטריה, דיבר איבנוב בפעם הראשונה בפומבי על האפשרות של הכלאת אדם ושימפנזה. אנחנו לא יודעים לומר מה הייתה תגובתם של באי הכנס לדברים האלה, אבל סביר להניח שבשלב זה הדיון כולו היה תיאורטי לחלוטין. ברוסיה לא היו אז שימפנזים כלל, ואיבנוב ידע שבית המלוכה הרוסי השמרן והדתי יחסית לא יאפשר לו להתקדם בכיוון הזה. אחרי הכל, הכלאה של מינים שונים של בעלי חיים היא דבר אחד, אבל הכלאה בין אדם וקוף הייתה משהו אחר לגמרי, כמובן.

אבל שבע שנים לאחר מכן, הכל השתנה. ב-1917 התחוללה המהפכה הבולשביקית, והקומוניסטים תפסו את השלטון במדינה הענקית. בתחילה נדמה היה שאלו חדשות רעות עבור איבנוב: סילוקו של הצאר קטע את צינור החמצן הכלכלי שלו. אבל בתוך שנים ספורות הוא התאושש, פתח מעבדה חדשה במוסקבה וקיבל תקציבים ממשלתיים עבור ציוד ומשכורות. 

ב-1924 נסע איבנוב לצרפת, אל מכון פסטר – אחד ממוסדות המחקר המכובדים והחשובים ביותר באירופה. איבנוב הכיר היטב את המכון הצרפתי ומנהליו: הוא למד שם בקטריולוגיה כשהיה סטודנט צעיר. איבנוב הציג בפני אנשי המכון את רעיונותיו בנוגע להכלאה בין בני אדם ושימפנזות – ואלו נתקבלו שם בזרועות פתוחות. מדוע? ככל הנראה מכיוון שאנשי המכון היו אז בעיצומה של תנופת מחקר משמעותית בתחום החיסונים, וחלק מהניסויים נעשו על קופים שכאמור, הביולוגיה שלהם דומה לשלנו. הבעיה הייתה שהיו רק מעט מאד קופים באירופה, ובפרט קופי אדם – וחוקרי המכון קיוו, ככל הנראה, שצאצאים של הכלאה כזו יהיו נוחים וזמינים יותר למחקר. כפי שניתן להבין, לא איבנוב ולא אנשי מכון פסטר ראו בצאצאים הפוטנציאליים של הכלאה בין אדם ושימפנזה כיצורים תבוניים בעלי זכויות כאלה ואחרות, אלא כחיות מעבדה לכל דבר. 

מנהלי מכון פסטר הציעו לאיבנוב את עזרתם: המכון החזיק חוות מחקר בקופים בגיניאה שבמערב אפריקה, שם יוכל לבצע את ניסוייו. אבל המסע לאפריקה והשהייה שם עלו כסף, ולמכון לא היו תקציבים. איבנוב הגיש בקשה רשמית לממשלה הסובייטית לקבלת תקציב לנסיעה, ולמזלו שני פוליטיקאים בכירים מאד בממשל הבולשביקי – אחד מהם היה מזכיר הממשלה – תמכו ברעיונותיו וכתבו לו מכתבי המלצה חמים. בקשתו של איבנוב נתקבלה, והוא קיבל את המימון שביקש. 

מדוע הסכימו הקומוניסטים המהפכניים לממן את ניסוייו של איבנוב? הרי גם אז, כמו היום, רבים – גם ברוסיה – הביטו ברעיונות האלה בחשש וברתיעה. אנחנו יודעים זאת כיוון שאחד מעמיתיו של איבנוב שלח לו מכתב ובו עודד אותו להוציא לפועל את הנסיעה לגיניאה: "אל תשים לב לכל הרכילות והשמועות שסובבות את הנסיעה שלך. שילכו לעזאזל כולם!", הוא כתב לו. מדוע בכל זאת, אם כן, החליטו הבולשביקים לעזור לו? 

אפשר למצוא את התשובה במכתבי ההמלצה שכתבו הפוליטיקאים הבכירים עבור איבנוב. באחד המכתבים מופיע המשפט הבא: 

"ההצעה של פרופסור איבנוב […] תכה מכה ניצחת את טענותיהם של הדתיים, ונוכל להשתמש בה במסגרת התעמולה והמאבק לשחרור מעמד הפועלים מעולה של הכנסייה."

כשבוחנים את ההיסטוריה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, קל לראות שבסיכומו של דבר, הטכנולוגיה המערבית הוכיחה את עצמה כמוצלחת ומתקדמת יותר. אמנם ברית המועצות הקדימה את ארצות הברית בשיגורי לווינים וכדומה בשנות השישים, אבל בשנות השמונים כבר אפשר היה לראות את הפער הטכנולוגי הברור בין המעצמות. אבל ההתפתחות המאוחרת הזו מסתירה את העובדה שהבולשביקים דווקא ראו במדע ובטכנולוגיה המתקדמת מרכיב חיוני בסיכויי ההצלחה של המהפכה הסוציאליסטית. מטרתם הראשית הייתה להקים מדינה נאורה, מתקדמת ומודרנית שיהיו לה את המפעלים המוצלחים ביותר ואת החקלאות המתקדמת ביותר. המכשול הגדול ביותר שעמד בדרכה של המודרניות הייתה, לתפיסתם, הדת והשמרנות שהיא מייצגת, ולכן ניסו להלחם בה בכל דרך שיכלו. זו הסיבה שבעוד שבארצות הברית באותה התקופה התחולל מאבק גדול בין תומכי תורת האבולוציה ובין המתנגדים לה – שהיו במקרים רבים דתיים ושמרנים – בברית המועצות נתקבלה תורת האבולוציה בזרועות פתוחות. הגישה הזו עוד תשתנה בימיו של סטאלין, אבל בראשיתה של המהפכה, הבולשביקים חיפשו כל הוכחה לנכונותה של תורת האבולוציה כדרך להתנגח בדת וברעיונות שהיא מייצגת. כמו ברנלוט מואנז ההולנדי, גם הם ראו בהכלאה מוצלחת כזו הוכחה ברורה לקרבה הביולוגית בין הקוף לאדם, ומכאן גם הוכחה לנכונותה של תורת האבולוציה. 

במרץ 1926 הגיע איבנוב לגיניאה שבאפריקה, אז עדיין תחת השם 'גיניאה הצרפתית'. הוא נתקבל בחום על ידי המושל הצרפתי המקומי, אבל דווקא בתחנת המחקר שבה אמור היה לעשות את ניסוייו קיבלו אותו העובדים בחשד ובקרירות מופגנת: ככל הנראה היו כאלה שחששו שאיבנוב הגיע אליהם כדי לבחון את ההתנהלות בתחנה ולדווח לאנשי מכון פסטר על ממצאיו. הייתה להם סיבה טובה לחשוש מביקורת כזו: איבנוב כתב ביומנו שמתוך שבע מאות השימפנזים שקיבלו אנשי המכון בשנים האחרונות, למעלה ממחצית מתו בשבי. 

למרות קבלת הפנים הקרירה, החל איבנוב בהכנות לקראת ניסויי ההכלאה – אבל כמעט מיד נתקל בקושי משמעותי. מסתבר שהציידים ששכרו המדענים כדי שילכדו עבורם את השימפנזים ביערות, היו הורגים את האמהות ומביאים רק את הילדים – ולכן כל השימפנזים שהיו בתחנת המחקר היו צעירים מאד, בני שבע ומטה, ולא בוגרים מבחינה מינית. 

אחרי חודש של ניסיונות עקרים להתגבר על הבעיה הזו, הבין איבנוב שאין לו מה לעשות בתחנת המחקר וחזר לפאריז. הוא בילה שם מספר חודשים בפיתוח טכניקות חדשות ללכידת שימפנזים בוגרים יותר מבלי להרוג אותם, כמו שימוש בגז הרדמה ורשתות. התקציב הזעום שקיבל מהממשלה הסובייטית כמעט ואזל – אבל נשאר לו מספיק כסף לעוד ניסיון אחד אחרון. איבנוב קיווה שאם יצליח להביא לעולם תינוק אדם-שימפנזה, התהילה שיקבל תאפשר לו לבקש ולקבל תקציבים הרבה יותר משמעותיים בעתיד. 

בשלהי 1926 חזר איבנוב לגיניאה הצרפתית, הפעם לתחנת מחקר אחרת, מלוּוה בבנו שהיה גם עוזר המחקר שלו. הוא שכר מספר ציידים מקומיים, לימד אותם להשתמש ברשתות שהביא – והם אכן הצליחו ללכוד שלושה עשר שימפנזים בוגרים. 

איבנוב לא סיפר לעובדים המקומיים של תחנת המחקר מה הוא מתכנן לעשות. המקומיים סיפרו לו שבתרבות שלהם יש טאבו גדול מאוד על קיום יחסי מין בין שימפנזים ובני אדם: האגדות המקומיות גרסו שמדי פעם שימפנזים זכרים תופסים נשים אנושיות ואונסים אותן, ושבמקרים כאלה האישה האומללה מנודה מהקהילה לתמיד. איבנוב הבין שגם אם מדובר בסיפורי מעשיות, אם יבינו המקומיים מה הוא מנסה לעשות, הם יקימו מהומת אלוהים. על כן רק הוא ובנו ביצעו את ניסויי ההפרייה.

באחד הימים התגנבו איבנוב ובנו אל החצר שבה היו כלובי השימפנזים. הם בחרו שתי נקבות בוגרות – באבט וסיווט (Syvette) שמן – וביצעו בהן הפרייה מלאכותית עם זרע מגבר אנושי. אנחנו לא יודעים של מי היה הזרע המדובר. איבנוב כתב ביומנו שמדובר בזרע מגבר לא מוכר, שגילו היה לכל היותר שלושים ולא ידוע אם יש לו ילדים. ייתכן שמדובר בבנו של איבנוב, אבל סביר להניח שמדובר בתורם מקומי שכן כאמור, הדיעה הרווחת באירופה הגזענית הייתה שהאפריקנים הנחותים קרובים יותר לקופים מבחינה ביולוגית.

נקבות השימפנזה, שלא במפתיע, התנגדו בכל כוחן להליך הפולשני והאלים הזה – אונס, במלוא מובן המילה – ואחת מהן אפילו נשכה את בנו של איבנוב בעוצמה כה גדולה, עד שהבן נאלץ להתפנות לבית החולים מאוחר יותר. איבנוב החזיק בכיסו אקדח טעון למקרה הצורך – אבל בסופו של דבר לא היה בו צורך והליך ההפרייה הושלם בהצלחה, אם כי איבנוב לא היה מרוצה במיוחד. ההתנגדות העזה של הנקבות הכריחה אותו להזריק את הזרע לתוך הנרתיק במקום להשתמש בספוג, שהייתה השיטה המועדפת עליו. הוא כתב ביומנו – 

"ההזרקה התרחשה באווירה מתוחה ועצבנית מאד, ובתנאים לא נוחים. האיום מצד הקופות, העבודה באוויר הפתוח [של החצר] והכורח להסתיר את הניסוי [מהמקומיים, הפריעו מאד.]" 

ואכן, שתי ההפריות נכשלו: חודש לאחר מכן, שתי הנקבות קיבלו את המחזור החודשי שלהן. איבנוב צפה מראש את הכישלון הזה. הוא ידע שגם תחת התנאים הטובים ביותר, סיכויי ההפרייה של נקבות הקופים – בדומה לזה של נשים אנושיות – הוא בסביבות השלושים אחוזים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בהפרייה בתנאים הקשים שבהם עבד. על כן, הוא הכין מראש תוכנית גיבוי. תוכנית הגיבוי של איבנוב הייתה להפרות נשים אפריקניות מזרע של שימפנזים זכרים – ללא ידיעתן. ההפרייה הייתה אמורה להתרחש בבתי חולים מקומיים, שם הנשים המאושפזות יהיו מנותקות מקרובי משפחתן וחסרות יכולת להבין את המתרחש, ולהתנגד לפעולות שיבוצעו עליהן. 

קשה להבין כיצד היה מסוגל איבנוב להעלות במוחו רעיון כל כך שטני ואפל, אבל בין אם מדובר בגזענות חשוכה או סתם אטימות לב – הוא לא היה לבד. היו כמה מדענים מקומיים שהסכימו לסייע לו בניסויים האלה, והם כמעט יצאו לפועל – עד שהמושל המקומי בלם אותם והודיע שהוא לא מאשר לבצע הפריות מלאכותיות בנשים המקומיות. ההחלטה הזו הייתה מכה רצינית לאיבנוב, כיוון שברמה הטכנית סיכויי ההצלחה של הפריה של אישה מזרע של שימפנזה זכר היו גבוהים יותר מהסיכוי להפרות נקבת שימפנזה מזרע אנושי: ממנה אחת של זרע גברי אפשר להפרות כמה וכמה נשים בו זמנית, ואת הזרע הזה אפשר לחלץ מאשכיו של השימפנזה גם אם התהליך הפולשני יביא למותו של הקוף. 

אם כן, האפשרות היחידה שנותרה בפני איבנוב הייתה להמשיך את ניסויי ההפריה בנקבות שימפנזה, וביוני 1927 הוא ביצע את ניסוי ההפרייה השני, הפעם על נקבת שימפנזה בשם 'בלאק'. כלקח מהניסיון הלא מוצלח עם באבט וסיווט, איבנוב הרדים את הקופה בעזרת כלורופיל והקפיד להשתמש בזרע מגבר שכבר היו לו ילדים, כך שהסבירות להצלחה תהיה הגדולה ביותר. 

בראשון ביולי, 1927, עזב איבנוב את תחנת המחקר והפליג בחזרה לאירופה. יחד איתו לקח באוניה שלושה עשר שימפנזים – וביניהם את בלאק. לרוע מזלו, נקבת השימפנזה לא עמדה בתלאות ההפלגה המפרכת, ובלאק מתה כשהגיעו למארסיי שבצרפת. נתיחה שלאחר המוות גילתה שגם במקרה שלה, ההפרייה נכשלה וההריון לא נקלט. איבנוב לקח את השימפנזות ששרדו וחזר עימם לברית המועצות, למכון מחקר שהקים בגיאורגיה. 

אבל כשהגיע הביתה, נכונה לו הפתעה מרה. חברי האקדמיה למדעים שמעו על התוכנית שלו להפרות נשים אפריקניות מזרע של שימפנזה ללא ידיעתן – והזדעזעו. היה ברור לכל כי איבנוב חצה כאן כל גבול של מוסר ואנושיות. ועדה מיוחדת של האקדמיה חקרה את הנושא, והגיעה למסקנה שהתוכנית של איבנוב הייתה עלולה לערער באופן בלתי הפיך את האמון שרוכשים המקומיים באפריקה בכוונותיהם של מדענים ורופאים אירופאים, וכך לפגוע בסיכויי ההצלחה של משלחות מחקר עתידיות ביבשת. האקדמיה הרוסית החליטה לבטל את כל התקציבים שהעניקה למחקר של איבנוב, וניתקה עימו קשר. 

בעלי הברית היחידים שנותרו לאיבנוב היו הבולשביקים, ובפרט מכון מחקר שהקימו המהפכנים בשנת 1918 כמעין 'קונטרה אידיאולוגית' לאקדמיה למדעים, שהיה מוסד שמרני יותר. יחד עם מכון המחקר הבולשביקי תכנן איבנוב להמשיך את הניסויים שלו – והפעם להפרות נשים סובייטיות מזרעו של הקוף הזכר היחיד שהיה בתחנת המחקר: אורנגאוטן בן 26 בשם טרזן. 

כלקח מהכישלון באפריקה, איבנוב ועמיתיו רצו שהמשתתפות בניסוי יעשו זאת בהתנדבות ובידיעה מלאה של מה שצפוי להן. פרט לשיקול המוסרי, היה כאן גם עניין מעשי: איבנוב רצה שהנשים לא יקיימו יחסי מין במשך לפחות חודש אחרי ההפרייה המלאכותית, ייחיו בבידוד במשך שנה לאחר מכן, ויסכימו לוותר על הצאצא לאחר הלידה. את כל אלה יהיה קל הרבה יותר להשיג אם המשתתפות ישתפו פעולה עם הניסוי באופן מלא, כמובן.

תופתעו לשמוע שלאיבנוב לא היה קושי להשיג את מבוקשו: חמש נשים הסכימו להשתתף בניסוי בהתנדבות וללא תשלום. אנחנו לא יודעים מה היו המניעים שלהן: סביר להניח שחלקן עשו זאת מתוך אמונה באידיאולוגיה הבולשיביקית ורצון לתמוך במהפכה. במקרה אחד לפחות נכנסו לעניין גם שיקולים אישיים יותר. הנה מכתב שכתבה לאיבנוב אחת המתנדבות, בחורה צעירה מללינגראד: 

"פרופסור יקר. […] חיי האישיים הרוסים לחלוטין, ואיני רואה עוד טעם בקיומי […] אבל כשאני חושבת על מה שאוכל לתרום למדע, אני מתמלאת באומץ מספיק כדי לפנות אליך. אני מתחננת אליך, אל תסרב לי.[…] אני מבקשת שתקבל אותי לניסוי שלך." 

נדמה היה שהדרך סלולה להמשך הניסוי ולהגשמת חלומו של איבנוב ליצור בן כלאיים, אדם-קוף… אבל ביוני, 1929, היכה בו המזל הרע שוב. טרזן, האורנגאוטן שהיה אמור לתרום את הזרע לניסוי – מת במפתיע כתוצאה משבץ מוחי. הניסוי נעצר, ולאיבנוב לא הייתה ברירה אלא להמתין למשלוח חדש של קופים שהיה אמור להגיע מאפריקה בשלהי 1930. 

אבל בזמן שחלף, מצב העניינים בברית המועצות השתנה לחלוטין. סטאלין תפס את השלטון, והחל במבצע ברוטלי של טיהור וחיסול של כל מי שנתפס בעיניו כמתנגד פוטנציאלי למשטר – כמו, למשל, מדענים מהדור הישן, מתקופת הצאר. בין מיליוני קורבנות הטיהור הזה היה גם איליה איבנוב. שני עוזרים שלו האשימו אותו בחתירה תחת עקרונות המהפכה – טענה סטנדרטית שהועלתה כנגד כל מי שרצו להיפטר ממנו, ואין לה קשר לניסוייו השנויים במחלוקת של איבנוב – והוא נעצר על ידי המשטרה החשאית ונשלח לגלות בקזחסטן. שנתיים לאחר מכן הסכימו השלטונות לבטל את ההגלייה ואיבנוב הורשה לחזור לעבודתו – אבל התלאות שעבר נתנו את אותותיהן על בריאותו, וב-1932 הוא הלך לעולמו כתוצאה משבץ מוחי פתאומי.

מותו של איבנוב סימן גם את סופו של המאמץ להכליא בני אדם וקופים בברית המועצות. תחת סטאלין, האקלים האקדמי היה שמרני יותר ופחות קיצוני ובועט מזה של ראשית המהפכה, ואיש לא שקל אפילו להמשיך את מחקריו איבנוב. היומנים והמסמכים שכתב נגנזו בארכיונים הסודיים, וכל מה שנותרו היו שמועות וחצאי-עדויות של האנשים שהכירו אותו. כדרכן של שמועות, הסיפורים האלה גדלו והתנפחו במרוצת השנים למימדים מיתולוגיים. היו כאלה שטענו שאיבנוב ערך את ניסוייו כדי להקים לסטאלין צבא של קופי-אדם מוטנטיים, חזקים וממושמעים. אחרים גרסו שהניסויים נועדו כדי לשנות את החברה הרוסית כולה, ולהפוך אותה למעין אוטופיה של פועלים צייתנים. 

שני הסיפורים נשמעים מופרכים והזויים בכל קנה מידה, אבל גרסה אחרת דווקא מסקרנת יותר. ישנה טענה לפיה הבכירים הבולשיביקים שתמכו ומימנו את ניסוייו של איבנוב עשו זאת כיוון שקיוו שהניסויים האלה יובילו לפיתוח של טכנולוגיה רפואית שתעכב ואפילו תחזיר לאחור את תופעות ההזדקנות – מעין 'שיקוי נעורים' שכזה. למרות שגם הטענה הזו נשמעת פנטסטית – יש בה גרעין מסוים של אמת. במהלך עבודתו של איבנוב בפאריס וניסיונותיו לפתח דרך ללכוד שימפנזים מבלי להרוג אותם, הוא נפגש עם מדען צרפתי ממוצא רוסי בשם סרג' וונורונוף (Vonoronoff) שזכה לפרסום ניכר באותה התקופה, כשטען שהצליח לפתור את בעיית אין האונות של גברים מבוגרים – בעזרת השתלה של חלקי אשכים של קופים זכרים בתוך הגוף האנושי. וונורונוף טען שבעקבות השתלה כזו – 

"לחץ הדם יורד, הראיה משתפרת, חילוף החומרים מתגבר, השרירים חוזרים להיות קפיציים ושיער חדש צומח." 

לפי אחת העדויות, ייתכן ואיבנוב וונורונוף שיתפו פעולה בניסוי שבו ניסו להשתיל שחלות אנושיות בגופה של נקבת שימפנזה, ואז להפרות אותה בזרע אנושי – אבל גם הניסוי הזה כשל והשימפנזה מתה. 

על פי הגרסה הזו של הסיפור, אותם פוליטיקאים בולשיביקים מבוגרים קיוו שאיבנוב יביא במסגרת הניסויים שלו קופי אדם בחזרה לרוסיה, כך שיוכלו לשמש בהמשך לטיפולי מניעת ההזדקנות עבורם. 

כאמור, יש שורש של אמת בסיפור, שהרי סרג' וונורונוף היה אדם אמיתי – אבל חוקרים שבחנו את הסיפור הזה מצאו בו מספר חולשות עקרוניות. למשל, אם הבולשביקים קיוו להשתמש בתרופה הזו לעצמם, הם בוודאי הבינו שאין מספיק קופי אדם כדי שהטיפול הזה יהיה זמין לכלל האוכלוסיה. מכאן שסביר להניח שביקשו לשמור את העניין בסוד כדי למנוע מהציבור להתרעם על הפריווילגיה שסידרו לעצמם – ואם אתה רוצה לשמור משהו בסוד, סיפור כיסוי על ניסוי מדעי בהכלאה של אדם-שימפנזה, זה כנראה סיפור הכיסוי הכי גרוע אי פעם בהיסטוריה של סיפורי הכיסוי שכן קשה לחשוב על נושא יותר מסקרן ושנוי במחלוקת. זה קצת כמו לנסות להסתיר חצ'קון על המצח באמצעות זה שאתה מתאפר כמו הג'וקר ומחזיק תת מקלע ביד. לא מומלץ. רק אחרי נפילתה של ברית המועצות בשנות התשעים נפתחו הארכיונים הסודיים, זכו ההיסטוריונים לקרוא את מסמכיו של איליה איבנוב והאמת על הניסויים שלו יצאה לאור. 

—-

גלעד המתין בחדר המדרגות. השעה הייתה שש בערב, והפקולטה לביולוגיה הייתה שוממת למדי. חצי שעה חלפה לפני ששמע רחשי צעדים בהולים חולפים על פניו במסדרון, ואת דלת השירותים נטרקת בעוצמה. "סליחה, אחי." הוא מלמל לעצמו, ומיהר לפתוח את הדלת למסדרון. עמדת הביטחון בכניסה למעבדה הייתה, כצפוי, נטושה. 

גלעד פסע לתוך המעבדה וסגר את הדלת מאחוריו. הוא לא ידע למה לצפות. אחרי שקרא את המאמר על מחקריו של איבנוב, הוא היה מוכן נפשית למצוא במעבדה מיטות מתכת ועליהן שימפנזות ואורנגאוטנים קשורים באזיקים כבדים. אבל החדר הצר והארוך בו עמד לא הכיל דבר מזה. מספר שולחנות ארוכים עמדו צמודים לקירות, ומעליהם מדפים רחבים. על המדפים הבחין בקופסאות שהכילו מזרקים, כפפות חד פעמיות, צלוחיות זכוכית – ועוד מספר קופסאות ובקבוקונים עם תוויות שלא הצליח לפענח את פשרם. הוא הרים את הטלפון וצילם כל מה שראה. בקצה החדר הייתה דלת נוספת. גלעד פתח אותה באיטיות, מאזין בדריכות. הוא שמע מספר רחשים קלים – אבל לא היו אלה בני אדם כי אם עכברים, מסתובבים להם בתוך מספר כלובים קטנים על אחד המדפים. 

צווחה רמה הפתיעה אותו מאחור, והוא מיהר להסתובב על עקביו, ליבו דוהר בחזהו. שניה לאחר מכן פלט נשיפה של הקלה. בצידו השני של החדר עמד כלוב נוסף, גדול יותר מקודמיו – למעשה, כלוב רחב ידיים שהשתרע לכל רוחב הקיר. פה ושם היו תלויים על הסורגים בקבוקי פלסטיק לבנים שנראו כמו מתקני מים, ובתוך הכלוב היו סולמות, נדנדות, מוטות ארוכים ועוד כמה מתקני שעשועים מעץ. על אחד המוטות ישבו שני קופים ונעצו בו מבט חודר. אלה בברור לא היו שימפנזות: הקופים היו קטנים יחסית, כמה עשרות ס"מ גובהם, גופם היה מכוסה בפרווה שחורה וצפופה, ורק אזניהם היו לבנות. הם הזכירו לגלעד את התסרוקת המפורסמת של בן גוריון. 

הוא לקח צעד קדימה לכיוון הכלוב, אבל אחד הקופים פלט צווחה רמה נוספת, וגלעד החליט לעצור. אולי הוא מפחיד אותם, יצורים מסכנים. הוא בחן אותם בדקדקנות. ממרחק של שני מטר בערך, הם נראו לו קופים רגילים לגמרי: הוא לא זיהה בהם שום דבר שירמז על מאפיין אנושי כלשהו. העינים הגדולות. האף השטוח, האצבעות הקטנות והשחורות – קופים סטנדרטיים, לא שונים מאינספור הקופים שראה בגני חיות לאורך השנים. אולי משהו בהתנהגותם? שני הקופים לא זזו ממקומם, מביטים בו. האם זו התנהגות רגילה לקוף? לגלעד לא היה מושג. כדאי שיתחיל לצלם. אולי אם יראה את הסרטון למישהו שמבין בקופים, יוכל לחלץ מידע חדש על הנעשה במעבדה. 

בדיוק באותו הרגע נפתחה הדלת למעבדה, וגלעד חש בכדור של קרח מתהווה במהירות בבטנו. 

"…אני אומר לך, אלו לא הצווחות הרגילות שלהם. אני עובד איתם כבר כמה חודשים ו…" שני גברים פסעו לתוך החדר, ועצרו במקומם כשהבחינו בו. 

"מי אתה?" שאל אחד מהם. 

"אני…" פיו של גלעד היה יבש לפתע, אבל הוא החליט לשמור על קור רוח. לכל היותר, הם יכולים להזמין לו משטרה. לא משנה מה מתרחש בין כותלי המעבדה הזו, הם ודאי לא יעזו לעשות שום דבר מעבר לזה. הוא קיווה. "אני כתב של 'חיפה היום'."

"מה אתה עושה פה?" שאל הבחור השני, במבטא ערבי. 

"סיור במעבדה." השיב גלעד.

"זו לא מעבדה שעושים בה סיורים. מי נתן לך להיכנס?" שאל הבחור הראשון. השניים עמדו בדיוק בינו ובין הדלת, ושניהם נראו צעירים יחסית, בגילאי העשרים המאוחרים. אולי אם יזנק במהירות יוכל לעבור ביניהם, אבל… הוא סילק את הרעיון. הם יתפסו אותו בתוך שניות, ואם לא הם אז איש הביטחון בכניסה. הוא שתק. שני הבחורים הביטו זה בזה. אחד מהם שלף טלפון וחייג. "רון? אני חושב שכדאי שתגיע לכאן. עכשיו."

קישור לחלק ב'

תיקון: בפרק המקורי אמרתי שטרזן, האוראנגוטן הזכר, הגיע עם איבנוב מאפריקה. זו ככל הנראה טעות, שכן אוראנגוטנים ישנם רק בדרום מזרח אסיה – ולכן כנראה שהגיע לתחנת המחקר של איבנוב בגיאורגיה בדרך אחרת. תודה לחשופיתוש על התיקון! 🙂 רן