[עושים היסטוריה] 14: מילים, ועוד מילים.

הפודקאסט עושים היסטוריה

על ההיסטוריה של כמה מהמילים ה'טכניות' שאנחנו משתמשים בהן בחיי היום יום:

  • – מה מקור השם 'יאהו!', ואיך הוא קשור לליליפוט וגוליבר?
  • – מיהו מרפי, מ'חוק מרפי' המפורסם.
  • – למה קוראים לקופסא שחורה בשם הזה, למרות שהיא בכלל לא שחורה?
  • – מה זה דד-ליין, ומה הקשר בין עיתונות למחנות שבויים במלחמת האזרחים האמריקאית.
  • – וגם, באיזה עובי יכול להיות המקל שבו מותר להרביץ לאישתך, ומה הקשר בין אבנים קטנות, הרומאים העתיקים וחשבון דיפרנציאלי?

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link


מילים, ועוד מילים: על ההיסטוריה של מילים טכנולוגיות

כתב: רן לוי

יאהו!

 האתר יאהו! (Yahoo!) הוא אחד מהאתרים הגדולים והמוכרים ביותר ברשת האינטרנט. למעשה, ההגדרה 'אתר' כבר לא כל כך מתאימה לו מכיוון שהאתר המקורי התפשט זה מכבר והתרחב לרשת ענקית של אתרים ושירותים תחת המותג 'יאהו!'. את יאהו! הקימו ג'רי יאנג ודוויד פילו, שני סטודנטים להנדסת חשמל באוניברסיטת סטנפורד שבארצות הברית. האינטרנט היה רק בחיתוליו באותם הימים, ראשית 1994, אבל כבר אז היו די הרבה אתרים מפוזרים ברחבי ברשת. ג'רי ודיוויד חיפשו דרך לארגן את כתובות האתרים הרבים שהם אוהבים, והקימו לעצמם אתר אינטרנט קטן שהיה בסך הכל דף יחיד ובו רשימה ארוכה של אתרים.

ככל שהתארכה הרשימה, חיפשו ג'רי ודיוויד שיטה יעילה יותר לארגן את הרשימה, שיטה שתאפשר להם ניווט הגיוני ופשוט יותר בין האתרים השונים. הם כנראה הצליחו במשימה הזו, מכיוון שבתוך כמה חודשים, עשרות אלפי גולשים החלו פונים למדריך האינטרנט שלהם כדי למצוא את מה שהם מחפשים. כך נולד האתר 'יאהו!'- אבל המילה 'יאהו' נולדה הרבה מאוד זמן לפני כן: ב- 1726, ליתר דיוק.

מי מאיתנו לא שמע על מסעותיו של גוליבר ברחבי העולם. למואל גוליבר, יציר דמיונו של ג'ונתן סוויפט, הוא אחד מהדמויות הבידיוניות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הספרות: הביקורים המפורסמים שלו בארץ ליליפוט, וגם בארץ הענקים, הם חומר לסיפורים לפני השינה לילדים כבר מזה שלוש מאות שנה. לא רבים יודעים שסיפורי גוליבר הם למעשה סאטירה חברתית נוקבת של ג'ונתן סוויפט כנגד החברה האנגלית השמרנית והמנוכרת של ימיו, ומסאטירה הזו מגיעה גם המילה 'יאהו'. היאהו'ס של סוויפט הם גזע של יצורי דמויי-אדם, ברברים מטופשים ומטונפים שכל מה שמעניין אותם זה לחפש אבנים מבריקות ויפות באדמה. שליטיו האמיתיים של האי עליו נחת גוליבר הם דווקא הסוסים, שסוויפט מתאר כחכמים והאצילים. זהו היפוך תפקידים מעניין ועוקצני מאוד של המצב בעולם האמיתי, כמובן. גם לאחר שחזר גוליבר לביתו באנגליה,הוא סירב לשוב אל חיקם של בני האדם והעדיף להתבודד באורווה ולדבר עם הסוסים. כשחיפשו ג'רי ודיוויד שם מתאים למדריך האתרים שלהם, הם חיפשו שם שיתאר את הפשטות וחוסר התיחכום שלו: השם 'יאהו!' עם הקונוטציה שלו לטפשות וברבריות, התאים עבורם כמו אוכף לסוס, אפשר לומר. דרך אגב- לג'רי ודיוויד הייתה נטייה, כנראה, לתת שמות מוזרים למחשבים שלהם. לשרתים שעליהם התאחסן האתר 'יאהו!' בתחילת דרכו הם קראו 'אקבונו' ו'קונישיקי', על שם שני מתאבקי סומו מפורסמים. מפורסמים באופן יחסי, זאת אומרת.

Little Endian, Big Endian

המילה 'יאהו' היא לא התרומה היחידה של ג'ונתן סוויפט לעולם הטכנולוגיה.
סדר הוא דבר חשוב בחיים, ולמחשב זה הדבר הכי חשוב בחיים, אפשר לומר. כשאנחנו קוראים מספר מהדף, אנחנו יודעים לקרוא אותו משמאל לימין: הספרות 123 מתפרשות כמאה עשרים ושלוש. מידע מאוחסן בזכרון המחשב כספרות- אבל המחשב לא יודע מאיזה כיוון להתחיל לקרוא אותן: מבחינתו, שני הכיוונים טובים באותה המידה ויש להגדיר לו מי הספרה הראשונה ומי האחרונה. אם נטעה בהגדרה ניכנס לצרות צרורות, כיוון שהמחשב הוא קצת כמו אלוהים בתקופת התנ"ך- הרבה מאוד חוקים, ומעט מאוד רחמים. כולם יודעים שלטעות זה אנושי, אבל בשביל באמת לדפוק את העניינים, צריך מחשב.

עולם המחשבים נחלק לשתי קבוצות- אלא שטוענים שהמחשב צריך לקרוא את הספרות משמאל לימין, ואלא שטוענים שדווקא הסדר ההפוך הוא הסדר הנכון. היה צריך למצוא שם לשתי השיטות, ומסתבר שבסיפור על גוליבר יש בדיוק את מה שצריך. במהלך מסעו נקלע גוליבר למלחמת אזרחים במדינת הגמדים. הויכוח שהביא לפרוץ מלחמת האזרחים הוא השאלה מאיזה צד יש לשבור את הביצה הקשה כשאוכלים אותה: מהצד הקטן או מהצד הגדול. ג'ונתן סוויפט קורא לצדדים הלוחמים- little endian ו- big endian.

המילה 'אנדיאן' מקורה כאן במילה end, 'קצה' או 'סוף'. זהו ויכוח מטופש לחלוטין, כמובן, וסוויפט נעץ כאן חיצים מחודדים של ביקורת כלפי היריבות המרה ורבת השנים שבין הכנסיה הקתולית בצרפת לכנסיה האנגליקנית באנגליה, שלא היו מסוגלות להסכים ביניהן אם בטקס ביום ראשון צריך להגיש לחם ויין, או רק לחם. מכיוון שגם הויכוח על כיוון זרימת המידע במחשב הוא מטופש למדי, השמות 'ליטל אנדיאן' ו'ביג אנדיאן' ניתנו לשיטות הללו באופן טבעי כמעט. אמרתי 'מטופש למדי', אבל הסוגיה הזו, של כיוון המידע, יכולה להיות קריטית לפעולתו של המחשב, וכל סטודנט למדעי המחשב לומד פחות או יותר מהקורס הראשון שלו באקדמיה שהתעלמות מהסוגיה הזו עלולה לעלות לו בשגיאות תוכנה ואיבוד מידע חשוב. כפי שטוען חוק מרפי, אם טעות כזו יכולה לקרות- היא תקרה. ואפרופו, 'חוק מרפי'. מה המקור לשם הזה, 'חוק מרפי'?

חוק מרפי

ובכן, כמו שניתן לצפות, 'חוק מרפי' מגיע מעולם הטכנולוגיה. ליתר דיוק, מקורו בניסיון האמריקאי לפתח רקטות והנעה סילונית מתקדמת עבור המטוסים והחלליות שלהם. כחלק מתהליך הפיתוח עלה הצורך לבחון את השפעת ההאצה הרקטית על בני אדם: דרך מנומסת להגיד שמישהו צריך להכנס לתוך התא הקטן שבחרטום הרקטה כדי שהמדענים יוכלו להאיץ אותו עד שיתעלף כתוצאה מהפסקת זרימת הדם למוח, ואז הם יגידו אחד לשני בלחש 'אני חושב שהגזמנו קצת הפעם, אה?'. הניסויים האלה, שהתרחשו בשנות הארבעים ואילך, היו כמובן ניסויים מסוכנים מאוד, ומי שהיה אחראי עליהם היה אחד קפטיין מרפי, קצין בצבא. פטיין מרפי היה קפדן מאוד בענייני בטיחות. לצערו, אחד מאנשי הצוות שלו היה טכנאי בעל ידיים שמאליות: מרפי כעס עליו ואמר ש'כל דבר שיכול להשתבש בידיים שלו, בטוח שישתבש'. מפקדו של קפטיין מרפי ציטט את המשפט הזה במהלך מסיבת עיתונאים כדי להדגים לכתבים עד כמה יחידת הניסויים לא לוקחת סיכונים.

בכל מטוס- גם בכאלה שיש להם הנעה רקטית- יש קופסא שחורה: המתקן המפורסם אשר מקליט שיחות בתא הטייס רגע לפני ההתרסקות, ושומר עוד נתונים חיוניים כמו גובה ומהירות. הקופסא השחורה כלל אינה שחורה, אלא כתומה בהירה: הצבע הכתום קל יותר לאיתור בין השברים במקרה של התרסקות. אבל אם הקופסא השחורה היא לא באמת שחורה, מדוע קוראים לה 'קופסא שחורה'?

קופסא שחורה

מסתבר שבימי מלחמת העולם השניה היו במטוסי ההפצצה כוונות ראדאר שאיפשרו למפציץ לפגוע במטרה גם כשהיא מכוסה בעננים, למשל. כוונת הראדאר הזו הייתה קופסא בצבע שחור- והיו עוד כמה מכשירים מתוחכמים שכאלה שהיו צבועים בשחור. מכיוון שאף אחד מאנשי הצוות לא ידע להסביר איך עובדים המכשירים המתוחכמים, השם 'קופסא שחורה' קיבל את המשמעות של 'משהו שלא יודעים מה יש בתוכו', אלא רק מה שנכנס אליו ויוצא ממנו. גם מתקן ההקלטה המדובר היה עוד מכשיר מתוחכם שכזה, והשם נדבק אליו. 'קופסא שחורה' הפך גם למונח חשוב במדע, והוא ביטוי נרדף לסוג של אנליזה, או ניתוח, של מערכת אשר מתמקד בהתנהגות שלה כלפי חוץ ומנסה להסיק מכך מסקנות כלליות ללא קשר למבנה הפנימי של אותה המערכת.

דד-ליין

ואם כבר בנושא מטוסי ההפצצה- כמובן שכדי לפגוע במטרה, צריך להגיע אליה בזמן. זאת אומרת, צריך לעמוד בדד-ליין. לפי מקורות מסוימים, במחנות השבויים בימי מלחמת האזרחים האמריקאית היו פסים לבנים על הרצפה במקומות שלאסירים אסור היה להגיע אליהם. אם חצית את הפס הלבן, לשומרים הייתה את הזכות לירות בך כדי להרוג, ומכאן הביטוי 'דד ליין'. מכיוון שהמילה חזקה יותר מהחרב (או כך לפחות טוענים עיתונאים שלא עשו מילואים הרבה זמן) העיתונות אימצה את הביטוי הזה לחיקה. לוקח זמן כדי להדפיס את כל העיתונים: חייבים להתחיל להדפיס אותם בשעה מסוימת אחרת לא ניתן יהיה להפיץ אותם לחנויות בזמן ולא יהיה במה לעטוף את הדגים למחרת. אם הגיעה כתבה למערכת העיתון אחרי השעה הזו, היא כבר עברה את הדד-ליין ולכן לא תופיע בגיליון הקרוב.

@ (שטרודל)

היום, בעידן האינטרנט, אנו צורכים פחות ופחות עיתונים מודפסים. גם המכתב הרגיל, זה עם הבול, הולך ונעלם והוא מוחלף בהדרגה לטובת הדואר האלקטרוני. סימן ההיכר של הדואר האלקטרוני הוא הסימן @, המכונה בעברית תקנית 'כרוכית', ובפועל כולם קוראים לו 'שטרודל'. בכל שפה, כך מסתבר, יש לסימן זה שם אחר: בהולנדית הפירוש לשם הוא 'זנב של קוף', בהונגרית פירושו 'תולעת', בפינית פירושו 'זנב של חתול' ובדנית 'חדק של פיל'- עובדה שמעידה על כך שדני ממוצע לא נתקל בפיל מימיו. הסימן @ עתיק הרבה יותר מהאינטרנט: מי שהשתמשו בו לראשונה היו נזירים בימי הביניים, בימים שלפני המצאת הדפוס, שעסקו בהעתקת ספרים. מכיוון שיש די הרבה מילים להעתיק בתוך ספר, ולהיות נזיר זה גם ככה לא תענוג גדול, הנזירים פיתחו את ה-@ כדרך לכתוב את הביטוי 'ב-', כמו למשל: עשר עגבניות בשני שקל לעגבניה. אז אם אתם פותחים ספר עתיק ורואים שם את הסימון של השטרודל, אל תנסו לשלוח לנזירים מייל- הם נזירים, אסור להם להתחבר לאינטרנט.

גוגל

ואם כבר באינטרנט עסקינן, אז אולי ננסה להבין מה מקור השם 'גוגל'.
ב-1930 חיפש המתמטיקאי אדוארד קסנר שם מתאים למספר גדול- מאוד מאוד מאוד גדול: אחד עם מאה אפסים אחריו. הוא שאל את האחיין שלו, בן השמונה, מה יהיה לדעתו שם מתאים. האחיין חשב קצת ואמר 'גוגול'. כמה עשרות שנים לאחר מכן נתנו סרג'י ברין ולארי פייג' את השם 'גוגל' לאתר שלהם- לא, לא כדי לחזות כמה כסף יהיה להם בחשבון הבנק, אלא כדי להראות עד כמה יעיל מנוע החיפוש שלהם בנבירה בהררי המידע האינסופיים של רשת האינטרנט. דרך אגב, האגדה מספרת (טוב, זו לא ממש אגדה, לקחתי את זה מהאתר הרשמי של גוגל) ששני המייסדים של גוגל לא ממש אהבו אחד את השני בהתחלה. הם נפגשו לראשונה באוניברסיטת סטנפורד, וברין מונה להיות החונך של פייג', הסטודנט הטירון. הם לא הסתדרו ביניהם, והתווכחו כמעט על כל דבר שדיברו עליו. טוב, לפחות על דבר אחד הם הסכימו, כנראה.

מברג פיליפס

עם כל הכסף שצברו מקימי 'גוגל', כנראה שהם לא יצטרכו יותר לדפוק מסמר בעצמם על הקיר. או להבריג איזה בורג לבד. אבל אם יום אחד יתחשק להם בכל זאת להבריג איזה בורג, לזכר ימים עברו אולי, הם עשויים לשאול את עצמם מאיפה הגיע השם 'מברג פיליפס'?
בורג פיליפס, למי מאיתנו שאינו צאצא ישיר של דודו מהום סנטר, הוא בורג שהחריצה בראשו היא חריצה בצורת איקס או פלוס. למברג פיליפס יש ראש הברגה שמתאים לצורת החריצה הזו. כל מי שניסה להבריג החוצה בורג עיקש יודע שבורג פיליפס אינו מתאים להברגות חזקות: בניגוד לברגים רגילים, שהחריצה בראשם היא בצורת פס אחד עמוק, החריצה בראש בורג פיליפס היא רדודה מאד ואם מפעילים עליה כוח רב מדי סביר להניח שהמברג יהרוס את את הראש. כשזה קורה, אנחנו שואלים את עצמנו מי האידיוט שהמציא בורג עם חריצה כל כך רדודה. אז האידיוט שהמציא את בורג פיליפס הוא הנרי פיליפס, מפורטלנד שבארצות הברית. זה קרה בשנת 1934- והוא גם לא היה כזה אידיוט ואפילו ההיפך.

באותה התקופה, שנות השלושים של המאה הקודמת, תעשיית הרכב החלה לקבל תנופה משמעותית ומכונות אוטומטיות החלו תופסות את מקומן לאורך פסי הייצור. שתי בעיות נתגלעו בעבודתן של המכונות שהיו אחראיות על הברגת הברגים במכונית. הראשונה הייתה קושי לאתר ראש הבורג בצורה מדויקת: אם הבורג זז קצת מהמיקום המתוכנן הן כבר לא היו מסוגלות להכניס את ראש המברג לחריץ. הבעיה השניה הייתה שאם כבר הצליחו למצוא את ראש הבורג- הן היו מבריגות אותו חזק מדי, ודוחפות את הבורג המסכן עמוק לתוך המתכת. הנרי פיליפס הגה פיתרון פשוט ואלגנטי לשתי הבעיות בו זמנית: הוא החליף את הברגים בעלי החריצה הבודדת והעמוקה לברגים בעלי חריצה כפולה ורדודה. החריצה הכפולה איפשרה למכונות גמישות רבה יותר בהתאמת המברג לבורג מכיוון שעכשיו היו שני חריצים ולא אחד. הרדידות של החריצה הביאה לכך שאם המכונה ניסתה להפעיל כוח חזק מדי על הבורג, ראש הבורג היה נהרס מייד, כך שהמברג היה מחליק במקום לדחוף את הבורג פנימה.

חשבון דיפרנציאלי (Calculus)

כשאני למדתי את לימודי ההנדסה שלי, לא למדתי להבריג ברגים או, לצורך העניין, לעשות כל סוג של עבודה מועילה אחרת. במקום זאת, למדתי חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי- חדוו"א, בקיצור. זו הסיבה לכך שאם אשתי מבקשת ממני לתלות תמונה, אני לא ממש מסוגל לעשות את זה- אבל אני בהחלט יכול להציע לה פתרון עבור תמונה אליפטית בארבעה מימדים.

חשבון דיפרניצאלי ואינטגרלי מכונה באנגלית 'calculus', מילה אשר שורשיה נמצאים בימיהם של הרומאים. 'קאלקס', בלטינית, פירושו 'אבן', והשורש הזה נמצא גם במונח הלועזי לסידן- 'קאלציום'. 'קאלקולוס', אם כן, מתפרש בתור 'אבנים קטנות'. המתמטיקה המסובכת של ימינו החלה את דרכה מסידור וספירה של אבנים קטנות על הרצפה, ומכאן המקור לחד"ווא. עכשיו אני מבין למה נורא התחשק לי לזרוק אבנים קטנות על המרצה שלי לחדוו"א.

חוק אצבע

אני לא הצלחתי, בדרך כלל, לזכור את הנוסחאות המסובכות של החשבון הדיפרנציאלי והאינטרגלי: זו הסיבה שתמיד נעזרתי בחוקי אצבע. חוק אצבע הוא הכינוי המקובל לכלל שמשתמשים בו במצבים שגרתיים כדי להמנע מחישוב מסובך יותר. במקרה שלי, חוק האצבע היה תמיד לבחור בתשובה ג' בטופס של המבחן האמריקאי. ברוב המקרים זה עבד מצוין, ואני הקפדתי תמיד לבחור בתשובה ג' בכל מצב, גם בשאלות 'נכוןלא נכון'.
למקור הביטוי 'חוק אצבע' יש שתי גרסאות: הגרסא הנכונה והגרסא הלא נכונה. כמו תמיד, הגרסא הנכונה היא לא מעניינת ולכן נתעלם ממנה. הגרסא הלא נכונה מספרת שבמאה ה-17 היה באנגליה חוק שהתיר לבעלים להכות את נשותיהם עם מקל, בתנאי שעוביו של המקל לא יעבור את עוביה של אצבע- בדרך כלל האגודל. כמה מקורות שבדקתי מציינים שכנראה מעולם לא נחקק חוק כזה באנגליה, אבל רוב המקורות מסכימים ביניהם שחוק כזה הוא כנראה רעיון לא רע בכלל. הדיון נקטע בשלב זה מכיוון שכמה מהמקורות היו צריכים להוריד את הזבל ולשטוף כלים. אגב, הגרסא הנכונה (כנראה) למקור הביטוי 'חוק אצבע', היא קצת יותר בנאלית: כשאין לך סרגל בסביבה, אפשר להשתמש ברוחב של האגודל בתור יחידת מדידה פשוטה וזמינה.

גאדג'ט וגיזמו

אם היה מקל שבו מותר לגבר להרביץ באישתו תורה מדי פעם- ואולי גם נביאים וכתובים, רק ליתר ביטחון- סביר להניח שהיה נמכר בחנויות למתנות לגברים. החנויות הללו בדרך כלל מלאות עד להתפקע בגאדט'ים וגיזמואים שגברים אוהבים לשחק בהם. המילים ג'אדט וגיזמו הן חדשות יחסית, ומקורן בספינות הקרב של מלחמת העולם השניה. ספינות, ככלל, עמוסות עד להתפקע בסוגים שונים ומשונים של ציוד וכלים ייחודיים לעולם הספנות:  מכאן יוצא שלכל מתקן כזה יש גם שם מיוחד רק בשבילו, שמי שמגיע מהיבשה לא נתקל בו מימיו. אפילו לפתח על הסיפון, דלת קטנה שמובילה פנימה לבטן הספינה, יש שמות אקזוטיים כמו האצ' וסקילייט. החיילים החדשים שהגיעו לספינה לא זכרו, כמובן, אפילו חצי מהשמות המוזרים האל- ומכאן התגלגלו המילים 'גיזמו' וגאדג'ט לסמל כל מכשיר קטן שאין לך מושג איך קוראים לו.

[עושים היסטוריה] 13: אנטי מחיקון, ומיץ גזר- על ההיסטוריה של הטלוויזיה.

הפודקאסט עושים היסטוריה

ההיסטוריה של הטלוויזיה: איך קרה שסטודנט להנדסת חשמל קבע את הדרך שבה נצפה בטלוויזיה במשך יותר ממאה שנה? ועל האנטי-מחיקון, המצאה שבאה לעקוף איסור של ממשלת ישראל בשנות השבעים על צפייה בשידורי טלוויזיה בצבע…



ההיסטוריה של הטלוויזיה

כתב: רן לוי

לפני מספר שנים, תבעו מספר ארגונים לשמירה על זכויות יוצרים של יצירות מוזיקליות אישה שהואשמה בשיתוף קבצים פיראטי: היא אפשרה לאנשים להוריד כמה עשרות  או אפילו כמה מאות שירים מהמחשב שלה באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים. היא נמצאה אשמה ונקנסה בסכום של כמאתיים אלף דולר- סכום גבוה ואפילו אכזרי.

הסיבה שפתחתי בסיפור על המשפט שהתנהל בארצות הברית היא מכיוון שיש כאן ניסיון ברור של חברות המוזיקה וארגוני השמירה על זכויות יוצרים לנסות להלחם בתהליך טכנולוגי שברור (לדעתי) שהוא בלתי הפיך. שיתוף קבצים באמצעות רשתות מחשבים היא טכנולוגיה שהתפשטה בעולם כמו דלקת גרון בגן ילדים ותאמינו לי, מניסיון, שהדבר היחיד שמתפשט יותר מהר מדלקת גרון בגן ילדים זה זן אחר של דלקת גרון. כל ילד מגיל ארבע יכול לשתף קבצים, קל מאוד לכתוב תוכנות שיודעות לעשות את זה והאנונימיות של האינטרנט פירושה ששיתוף קבצים, על פי כל הסימנים, אינו עומד להעלם ואפילו להפך. אם יש דבר כזה קרב אבוד, זה הקרב שנלחמות חברות המוזיקה. הסיכוי שלהם לעצור את התופעה הזו הוא פחות או יותר כמו הסיכוי לכבות את האש בשדה ענק של קוצים באמצעות התזת מים מכפית. לדון קישוט היה צא'נס טוב יותר נגד טחנות הרוח מאשר לחברות התקליטים לתפוס כל ילד בן 8 שמוריד שירים של בריטני ספירס באינטרנט.

הקרב הזה מעביר אותנו לקרב אבוד נוסף והוא הקרב שניהלו ממשלת ישראל ורשות השידור בשנות השבעים נגד האפשרות שאזרחי מדינת ישראל יצפו בשידורי טלוויזיה בצבע. אולי נכון יותר לומר שהייתה זו רק ממשלת ישראל שניהלה את המלחמה הזו, באזרחיה שלה, מכיוון שרשות השידור היא בסך הכל כלי ביצועי של מדיניות הממשלה: כמו שרשות המיסים, למשל, לא גובה כסף בשביל עצמה, אלא בשביל המדינה. לפחות אני מקווה שזה ככה.

שידורי צבע בישראל

עד לסביבות אמצע שנות השבעים רובם המוחלט של מקלטי הטלוויזיה בארץ היו מקלטים שידעו להציג רק שחור לבן. זו לא הייתה בעיה עד אז, כי גם רובם המוחלט של המשדרים של תחנות הטלוויזיה שידרו בשחור לבן, כך שגם אם התמזל מזלך והייתה לך טלוויזיה צבעונית, עדיין ראית את התמונה בשחור לבן.
באמצע שנות השבעים לערך החל תהליך שבו רבות מתחנות הטלוויזיה בעולם החלו לעבור לשיטת שידור בצבע. הארופאים החלו משדרים בצבע בשלב מוקדם יחסית, אבל את השידורים הקרקעיים שלהם לא קלטו בארץ: התדרים שבהם משודרים אותות הטלוויזיה הם גבוהים למדי, כמה עשרות עד כמה מאות מגהרץ, וגלי רדיו בתדרים כאלה מתנהגים באופן די דומה לאור רגיל- הם לא עוברים בקלות דרך מכשולים כמו הרים ובניינים. לכן היינו צריכים לחכות עד שיתחילו שידורי לווין של תחנות טלוויזיה ארופאיות, ואז כבר אפשר היה לראות טלוויזיה בצבע. את אותות השידור של המדינות השכנות לנו, לעומת זאת, אפשר בהחלט לקלוט גם דרך אנטנה רגילה כי המרחק אליהם לא גדול (במיוחד אם אין הפרעות בדרך, כמו שידורי טלוויזיה מקפריסין שבינינו ובינם מפריד ים שטוח). כשהן החלו לשדר בצבע, כל מקלט טלוויזיה רגיל- גם ללא אנטנת לווין יקרה- יכול היה לקלוט שידור בצבע.

טלוויזיות בשחור-לבן היו נפוצות למדי בישראל, אבל טלוויזיות צבעוניות נחשבו עדיין כמוצר יוקרה מובהק. רק העשירונים הגבוהים יכלו להרשות לעצמם את הלוקסוס של טלוויזיה בצבעים. הממשלה הייתה, אם כן, בדילמה קשה מאוד. מצד אחד, אי אפשר לעצור את השידורים בצבע. את השידורים של תחנות זרות אי אפשר פיסית לעצור, אלא אם נפגיז את הירדנים והקפריסאים ועם יד על הלב, לא נראה שמגיע להם כזה יחס. אז גם לא היינו נחשפים לתוכניות מופת כמו קצ' עם קרי ואן אריק ומועדון 700. עוד יותר גרוע (מבחינת הממשלה, כמובן): רשות השידור קנתה תוכניות מחו"ל, סדרות כמו דאלאס, שושלת, קולומבו וקוזא'ק. התוכניות הללו, שצולמו בארצות הברית, היו בצבעים! זאת ועוד, אפילו הטלוויזיה הישראלית בעצמה הייתה חייבת לשדר בצבע מדי פעם. למשל, את האירוויזיון שהתקיים כאן ב 1979 צילמה רשות השידור והעבירה לכל תחנות הטלוויזיה בארופה- ועל פי תקנון השידורים היא הייתה מחוייבת להעביר שידור צבעוני. את האירופאים לא מעניין שבישראל טלוויזיה צבעונית עולה ביוקר. אבל מצד שני, הממשלה בישראל מחוייבת תמיד לשיוויון כלשהו בין השכבות החלשות והחזקות, מניעת פערים חברתיים ועוד סיסמאות דומות. אני לא יודע כמה מתוך הסיסמאות הללו הן רק מס שפתיים סתמי שלא באמת מתכוונים אליו, ועד כמה באמת היה מעוניין השלטון במניעת פערים חברתיים- אבל לפחות למראית עין, זה מה שההממשלה ביקשה לעשות.

הפיתרון לדילמה הזו היה מקורי ביותר, וכדי להסביר אותו נצטרך להבין קצת יותר את עיקרון הפעולה של הטלוויזיה והדרך שבה היא מפרשת את האותות שהיא מקבלת מתחנת השידור והופכת אותן לתמונות חיות. נדבר כעת על טלוויזיות רגילות, המקלטים הגדולים והכבדים שהיו מוכרים לנו לכל אורך השנים. טלוויזיות מסוג LCD ופלאזמה מסוגלות גם הן לקלוט את אותם אותות השידור, אבל עיקרון הפעולה שלהם שונה לגמרי- אני אדבר עליהם בהמשך.

כל הטלוויזיות מהדור הקודם, לפני ה LCD והפלאזמה, הן מסוג המכונה 'שפופרת קרן קתודית'. השם 'שפופרת קרן קתודית' נשמע מאיים מספיק כדי לגרום לחלק מהמאזינים לויברציות קלות באצבע שיושבת על הכפתור שמפסיק את הפודקאסט הזה, אבל זה הרבה פחות מסובך משזה נשמע. בסופו של דבר, מדובר בטכנולוגיה של לפני מאה שנה- כמה מסובך זה כבר יכול להיות, נכון?  שפופרת קרן קתודית היא מיכל זכוכית גדול וריק מאוויר, או מלא בואקום, תלוי מאיזה זווית אתם אוהבים להסתכל על דברים כאלה. זה לא היה פשוט, מבחינה היסטורית, ליצור מיכל זכוכית ריק מאוויר. יש כאן שילוב של שתי בעיות קשות: האחת היא יצירת הואקום עצמו, ואקום שחייב להיות באיכות גבוהה, דהיינו- הכי קרוב לואקום מושלם שאפשר להגיע. הבעיה השניה היא שכשמנסים ליצור ואקום במיכל זכוכית, אי אפשר פשוט לסגור את המכסה אחרי ששאבת את כל האוויר- יש לסגור את המיכל על ידי המסה של הזכוכית כדי לאטום את הפתח. היה כאן שילוב של שתי בעיות לא פשוטות והיה צורך במדען שהיה בו שילוב מוצלח של כישורים שיאפשר לו לפתור את הבעיות הללו.

האדם הזה היה היינריך גייסלר. גייסלר, שחי בגרמניה לפני כמאה וחמישים שנה, היה נפח זכוכית מוכשר מאוד- זה היה עסק משפחתי, ואביו לפניו היה נפח זכוכית מוצלח בעצמו. זאת ועוד, גיסלר היה פיסיקאי לא רע בכלל. למזלו של גיסלר, הוא גם חי בתקופה שבה היה צורך עז בידע שלו לגבי עבודה עם זכוכית.
עד אזור אמצע המאה התשע עשרה לא היו הרבה מדענים במשרה מלאה: לא היה מקצוע כזה, "מדען". רוב מי שעסקו במחקר מדעי כונו "ג'נטלמנים": אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה, אנשי מקצועות צווארון לבן, שעסקו במחקר בדרך כלל בשעות הפנאי. כשהתחילו להופיע יותר ויותר מדענים מקצועיים, אנשים שעסקו במחקר מדעי בתור מקצוע, החלו להופיע גם יותר ויותר מעבדות מחקר מסודרות. והמעבדות הללו נזקקו לציוד- למשל מדי חום, ברומטרים ומבחנות ועוד ועוד מכשירים שכאלה, שרבים מהם היו עשויים זכוכית. גייסלר הקים את הסדנא שלו לייצור מכשירי זכוכית לא רחוק מהאוניברסיטה של בון, בגרמניה, וקיבל הרבה הזמנות ממדענים ברחבי העולם. הוא צבר שם לעצמו של מומחה גדול, וזכה בלא מעט פרסים יוקרתיים על המתקנים שבנה.

שפופרת קרן קתודית

אחד מהמתקנים המפורסמים שלו היה מיכל זכוכית שלתוכו החדיר גייסלר אלקטרודות מתכת זעירות. המיכל היה ריק מאוויר אבל גייסלר השאיר בתוכו כמויות זעירות של גזים מיוחדים כמו ניאון. ברגע שהופעל מתח חשמלי על האלקטרודות, הגז בתוך המיכל החל לזהור! השפורפרות של גייסלר היו להיט אמיתי, בעיקר בתור צעצועים מתוחכמים: הלקוח היה מחזיק את השפופרת הזוהרת ביד והגז בפנים היה משנה את צורתו בהתאם להטייה של השפופרת והיה יוצר צורות מעניינות: משהו בדומה ל'סטיקלייט' הצבאי. אני יכול להעיד מניסיון שחיילים בצבא מוקסמים מסטיקלייטים כמו ילדים בני ארבע. לשפורפרות של גייסלר היו גם שימושים רציניים יותר, והמדענים החלו לחקור את התופעה שבבסיס הזוהר שבתוך השפופרת. מהר מאוד הגיעו למסקנה שהאלקטרודות בשפורפרות פולטות זרם של חלקיקים. מחקר נוסף העלה שהחלקיקים הללו הם אלקטרונים.

נתקדם קדימה כחמישים שנה ונחזור לטלוויזיה ואל שפופרת הקרן הקתודית. בקצה אחד של השפופרת, יושבת אלקטרודה שפולטת אלקטרונים- או בשם המקובל והקליט יותר: תותח אלקטרונים. התותח הזה, כפי ששמו מרמז, יורה קרן של אלקטרונים על מסך של חומר זרחני שמרוח על הצד השני של השפופרת. כשהקרן פוגעת בחומר הזרחני היא גורמת לו לזרוח. אנחנו מסתכלים על החומר הזרחני מהצד השני, מחוץ לשפופרת, ואז כל מה שאנחנו רואים זו נקודה זוהרת. לעיתים כשהיו מכבים את הטלוויזיה ניתן היה לראות את הקרן הקתודית כנקודה בוהקת במרכז המסך, שבריר שניה לפני שהטלוויזיה כבית סופית. איך הופכת נקודה בודדת לתמונה של ממש על המסך? כאן באה לידי ביטוי חולשה מסוימת של המוח שלנו. קראתי פעם ציטוט של מישהו, שאמר- 'פעם האמנתי שהמוח האנושי הוא האיבר החשוב ביותר בגוף- ואז תפסתי: מי האיבר שאומר לי לחשוב את הדברים הללו?..'.

בכל אופן, המוח הוא בהחלט מכונת חישוב מרשימה, אבל יש לו מגבלות. מגבלה אחת שכזו היא היכולת שלנו להתמודד עם תמונות שמתחלפות במהירות: אם התמונה שמול עינינו מתחלפת מהר מדי, המוח לא מסוגל להבחין בשינויים והוא יוצר עבורינו תמונה שהיא למעשה סיכום של התמונות המשתנות. למשל כשנוסעים במכונית ומסתכלים על הפסים המקווקוים שעל הכביש- במהירות נמוכה הם נראים כפסים בודדים, אבל כשנגביר את המהירות הם יתערבבו אחד בשני וייראו כפס אחד רחב. אותו הדבר מתרחש בטלוויזיה. קרן האלקטרונים נעה על המסך ומציירת עליו פסים, אחד מתחת לשני לכל גובה המסך. כשהיא מגיעה לתחתית המסך, הקרן חוזרת למעלה ומתחילה לצייר פסים חדשים. התהליך הזה מתרחש כשישים פעם בשניה, והוא כל כך מהיר עד שמבחינתנו כל מה שאנחנו רואים זה סכום של פסים- אנחנו לא מסוגלים להבחין בתנועה האמיתית של הקרן.

אם היינו מפסיקים כאן, כל מה שהיינו מקבלים על המסך היה משטח לבן אחיד. כדי לייצר תמונה אמיתית על המסך, צריך להגיד לקרן האלקטרונים מתי להפסיק להאיר על המסך. חשוב להבין שהקרן תמשיך בתנועת הסריקה שלה לרוחב ולגובה המסך, אבל לא תמיד היא תגרום לחומר הזרחני להאיר. בנקודות שבהם היא לא תאיר אנחנו נראה כתמים שחורים: כך נוצרת תמונה בשחור לבן. אותות השידור של הטלוויזיה, האותות שאנחנו מקבלים דרך האנטנה או הכבל מהממיר, בסך הכל אומרים לקרן האלקטרונים מתי להאיר את המסך ומתי להפסיק.

מייד נעבור לשאלה כיצד נוצרת תמונה צבעונית על מסך הטלוויזיה, אבל לפני כן: איך בכלל הגיעו לשיטת שידור כזו? מדוע נבחרה השיטה הזו ולא אחרת? הרבה אנשים אולי יופתעו לשמוע, אבל הטלוויזיה החלה את דרכה בתור מכשיר מכני, ולא אלקטרוני. זאת אומרת, היא הייתה הרבה יותר קרובה, מבחינה משפחתית, למנוע של מכונית מאשר לטלוויזיה של ימינו.

הטלוויזיה המכנית

הטלוויזיה המכנית, או נכון יותר לומר 'האלקטרומכנית' הופיעה לראשונה בסביבות 1884, בעקבות פיתוח של התקן בשם 'גלגל ניפקו', על שם ממציאו: פול גוטליב ניפקו. ניפקו היה סטודנט להנדסה ובערב חג המולד, בשנת 1883, הוא היה לבדו בבית. תעסוקה רבה לא הייתה לו, כנראה, והוא ישב והתבונן
על מנורת שמן. בזמן שהסתכל על הלהבה המרדצת דרך החורים הקטנים שבמנורה, קפץ לו לפתע הרעיון כיצד ניתן ליצור תמונה זזה.  גלגל ניפקו הוא גלגל מתכת שבו קדוחים חורים זעירים. החורים מפוזרים על הגלגל בצורה מדורגת: יש חור קרוב למרכז הגלגל, ואחריו חור רחוק יותר שנמצא קצת הצידה ולמעלה ממנו, כמו מדרגה, וכן הלאה כמה וכמה עשרות חרירים קטנים. מאחורי הגלגל ישנה מנורה כלשהי, נאמר מנורת נאון, שניתן לשנות את עוצמת התאורה שלה: להחליש או להגביר את התאורה. הגלגל היה מסתובב במהירות גבוהה מאוד. בכל נקודת זמן כלשהי במשך סיבוב הגלגל, היה רק חור אחד מול המנורה, והחור הזה היה מתווה בזמן תנועתו מול המנורה, פס של אור. עוצמתו של פס האור הייתה תלויה כמובן בעוצמת המנורה שמאחורי הגלגל. נזכור שהחורים היו במרחקים הולכים וגדלים ממרכז הגלגל, כך שהסיבוב של הגלגל היה יוצר פסים זוהרים אחד אחרי השני, כמו שכבות בסנדוויץ'. באמצעות משחק עם עוצמת האור מהמנורה ניתן היה לקבל מעין תמונה גסה מאוד מהטלוויזיה האלקטרומכנית הזו.

אני משתמש במונח 'אלקטרומכנית' מכיוון שלמרות שהגלגל היה מכני לחלוטין, הייתה מעט אלקטרוניקה מעורבת בתהליך של שינוי עוצמת המנורה וכמובן בקליטת האותות מבחוץ שיגידו למתקן מתי לעמעם ומתי להגביר את עוצמת האור בהתאם לתמונה שביקשת ליצור על המסך. אם זה נשמע לכם מוכר, אז זה לא במקרה- זה בדיוק אותו עיקרון הפעולה של הטלוויזיות של ימינו, יותר ממאה ועשרים שנה אחרי שניפקו, הסטודנט להנדסה, חשב על הרעיון. יותר ממאה שנה חלפו עד שמישהו בא וחשב על דרך טובה יותר לממש מקלט טלוויזיה- אני מכוון כאן לטלוויזיות LCD ופלאזמה. ניפקו עצמו, אולי מכיוון שהיה סטודנט ולא היה לו את הידע הטכני המתאים, לא ניסה מעולם לבנות את הגלגל שלו בעצמו. הוא הסתפק בלרשום פטנט על הרעיון וכשפג תוקף הפטנט חמש-עשרה שנים מאוחר יותר כל אחד כבר היה יכול להשתמש בו מבלי לשלם לניפקו, כך שהוא לא הרוויח אגורה מהרעיון שלו. כמחווה של כבוד, קראו על שמו את ערוץ הטלוויזיה הציבורי הראשון אי פעם, שנחנך בגרמניה בשנת 1935.

טלוויזיה צבעונית

תהליך ההתפתחות של הטלוויזיה הצבעונית היא סיפור בפני עצמו. הטכנולוגיה לשידור וקליטה בצבע הופיעה בכמה מקומות בעולם בו זמנית, אבל ארצות הברית הייתה כבר באותה התקופה- שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים- המעצמה הדומיננטית ביותר בעולם, כך שהייתה לה את ההשפעה הגדולה ביותר על ההתפתחות הזו ולכן אני אתמקד בה.

שתי חברות גדולות התחרו ביניהם על הזכות להיות החברה שתקבע את התקן של שידורי הצבע בארצות הברית ואולי בעולם כולו. שתי החברות הללו היו RCA ו- CBS. כבר בזמן מלחמת העולם השניה החלו שתי החברות מפתחות טכנולוגיה של שידורי טלוויזיה בצבע, אבל באותה התקופה פעלה בארצות הברית ועדה ממשלתית בשם 'הועדה לייצור בימי מלחמה'. הועדה הזו קבעה לאן יופנו משאבי המשק האמריקאי- שזה אומר בעיקר לצרכי ציוד צבאי. הועדה אסרה על המהנדסים של CBS ו-RCA להמשיך ולפתח את הטכנולוגיה הזו מכיוון שלא הייתה לה תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי של האמריקאים. בועדה הזו היו גם די הרבה מרגלים של ברית המועצות, כך הסתבר הרבה שנים אחר כך, ואולי הם פשוט רצו להתעלל באמריקאים ולמנוע מהם לראות טלוויזיה טובה. לא שהוספת צבע, דרך אגב, תרמה בסופו של דבר לאיכות של התוכניות בטלוויזיה. כמו שאמר אדם בשם רוד סרלינג: "קשה לעשות תוכנית טלוויזיה איכותית, כשכל חמש עשרה דקות מפסיקים אותך כדי להקרין שניים עשר ארנבונים רוקדים עם נייר טואלט".

כשנתסתיימה המלחמה התחדש הקרב על הטלוויזיה הצבעונית במלואו עוזו, ושתי החברות ביקשו לשכנע את הממשלה האמריקאית שהטכנולוגיה שלהם עדיפה והיא צריכה להיות התקן הכלל ארצי. הטכנולוגיה של חברת RCA הייתה מסורבלת, יקרה ולא איכותית ביחס למה שהציגה חברת CBS, כך שעד מהרה בחר המימשל האמריקאי בתקן של CBS. אבל ל-RCA, על אף כל הבעיות שלה, היה קלף ג'וקר אחד בשרוול: השיטה שלה לשידור צבע הייתה תואמת לאחור לשידורי הטלוויזיה בשחור לבן. זאת אומרת, אם כבר הייתה לך בבית טלוויזית שחור לבן, יכולת לקלוט שידורים בצבע- פשוט בלי הצבע. השיטה של CBS, לעומת זאת, דרשה מהלקוחות הפוטנציאליים לרכוש טלוויזיה חדשה לגמרי! נזכור שטלוויזיה לא הייתה מוצר צריכה זול ונפוץ כל כך אז, כשם שהיא היום.

למרות ש-CBS זכתה בתקן והתחילה לשדר בצבע, אף יצרן של מכשירי טלוויזיה לא היה מוכן לייצר את המכשירים המתאימים מכיוון שרוב הציבור לא היה מוכן לוותר על המכשירים שהיו לו בבית ושעלו לו הרבה כסף. התוצאה הייתה שעד שנת 1951 היו רק מאה או מאתיים מכשירי טלוויזיה צבעוניים ברשות הציבור. CBS נאלצה להתקפל, והכריזה שהיא מפסיקה את שידורי הצבע שלה. מי שהייתה שם כדי לאסוף את השברים הייתה, כמובן, RCA. היא עבדה יחד עם נציגים נוספים של תעשיית הטלוויזיה האמריקאית כדי לפתח את הטכנולוגיה שלה במסגרת ועדה שראשי התיבות שלה הן NTSC. התקן החדש, שכונה NTSC, היה תואם למקלטים הישנים: מי שהיה לו מקלט צבעוני, ראה שידור בצבע, ומי שהיה לו מקלט מהדור הישן- עדיין ראה טלוויזיה, רק בשחור לבן. איך עשו את זה? לקחו את אותות השידור המקוריים, של השידור בשחור לבן, ו'הלבישו' עליהם את אותות השידור בצבע, כך שעכשיו באותו השידור היה גם את המידע הצבעוני וגם את המידע בשחור לבן. טלוויזיה מהדור הישן לא ידעה לפענח את אותות השידור בצבע, ופשוט התעלמה מהם. שיטת NTSC הפכה להצלחה גדולה.

איך עבד מקלט טלוויזיה צבעוני, שפעל בהתאם לשיטה של RCA? נחזור אל הטלוויזיה בשחור לבן: תותח אלקטרונים מאחור, שיורה קרן אלקטרונים אל חומר זרחני שמרוח על המסך. הקרן נעה על פני המסך ובצורה זו יוצרת תמונה. במקלט טלוויזיה צבעוני ישנם שלושה תותחי אלקטרונים במקוד תותח בודד ובמקום חומר זרחני אחד שמרוח על השפורפת, ישנם שלושה חומרים כאלה- אחד שמפיק אור אדום, אחד כחול ואחד ירוק. כשנדרשת תמונה אדומה על המסך נורית קרן האלקטרונים מהתותח המתאים אל החומר הזרחני האדום ומתקבלת נקודה אדומה על המסך. שילוב של כל שלושת צבעי היסוד מאפשר להגיע להרבה גוונים של צבעי ביניים כמו כתום, צהוב, חום וכדומה.

אנטי-מחיקון

נחזור, אם כן, לממשלת ישראל ומאבקה בשד האיום של שידורי הטלוויזיה בצבעים. הפתרון לבעיה של חוסר השיויון בין אילו שיש להם צבע בסלון וכאלה שעדיין תקועים עם המקלטים הישנים היה להעיף את האותות שאמרו לטלוויזיה איך לשדר בצבע, ולהשאיר רק את האותות שמסבירים לה איך לראות בשחור לבן. "להעיף" משמעו 'למחוק' את האותות הללו- והמתקן שביצע את פעולת המחיקה זכה לשם הכבוד 'מחיקון'. אבל הייתה בעיה אחת. אי אפשר היה למחוק לגמרי את אותות הצבע. הם היו עקשים מאוד והיו חלק אינטרגלי מהאותות של השידור בשחור לבן. אי אפשר היה למחוק את הצבע לגמרי מבלי להרוס גם את השידור בשחור לבן. אז מחקו את מה שאפשר, שזה היה חלק מהשידור שקרוי 'אות סינכרון'. אות הסינכרון הוא האות שמאפשר למקלט הטלוויזיה לפענח את אותות הצבע של שידור הטלוויזיה. כמו שמרמז השם, האות הזה מאפשר למקלט להסתנכרן, או במילים אחרות 'להינעל' על אותות הצבע ולהפריד אותם מהשידור בשחור-לבן. מחיקת אות הסינכרון משידור הטלוויזיה מנעה מהמקלט להינעל על השידור הצבעוני, וזה הספיק בכדי לגרום לכך שהצופים יוכלו להנות רק משידורי שחור לבן.

אבל את הראש הישראלי אי אפשר למחוק, ואותנו כידוע לא עשו באצבע. על פי אתר 'ויקיפדיה' בעברית, מי שמצא את הדרך להתגבר על מחיקת אותות הצבע מהשידורים היה מהנדס אלקטרוניקה בשם מולי אדן, שגם הפך ברבות הימים להיות מנכ"ל מרכז הפיתוח של חברת אינטל בחיפה, על פי הנחיות מסוימת שניתנו לו על ידי מנהלו בחברת 'מץ אלקטרוניקה' יצחק פוגל. הפתרון של מולי היה לבנות מתקן שמייצר בעצמו את את אות הסינכרון שרשות השידור לא שידרה, מתקן שהיה מורכב בתוך כל מקלט טלוויזיה בפני עצמו, ובכך לבטל את הצורך לקלוט את האות הזה מבחוץ. המתקן הזה ביטל הלכה למעשה את המחיקה של אותות הצבע, ועל כן קיבל השם 'אנטי-מחיקון'.

ה'אנטי מחיקון' לא היה נטול בעיות. אות הסינכרון היה מיוצר בתוך מכשיר הטלוויזיה עצמו ולא על ידי רשות השידור, כך שהוא לא תמיד היה מסונכרן באמת עם השידור הצבעוני. סטיות קלות מבין השידור החיצוני והאות הפנימי היו גורמות לצבעים על המסך להיות מזויפים ולא תואמים למציאות. צריך היה לכוון את האנטי מחיקון באופן ידני כל כמה זמן, כדי שיפיק צבע טוב. האנטי מחיקון גם היה יקר למדי: עד 4000 לירות, כמעט עשרה אחוזים ממחירה של טלוויזיה צבעונית חדשה באותם הימים. אבל זה מה שהיה וכל מי שיכל להרשות לעצמו קנה את האנטי-מחיקון. בסופו של דבר, לממשלת ישראל לא הייתה ברירה אלא להבין שהיא לא יכולה להלחם את המלחמה המטופשת הזו ושהמאה ושמונים מיליון לירות בשנה שהיא משקיעה כדי למחוק את הצבע משידורי הטלוויזיה, יורדים לטימיון כי כולם רואים שידורי צבע בכל זאת. על כן, החל משנת 1981 החלו ברשות השידור לעבור בהדרגה לשידורי צבע מלאים, ובכך דעך קרנו של האנטי מחיקון.

LCD ופלאזמה

הבטחתי מקודם כמה מילים לגבי מקלטי טלוויזיה מתקדמים יותר, ומכיוון שאני לא מנסה להיבחר לכנסת אני אפילו אעמוד בהבטחה שלי. אם טלוויזיות רגילות התחילו ממשהו שהיה דומה מאוד למנוע של מכונית, טלווזיות LCD התחילו מגזר. כן, גזר. הירק שאליעזר מושך ושהרופאים אומרים לנו שהוא טוב לעיניים.
LCD הם ראשי תיבות באנגלית של 'תצוגת גבישים נוזליים'. גביש נוזלי הוא חומר שנמצא באמצע הדרך בין להיות נוזל אמיתי לבין גביש- כמו זכוכית או בדולח, למשל. מי שגילה את התכונה הזו היה חוקר צמחים בשם פרידריך ריינצינגר, לפני מאה ועשרים שנה בערך. פרידריך גילה שחומר מסוים שהפיק מגזר מתנהג באופה משונה כשמחממים אותו. בטמפרטורה כלשהי הוא מקבל צבע לבן וכשעולים בטמפרטורה, הוא פתאום הופך לשקוף. החומר הגבישי שמופק מהגזר מסוגל לחסום את האור או לאפשר לו לעבור דרכו ללא הפרעה בהתאם לטמפרטורה.

טלוויזיית LCD עובדת על העיקרון של הגזר, רק שהיא פחות טובה לעיניים. מצד שני, כמו שאמר אחד מהאחים מרקס: "הטלוויזיה תרמה המון לחינוך שלי: בכל פעם שמישהו מדליק טלוויזיה, אני הולך לחדר אחר ופותח ספר טוב." בטלוויזית LCD ישנם המוני גבישים נוזליים שמופעלים על ידי מתח חשמלי. כשאין מתח חשמלי שמופעל על הגביש הוא מאפשר לאור לעבור מהמנורה שמאחורי המסך, אל העין של הצופה. כשיש עליו מתח חשמלי, הגביש לא מאפשר מעבר של אור, והנקודה הקטנה על המסך נראית חשוכה. אם המתח החשמלי משתנה מהר מספיק ועל פני כמות גדולה של גבישים, מקבלים תמונה זזה על המסך. מהתיאור הנ"ל ברור שטלוויזיית LCD עובדת בצורה אחרת לגמרי מאופן פעולתן של טלוויזיית שפופרת קרן קתודית. אותות השידור שמגיעים מהתחנה, לעומת זאת, נותרו כשהיו. גם כאן, כמו במעבר מטלוויזיה שחור לבן לצבעונית, העדיפו המפתחים שלא לשנות את כל הציוד של תחנת השידור רק בגלל שחלק מהאנשים החליטו לקנות טלוויזיית LCD. אז האותות הם אותן האותות, מתאימים לטכנולוגיה של לפני מאה וחמישים שנה, רק שהם עוברים פרשנות בתוך המקלט כדי להתאים אותם למיץ גזר, סליחה, לגבישים הנוזליים של טלוויזית הLCD.

טלוויזיות פלאזמה, שגם הן מאוד נפוצות בימינו, עובדות על עיקרון אחר לגמרי. המסך של טלוויזיית פלאסמה בנוי ממאות אלפי מנורות ניאון קטנות- אולי לא בדיוק מנורות ניאון כמו שאנחנו רגילים לראות על התקרה, אבל משהו ממש ממש דומה. המנורות הללו, שהן עקרונית צאצאיהן של המנורות שבנה מיודענו היינריך גייסלר, יוצרות משטח שלם של נקודות אור זעירות. מכיוון שכל מנורה על המשטח ניתנת להפעלה בנפרד על ידי מתח חשמלי, אפשר לשים המון מנורות כאלה אחת ליד השניה, בלי שום קשר בין אחת לשניה, וכך ליצור מסכי טלוויזיה ענקיים- שזה סימן ההיכר של טלוויזיות פלאסמה. חוויית הצפייה בטלוויזיה של ימינו שונה ללא היכר ממה שהייתה לפני חמישים שנה- מה שלא בהכרח נכון לגבי התוכן. היום צפייה בטלוויזיה פרושה מכות, אלימות ושפה גסה- וזה רק שרבים על מי יחזיק את השלט.

עד כאן לסיפור העצוב והמצחיק של האנטי מחיקון. ההיסטוריה, כמו תמיד, חוזרת על עצמה. חלפו שלושים שנה והנה מנסות חברות התקליטים להלחם נגד שיתוף הקבצים, שזה כמו לנפנף בקרטון של מנגל נגד טורנדו. אין ספק שהכוונה העקרונית שלהם- להגן על זכויות היוצרים ועל רווחיהם- היא מטרה טובה וראויה- ממש כמו שאיפות הצדק החברתי של ממשלת ישראל. אבל כל הסימנים מעידים שגם המאבק הזה יסתיים בנוקאאוט ברור, כמו הנוקאאוט שנתן מתקן אלקטרוני זעיר בתוך הטלוויזיה, האנטי מחיקון, לממשלת ישראל.

[עושים היסטוריה] 11,12: על חשיבותה של השגיאה

הפודקאסט עושים היסטוריה
מדענים טועים. זה ברור, הרי אף אחד לא מצליח בפעם הראשונה, נכון? אפילו איינשטיין טעה (והפסיד לאלוהים, שהיה לצידו של מקס פלאנק הפעם) וסטיבן הוקינג ידע שהוא יכול לטעות (אבל אם הוא טעה, לפחות הוא יקבל חוברת בייסבול כמתנת ניחומין). הפרק הזה עוקב אחר שגיאות חשובות לאורך ההיסטוריה, ואיך הן למעשה קידמו את המדע באופן שאף תוצאה נכונה לא יכולה הייתה לקדם אותו. איך מתחברים ממציא גרמני מהמאה השבע עשרה, רופא גרמני מהמאה התשע עשרה ופקיד פטנטים גרמני (בשוויץ) במאה העשרים (טוב, זה קל, זה איינשטיין)?

על חשיבותה של השגיאה להתפתחות המדע

כתב: רן לוי

כשרוב האנשים חושבים על הדרך שבה המדע מתקדם, הם לא חושבים בדרך כלל על הכשלונות בדרך. לרוב האנשים יש איזו תמונה בראש לגבי איך נוצרות תגליות מדעיות. למשל, התמונה הקלאסית של מדען שמשרבט נוסחאות בגיר לבן על לוח ירוק, או המדען המטורף במעבדה, וגופה שוכבת על המיטה עם המון אלקטרודות וברקים… לפעמים זה עובד ככה, ולפעמים זה לא. בכל אופן, כשרוב האנשים חושבים על הדרך שבה המדע מתקדם, הם לא חושבים בדרך כלל על הכישלונות בדרך. וזה די מוזר, כי הרי ברור שלא כל הניסויים במעבדה יהיו מוצלחים, וכל הרעיונות על לוח הגיר יהיו נכונים- אולי יהיה נכון יותר לומר שרוב הרעיונות ורוב הניסויים הם לא מוצלחים, כשלונות.

אני זוכר תוכנית תעודית על הדרך שבא הגיעו לפתרון של בעיה מתמטית, המשפט האחרון של פרמה, בעיה שלא נפתרה במשך שלוש מאות שנה. היה מדען יפני שעבד על תאוריה שקשורה לזה, ואני זוכר מה אמר עליו חבר שלו- "הוא היה עושה הרבה טעויות, אבל היה לו את הכישרון לטעות תמיד בכיוון הנכון." יש במשפט הזה הרבה יותר חוכמה משאולי נדמה לנו ממבט ראשון: מדען שחוקר משהו שלא נחקר עדיין, פוסע על שביל לא מסומן, וקל מאוד לרדת מהשביל וללכת לאיבוד.

הטעויות של איינשטיין והוקינג

וגם הגאונים הגדולים ביותר יכולים לטעות. למשל, איינשטיין מפורסם בעיקר בזכות תורת היחסות שלו, אבל הוא פרסם עוד כמה וכמה מאמרים פורצי דרך בתחומים אחרים של הפיזיקה- למשל, חישוב גודלם של האטומים והמולקולות, וגם הוכחה שהאור מתנהג לפעמים כמו זרם של חלקיקים. חלקיק הוא, במובן הזה, קוונטה- כך שאיינשטיין הוא גם אחד מאבות תאוריית הקוונטים. אבל כשאיינשטין נתקל בחלק מהניבויים המשונים שגוררת אחריה תורת הקוונטים, הוא לא הסכים לקבל אותם. למשל, אחת מהתוצאות של התאוריה הזו אומרת שיש דברים שאי אפשר למדוד בצורה מושלמת: אם אתה יודע מה המהירות של חלקיק, למשל, אתה לא יכול לדעת בוודאות את המיקום שלו. במילים אחרות, ישנה איזו אקראיות בסיסית בטבע. איינשטיין לא הסכים לקבל את זה, הוא אמר 'אלוהים לא משחק בקוביות'. והוא היה כל משוכנע שזה לא יכול להיות, עד שמקס פלאנק אמר לו פעם, 'איינשטיין, תפסיק להגיד לאלוהים מה לעשות.". אבל איינשטין טעה, והתורה הזו היא בסופו של דבר נכונה.

גם הפיזיקאי סטיבן הוקינג, שהתפרסם בזכות מחקריו פורצי הדרך לגבי אפשרות קיומם של 'חורים השחורים' בחלל- אבל גם הוא ידע שהוא יכול לטעות. התאוריה שלו עצמו אמרה שאי אפשר לראות חורים שחורים בטלסקופ רגיל, כי האור לא מסוגל לברוח מהם כדי להגיע אלינו- כך שעקרונית, כל התאוריה שלו יכלה הייתה להיות אוסף של שטויות שאי אפשר אף פעם להוכיח. אז בתור 'ביטוח', למקרה והוא טעה, הוא התערב עם חבר שלו ששחורים שחורים לא קיימים (זא בניגוד לתאוריה שלו עצמו). אם חורים שחורים לא קיימים, הוא יקבל מגזין של בייסבול, ואם הם קיימים, הוא יקנה לחבר שלו מנוי למגזין פנטהאוז. ככה שאם הוא טעה בעניין החורים השחורים, לפחות הוא הרוויח מגזין על בייסבול…

האתר

זה יהיה נכון מאוד להגיד שהדרך שבה המדע מתקדם, היא באמצעות שגיאות. המדענים אוספים מידע מניסויים ותצפיות, יוצרים תאוריות ואז מנסים לצפות ארועים עתידיים באמצעות התאוריות האלה. כשמגיע הארוע העתידי הזה, או מתבצע ניסוי מתאים, בודקים אם התאוריה נכונה: אם כן, היא נשארת, ואם לא- הגיע הזמן לחפש אחת אחרת. כל תאורייה, ולא משנה כמה התאוריה חשובה או מי המציא אותה או כמה זמן היא הייתה נכונה בעבר- כל תאוריה עומדת למבחן בכל רגע נתון. למשל, היה פעם מושג במדע שנקרא ה'אתר'. האתר היה חומר שקוף, בלתי מורגש, שממלא את כל החלל מסביב כך שואקום (ריק) הוא בלתי אפשרי: בכל מקום שיש ואקום, האתר מתגנב בזריזות פנימה וממלא את החלל החסר. התאוריה הזו לגבי האתר הייתה עתיקה מאוד- עוד מימיו של אריסטו, הפילוסוף היווני שחי כמה מאות שנים לפני הספירה, ועדיין האמינו בה במאה ה-19, זה אלפיים שנה. המון זמן, לא? אבל ככל שהתקדם המדע, המדענים ניסו לחפש הוכחה לקיומו של אתר. הרבה ניסויים תוכננו ובוצעו, אבל אף אחד מהם לא הצליח למצוא הוכחה כלשהי לקיומו של החומר החמקמק הזה.

ואז, במאה ה-19, החלו הפיסיקאים לחקור את האור יותר לעומק, ובאופן פרטני יותר- לנסות ולגלות את מהירות האור. אם יוצאים מתוך הנחה שהיקום מלא בחומר הבלתי נראה הזה, האתר, אז כשכדור הארץ מסתובב סביב השמש, הוא נע בתוך האתר כמו שספינה מפליגה בתוך הים. אם נסתכל על זה בצורה קצת שונה, זה כאילו שאנחנו עומדים במקום, והאתר זורם מסביבנו כמו נהר. עכשיו, ההיגיון אומר שאם האור 'שוחה' בתוך זרם האתר הזה, אז כשהוא נע 'במעלה הזרם' (ז"א, עם כיוון תנועתו של כדור הארץ) הוא צריך להיות איטי יותר, וכשהוא שוחה במורד הזרם (ז"א, נגד כיוון התנועה של כדור הארץ)- הוא צריך להיות מהיר יותר.

כמה ניסויים בוצעו בכיוון הזה, אבל הם היו גסים מדי, ולא מספיק מדוייקים כדי לחשב את מהירותו העצומה של האור. ואז הגיעו שני מדענים, מייקלסון ומורלי שמם, ותיכננו ניסוי שהיה אמור בוודאות די גבוהה לגלות את השינוי הזה במהירות האור, אם הוא קיים. אבל הם לא גילו כלום. כתוצאה מניסוי זה ועוד כמה ניסויים, הרעיון הזה של האתר נזנח, וזאת אחרי למעלה מאלפיים שנה שבהם הוא היה מושרש עמוק מאוד בחשיבה המדעית. כל מה שנשאר ממנו היום זה ביטוי כמו 'מעל גלי האתר' וביטויים נוספים, שהם הדים רחוקים לרעיון המדעי הזה שנזנח בסופו של דבר.

הגלגל של אורפריוס

אז ההרצאה הזו תעסוק בחשיבותה של השגיאה בתהליך ההתפתחות של המדע. בתור דוגמא, אני אתן את הנושא שאני אוהב מאוד, 'פרפטום מובילה.'. הסבר קצר- פרפטום מובילה היא מכונה שלא צריכה אנרגיה בשביל לעבוד. תחשבו על מכונית שנוסעת בלי דלק, או טלוויזיה שעובדת בלי חשמל. בעברית קוראים לזה – 'מכונה של תנועה מתמדת': מכיוון שהמכונית הזו לא צריכה דלק כדי לנסוע, היא יכולה לנסוע לתמיד, וזה מקור השם.

בתחילת המאה ה-18, בגרמניה, היה בחור בשם אורפריוס. אורפריוס היה בחור מוכשר: מכונאי, שען, אפילו קצת רופא. הנדימן כזה, איש עם ידיים טובות. דודו מהום סנטר. הפרנסה של אורפריוס הייתה להסתובב מעיר לעיר בגרמניה, ולהדגים בפני הקהל המצאות שלו. שואומן כזה. אם ההמצאה הייתה מעניינת, ותזכרו שבאותה התקופה לא היו הרבה מכונות מתוחכמות, אז זה היה אטרקציה מסוימת, הוא היה מקים סדנה קטנה בעיר ומשך כמה חודשים היה מוכר לאנשים כרטיסים כדי לראות את המכונה מקרוב.

ההצלחה הגדולה ביותר של אורפריוס, מכל המכונות שהוא בנה, הייתה גלגל מיוחד במינו. הגלגל המדובר היה גדול מאוד, קוטרו כמה מטרים, ומשקלו כמה מאות קילוגרמים. אורפריוס היה מציב את הגלגל על במה, ואז נותן לו דחיפה קלה- והגלגל היה מתחיל להגביר את המהירות עד לקצב סיבובים מסוים, משהו כמו 26 סיבובים בדקה. אין ספק שזה היה מדהים למדי, שגלגל כבד כל כך יסתובב בכזו מהירות כתוצאה מדחיפה קלה בלבד. אבל אז אורפריוס היה עושה משהו ממש מדהים: היה מחבר את הגלגל, דרך הציר, עם חבל לדלי ושואב מים, ומרים משקולות כבדות, ועוד כל מיני הדגמות כאלה, והגלגל לא היה מפסיק להסתובב. זה היה מופלא- כולם יודעים שניתן לשאוב מים עם חבל וגלגל וכל זה, אבל בדרך כלל, צריך להמשיך ולדחוף את הגלגל…ואת זה אורפריוס לא עשה, חוץ מדחיפה קטנה שברור שלא מספיקה לכל הפעולות האלה.

מכונה של תנועה מתמדת

אז הגלגל שהמציא אורפריוס היה למעשה 'מכונה של תנועה מתמדת', מכונה שמבצעת עבודה (מרימה משקולות, שואבת מים, כל דבר כזה) ללא צורך בהשקעת אנרגיה. פרפטום מובילה.

מה היה סודו של אורפריוס? איך עשה הגלגל את שעשה? אנחנו לא יודעים. אורפריוס לא גילה את סודו: הגלגל היה עטוף ביריעת בד שכיסתה כמעט את כולו, מהמרכז ועד להיקף, והסתירה את המנגנון הפנימי שאולי נתן לגלגל את כוחו. הרבה אנשים בדקו את הגלגל של אורפריוס- בלי לפתוח את כיסוי הבד, כמובן. היה פרופסור אנגלי שבדק אם יש מישהו שמסתתר בתוך הבד- הוא חתך פתח זעיר, טפטף פנימה פלפל חריף וחיכה לשמוע
אם יש מישהו משתעל…אף אחד לא התעטש בפנים. הייתה ועדה שעשתה בדיקה מאוד יסודית, ביחס לאותה התקופה- נעלו את הגלגל בחדר למשך חודשיים, עם שומר בכניסה לחדר. לחדר היו קירות עבים והוא היה נטול חלונות, ועל המנעול היה חותם שעווה שאם מישהו שבר אותו, ניתן היה לראות זאת מייד. אבל אחרי שפתחו את החדר, אחרי חודשיים ומשהו, הגלגל עדיין הסתובב כתוצאה מהדחיפה שנתנו לפני חודשיים, לפני סגירת החדר. ועדיין, אחרי כל הבדיקות האלה, רוב הציבור (ובמיוחד המדענים) לא האמינו לאורפריוס. היו הרבה אנשים שהתנגדו לאורפריוס, וקראו לו שקרן ורמאי.

הסיבה שהתנגדו לו כל כך הרבה אנשים, הייתה שהרבה ממציאים לפני תקופתו של אורפריוס ניסו לתכנן מכונה של תנועה מתמדת, כבר לפני למעלה מאלף שנה, אבל אף אחד לא הצליח. הם לא הבינו מדוע הם לא מצליחים, אבל נכשלו פעם אחר פעם. הניסיון הראשון המתועד היה של אסטרונום הודי, עוד באזור שנת אלף לספירה- וזה רק המתועד, היו בטח לפניו. אפילו ליאונרדו דה ווינצי, ניסה לתכנן מכונה כזו, ואחרי כמה ניסיונות התייאש וכתב שאנשים שמנסים להמציא פרפטום מובילה רודפים אחרי חלום בלתי אפשרי, כמו המחפשים אחרי הכימרה- מפלצת מיתולוגית עם ראש של אריה, רגליים של עז וכאלה. אז הגלגל של אופריוס נחשב כבלתי אפשרי. למרות זאת, הממשלה רצתה לגבות ממנו מיסים על ההמצאה: זה שזה בלתי אפשרי, עדיין לא אומר שהמדינה לא יכולה לקחת על זה כסף. כדי לא לשלם את המס, אורפריוס היה מפרק את הגלגל שלו לפני שהיה עוזב את העיר- ואז בונה חדש כשהיה מתמקם בעיר אחרת.

אבל בכל מקום שהוא הציג את הגלגל שלו, היו כאלה שלכלכו עליו שהוא רמאי, והיו שענים שאמרו שבטח יש איזה קפיץ בתוך הגלגל… עד שיום אחד באה אחת המשרתות של אורפריוס, והודתה שהיא עזרה לו לרמות את כולם, וסובבה איזה קפיץ שהיה מחובר לגלגל מתחת לריצפה. אורפריוס טען שהמשרתת משקרת, ומנסה לסחוט ממנו כספים- בסופו של דבר, לא היו הוכחות לכאן או לכאן, אבל זה היה האקדח המעשן שכולם חיפשו. מאותו הרגע, הקריירה של אורפריוס דעכה, והרווחים מהמכונה דעכו. כשהלך אורפריוס לעולמו, כמה שנים לאחר מכן, הוא היה עני למדי- וזה חבל, כי מי שימציא מכונה שכזו, מכונה שלא צריכה אנרגיה חיצונית כדי לעשות עבודה, יכול להיות עשיר גדול! אם מישהו יצליח לתכנן מכונית שלא צריכה דלק, למשל (בלי סולארי או חשמל, בלי אנרגיה בכלל), תחשבו כמה שהוא יהיה עשיר מכל המכוניות שהוא ימכור! אורפריוס נפטר מבלי שגילה לאיש את הסוד שמאחורי הגלגל שלו. עד היום, כמעט שלוש מאות שנה לאחר מכן, ישנם אנשים המנסים לחפור בספרים שכתב כדי לגלות את סוד פעולתה של ההמצאה שלו.

חוק שימור האנרגיה

הסיבה שרוב הציבור לא האמין לאורפריוס, היא שרוב האנשים מבינים, באמצעות השכל הישר, שבחיים אין ארוחות בחינם. הניסיון היום-יומי שלנו מלמד אותנו שאין דבר כזה מכונית בלי דלק, ואפילו מכונית שעובדת על חשמל צריכה חשמל כדי לעבוד. אפילו הביטלז אמרו באחד השירים שלהם- "In the end, the love you take is equale to the love you make". ככה זה בחיים: יש סימטריה שכזו. שביל לקבל משהו צריך לתת משהו. ואפילו אם זה עגלה שסוס סוחב אותה, מישהו צריך להאכיל את הסוס.

העיקרון הזה, שאנחנו לומדים אותו כחלק מניסיון החיים שלנו, מכונה בשפה המדעית 'עיקרון שימור האנרגיה'. עכשיו אנחנו ניכנסים קצת לתחום שנקרא 'תרמודינמיקה'. לא להיבהל. מדען בשם בולצמן חקר אותו לעומק- הוא התאבד בשנת 1906. המשיך אותו פול ארנפסט, והוא התאבד ב-1933. אז אני חושב שכדאי שניגש לעניין הזה בזהירות. בואו נבין קצת יותר טוב למה המדענים מתכוונים עם 'חוק שימור האנרגיה'.

אני אתן כאן דוגמא המתבססת דוגמא שנתן רי'צרד פיינמן בזמנו בהרצאה שהוא נתן על שימור האנרגיה. אם כבר לחקות, אז לחקות את הטובים ביותר, ופיינמן היה גאון מוכח. נאמר ואתם יושבים במסעדה אותנטית מזרחית. בא בעל המסעדה, ושואל מה אתם רוצים להזמין, אתם אומרים לו- חומוס, ציפ'ס וסלט. אתם אוכלים, ובסוף מגיע החשבון, חמישים שקל. קיבלתם ממנו משהו, אתם חייבים להחזיר. למחרת אתם מגיעים לאותה המסעדה, אותו שולחן, אותו תפריט. הכל אותו דבר, בדיוק! אתם מזמינים חומוס, צ'יפס וסלט. אבו ראמי מביא את האוכל, אתם אוכלים…בסוף מגיע החשבון. הפעם יצא ארבעים וחמישה שקלים. אתם מרוצים! נתתם פחות ממה שקיבלתם. האם נשברה הסימטריה לכאורה? האם יש ארוחות חינם? לא. בבדיקה מעמיקה יותר מסתבר שהטבח היה קצת רעב, וקיבלתם פחות צ'יפס מאתמול, אז בעל המסעדה הפחית את החשבון. לא הרווחתם שום דבר.

למחרת אתם אוכלים שוב, הכל אותו הדבר. הפעם החשבון יצא חמישים וחמישה שקלים. אה! אולי נתתם יותר מאשר קיבלתם? לא, בבדיקה מסתבר שהמלצר בלבל את בעל המסעדה, והוא התבלבל בחישוב של החשבון- זאת אומרת, הניסוי לא היה מדויק, אפשר לומר. הסימטריה נשמרה. למחרת אותו הדבר. חומוס צ'יפס וסלט. החשבון חמישים שקלים- אבל אתם בודקים בצלחת ורואים שבנוסף יש שניצל! בודקים הכל טוב טוב, אין טעויות… בעל המסעדה בסדר, הטבח בסדר, הכל בסדר…אה-הה! אז אולי יש ארוחות חינם! אבל אז אתם חושבים טוב טוב, ונזכרים שהלכתם שנייה לשרותים, ולידכם היה ילד עם שניצל בצלחת, והוא לא רצה לאכול אותו למרות שאמא שלו נורא התעקשה… אין לכם שום דרך להיות בטוחים במאה אחוז שהשניצל הזה לא 'צץ' פתאום מעצמו, ככה סתם- אבל מאוד מאוד סביר שהילד שם לכם את השניצל בצלחת.

זה גם העיקרון של חוק שימור האנרגיה. ישנה איזו כמות של משהו בלתי מוגדר, 'אנרגיה' כלשהי, שנראה שהיא תמיד נשמרת, ותמיד צריך לתת אנרגיה כדי לקבל משהו בחזרה. וגם אם לפעמים, כמו בדוגמא של המסעדה, נדמה שאנרגיה צצה פתאום מכלום, כמו השניצל על הצלחת- זו תמיד שגיאה, או אי דיוק בניסוי, או תופעה אחרת לא מוכרת.

יוליוס מאייר והקזת הדם

המדענים הבינו את זה, באופן אינטואטיבי, עוד במאה ה-18 אבל לקח להם זמן עד שתפסו שזה עיקרון בסיסי של הטבע, שאנרגיה נשמרת בכל מצב ובכל מקום ושאין שום אפשרות כנראה לעקוף את החוק הזה. הראשון שעלה על הרעיון היה דווקא רופא. היה זה יוליוס מאייר, לקראת אמצע המאה ה-19. יוליוס היה רופא הספינה בספינת סוחר שהפליגה באזורים הטרופיים של קו המשווה, ובהתאם לתפיסה הרפואית המקובלת אז, הוא היה עושה הרבה הקזות דם למלחים בספינה. הקזת דם נחשבה אז כטיפול טוב נגד כל מיני מחלות וכאבים. יוליוס ידע, בתור רופא, שהדם בגוף מכיל חמצן ושהחמצן הזה הוא חלק מהתהליך של שריפה מזון לאנרגיה שמחזיקה את הגוף בטמפרטורה קבועה.

בארופה, יוליוס ידע מניסיון שהדם שמגיע לאיברים בגוף הוא בצבע אדום בהיר- משמע, עשיר בחמצן- וכשהדם שעוזב את האיברים בגוף, צבעו כחלחל סגול, מכיוון שאין בו הרבה חמצן. החמצן הלך לאיבוד בתהליך של המרת המזון לאנרגיה. כשהוא הקיז את דמו של אחד המלחים, הוא שם לב להפתעתו שהדם נשאר פחות או יותר באותו צבע, אדום בהיר, לכל אורך הדרך. הוא בדק את כל המלחים, וכולם היו אותו דבר. יוליוס חשב על זה, וזכה בתובנה חשובה מאוד: הדם נשאר באותו הצבע, כי הגוף לא היה צריך לנצל הרבה חמצן כדי להפיק בעזרתו אנרגיה רבה מאוכל. ולמה זה? כי חם בחוץ, יש הרבה שמש. הנקודה החשובה כאן היא שהאנרגיה מהשמש היא אותה האנרגיה במזון, רק בצורה אחרת. יש קשר בין הצורות השונות האלה של האנרגיה- כשיש יותר מהאנרגיה של השמש, צריך פחות אנרגיה מהמזון.

כשמסתכלים על כל התמונה כולה, מבינים פתאום שלאנרגיה יש המון צורות– אנרגיה מהשמש, ואנרגיה מהמזון, ואנרגיה של הקפיץ, ואנרגיה של התנועה, ואנרגיה של המגנט….וכולם זה למעשה אותו הדבר, והאנרגיה לא הולכת לאיבוד, היא רק מחליפה תחפושת…אתה משחרר קפיץ עם משקולת, והאנרגיה שהייתה אצורה בקפיץ הופכת לאנרגיה של תנועת המשקולת.

לצערו של יוליוס הוא היה רופא, ולא פיסיקאי. הוא לא ידע להסביר את הרעיונות שלו ב'שפה הפיסיקאלית', והפיסיקאים זלזלו בו כי הוא לא היה אחד משלהם… בקיצור, הרעיון שלו די נשכח. יוליוס נכנס לדיכאון, התאשפז בבית חולים פסיכיאטרי… חלפו כמה שנים טובות עד שהקהילה המדעית הכירה בהישג שלו, והוא קיבל את הקרדיט הראוי. הוא זכה לתואר אבירות גרמני, 'פון'- יוליוס פון מאייר.

מי שניסח את חוק שימור האנרגיה באופן רשמי, אחרי שגילה אותו מחדש למעשה, היה הרמן הלמהולץ. בעצמו רופא כמו מאייר, אבל פיסיקאי מצוין שגם ידע להציג את רעיונותיו בשפה ובמונחים שהבינו שאר הפיסיקאים. הלמהולץ אמר ש'אנרגיה לא נוצרת יש מאין', אבל הוא לא יכל להוכיח את זה, כי אי אפשר להוכיח את זה. אנרגיה זה משהו מופשט, לא אמיתי, לא משהו שאפשר לספור אותו או לשים בערימה או להסתכל במיקרוסקופ. זה רעיון מתמטי. אז הלמהולץ אמר שחוק שימור האנרגיה נכון כי מכונה של תנועה מתמדת, פרפטום מובילה כמו של אורפריוס וכל אותם אלפי אנשים לפניו, היא בלתי אפשרית.

אז כאן אתם מבינים את החשיבות של הפרפטום מובילה, ואת חשיבותה של ההשקעה של כל אותם אלפי ממציאים שניסו לעשות את הבלתי אפשרי. בגלל שהם ניסו בכל כך הרבה דרכים להמציא פרפטום מובילה, ונכשלו, רק בגלל זה הלמהולץ יכל להרשות לעצמו לומר בכזה ביטחון שחוק שימור האנרגיה הוא עיקרון ברזל, אקסיומה של הטבע. בלי השגיאות והטעייה של הממציאים האלה, לא ניתן היה לקבוע שחוק שימור האנרגיה הוא נכון.

הניג בראנד וגילוי הזרחן

כדי לחזק את הטענה שלטעויות ישנה תרומה אמיתית למדע- ניקח כדוגמא נוספת את האלכימיה. האלכימאים, כמו שאולי חלקכם שמעתם, ניסו להפוך מתכות לזהב. המניע היה, כמובן, כלכלי- לקחת מתכת זולה כמו ברזל ולהפוך אותה למתכת יקרה, זהב. אף אחד לא באמת ידע איך הופכים מתכת פשוטה לזהב, אז ניסו המון שיטות. ערבוב של חומרים, התכה וקירור ואז שוב פעם התכה, כתישה של חומר לאבק, המסה במים, וכל רעיון שאפשר להעלות על הדעת, כולל קיום טקסים מסובכים לאור ירח מלא עם אבקת פיות, רק ליתר ביטחון שאולי זה יעזור.

סוחר גרמני בשם הניג בראנד, במאה ה-17, היה גם הוא חובב אלכימיה נלהב. עד כדי כך נלהב, שהתחביב הזה הביא אותו לפשיטת רגל, והוא היה נשאר עני, אלמלא אישתו הייתה עשירה למדי. בכל אופן, הנינג עלה על רעיון עליו קרא בספר, שלפיו ניתן להפוך מתכת לזהב אם מערבבים את המתכת בחומר שמופק משתן. פיפי. אז הנינג ניגש במרץ לעניין, ואסף כמה וכמה אלפי ליטרים של שתן וחימם אותם בכל מיני שיטות לכל מיני טמפרטורות מתוך כוונה שמשהו יקרה שיעזור לו להפוך מתכת לזהב. ומשהו קרה! בשלב מסוים עלה פתאום ענן של גז מהדלי, ואחרי שהגז התפזר נותר בדלי נוזל מוזר, שבחושך האיר באור ירקרק! אף אחד לא ראה את נוזל כזה עד אז. הנינג היה משוכנע שהנה מצא את הדרך ליצור זהב, אבל כמה ניסויים שהוא לא עשה הוא לא הצליח להפיק מהחומר המוזר הזה זהב. הסיבה לכך היא שהניג הצליח, למעשה, לגלות את הזרחן.

הזרחן לא מופיע בטבע בצורת נוזל טהור, וצריך לזקק אותו מתוך הפיפי- וזה בדיוק מה שהנינג עשה. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הפיק יסוד כימי באופן מלאכותי. בכלל, האלכימאים ביצעו המון ניסויים וניסיונות שונים ומשונים, ולמרות שאלו לא היו ניסויים מדעיים ממש, עם בקרה ורישום מדויק וכדומה, הם בכל זאת צברו לא מעט ידע לגבי תרכובות שונות, שיטות עבודה עם חומרים כימיים וכדומה- ידע שהיה אחר כך הבסיס לכל מדע הכימיה כמו שאנו מכירים אותו היום.

היתוך קר

אז ראינו שרעיונות מוטעים עשויים לפעמים להיות חשובים לא פחות מרעיונות נכונים. אבל כאן גם צריך לשים הבחנה חשובה מאוד, בין אנשים שטועים בלי להתכוון, לבין אנשים שמטעים בכוונה. ואני מדבר כאן על נוכלים, רמאים, ומכיוון שזו הרצאה על מדע- על נוכלים בתחום המדע.

קשה מאוד לשים את האצבע על מישהו שהעלה רעיון לא מוצלח, ולהגיד עליו- אתה נוכל! יש סיכוי גדול שתטעה. למשל, לפני עשרים שנה יצאו שני פרופסורים מכובדים מאוניברסיטת יוטה שבארצות הברית, בהכרזה שהם גילו את הדרך לבצע היתוך קר. למי שלא מכיר, היתוך קר היא שיטה להפקת אנרגיה- באותה השיטה שבה השמש מפיקה את האנרגיה שלה: באמצעות היתוך של שני גרעיני אטומים ויצירת אטום חדש. תהליך כזה משחרר המון אנרגיה ולכן כולם היו רוצים לדעת איך לעשות אותו. הבעיה היא שלא במקרה הטמפרטורה על השמש היא כמה מיליונים טובים של מעלות צלסיוס. היתוך יוצר המון חום, והוא לא מעשי על כדור הארץ, פרט לפצצת מימן תרמו-גרעינית.

אבל שני החוקרים הללו טענו שהצליחו למצוא את השיטה לעשות את זה בטמפרטורת החדר! זה גרם לסערה גדולה בעולם המדעי. כולם ניסו לשחזר את הניסוי שלהם- אבל עד מהרה התברר שכל הניסויים נכשלים. בדיקה מעמיקה העלתה שהניסוי המקורי היה שגוי. אבל אף אחד (יותר נכון, כמעט אף אחד) לא כינה את הפרופסורים האלה 'שרלטנים'. ברור היה שהם לא ניסו להטעות בכוונה תחילה את שאר המדענים.

הגנרטור של דניס לי

לעומת זאת, ישנו אדם בארצות הברית בשם דניס לי. דניס לי משווק ללקוחות שלו גנרטור, שלטענתו מפיק חשמל, ללא מקור דלק חיצוני. זאת אומרת ללא מיכל בנזין או סולר או תא פוטואלקטרי לקליטת אור שמש או משהו כזה. אם למישהו זה נשמע מוכר, אז כן- זו פרפטום מובילה, מכונה שמוציאה יותר אנרגיה מאשר היא מקבלת פנימה, והיא מפירה את חוק שימור האנרגיה.

הרבה אנשים מאשימים את דניס לי שהוא נוכל, ואפשר להבין למה. יש לנו את כל הסיבות להאמין שדניס יודע שהמכונה שלו לא עובדת כשהוא מוכר אותה לאנשים, והוא כבר ישב על זה בכלא.הוא הורשע בבית משפט, וישנם צווים שאוסרים עליו למכור את המוצרים שלו בכל מיני מדינות בארצות הברית. זה לא מפריע לו להרוויח המון כסף מהטריק הזה, דרך אגב, משהו כמו כמה מיליוני דולרים עד עכשיו. השיטה שלו מאוד מעניינת: הוא לא מוכר את הגנרטור עצמו, כי אז יושלך לכלא מייד. הוא מוכר רק את הזכויות העתידיות לרווחים מהגנרטור. בצורה כזו, הוא מרוויח כסף מאנשים שמאמינים שיום אחד יהיו עשירים, ועדיין מצליח להתחמק מרשויות החוק.

המנוע של ג'ון קילי

אז איך מזהים נוכל? איך יודעים לומר, 'זה ממציא או מדען שטעה' או 'זה נוכל שמנסה להרוויח על חשבונם של אחרים'. זו הבחנה לא פשוטה. אפשר לומר, למשל, שנוכל הוא מי שהורשע בבית משפט- אבל כבר היו מקרים שזה לא היה נכון.

ג'ון קילי, למשל, היה ממציא שחי בארצות הברית, לפני קצת יותר ממאה שנה. במשך עשרים שנה קילי הוליך שולל עשרות אלפי אנשים, והבטיח להם מכונה שיכולה לעשות עבודה מכנית כבדה, בלי השקעה של אנרגיה. הוא גם הדגים להם את המכונה הזו, והיא עשתה דברים מדהימים- כופפה קורות ברזל, קרעה חבלים עבים, דברים מרשימים מאוד. במהלך הדגמה טיפוסית שכזו, קילי היה מטפטף מספר טיפות של מים לתוך המים, ואז מנגן בכינור לצידו: המנוע היה מתעורר לחיים ועושה את שעושה.

המניה של החברה שלו, 'חברת המנוע שלי קילי' הגיעה לשער של כ-500 דולר. רק כדי שנקבל מושג, זה ערכה של מניית גוגל היום- והדולר היה שווה אז הרבה יותר משהוא שווה היום). במהלך השנים, היו כאלה שהאשימו את קילי שהוא נוכל, ואף לקחו אותו לבית משפט. אך בבית המשפט קילי יצא זכאי. השופט לא היה מבין גדול במדע, ובטח לא בתרמודינמיקה (שהייתה אז מדע מאוד חדשני), ולא הבין שהטענות של קילי הן בלתי אפשריות ושחייב להיות כאן איזה שהוא טריק.

רק אחרי שקילי נפטר בשיבה טובה, כמה שנים טובות אחרי המשפט, גילו המשקיעים בחברה שלו שכל הבית של קילי היה מרושת בצינורות של אוויר דחוס, שעברו דרך קירות כפולים. במרתף הם מצאו מיכל אוויר דחוס ענק, שלושה טונות משקלו. האוויר הדחוס הזה זרם דרך הצינורות הנסתרים אל המנוע של קילי- הנגינה בכינור הייתה רק הסוואה שנועדה למנוע מהצופים לשמוע את שריקת האוויר הדחוס המשתחרר.

ג'וזף פאף

למרות שאי אפשר להיות בטוח אף פעם אם מישהו הוא נוכל או לא, יש כמה תכונות משותפות לנוכלים- במיוחד בתחום המדעי- שיכולות להוות סימני התראה למישהו שמכיר אותם, ולמנוע ממנו ליפול בפח. אני אתן כמה תכונות כאלה, ודוגמאות קטנות בצידן. רמאים בדרך כלל יוצרים לעצמם הילה של מסתורין. הם מעוניינים מאוד לעורר רושם בקרב הקהל שלהם שהם מיוחדים, שיש בהם משהו בלתי שגרתי שמאפשר להם להצליח במקום שכל האחרים נכשלים. קוסמים יוצרים לעצמם אישיות מסתורית שכזו כחלק מהשואו שלהם, ורמאים עושים את זה כחלק מהמקצוע.

לדוגמא: היה ממציא בשם ג'וזף פאף, לפני שלושים שנה בערך, שטען שהמציא מנוע מכונית שלא זקוק לתדלוק. במקום דלק הייתה תערובת גזים מסתורית שהיה צריך להחליף אותה רק פעם בכמה שנים. כדי לשכנע משקיעים לתמוך בו, פאף (שהיה ממוצא הונגרי) טען שהוא עבד בצעירותו בכור אטומי בברית המועצות, ושם הוא נחשף לסודות מדהימים שהוא לא יכול לגלות לאף אחד אחרת הרוסים יחסלו אותו. הרבה אנשים שילמו לו הרבה כסף לאורך השנים כדי לקבל זכויות על המנוע הזה, אבל אף אחד מהם לא ראה אגורה שחוקה מזה. המנוע אף פעם לא עבד כפי שהבטיח פאף, עד ליומו מותו של הממציא. ההילה הזו, של 'האיש שלמד את סודותיהם של הרוסים', עזרה לפאף מאוד לשכנע את המשקיעים לשפוך עליו עוד ועוד כסף, על אף הכשלונות המתמשכים שלו.

רמאי טוב גם צריך להכיר את הזארג'ון המדעי, את השפה שבה משתמשים מדענים כדי להעביר רעיונות אחד לשני. הוא לא חייב לדעת בדיוק את המשמעות של כל המילים שהוא משתמש בהן, אבל הוא צריך להשתמש בהם בצורה הנכונה כדי לשכנע מאזינים, בדרך כלל בעצמם די בורים במדע, שהוא יודע המון. מי שעושה את זה מצוין היום, למשל, הוא תום בירדן- אמריקאי, שלטענתו המציא מכונה שמפיקה חשמל מכלום, מהריק שקיים בין האטומים באוויר. זו, כמובן, עוד פרפטום מובילה בלתי אפשרית. אבל תום מסוגל לנסח משפטים ומאמרים, שלמי שאינו בקיא במדע, הם לא רק בלתי מובנים לחלוטין אלא הם גם נשמעים בדיוק כמו שאתה מדמיין לעצמך שרעיון מופלא ומתוחכם כמו, למשל, תורת הקוונטים, צריך להשמע.

הנה ציטוט: "אם נתייחס לגרעין הלא לינארי ניתן להסיק מכך שאנרגית הלחץ של הואקום ניתנת לניצול על ידי מכניזם של ערבול ארבע ערוצי כדי לממש פאזה מוגברת של גל אלקטרומגנטי מהאטום בתגובה לאות קטן." השטויות האלה מרשימות מאוד את מי שצריך להרשים.

איך לתפוס רמאי

כמובן שצריך להזהר ולא להגזים, אחרת אתה נופל לבור של עצמך. נוכל אחר, אחד בשם אוטיס קאר, ניסה לשווק חללית שתמריא ללא דלק (כן, פרפטום מובילה), ובראיון רדיופוני נשאל כמה מהר תנוע החללית שלו – במהירות האור! הוא ענה. ומחוץ למערכת השמש? שאל אותו המנחה. אוטיס לא התבלבל: אפילו פי שתיים ממהירות האור!! אז צריך להבין קצת, לא הרבה, אבל מינימום.

אפשר גם לתפוס רמאים ונוכלים, אם שמים לב לפרטים הקטנים. תשומת לב והכרות עם העקרונות המדעיים הבסיסיים ביותר, יכולות לאפשר לנו לגלות אי דיוקים ב'לוקשים' שהנוכל מנסה למכור. מקרה קלאסי של נוכל שלא ידע לשים לב לפרטים הקטנים, הוא זה של צ'ארלס רדהפר, בפילדלפיה של לפני מאתיים שנה. רדהפר הציג לקהל פרפטום מובילה שגרתית למדי, מסוג גלגל מסתובב- דומה מאוד לזו של אורפריוס, אבל קטנה יותר. הוא מכר כרטיסים לאנשים תמורת הזכות לחזות במכונה שלו, אבל לא הרשה להם לגעת בה או לבדוק אותה. באחת מההזדמנויות הגיע מהנדס כלשהו להתבונן בגלגל, והוא הביא עימו את הילד שלו איתו- נער כבן 14 או משהו באזור הזה. הילד היה כנראה חכם מאוד, כי הוא הצליח לשים לב למשהו שאף אחד לא ראה קודם.

במכונה של רדהפר היו שני גלגלי שיניים: אחד גדול, ואחד קטן. רדהפר טען שהגדול דוחף את הקטן ומסובב אותו, אבל הילד הבחין שסימני השחיקה על השיניים של הגלגלים לא מתאימים לתאור זה. סימני השחיקה על גלגלי השיניים העידו על כך שלמעשה, הגלגל הקטן הוא זה שדוחף את הגדול! זה היה המפתח לגילוי הרמאות, ואחרי שהילד סיפר את דבר הגילוי לאביו, האב בדק את העניין לעומק והסתבר שהיה שם קפיץ, מתחת למכונה, שדחף את כל העסק.

רדהפר לקח את הדברים שלו וברח מפילדפיה לניו יורק, אבל כנראה שלא למד לקח כי הוא הקים שם מכונה חדשה, וגם שם מכר כרטיסים לקהל תמורת הצפייה בה. אבל הוא באמת היה חסר מזל, ולתערוכה שלו הגיע מהנדס בשם רוברט פולטון. פולטון היה בחור מבריק, שלזכותו רשומה בנייתה של ספינת הקיטור הראשונה ועוד כמה המצאות אחרות. פולטון ידע גם הוא לשים לב לפרטים הקטנים, וכשהוא הקשיב לגלגל בזמן סיבובו, הוא שם לב שהרעש שהמכונה משמיעה לא לא מתאים לרעש שמכונה עושה בדרך כלל, שזה רעש קבוע, מחזורי. הרעש במקרה הזה היה כמעט אקראי, לא מסודר. הוא הסיק מכך שזה לא מנוע רגיל, אלא שמישהו מסובב אותו מבחוץ- כי כשבן אדם מסובב מכונה זה אף פעם לא מחזורי ממש, תמיד יש סטיות מקצב הסיבוב.

אז פולטון קרא תיגר על רדהפר, והכריז שהוא הולך לפרק לו את הסטודיו כדי לרדת לעומק העניין, ושאם הוא טועה הוא ישלם על כל הנזק (הוא היה עשיר למדי, בזכות הפטנט על ספינת הקיטור). פולטון באמת פירק את החדר, וגילה מאחורי הקיר איש זקן רוכב על אופנים שהגלגל שלהם היה מחובר בחבל דק למכונה של רדהפר. הסיבה שהזקן לא דייק בסיבובים שלו, הייתה שהוא היה עסוק בלאכול סנדוויץ.

הרקטה של רוברט גודארד

דרך אגב, לפעמים מדען יכול לגלות משהו נכון, אבל הוא יהיה כל כך חדשני שמדענים אחרים עשויים לא להבין אותו כמו שצריך, ויחשבו שהוא טועה או שהוא נוכל. דוגמא קלאסית היא סיפורו של רוברט גודארד. גודארד נחשב היום לאבי מדע הטילים, האיש שתרם יותר מכולם להתפתחות של הרקטות המודרניות- כל המשגרים של הלוויינים והחלליות, טילים צבאיים וכדומה. אבל הסיפור שלו די עצוב. גודארד עבד על הרקטות הראשונות עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת, והגיע למסקנות די חשובות ותאוריות טובות. הוא פרסם מאמר על תוצאות המחקרים שלו, ובסופו של המאמר הוא כתב, כבדרך אגב, שאולי יום אחד יהיה אפשר להשתמש ברקטות כאלה כדי להנחית בן אדם על הירח. המאמר הזה הגיע לידיים של עורך של מדור המדע באחד העיתונים, והוא קרא אותו.

חשוב להבין שהמדע של הרקטות והטילים הוא מסובך, קשה להבנה. עד היום, כשאתה רוצה להגיד באנגלית שמשהו הוא קל להבנה, אתה אומר: 'לא צריך להיות מדען טילים כדי להבין את זה.' אז העיתונאי הזה כנראה דילג על כל המשוואות המסובכות, הגיע לפסקה על הירח- את זה הוא הבין. הוא אמר לעצמו: בחלל אין אוויר, יש ואקום- איך תעבוד הרקטה? בלי אוויר? הרי מטוס לא יכול לטוס אם אין אוויר, נכון? אז הוא כתב שרוברט הוא אידיוט, ומדבר שטויות. וכולם קראו את העיתון הזה, ולגודארד יצא שם של אוויל מוחלט, והציבור הפסיק להתייחס אליו ברצינות.

רוברט גודארד המשיך לעבוד, וכהגיע להשגים מרשימים מאוד. בנה רקטות ושיגר אותם לגבהים שאף אחד לא חלם להגיע אליהם עם מטוס אז. אבל המוניטין שלו כבר היה הרוס, ואף אחד לא התייחס אליו. באחת הפעמים, כשעשה ניסוי עם אחת הרקטות שלו והרקטה, עקב תקלה, התרסקה לתוך איזה שדה- הופיעה כותרת בעיתון 'רוברט פיספס את הירח בשלוש מאות אלף מיילים'!! איזו השפלות שהוא ספג.

אבל לא כולם מטומטמים, והמדענים הגרמניים דווקא קראו את המאמרים שלו והבינו על מה הוא כותב. אחר כך הם לקחו את הרעיונות שלו ובנו איתם טילים לצבא הנאצי, ולטילים הללו קראו וי-1 ו-וי-2, והם עשו נזקים איומים בלונדון במלחמת העולם השניה. אז כולם הבינו פתאום שגודארד ידע על מה הוא מדבר, ושיבחו אותו והיללו אותו, ואמרו שהוא היה גאון. אבל הוא כבר היה מת, אז מה זה משנה? סיפור עצוב.

אז זו רק טעימה קטנה מההיסטוריה של המדע, והפרפטום מובילה והמדענים והשרלטנים של העולם הזה. אני מקווה שההרצאה הזו גרמה לכם קצת לראות את את עולם המדע בצורה אחרת, אולי יותר מעניינת ומלאה בדרמות קטנות וסיפורים יפים.

[עושים היסטוריה] 10: ההיסטוריה של העתיד- לארי ניבן

הפודקאסט עושים היסטוריה

על הרעיונות המוזרים והטכנולוגיות המגוחכות שמעלה הסופר (והמתמטיקאי, כך מסתבר) לארי ניבן- ואיך הם מבוססים על מדע אמיתי ותאוריות תקפות! טבעת המקיפה את השמש, טיסה בחללית שאינה זקוקה למיכל דלק, עצים שממריאים לגובה כדי לפזר את זרעיהם וקופסא קטנה ושחורה שתעשה לכם דברים שבחיים לא הרגשתם…


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

ההיסטוריה של העתיד: על הסופר לארי ניבן

כתב: רן לוי

חלק בלתי נפרד מעולם המדע, הוא החזון. לכל המדענים והחוקרים יש, אני מאמין, חזון מסוים- איזשהו עתיד שהם חותרים לקראתו, שכל עבודתם מכוונת אליו. איזו מטרה שאליה הם שואפים. לפעמים המטרה הזו היא ברורה. גנטיקאים, למשל, מנסים לגלות את צפונות הגנום האנושי כדי ליצור עולם נטול מחלות גנטיות- עולם בלי טייזקס, בלי ניוון שרירים ומחלות דומות, ולחסוך מהדורות הבאים את הסבל הנוראי הזה. זו מטרה ברורה, כיוון, חזון חד מאוד. לפעמים המטרה פחות ברורה- מתמטיקאים, למשל. למה הם חותרים? מה הם יוצרים, עם כל המשוואות שלהם, המספרים, האיקסים והווייים. אז כאן זה קצת יותר אינדיבידואלי. יכול להיות מתמטיקאי שיאמר שהוא נובר בעולם המספרים כדי לגלות את האמת העמוקה של היקום, את השפה שבה כתוב העולם. השפה הזו, אם נבין אותה לעומק, תביא את האנושות ביום מין הימים לשיא מוחלט של התקדמות מדעית, להבנה מושלמת של כל העולם סביבנו. מתמטיקאי אחר יגיד לך, לעומת זאת, שהוא עושה את זה כי הוא אוהב זה. זה הכל, זה מעניין אותו. הוא אוהב מספרים כמו שגנן אוהב פרחים. בכל אופן, למתמטיקה הטהורה לא תמיד יש כיוון מוגדר או חזון ברור שאפשר לשאוף אליו, וגם אם יש הוא בדרך כלל די מעורפל.

אז לפעמים צריך מישהו שיצור את החזון הזה. צריך מישהו שיתווה כיוון, מישהו שייתן למדענים של היום את ההשראה כדי ליצור דברים למרות שרוב הסיכויים שהם לעולם לא יהנו מהם, לא יראו את פרות עמלם. המוזה של המדענים, אפשר לומר. סופר המדע הבידיוני. לפני שאנחנו ממשיכים בפרק, חשוב לי לומר שהנושא כאן הוא לא הספרות עצמה, או העלילות של ספרי מדע בידיוני כאלה ואחרים- אני לא אתן כאן תקצירים של מסע בין כוכבים או אסביר את הקשר בין האן סולו ללוק סקיווקר. בפרק הזה, ובפרקים דומים אם יהיו בעתיד, אני מתכוון להתמקד בטכנולוגיות עתידניות, במדע וברעיונות של השנים הבאות, כפי שמעלים אותם סופרי מדע בידיוני- ואני מתכוון להראות כיצד הרעיונות הללו מתחברים למדע של ימינו ולתגליות של המדענים הגדולים מהעבר, במין קו זמן ארוך ומתמשך. אני מתכוון לדבר על הרעיונות ההזויים והמופלאים של סופרי מדע בידיוני, ולהראות כיצד הם בנויים למעשה על מדע וטכנולוגיות של היום. אני מתכוון לדבר על ההיסטוריה של העתיד.

הפרק הנוכחי יעסוק ברעיונות של לארי ניבן. לארי ניבן הוא אחד מגדול סופרי המדע הבידיוני של חמישים השנים האחרונות, נחשב כאחד מדור הנפילים של הזאנר הזה יחד עם אייזיק אסימוב, ארתור סי קלארק ועוד. הכתיבה של ניבן היא בסגנון הידוע בתור 'מדע בידיוני קשה': מדע בידיוני שמושתת על מדע, על רעיונות טכנולוגיים מהפכניים. זה בניגוד לפנטזיה, למשל- כמו שר הטבעות, סגנון שעוסק יותר בדמויות, בעלילה שהיא קצת כמו טלהנובלה, בסיפורים אנושיים ורגשות. שהסיפור מתרחש על רקע של כוכב אחר או טירה ביער מכושף אבל זה גם יכול באותה המידה להתרחש בארגנטינה של ימינו. מדע בידיוני קשה מתמקד יותר במדע ופחות בסיפור. התוצאה הצפויה היא שהסיפור והעלילה הם בדרך כלל די דלים, הדמויות אולי קצת שטוחות, הסיום אולי קצת יותר צפוי…לא שי עגנון, ולא דן בראון. אבל, וזה אבל גדול, הטכנולוגיה היא לא פחות מסוחפת. בסיפורים האלה הטכנולוגיה היא העיקר, הרעיונות המדהימים שהסופרים האלה מעלים גורמים לקורא- אם הוא הטיפוס המתאים, כמובן- להחסיר פעימה, לעצום את העינים ולהגיד לעצמו, אלוהים…אם אני הייתי יכול לחיות בתקופה הזו…

לארי ניבן הוא אחד מהסופרים שלדעתי מצטיינים במיוחד בזה, ברעיונות המדהימים והמופלאים האלה. ומה שעוד יותר יפה, זה שהרבה מהרעיונות האלה של לארי ניבן, הם מבוססים על מדע אמיתי! הם לא בנויים על איזה עולם של קסמים, כמו הארי פוטר למשל, שיפיח בהם רוח חיים- הם מבוססים על החוקים והכללים של המדע והטכנולוגיה שאנחנו מכירים היום, פשוט בסדרי גודל גדולים יותר או בקבועי זמן גדולים יותר. וזה לא כל כך מפתיע לשמוע, שלארי ניבן הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה.

עולם טבעת

הדוגמא המושלמת לרעיון בידיוני שמבוסס על מדע אמיתי לגמרי, הוא 'טבעת ניבן'. הספר המפורסם ביותר של לארי ניבן, והבסיס לסדרה שלמה של ספרים למעשה, הוא 'עולם טבעת'. בספר הזה ניבן מציב את הדמויות שלו בתוך עולם דימיוני שהוא בעצם טבעת ענקית שמקיפה שמש באיזו מערכת שמש דימיונית כלשהי. תדמיינו לעצמכם, שמש במרכז, סביבה טבעת שמקיפה את השמש הזו בערך במרחק שבו מקיף כדור הארץ את השמש- ההיקף של  טבעת הזו הוא משהו 600 מיליון מיילים, קצת יותר ממיליארד ק"מ. הרוחב של הטבעת הוא בערך שני מיליון קמ. זה נראה כמו הטבעות שמקיפות את כוכב שבתאי, למשל, רק שכאן הטבעת פונה פנימה לכיוון השמש, זא אם אתה עומד על הטבעת ומסתכל למעלה- אתה רואה את השמש. אז האינסטיקט הראשוני הוא להגיד- שטויות, אין דבר כזה. זה בלתי אפשרי. זה כל כך גדול וכל מפלצתי שזה בטוח גם בלתי אפשרי.

אבל זהו, שלא. אתם מבינים, לארי ניבן הוא לא סתם סופר יפה נפש, ניבן הוא גם מתטיקאי- תואר ראשון בממתטיקה ליתר דיוק. והוא ישב וחישב את התכונות שצריכות להיות לטבעת כזו כדי שבאמת ניתן יהיה לבנות אותה ולא פחות חשוב, יהיה אפשר גם לחיות עליה. למשל, הוא חישב שהטבעת הזו צריכה להסתובב במהירות של בערך מיליון מטרים לשניה כדי שכוח המשיכה שייווצר עליה יהיה משהו בדומה לכוח המשיכה שאנחנו מרגישים על כדור הארץ. כאן כוח המשיכה הוא בעצם הכוח הצנטריפוגלי שנוצר בגלל הסיבוב. מי שעומד על הטבעת מרגיש כוח שמנסה לזרוק אותו החוצה דרך הרצפה, כביכול. זה כמו לשבת על קרוסלה שמסתובבת במהירות- אתה נדבק לכיסא בזמן שהסיבוב מנסה לזרוק אותך החוצה. זה אותו הכוח שמשאיר אותך דבוק לכסא בזמן שרכבת ההרים עושה סיבוב של 360 מעלות. אז אחרי שהוא חישב את כל הפרמטרים שנדרשים מטבעת כזו ענקית, מהירות סיבוב, איזה חומר יתאים כדי לבנות אותה, איך אתה שומר על הטבעת הזו שלא תיסחף ממקומה ותיפול לתוך השמש…הוא נתן לאיזה גזע מסתורי וקדמוני של חייזרים לבנות אותה, כביכול, ואז הכיף מתחיל באמת.

אם יש לך עולם טבעתי כזה, והוא בהחלט אפשרי מבחינה טכנית, איך יראו החיים עליו? יש כאן עולם ששטחו שלוש מאות מיליוני פעמים השטח של כדור הארץ. כמה גזעים שונים של יצורים תבוניים יכולים לחיות על עולם כזה, ולעולם לא לפגוש אחד את השני? איזו מערכת של בעלי חיים וצמחים נוצרת על עולם כזה, איך האנשים שחיים על עולם מלאכותי ומהונדס שכזה תופסים את האנשים שבנו את הטבעת הזו? הרי מבחינתם, מהנדסי הטבעת הם כמו אלים, עם יכולות טכנולוגיות בלתי נתפשות ממש.

מה שמעניין כאן, זה שלארי ניבן לא המציא את הרעיון הזה לגמרי מעצמו. הרעיון של עולם טבעת מבוסס על רעיון אחר בשם 'ספירת דייסון'. ספירת דייסון היא תוצאה של ניסוי מחשבתי שערך הפיזיקאי והמתיטיקאי פרימן דייסון בשנת 1959, וקו המחשבה הוא כזה. כל ציווילזציה צורכת אנרגיה מהשמש שלה, זה ברור. היא חייבת אנרגיה כדי לפתח טכנולוגיה. דרישות האנרגיה הללו ילכו ויגדלו עם הזמן, בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית של אותה ציוויליזציה. מאיפה מגיע האנרגיה- מהשמש כמובן. לכן צריך לנצל יותר ויותר אנרגיה סולארית, עד שביום מין הימים צריך לנצל את *כל* האנרגיה שהשמש יכולה להפיק, או חלק מאוד משמעותי ממנה. רק כדי לשים את הדברים בפרופורציה, אנחנו היום מנצלים כל כך מעט מהאנרגיה שהשמש נותנת, שממש אין טעם לנקוט כאן במספרים, זה עד כדי כך חלק כאן ולא משמעותי. איך עושים את זה, איך מנצלים את כל האנרגיה של השמש? בונים כדור ענק, ספירה, שמקיפה את כל השמש במרחק רב, ושמים עליו קולטי שמש- תאים פוטואלקטריים. בצורה כזו כל האנרגיה שהשמש מפיקה נלקטת בתאים. כמובן שזה רעיון קשה לביצוע, אבל יש לו גרסאות פשוטות יותר למימוש. למשל, במקום כדור אחד מוצק שמקיף את השם, נשים המון המון קולטנים כאלה במסלול סביב השמש, כל אחד בנפרד, כמו כוכבי לכת קטנים. זה כבר קצת יותר קל לעיכול, ולא חייבים לשים קולטנים סביב כל השמש, אפשר לשים אותם במרחק מסוים אחד מהשני, ועדיין הם יקלטו חלק ניכר מהאנרגיה של השמש פשוט מכיוון שיש הרבה כאלה.

אם נחזור לרעיון של כדור גדול שמקיף את כל השמש, נניח שרוצים לחיות על הכדור הזה. אז צריך ליצור כוח משיכה, נכון? ברור. כדי ליצור כוח משיכה, ניתן לכדור סיבוב, וכך הכוח הסיבובי של הצנטריפוגה יצור כוח משיכה מלאכותי, כמו שתיארנו מקודם. אבל, וכאן נקודה קריטית- האוויר שבתוך הכדור, האטמוספירה, תתרכז כולה ברצועה דקה על קו המשווה של הכדור. זו תוצאה של הכוח הסיבובי הזה, ואני לא אכנס עכשיו להסברים פרטניים. כתוצאה מכך, חיים יכולים להתקיים למעשה רק על רצועה דקה על קו המשווה של אותו כדור גדול. מה שניבן עשה, זה לחתוך את הרצועה הדקה הזו עם האטמוספירה, ולהשאיר רק אותה ולזרוק את השאר. זה עולם הטבעת, והוא מבוסס על רעיון מדעי רציני בשם 'ספירת דייסון'.

מגח בוסארד

אחת הבעיות הרציניות שניצבות בפני כל סופר מדע בדיוני היא השאלה- כיצד עוברים את המרחקים העצומים של החלל? המרחקים בין הכוכבים הם כאלה שטיסה בחללית במהירות שאנחנו מסוגלים לה היום, יכולה לקחת כמה אלפי שנים בין שני כוכבים אפילו קרובים יחסית זה לזה. הפתרון הוא, כמובן, להאיץ את החללית למהירות גבוהה יותר, כמה שיותר קרוב למהירות האור שהיא המהירות התיאורטית הגבוהה ביותר. אבל זה לא פשוט כמו שזה אולי נשמע: אפילו החלליות הכי מהירות שיש לנו עכשיו, אם אני לא טועה אילו החלליות ווי'גר 1 וויגר 2, יעברו את המרחק אל הכוכבים הקרובים ביותר במשהו כמו כמה עשרות אלפי שנים. הבעיה היא שכדי להאיץ את החללית צריך לקחת הרבה דלק עבור המנוע. הרבה דלק פרושו חללית כבדה יותר, ואז צריך יותר דלק כדי להאיץ אותה, ואז היא כבדה יותר, ואז צריך יותר דלק וכו כו וכוכו …אתם מבינים את הבעיה.

בשנת 1960 הציע הפיסיקאי רוברט בוסארד רעיון תאורטי מחוכם למדי, שיכול לאפשר לנו לטוס במהירות גבוהה מאוד – אולי אפילו שני שליש ממהירות הואר- בלי שנצטרך לסחוב איתנו דלק. שיטת ההנעה שלו נקראת 'מגח בוסארד' או באנגלית bussrad ramjet, וזו גם השיטה שניבן משתמש בה בחלק מהמקרים בספרים שלו. הרעיון הכללי של מגח בוסארד הוא זה: החלל הוא לא ממש ואקום מושלם, ויש בו קצת גז- כמה אטומים בודדים בכל מטר רבוע, ממש כלום, אבל בכל זאת יש משהו. האטומים הללו הם בדרך כלל אטומי מימן וקצת הליום. בקדמת החללית נמצא מתקן איסוף גדול שיודע לאסוף את האטומים האלה ולתעל אותם לתוך החללית כמו משפך. תדמיינו משפך ענק שמפליג בחלל ואוסף אטומים. האטומים הללו יכנסו למנוע של החללית, שם הם ישמשו כדלק- כנראה בתהליך של היתוך גרעיני, או תהליך אחר שיכול להפיק מספיק אנרגיה כדי לדחוף את החללית. מה שיפה כאן שככלל שהחללית נעה מהר יותר, היא יכולה לאסוף עוד ועוד אטומים מהחלל. בצורה כזו, אתה יכול להגיע, באופן תאורטי למהירות יפה מאוד בלי להזדקק לשום דלק חוץ ממה שנמצא גם ככה חופשי בחלל. הרעיון הזה לא מושלם, ויש כמה בעיות איתו שאולי יום אחד נצליח לפתור ואולי לא, אבל הוא בהחלט אפשרי מבחינה תאורטית, ולארי ניבן עושה בו שימוש בספרים שלו. ספינות ענקיות, שמכילות אלפי מתיישבים מכדור הארץ, מונעות על ידי מגח בוסארד שמביאות אותם תוך כמה עשרות עד מאות שנים בודדות אל כוכבי לכת שבהם האנושות מתיישבת בהדרגה.

עצי שלבים

הרעיון הבא שמעלה ניבן בספריו מגיע מתחום שהוא חציו פיסיקה וחציו ביולוגיה. זה גם הרעיון שאני מוצא הכי מדליק והכי מקורי בספרים שלו. הכוונה כאן לזן משונה של עצים, עצים הנקראים 'עצי שלבים', ובאנגלית stage trees. העצים הללו מתוארים כגבוהים במיוחד, עם גזע עבה מאוד, ומה שמיוחד בהם זה שהם מסוגלים להפוך את האנרגיה מהשמש לחומר שהוא משהו כמו דלק רקטי בעל עוצמה אדירה. כשהעץ מגיע לבגרות, הוא כבר מלא עד התפקע בחומר הבעירה הטבעי הזה, ואז מתחולל תהליך כימי שמביא להתלקחות פתאומית של חלקו התחתון של העץ. אני חושב שאתם מתחילים לקבל את התמונה- העץ הזה הוא בעצם מין טיל טבעי, רקטה טבעית. הבעירה של הדלק הרקטי גורמת לעץ להמריא לשמיים במהירות, כשחלקים ממנו מתנתקים במהלך ההמראה- ממש כמו שלבים של טיל שיגור לוויינים לחלל, ומכאן השם- עצי השלבים. כשהוא מגיע לגובה מסוים, הוא מתפוצץ ומפזר זרעים על פני שטח גדול מאוד, כמה עשרות קילומטרים. חלק מהעצים, לפי התאור של ניבן, אפילו מצליחים להגיע למהירות שמאפשרת להם להתגבר על כוח המשיכה ולברוח לחלל, שם הם עושים את דרכם אל כוכבי לכת אחרים ומזריעים גם אותם.

כמה משונה נשמע לכם הרעיון הזה? עצים ממריאים לשמיים, דלק רקטי בתוך הגזע…חלק מהאנשים יראו בזה פנטזיה גמורה, אני מניח.אבל אני רוצה להעלות כאן שתי נקודות. האחת, שהטבע מסוגל ליצור תרכובות כימיות שנראות במבט ראשון משונות לא פחות מחומר בעירה סילוני: למשל, חומר שזורח בחושך אצל הגחלילית, או רעלים בעוצמה אדירה אצל חרקים מסוימים. אז למה לא חומר כימי שבוער בעוצמה אדירה? זו רק תרכובת מסוג אחר, זה הכל. ואם תחשבו על זה, אנחנו כבר מפיקים חומר בעירה- במעיים שלנו, וכן אני מדבר על נפיחות.

הנקודה השניה, שהביוטכנולוגיה שלנו מתקדמת בצעדי ענק בכל יום. הביוטכנולוגיה הוא אולי התחום שמתפתח בצורה הכי מהירה במדע של היום. אנחנו יודעים היום לעשות דברים לקוד הגנטי של בעלי חיים שלפני חמישים שנה, כשניבן כתב את הספרים שלו, אפשר היה רק לחלום עליהם. והוא כותב, דרך אגב, שאת עצי השלבים יצרו חייזרים בעלי ביוטכנולוגיה מתקדמת ביותר. אנחנו יודעים היום לגרום לעיזים לייצר בחלב שלהם תרופות. כן, ממש ככה- אפשר לגרום לעז או כבשה להפיק תרופה בחלב שלה, ואז לזקק את התרופה מתוך החלב. בית חרושת טבעי לתרופות. אז למה שבעוד מאה שנה מעכשיו לא נוכל לגרום לעצים להפיק חומר בעירה באופן טבעי? נחבר כמה גזעים כאלה למשגר לוויני, ואז…השמים הם הגבול לא? אם זה לא גורם לכם לרצות להיות מדען בתחום הביוטכנולוגיה והגנטיקה, אני לא יודע מה יגרום.

טאספ

הרעיון האחרון שאני אדבר עליו, הוא גם הרעיון המפחיד ביותר ובאופן מדאיג גם הכי קרוב למימוש. לארי ניבן מתאר בספרים שלו מתקן המכונה 'טאספ' (בתרגום חופשי לעברית, משהו 'המטפטף'). הטאספ הוא קופסה שחורה קטנה שמתלבשת על הגולגולת, וממנה בוקע חוט מתכת דק. החוט הזה נכנס לתוך הגולגולת, לתוך המוח, היישר אל המרכז במוח האחראי על תחושת העונג, על הכיף, על האושר. הטאספ משחרר זרם חשמלי זעיר לתוך החוט ואל מרכז האושר של המוח, וגורם לבן אדם לחוש את העונג העילאי ביותר האפשר. אין כיף גדול יותר מזה. זה גירוי ישיר, ללא מתווכים, רכבת אקספרס ללא עצירות ביניים, אל המקום שעושה לך את זה יותר מכל דבר אחר. יותר טוב מכל סם, יותר טוב מסקס, יותר טוב מכל דבר שתוכלו לעלות על דעתכם. מה קורה לבן אדם אחרי שהוא חווה עונג כזה, תענוג שאין לו מתחרים, האושר האולטימטיבי? הוא רוצה עוד. ועוד. ועוד. הוא לא יכול להפסיק. החיים בלי הטאספ נראים אפורים ומדכאים, ביחס לעונג הבלתי יאמן הזה. אתה מתמכר לטאספ, משתעבד לו, רוצה עוד ועוד ולא מסוגל להביא את עצמך להתנתק מהקופסא השחורה הקטנה הזו. בספרים מתאר ניבן איך נוצרת מגיפה של מכורים לטאספ, נרקומנים שיושבים כל היום עם חיוך מרוח על הפנים, בקושי אוכלים ושותים, מזניחים את המשפחות שלהם וכל התופעות הנרקומניות המוכרות לנו, לצערנו.

והדבר המפחיד בכל זה, שהטכנולוגיה הזו כבר קיימת היום! היא כאן, היא עובדת. השיטה הזו, שמכונה עירור מוחי עמוק אם אני מתרגם נכון את המונח הרפואי, משמשת לטיפול במחלות ניורולוגיות כמו פרקינסון. משתילים אלקטרודה בתוך המוח, ובעזרת זרם חשמלי משנים את הפעילות המוחית כך שהרעידות שגורמת המחלה שוככות. לפני שנה הכריזה אוניב' בריסטול בבריטניה על ניסוי לפתח טיפול בדיכאון באמצעות החדרת אלקטרודה למוח- הזרם החשמלי יגרום לתחושה של אושר! מוכר לכם?…. העתיד כבר כאן, רבותי.

אילו היו רק קמצוץ מתוך הרעיונות שמעלה לארי ניבן בספריו. יש עוד רבים ומרתקים. ההשפעה שיש לספרי מדע בידיוני על המדע עצמו היא, לדעתי, דרמטית הרבה יותר ממה שאולי נדמה לרוב האוכלוסיה שלא כל כך מתעניינת בזאנר הזה. באופן טבעי כמעט, מי שנמשך לסוג הזה של ספרים הם אנשים בעלי נטייה טבעית להתעניין בטכנולוגיה ובמדע, ורעיונות כאלה הם כמו זרעים שנזרעים בקרקע פוריה מאוד. אולי מישהו יעשה פעם סקר, כמה מתוך המדענים של היום היו (או עדיין) קוראים נלהבים של מדע בידיוני, זה יהיה מעניין. לדעתי רובם יהיו אנשי מדע בידיוני, לפחות בתור בני נוער. ואין דבר יותר מלהיב, מאשר לגלות שמה שקראת בספר ונראה היה בידיוני לחלוטין, מופרך, רעיון מגוכח ובלתי אפשרי- מבוסס למעשה על מדע אמיתי! על משוואות קיימות, על תאוריות תקפות. התקווה הזו, שאולי יבוא היום ותוכל ממש לעשות בעצמך את הדברים שהגיבורים בספר נהנים בהם….אני יודע שאני מקווה, וכנראה לא אפסיק לקוות. תשמרו לי מקום על מגח בוסארד, בבקשה- אני כבר אביא את הטאספ שלי מהבית.

[עושים היסטוריה] 9: סטיבן ווזניאק, הקופסא הכחולה והמחשב האישי

הפודקאסט עושים היסטוריה

הפעם, נספר את סיפורו של סטיבן ווזניאק ועל פיתוחו של המחשב האישי האמיתי הראשון, ה'אפל 1'. עד שנכנס ווזניאק לזירה, המחשב המתקדם ביותר לשימוש ביתי היה האלטייר 8800, מחשב מסורבל וקשה לשימוש. ווזניאק היה מעורב בתת-התרבות המחתרתית של ה'פריקים', אותם האקרים שנהגו  לנסות ולפרוץ לתוך רשת הטלפוניה הבינלאומית ולבצע שיחות חינם: מי שחנך את ווזניאק ברזי מחתרת הפריקים היה קפטן קראנ'צ, פריק אגדי בפני עצמו. ווזניאק בנה 'קופסא כחולה' שמאפשרת לפרוץ לקווי הטלפון, וחלק מהרעיונות שיישם בקופסא הכחולה, מצאו את דרכם גם אל ה'אפל 1', יצירת המופת שלו.


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link


סטיבן ווזניאק, הקופסא הכחולה והמחשב האישי

כתב: רן לוי

את ההשראה לפרק הנוכחי קיבלתי מכתבה שקראתי אי שם באינטרנט שלפיה סטיבן ווזניאק נתפס כשהוא נוהג על אחד מכבישי קליפורניה במהירות 104 מיילים לשעה, שזה בערך מאה ושמונים קמ"ש. הכתבה הזו צדה את עיני משתי סיבות- האחת, הרכב שבו נהג ווזניאק הוא טויוטה פריאס, רכב טויטה פריאוס, רכב בעל הנעה היברידית (בנזין וחשמל), לא מסוג הרכבים שהייתם מצפים שיעשה כאלה מהירויות על הכביש.

הסיבה השניה היא, כמובן, זהותו של הנהג- סטיבן ווזניאק הוא אחד ממקימי חברת אפל, ויותר חשוב, אולי האדם שהשפיע בצורה הדרמטית ביותר על ההיסטוריה של המחשב האישי, המחשבים שאנחנו משתמשים בהם ביום יום, ושאני משתמש כדי להקליט את הפרק הזה. ווזינאק קיבל קנס של שבע מאות דולר על העבירה הזו, והוא קיבל את העונש בהכנעה (כך לפי הכתבה). טענת ההגנה שלו במשפט הייתה כזו: "הייתי בשנה האחרונה באתונה, ברלין, מוסקבה, מינכן (פעמיים), ציריך, קנדה (שלוש פעמים, קולמביה, סינגפור, יפן…אני לא רגיל למד מהירות במיילים. חשבתי שאני נוסע בקמ"שים." בכל אופן, ווזיניאק הוא מולטי מיליונר, כך שאפשר להניח שהוא לא יערער על הקנס. הידיעה הזו תביא אותו, באופן טבעי, לסיפור של ווזניאק ולסיפור של המחשב האישי בכלל.

הפריצה של המחשב האישי החל באמצע שנות השבעים. אז קראו לזה 'מיקרומחשב', או 'מחשב ביתי'. עד אז, המחשבים היו מפלצות גדולות- משהו כמו מקרר, שגם שקל בהתאם, ועלה עשרות ומאות אלפי דולרים. המחשב היה משהו ששייך, גם באופן המחשבתי של המילה, לחברה, לארגון גדול. לא משהו שאתה שם בבית. תחשבו על משאית סמי-טריילר עם שמונה עשרה גלגלים: זה לא מכונית משפחתית, זה כלי עבודה, לא תשים אותו בחנייה בבית.

אופן השימוש במחשבים הגדולים היה מכונה 'שיתוף זמן': היה מחשב מרכזי אחד, וכמה אנשים היו יכולים לעבוד איתו בו זמנית דרך מסופים נפרדים. המחשב לא היה עובד באמת בו זמנית עם כולם- הוא היה מעניק תשומת לב לאחד, ואז עובר לשני, ולשלישי וכן הלאה. זה היה מספיק, רוב הזמן, כי הדרישות לא היו גבוהות במיוחד. למשל, בזמן שלוקח לבן אדם ללחוץ על כפתור במקלדת, המחשב יכול לעשות כמה אלפי פעולות. מבחינתו, הזמן שעובר בין לחיצת מקש ללחיצת מקש הוא ארוך, אפשר לבדוק מה קורה אצל משתמשים אחרים, אפשר לעשות כמה חישובים, אפשר לצאת לחופשה בתורכיה.

היו שתי בעיות עקרוניות, כמובן- הראשונה, מה קורה כשהדרישות מהמחשב עולות. למשל, אם יש הרבה משתמשים בו זמנית על מחשב אחד, הוא כבר לא מספיק לתת תשומת לב לכל אחד כמו שצריך. אז הכל נעשה איטי, והמחשב לא זז. השניה, שלא יכלת לעשות מה שרצית במחשב. זה לא שלך, יש עוד אנשים משתמשים בו. אתה לא יכול לכבות אותו, או לכתוב לו תוכניות של משחקים סתם ככה, או לעשות כל מה שאנשים עושים במחשבים היום. היה לך אישור לבצע כך וכך פעולות, ואם רצית משהו מעבר- לך תחפש את האחראי על המחשב שיאשר לך. לאנשים שאוהבים מחשבים, שאוהבים את הטכנולוגיה, הם רוצים את הגמישות הזו, לעשות מה שהם רוצים, לנצל באמת את הכוח הזה שיש למחשב.

אז כמובן שלאט לאט המחשבים הלכו וקטנו, והמעגלים האלקטרוניים בתוכם נעשו יעילים יותר ובמקום גודל של מקרר הם היו בגודל של מכונת כביסה, ואחר כך מדיח כלים וכו כו'. בשנת 1975, שזו שנה חשובה מסיבות שתיכף נבין ולכן אני מתעכב עליה, שיא הטכנולוגיה של המחשב האישי היה שייך לאלטייאר 8800. האלטייר היה המחשב האישי הזול ביותר, כמה אלפי דולרים, שזה כבר בטווח המחירים של משפחה אמידה. מבחינה חיצונית, האלטייר נראה כמו קופסא מלבנית שחורה, עם המון המון מפסקים ונוריות. אין מסך, אין מקלדת. השבב בתוכו, שהיה לב המחשב, היה 8080 של אינטל, השבב שהוא הסבא של הסבא של הסבתא של הסבא של השבבים של ימינו. יש המון תכונות של השבבים בימינו שהם שאריות מהשבב הזה, כי בכל דור של מחשבים חדשים המהנדסים מנסים לשמור על תאימות לאחור- שהמחשבים החדשים יעבדו עם התוכנות של הדור הקודם. אתה לא רוצה שהמשחק שקנית רק לפני שנה פתאום לא יעבוד על המחשב רק בגלל שקנית דגם חדש של מעבד של אינטל. השם שניתן למחשב הזה, אלטייר, הוא בזכות ביתו בת ה-12 של אחד המעורבים בעניין. הוא שאל איזה שם לדעתה הוא טוב, והיא בדיוק ראתה פרק של 'מסע בן כוכבים', והחללית אנטרפרייז הייתה בדרך לכוכב אלטייר. והשאר היסטוריה, כמו שאומרים.

את התוכנה הבסיסית למחשב האלטייר סיפקו שני צעירים בשם ביל ופול. הם הציעו לחברה שייצרה את האלטייר תוכנה בשם בייסיק, למרות שבפועל לא הייתה תוכנה כזו. אחרי שקיבלו את העסקה, הם התיישבו לכתוב את תוכנת הבייסיק בתוך משהו כמו חודש, והיא הייתה תוכנה מוצלחת מאוד ויחסית פשוטה ללימוד. שני הצעירים האלה היו, כמובן, ביל גייטס ופול אלן, והם המייסדים של מיקרוסופט.

למרות שהאלטייר היה שיא הטכנולוגיה במחשבים האישיים באותם הימים, היו לו שתי בעיות רציניות ביותר. הראשונה הייתה שלאלטייר היה רק זיכרון נדיף, מהמילה 'להתנדף'. כל תוכנה שכתבת על המחשב היה מחזיקה מעמד על הזכרון רק כל עוד הגיע חשמל למחשב. ברגע שהפסיק החשמל- כל תוכן הזכרון היה 'מתנדף', נעלם, נגוז. תחשבו על המצב היום, אם כתבת איזה מכתב חשוב או משהו כזה ולפני שהספקת להדפיס אותו, פתאום הייתה הפסקת חשמל, וכל מה שעבדת עליו הלך לאבדון? זה יכול להטריף אנשים, להעביר אותם על דעתם. אני משוכנע שרוב מקרי האלימות כנגד מחשבים הם תוצאה של דברים כאלה. ובאלטייר לא הייתה בכלל שום אפשרות לשמור כלום, לפחות בהתחלה. הבעיה השניה רק החמירה את הבעיה הראשונה. לא היה מקלדת, רק מפסקים ונוריות- אז איך עובדים עם מחשב כזה בכלל? איך מתכנתים אותו? אז במילון, תחת הערך 'עבודה סיזיפית', אפשר למצוא את התמונה של האלטייר. כדי לתכנת אותו היית מציב את כל המפסקים במצב הרצוי להם (אפס או אחד), ואז לוחץ על כפתור שהיה טוען את המידע הזה לזכרון. ככה היית מתכנת אותו, באפסים ואחדים. ואז היית מזיז את המפסקים למצב החדש הרצוי, לוחץ על כפתור ושוב טוען לזיכרון את המידע. וכן הלאה וכן הלאה. מאות ואלפי פעמים, עד שכל המידע היה בתוך הזכרון. ואם באמצע, אחרי שעה של הזזת מפסקים ולחיצות כפתורים פתאום יש הפסקת חשמל? אני הייתי מרחיק חפצים חדים מהחדר בשלב הזה.

והבעיה השלישית הפכה את הבעיות הראשונה והשניה לעוד יותר חמורה. אין מסך. אז מה עושה המחשב, מה הוא בכלל יכול לעשות אחרי שישבת ותיכנתת אותו שעות באמצעות הכפתורים והמפסקים וכל זה? מדליק נוריות, זה הכל. רק מדליק נוריות. לא שווה את זה, אם אתם שואלים אותי.

אז זה היה המצב ב-1975, וזה מביא אותנו לסטיבן ווזניאק. יליד 1950, קליפורניה, ארצות הברית. עוד כשהיה ילד אהב להתעסק עם אלקטרוניקה, החזיק ברשיון חובב רדיו כבר מגיל 12: מי מהמאזינים שאין לו מושג מה 'חובב רדיו', זאת אומרת מתחת לגיל 30 בערך, זה היה סימן ההיכר של החנונים (במובן טוב, גם אני חנון) לפני עידן המחשב האישי, היית קונה רדיו, בונה אנטנות ומדבר עם חובבים אחרים ברחבי העולם. במקרה של ווזניאק הוא אפילו בנה במו ידיו כמה מהחלקים של משדר הרדיו, הישג לא מבוטל לילד בבית ספר יסודי. ווז הלך ללמוד הנדסת חשמל בברקלי, סן פרנסיסקו, בשלב מסוים נשבר לו, פרש מהלימודים, הלך לעבוד בחברת HP לבנות מחשבונים -זה חשוב, כי זה הבסיס של מחשבים, חלקם מתוחכמים מאוד.. לא לדאוג לווז, הוא חזר באמצע שנות השמונים להשלים את התואר, אחרי שכבר מפורסם מאוד, תחת השם רוקי ראקון קלארק.

בתחילת שנות השבעים, פגש ווזניאק את קפטין קראנצ'. זה היה מפגש גורלי מאוד מבחינתו, ויש לי תחושה שהוא היה קריטי גם להתפתחות של המחשב האישי, ותיכף נבין למה. קפטין קראנצ' היה פריק. הכוונה כאן לא לפריק כמו שאנחנו מכירים את המילה היום, כזה אחד עם בגדים קרועים או תספורת משונה- למרות שאולי זה היה המצב אצל קפטיין קראנצ', אני לא יודע. המילה פריק אז תיארה מישהו שמתמחה בפריצה לתוך רשת הטלפונים הבינלאומית. את המילה פריק כותבים באנגלית לא עם F אלא עם PH, זא כמו ההתחלה של המילה PHONE.

הפריקים היו פורצים לתוך רשתות הטלפונים בארצות הברית, ומבצעים שיחות חינם מטלפונים ציבוריים וכדומה. למרות שזה נשמע כמו משהו ואנדליסטי ועבריין, הפעילות הזו של הפריקים לא הייתה עבריינית טיפוסית. הם לא עשו את זה למען הכסף, ולא השתמשו ביכולת לבצע שיחות חינם כדי למטרות פליליות- אם כי הם היו עבריינים בזה שלא שילמו על השיחות שלהם, בזה אין ספק. הפריקים היו יותר 'מגלי עולם', אפשר להגיד. תחשבו על זה ככה- מעבר לשפורפרת של הטלפון, בצד השני של החוט, היה עולם ענק ונסתר של רשת הטלפון. אף אחד, פרט למהנדסים של חברות הטלפון, לא ידע איך העולם הזה פועל, אבל מי שהצליח לגלות את זה יכול היה למצוא את עצמו מדבר עם אנשים בכל מקום בכדור הארץ, ליצור קשרים חברתיים עם אנשים מהקצה השני של הגלובוס. לפרוץ לתוך רשת הטלפונים היה ממש מסע אל הלא נודע, כי לא ידעת מה תמצא בצד השני. בנוסף, הייתה פה ההתרגשות של האדרנלין, הפחד שתיתפס על ידי החוק ויזרקו אותך לכלא. אם זה לא נשמע לכם כמו תיאור טיפוסי של מגלה עולם בסגנון של מגלאן, קולומבוס, קפטן קוק…אני לא יודע מה יהיה תיאור אחר.

בנוסף, היה כאן גם אתגר טכני. כדי לפרוץ לרשת הטלפון ולבצע שיחות חינם היית צריך להיות חכם, להבין באלקטרוניקה של הטלפון, ולא סתם להבין- לא היו מסמכים רשמיים שמסבירים איך המרכזיה עובדת או דברים טובים. היית עובד לפי חוש, משתמש ביכולת הטכנית שלך ובשכל החריף כדי לפרוץ. כך שמי שהיה פריק טוב, היה גם נחשב לאדם מבריק, ממש כמו שההאקרים של ימינו נחשבים כמתכנתי מחשבים מהשורה הראשונה. ראו מקרה האנלייזר הישראלי, ואיזה מוניטין הוא קיבל.

סטיבן ווזינק קיבל לידיו מאמר שמתאר איך לבנות מתקן שנקרא 'קופסא כחולה'- משהו שאפשר להשתמש בו כדי לפרוץ לקו הטלפון. פריצה כזו היא הרבה יותר פשוטה ממה שנדמה ממבט ראשון, אחרי שהבנת איך המערכת של הטלפונים של פעם עבדה. צלילים בתדרים שונים ובקומבינציות שונות היו נותנים פקודות למרכזייה הרחוקה. למשל תדר 2600 הרץ עושה אתחול לקצה הרחוק- זא מכבה ומדליק את המרכזייה, אפשר להגיד. אם משמיעים את הצליל הזה בצורה של קווים ונקודות (צליל ארוך, צליל קצר, צליל ארוך וכדומה) היה אפשר לבצע חיוג! התדר הזה נמצא בתחום הדיבור האנושי, והיו אנשים שאימנו את עצמם לשרוק את התדר הזה ותדרים אחרים.אחד הפריקים המפורסמים היה מישהו בשם 'גויבאבלס', שהיה עיוור מלידה אבל בעל שמיעה אבסולוטית (אולי בגלל שהיה עיוור) ויכולת להפיק צלילים מדוייקים באמצעות שריקה, וכך הוא פרץ לרשת הטלפונים.  משרוקית שהגיע בחבילה של קורנפלקס שנקרא קפטן קרנצ' התאימה לתדר הזה, ומי שגילה את זה היה אותו קפטן קראנצ' המדובר.

אז ווזינאק קיבל לידיו הסבר לגבי איך בונים קופסא כחולה, שהיא קופסא שיודעת להפיק צלילים בתדרים המתאימים. הבעייה הייתה שהתדרים במאמר לא היו נכונים- מי שכתב את המאמר לא רצה שחברת הטלפונים תתבע אותו לדין, אז הוא נתן את כל ההוראות המתאימות פרט לתדרים הנכונים. אבל ווזינאק, תוך כדי קריאת המאמר, הבין שיש כאן משהו חבוי, משהו שלא מתאים. הוא התקשר לחבר טוב שלו, סטיב ג'ובס, ושניהם עשו מחקר כדי לגלות מה התדרים הנכונים- ובסוף מצאו אותם.

קפטן קראנצ' נתן לווזינאיק הסבר לגבי הקופסא הכחולה, ולימד אותו איך פורצים לקו הטלפון ואת הבסיס למעשה לכל התרבות של הפריקים וההאקרים. זה היה חשוב מאוד, כי ווזניאק לקח את הקופסא הכחולה הזו, שיכלל אותה והתחיל למכור אותה לאנשים אחרים. השכלולים שהוא הכניס בקופסא הכחולה הזו, היו הבסיס אחר כך לכל מיני טריקים ורעיונות שהוא השתמש בהם כשתיכנן את המחשב האישי הראשון בעולם. ככה אפשר לראות איך ממשהו עברייני כביכול, לא חוקי, פתאום יוצא משהו שישנה את כל העולם לנצח, ויתחיל מהפכה שהיום אנחנו לא יכולים להבין איך נראה עולם בלי מחשב אישי, בלי אינטרנט.

רק כדי לסגור את הפינה הזו, ווזניאק לא הרוויח הרבה כסף מהקופסאות הכחולות, והשתמש במה שהרוויח כדי לקנות מערכת סטריאו שאחר כך נגנבה כשפרצו לו לחדר, אז אפשר להגיד שהוא פחות או יותר בסדר מהבחינה הזו. רוב השימוש שעשה בקופסאות הכחולות היה במתיחות- אהב מאוד לעבוד על כולם, כולל על ג'ובס. השיא היה כשהתקשר לווטיקן וביקש את האפיפיור כשהוא מחקה את הנרי קיסינג'ר. אמרו לו שהאפיפיור ישן, ואחר כך התקשרו לקיסינגר למוסקבה כדי לוודא שזה לא הוא. יש לו עוד מאות מתיחות ובדיחות, שאפשר לדבר עליהם שעות- אבל זו לא הבמה הנכונה, אני רוצה לדבר קצת יותר על הטכנולוגיה.

כמה זמן אחר כך התחבר לקבוצה של אוהבי מחשבים שקראו לעצמם 'המועדון למחשבים תוצרת בתים'. הם היו בונים ומרכיבים מחשבים ביתיים, רעיון שהיה לא מוכר בכלל. שם הוא קיבל את ההשראה לבנות מחשב ביתי, בעיקר מתוך סקרנות לראות איך עושים את זה ולהשוויץ ביכולות שלו בתור מהנדס אלקטרוניקה, והיו לו יכולות מבריקות. תכנן את המחשב שלו, אפל 1, בתקופה הזו, והציג אותו שם- הפעם הראשונה מתוך 2 שדיבר שם (השניה באפל 2).

המחשב של ווז היה פורץ דרך מכמה בחינות. ראשית, רוב המחשבים הביתיים שהיו נמכרים אז היו מגיעים בחלקים, והיית צריך להרכיב אותם בעצמך. הכוונה כאן ממש להלחמה של רכיבים אלקטרונים ללוח שעליהם הם מורכבים, משהו מסובך למדי- היית צריך לדעת להלחים, ושיהיה לך את הציוד המתאים בבית, בטח לא מתאים לכל אחד. זה היה רעיון של סטיב גו'בס- בכלל, גו'בס היה אחראי על החלק העיצובי והשיווקי, מחשבה על הלקוח ביתי, לא יראו כבלים והקופסא תהיה נאה ומתאימה לבית, ווז לא חשב על זה כל כך.

התכונה השניה החשובה שלו, ובעצם מה שהפך אותו לכל כך חשוב בתוך המחשב האישי הראשון- הייתה כמובן, זה שהיה לו מקלדת ומסך (התחבר לטלוויזיה, זה הכי זול והכי נפוץ) זה היה הדבר העיקרי שהפך אותו למחשב נגיש לכולם. תשוו את זה לאלטייר 8800, ותראו איזה שינוי זה, ממפסקים ונוריות למקלדת וטלוויזיה. עדיין  הייתה בעיה שלא היה זכרון שישמור את התוכנה, ולכן היה צריך לכתוב אותה מחדש כל פעם, אבל לפחות היית יכול להקליד אותה בצורה נוחה יחסית. אחר כך, ווז פיתח מתאם שאיפשר לשמור את המידע על קסטות של טייפ (למי שזוכר איך זה נראה). בנוסף, המחשב היה זול- רק 666 דולר ליחידה, שזה ממש ממש כלום באותה התקופה למחשב (המחיר נקבע מסיבות של רווחיות, אבל גם בגלל שווזיניאק אהב מספרים עגולים). פריצת הדרך בעלות וצמצום כמות הרכיבים התאפשרה בגלל שהמעבד- השבב החשוב ביותר במחשב, זה שעושה פעולות על המידע בזכרון- היה זול מאד, 20 דולר- פחות משישית המחיר של מעבד מתוצרת אינטל ומוטורולה. המחיר הזול היה הרבה בזכות זה שהקבוצה שבנתה אותו בחברת מוס טכנולוגיות עברה כולה ממוטורולה והעתיקה את התכנון של השבב מוטורולה 6800, מה ששוב מראה שהמשאב היחיד שיש לחברות כח אדם זה רק אנשים! השבב הזה היה להיט בכל מכונת משחקים כמעט במשך שנים.

ג'ובס האמין במחשב הזה, שכנע את ווז לשווק אותו- הם מכרו חפצים שלהם (מחשבון מדעי של ווז והחיפושית של ג'ובס) וקנו רכיבים כדי לבנות מחשבים. שכנעו בעל חנות מחשבים למכור אותם- זה היה הצלחה מסוימת, אם כי עדיין לא בקנה מידה גדול. זה כבר היה באפל 2.

ווז גם אהב משחקי מחשב, כמו חנון אמיתי. גו'בס עבד באטארי, *החברה* למשחקי מחשב, וביקש את עזרתו של ווז לפתח משחק חדש. ווז עזר לחבר טוב, פיתח את המשחק ברייקאאוט- מוכר גם כארקנואיד- פלטרפורמה לתפוס כדור ולהשמיד לבנים…הפך ללהיט של אטארי. כשאפל אחד כבר היה בייצור, הוא עבד על אפל 2. רצה שיהיה אפשר להריץ עליו משחקי מחשב, כמו ברייקאאוט- להתחרות באטארי. לכן התאמץ לאפשר סאונד, חיבור לגו'יסטיק פשוט, והכי חשוב -צבע. הצבע היה חידוש אמיתי (הלוגו של אפל צבעוני כדי להדגיש את הצבע. יש ביס בתפוח כדי שלא יחשבו שזה עגבניה), עד אז לא שמו צבע מתוך עיקרון, לא חשבו שזה שווה את המאמץ- הוא מצא דרך מחוכמת לאפשר צבע בלי יותר מדי רכיבים מתוחכמים. הצבע של אפל 2 משך אליו מתכנתי משחקים, והמשחקים דחפו את כל התעשייה הזו- כמו שקורה עד היום במחשבים. אם לא המשחקים, לא היה צריך מחשבים כל כך מתוחכמים.

בכלל, כל ההנדסה שלו הייתה מחוכמת- ווז הבין שניתן להשתמש בתוכנה כדי לעשות דברים שחומרה יכולה, וחומרה עולה כסף- כל צי'פ יקר! תוכנה עושים פעם אחת ומשכפלים. ווז השתמש בכל טריק אפשרי- בשבב היו מחזורי שעון לא מנוצלים, הוא נעזר בהם כדי לפשט את מעגל הוידיאו. הוא הוסיף גם ערוצי הרחבה- מקומות שניתן לחבר אליהם כרטיסי הרחבה: חיבור למדפסת, או חיבור למודם לאפשר רשת מחשבים. היו שמונה כאלה, מה שאמר שהמחשב הזה היה מאוד מגוון, ניתן היה להתאים אליו הרבה דברים בו"ז.

שיפור נוסף שהוכנס באפל 2- כונן תקליטונים, 'פלופי דיסק', שתוכנן על ידי ווזניאק ומהנדס נוסף. בנוסף, היה תיעוד מצוין לכל התכונות והתוכנות במחשב- נגיש לכל מי שהיה מוכן ללמוד. בזכות זה שתי תוכנות שנוצרו כבר בשלב מוקדם יחסית- עיבוד תמלילים וחישובים כמו אקסל- היו בדיוק בזמן כדי להפוך את האפל, יחד עם חריצי ההרחבה, לפתרון עסקי מצוין. כל היתרונות הללו הביאו למכירות היסטריות: בערך 5 עד שישה מיליון יחידות נמכרו בתוך שנים ספורות. המחשב הזה הפך את ווז וגו'בס למולטי מיליונרים. יצאו כמה וכמה גרסאות והמוני חייקינים- רובם עם שמות של פרות, כמו אפל, ואייקונים צבעוניים. ההצלחה שלו דירבנה את IBM לנסות את מזלה עם מחשב אישי משלה, והחיקויים שלו התפשטו אפילו יותר מאפל ושינו את כל העולם לתמיד.

ווז סיים לעבוד בפועל בחברה ב-1981, אחרי שהתרסק עם מטוסו ואיבד את זכרונו באופן זמני. הוא התאושש, אבל לא המשיך לתרום לחברה יותר מדי, והתרכז בדברים שהוא אוהב לעשות- משקיע בטכנולוגיות חדשות, תורם כסף למטרות רבות ובעיקר לסיוע לילדים, מנגן על גיטרה בלהקה ומשחק פולו-סגווי (שזה שימוש גאוני למתקן תחבורה שלדעתי הוא חסר ערך לחלוטין כי הוא לא יכול לרדת מדרגות). אוהב גם מכוניות אקזוטיות, וזה מה שהביא אותנו לתחילת התוכנית. הפרק הזה לא נועד להראות את הכוח שיש בבן אדם יצירתי אחד לשנות את מהלך ההיסטוריה, אם כי אולי היו אחרים שהיו עושים את זה בסופו של דבר- היה טבעי. ווז היה המהנדס הנכון במקום הנכון. הוא בא להראות שחדשנות בכל תחום, וגם בטכנולוגיה, מגיעות מאהבה- במקרה הזה, מאהבה לטכנולוגיה ולמשחקים.

[עושים היסטוריה] 5 – המצאת המכ"ם, והקרב על בריטניה

הפודקאסט עושים היסטוריה

המכ"ם הראשון שהומצא כשהמדען הגרמני יולסמאייר ראה אם מתאבלת על בנה שנהרג בהתנגשות ספינות. רוברט ווטסון-וואט (הנכד של) הבריטי התחיל ממטאורולוגיה, אבל מהר מאוד פיתח את המערכת שבלעדיה אולי לא היו הבריטים מנצחים את 'הקרב על בריטניה' כנגד גרמניה הנאצית. יאגי, מדען יפני, תרם יותר למאמץ המלחמתי בארצות הברית והמערב מאשר למולדתו יפן, אבל אי אפשר להאשים אותו…


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

המצאת המכ"ם והקרב על בריטניה

לפני כשבועיים התנגשו שתי ספינות- ספינת סוחר וספינת נוסעים- בכניסה לנמל חיפה. אני מניח שרוב המאזינים שמע על התקרית הזו, שהופיעה בכל מהדורת חדשות. מכיוון שאני יוצא חיל-הים, שאלו אותי מספר אנשים כיצד ייתכן ששתי ספינות כה גדולות לא ייראו זו את זו ואחת תנגח את השניה. אני משיב להם שזה הרבה יותר קל להתנגש בספינה אחרת משזה נדמה- במיוחד בלילה ובקירבת החוף, היכן שאורות העיר מסנוורים ומבלבלים. כן, שואלים אותי- אבל יש להם מכ"ם, לא?

למי שלא שמע על המכ"ם, אסביר שמדובר במתקן המאפשר גילוי של עצמים (גדולים, בדרך כלל) ממרחק רב. ראשי התיבות של המילה מכ"ם הם "מגלה כיוון ומרחק", ובאנגלית 'ראדאר' (Radar). סימן ההיכר של המכ"ם הוא אנטנה המסתובבת על תורן נישא. המכ"ם נחשב בימינו לחלק בלתי נפרד מעולם הספנות ונמצא אותו על כל ספינה כמעט. השימוש במכ"ם הפך את אירועי ההתנגשות בין אוניות לנדירים ביותר. מדוע, אם כן, לא מנע המכ"ם את ההתנגשות בפתח נמל חיפה? כדי לענות על השאלה הזו, יש להבין טוב יותר את טכנולוגיית המכ"ם.

בחירת תמונה ראשית

כריסטיאן יולסמייר

המכ"ם התחבר כבר מראשית דרכו להפלגה בים. הסיבה נעוצה בעקרון הפעולה שלו: מכ"ם עובד על עיקרון של התפשטות והחזרה של גלים אלקטרומגנטיים. הים, שטוח ורחב ידיים, מאפשר לגלים אלה להתפשט ללא הפרעה וכל החזרה תבוא קרוב לודאי מספינה אחרת או מעצם רחב ידיים כמו אי. על היבשה, הגלים האלקטרומגנטיים יוחזרו מהרים, גבעות, בניינים ודומיהם, ויעילותו תהיה אפסית. בים גם יש צורך נואש למתקן כמו מכ"ם: בים אין שבילים וכבישים מסומנים. כל ספינה יכולה להפליג לכל כיוון שתרצה, ועל כן התנגשות יכולה לבוא מכל כיוון.

כריסטיאן יולסמייר הגרמני היה בין הראשונים לפתח אב טיפוס של מכ"ם, בשנת 1904. גלי רדיו מסוגלים לעבור דרך האוויר ללא הפרעה, אבל המדענים ידעו (בעקבות ניסויו של היינריך הרץ) שישנם חומרים המסוגלים לבלום את התפשטותו של הגל ולהחזיר אותו לכיוון המקור. יולסמייר, שחקר את גלי רדיו, ראה אם מתאבלת על מות בנה שנהרג בהתנגשות בין ספינות. האירוע הזה השפיע עליו, והוא החליט לנסות ולנצל את החזרות גלי הרדיו כדי לפתור את בעיית בטיחות השייט.

המתקן של יוסמייר היה יוצר ניצוץ חשמלי, וניצוץ זה היה מפזר גלי רדיו. אם פגעו גלי הרדיו בספינה רחוקה הם הוחזרו אל הקולט שבמתקן, וזה היה מצלצל בפעמון. אם שמע המפעיל את הפעמון מצלצל, ידע שישנו עצם כלשהו בכיוון מסוים. אי אפשר היה לדעת מהו העצם או מה מרחקו, אבל הייתה למתקן יעילות מסוימת בתנאי ערפל כבד, למשל.

לצערו של יולסמייר, איש לא הביע התעניינות אמיתית בהמצאתו והיא נותרה בגדר קוריוז ותו לא. הסיבה הראשית לכך היא הטווח הקצר שבו גילה המכ"ם הראשוני הזה את המטרות שסביבו. הניצוץ שהיה המקור לגלי הרדיו היה חלש יחסית, ושידר לכל הכיוונים ובכל התדרים: על כן היה בזבזני באנרגיה ויעילותו הנמוכה הביאה לכך שרק מטרות קרובות מאוד או גדולות במיוחד היו מתגלות. אף על פי כן, ההשקעה וההקפדה של יולסמייר ניכרים באיכות עבודתו: אחרי שנח למעלה מתשעים שנים במוזיאון, הפעילו אנשי הצוות את המכ"ם שלו- והוא עבד באופן מושלם.

רוברט ווטסון-וואט

החל משנות העשרים של המאה העשרים, עבדו כמה וכמה צוותים על פיתוח המכ"ם, כל אחד במדינה אחרת- ארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה ויפן. כולם עבדו בנפרד אחד מהשני ולא כל מדינה ראתה בפרויקט זה את אותה החשיבות: בגרמניה ויפן העבודה התנהלה בעצלתיים, בעוד בבריטניה התקדמו העניינים בשיא המרץ. בבריטניה גם ארעו ההתפתחויות החשובות בטכנולוגיית המכ"ם, ועל כן נתרכז בבריטניה ונזכיר את השאר בקצרה בלבד.

דמות המפתח בפיתוח המכ"ם בבריטניה היה רוברט ווטסון-וואט. שם המשפחה מרמז על אילן היוחסין שלו: רוברט היה  צאצא של ג'ימס וואט, ממציא מנוע הקיטור (עליו דיברנו בפרק הראשון.) רוברט גילה עניין רב בגלי רדיו ('הטלגרף האלחוטי', כפי שכונו אז). הוא הצטרף לצבא ב-1915 אבל מכיוון שלא היה לצבא מה להציע לו בתחום הזה, הוא החליט לעבור לענף המטארולוגיה. הרעיון של רוברט היה לנצל את הבזק הברקים לצורך גילוי סופות. הברק הוא ניצוץ חשמלי, כמו זה שבסיס המצאתו של יוסלמייר- אבל הרבה יותר חזק, ועל כן ניתן לגלות אותו ממרחק רב. באמצעות הברקים, ניתן לאתר סופות מתקרבות ולהזהיר את הטייסים.

המערכת הראשונית הזו הייתה פאסיבית- היא רק קלטה את גלי רדיו שפלטו הברקים. כדי לדעת מאיזה כיוון מגיע הסופה, נעזר רוברט באנטנה כיוונית: כזו שקולטת טוב יותר גלי רדיו שמגיעים מכיוון מסוים בלבד. האנטנה הייתה מכוונת באופן ידני- והמפעיל היה סורק את השמיים כדי לאתר את הברקים. ההתראה על גילוי ברק במרחק הייתה מתקבלת על 'אוסילוסקופ': צג טלוויזיה פרימיטיבי. אות שנקלט באנטנה היה מופיע כקו בהיר שצוייר על המסך באמעצות חומר זרחני.

לאורך השנים קודם רוברט ווטסון-וואט והפך לאחראי על מחלקת הרדיו של המעבדה הלאומית לפיסיקה (גוף מחקרי חשוב מאוד בבריטניה). בתחילת שנות השלושים החלו הבריטים לשים דגש מיוחד על נושא ההגנה האווירית: הם חששו מהתקפות אוויריות על ריכוזי אוכלוסיה. גורמי ההגנה בצבא הבריטי ידעו שאם ימריאו מטוסי הפצצה מהיבשת באירופה, הם יגיעו לאיים הבריטים בתוך עשרים דקות בלבד, ומכן חשיבות הגילוי המוקדם. בנוסף, התגלגלה שמועה שהנאצים מפתחים 'קרני מוות' המבוססות על גלי רדיו. על פי השמועות, קרני המוות הללו יכלו להשמיד מבנים, מטוסים ואנשים ממרחק רב. מקור השמועה לא ברור, אבל הבריטים היו מודאגים. הצבא פנה אל ווטסון בעניין זה, ו-ווטסון נעזר בחישובים שביצע עוזרו כדי להוכיח להם שרעיון 'קרני המוות' הוא בלתי סביר לחלוטין. כבדרך אגב, ניצל ווטסון את ההזדמנות לשכנע את הצבא שרעיון המכ"ם הוא חשוב ואפשרי בהחלט.

הדגמה חשאית

בשנת 1935 הודיע רוברט למשרד ההגנה שהוא מסוגל להדגים להם גילוי מטוס באמצעות גלי רדיו. ההדגמה אורגנה באופן חשאי, כשרק שלושה אנשים- רוברט עצמו, העוזר שלו והנציג הצבאי נכחו בה. אבל איך מארגנים הדגמה זריזה וחשאית, כשבניית מכ"ם היא עסק מסובך, יקר ודורש מעורבות של הרבה אנשים? פשוט. רוברט בחר את מקום ההדגמה כך שיהיה קרוב לאנטנה של הבי.בי.סי, שמשדרת שידורי רדיו בגלים קצרים (משמע בתדר נמוך שמגיע לטווחים ארוכים, בדומה לשידורי קול ישראל לגולה). מטוס צבאי נתבקש לטוס מעליהם ורוברט הצליח להראות כיצד הוא מגלה אותו בעזרת ההחזרים של גלי הרדיו מגוף המטוס. זה לא היה קל: גלי רדיו שהגיעו היישר מהאנטנה אל המקלט של רוברט, הפריעו והסתירו את גלי הרדיו שהוחזרו מגוף המטוס. באמצעות סינון מתאים של האות המתקבל במקלט, הצליח רוברט ווטסון להתגבר על הבעיה.

הצבא השתכנע שיש כאן פתרון טוב ויעיל לגילוי מטוסים, מכאן ההתקדמות הייתה יחסית מהירה. השיטה שהתחרתה במכ"ם על הבכורה הייתה גילוי מטוסים לפי הרעש שנפלט מהם, אבל אפילו הגרסאות המוקדמות של המכ"ם ידעו לגלות מטוסים מטווחים של למעלה עשרים ושבעה קילומטרים- הרבה מעבר למה שניתן לצפות מגילוי באמצעות גלי קול. הצבא זנח במהירות את הניסויים בגילוי בקול והתמקד במכ"ם. עוד באותה השנה כבר החלו נכתבות התוכניות להקמת חמש תחנות מכ"ם באזור לונדון.

עם תחילת העבודה על המכ"ם, זיהה רוברט בעיה חמורה במימוש המערכת לגילוי המטוסים, והיא לא הייתה בעיה טכנית בעיקרה. המטרה הסופית של מערכת המכ"ם היא לא עצם הגילוי- כי אם הזנקת מטוסי קרב ליירוט מטוסי האויב המתקרבים. בלעדיהם, המכ"ם חסר תועלת. הבעיה של רוברט הייתה הזמן הרב שחלף מרגע גילוי המטוס התוקף ועד שההודעה על המיקום שלו הועברה למטוס המיירט. הדיווח היה מסורבל, לא מדויק, ועד שהטייסים והאנשים בקרקע היו מבינים זה את זה- המטרה כבר הופצצה. רוברט השקיע מאמץ גדול בפתרון הבעיה הזו והצליח ליצור מרכז שליטה אווירית יעיל, עם מפה גדולה ואפשרות לסמן מטרות ולהעביר אותן בקשר רדיו אל המטוסים. יש מי שטוענים שהמערכת הזו, בסופו של דבר, היא זו שתרמה באופן קריטי לניצחון המפורסם של הטייסים הבריטים על חיל האוויר הנאצי ב'קרב על בריטניה' המפורסם…חיל האוויר הבריטי הצליח לרכז את מאמציו ולתקוף את הגרמנים כגוף אחד, בעוד שהגרמנים לא הצליחו לאתר את הבריטים כדי מוקדם מספיק כדי להוציא אליהם מטוסי קרב בכמות גדולה.

בזכות מאמציו אלו זכה רוברט לתואר אבירות ופרס כספי אחרי המלחמה. על אף שהיו מי שעבדו על המכ"ם לפניו, כפי שראינו, רוברט זכה לכינוי 'אבי המכ"ם', ובצדק. הבריטים בנו שרשרת של תחנות מכ"ם לאורך המדינה, מצפון לדרום. רשת זו כונתה Chain Home וכללה בשיאה תשע עשרה תחנות. הגרמנים הבחינו, כמובן, בבניית התחנות: אי אפשר היה להסתיר את זה מכיוון שכל תחנה כללה ארבע אנטנות גבוהות, שבעים עד מאה מטרים כל אחת. הם שלחו טיסות ריגול, אבל בסופו של דבר החליטו שמדובר בתחנות שידור רדיו לצורך תקשורת, ולא השקיעו מאמץ רב בריגול אחריהם. מאוחר יותר, בזמן המלחמה, הפציצו הגרמנים החשדניים חלק מהתחנות. הבריטים התחכמו להם והמשיכו לשדר גלי רדיו דומים לאלה של המכ"ם ממקומות סמוכים, כדי לשכנע את הגרמנים להאמין שהאנטנות שהפציצו הן לא המקור לגלי הרדיו של המכ"ם. בסופו של דבר, הגרמנים התייאשו והפסיקו להפציץ את התחנות.
מערכות המכ"ם שהיו בשימוש ברשת Chain Home היו מתוחכמות יותר מאלו  שהדגים רוברט לצבא בשנת 1935, ועיקרון פעולתם היה דומה למדי לזה של המכ"ם המודרני.

בהדגמה של רוברט, נזכור, הוא השתמש במשדר חיצוני למערכת שלו, האנטנה של הבי.בי.סי. זה למעשה מכ"ם פאסיבי, כי המתקן שלו לא שידר כלום בעצמו. המכ"ם החדש לא היה תלוי במשדר חיצוני, ושידר את גלי הרדיו שלו בכוחות עצמו. מדוע עובדה זו מהווה יתרון על פני השיטה הקודמת? הבה ניזכר במה שלימדו אותנו כשהיינו ילדים על רעמים וברקים. אם ראית ברק באופק ורצית לדעת כמה הוא רחוק ממך, היית סופר בלב את השניות. גלי קולי מתקדמים במהירות של כשלוש מאות ושלושים מטרים בשניה. אם הרעם הגיע לאוזניך כעבור שלוש שניות, אזי המרחק אל הברק הוא שלוש כפול שלוש מאות ושלושים- כמעט אלף מטרים.

טכנולוגיית המכ"ם מושתת על אותו העיקרון, כשאת גלי הקול מחליפים הגלים האלקטרומגנטיים. האנטנה המשדרת שולחת גל רדיו אל עבר המטרה- גל שנע במהירות האור: כשלוש מאות אלף קילומטרים בשניה. מייד לאחר השידור המכ"ם משתתק, ומתחיל לספור את הזמן שחולף עד לרגע בו מתקבל החזר מהמטרה. את משך הזמן המתקבל יש לחלק בשניים (כי הגל עבר את המרחק אל המטרה פעמיים, פעם בדרך הלוך ופעם בחזור) ואז מכפילים את התוצאה במהירות האור. בשיטה זו אפשר לדעת את המרחק אל המטרה בדיוק רב. במכ"ם הפאסיבי, לעומת זאת, האנטנה של ה-BBC לא משתתקת בשום שלב, וכתוצאה מכך למכ"ם אין כל דרך למדוד את המרחק למטרה, וזה חסרונו העיקרי.

אבל גם השיטה החדשה- שידור, שתיקה והאזנה- אינה חפה מחסרונות. אם אנחנו מעוניינים לגלות מטרות בטווחים רחוקים, המכ"ם צריך להשקיע זמן רב יותר בשידור: במילים אחרות, צריך להשקיע יותר אנרגיה בשלב השידור, כדי להצליח לקלוט החזרים ממטרות רחוקות וחלשות. הבעיה היא שבזמן השידור המכ"ם הוא 'חירש', ואינו מסוגל לקלוט גלים חוזרים. אם במקרה פגעו גלי הרדיו במטרה קרובה והספיקו לחזור אל המכ"ם בזמן שהוא עדיין משדר, המכ"ם החירש יתעלם ממנה והיא לא תופיע כלל על המסך. עכשיו ניתן לחזור לארוע ההתנגשות בכניסה לנמל חיפה, ולהבין מדוע המכ"ם לא סייע למנוע את התאונה. בטווחים הקצרים שבין הספינות בקרבת הנמל, המכ"ם היה חסר תועלת.

שכלולים נוספים

שני שכלולים משמעותיים נוספים נוספו למכ"ם במלחמת העולם השנייה. האחד, תצוגה דו מימדית עבור המפעיל: תחנת השידור במרכז המסך, וקו מסתובב סורק את היקף העיגול. זו התצוגה שאנחנו מכירים כיום כתצוגת מכ"ם קלאסית, והיא פישטה את מאוד את תפעול המערכת. הפיתוח השני הוא ה'מגנטרון' (Magnatron). המגנטרון הוא החלק שיוצר את גלי הרדיו המשודרים מהמכ"ם, ועיקר השיפור בו היה בתחום היעילות. יעילות גבוהה יותר פירושה פחות אנרגיה שמתבזבזת על חום, ויותר אנרגיה שהופכת לגלי רדיו מועילים שחיוניים לצורך גילוי המטרות על המכ"ם. אנרגיה שהופכת לחום מבוזבזת ביותר ממובן אחד: במקום לגלות את האויבים שלך אתה מטגן חביתות על המכ"ם, ובו בזמן צריך למצוא דרכים לקרר את המכ"ם- ואז קשה יותר ויקר יותר לבנות אותו. המגנטרון היעיל איפשר להקטין את מערכות המכ"ם, ובה בעת לשמור על על עוצמת קרינת גלי הרדיו.

למגנטרון היה גם יתרון נוסף: הוא יצר גלי רדיו בתדרים גבוהים יותר מקודמיו. גלי רדיו בתדרים נמוכים דורשים אנטנות גדולות, בעוד שגלים בתדרים גבוהים 'מסתפקים' באנטנות קטנות. טלפונים סלולרים, למשל, משדרים בתדרים גבוהים במיוחד ולכן האנטנות שלהם קטנות דיין כדי להתחבא בתוך גוף המכשיר. מכשירי קשר צבאיים, לעומתם, דורשים אנטנות ארוכות מכיוון שתדרי הפעולה שלהם נמוכים משמעותית. הקטנת האנטנה במכ"ם איפשרה את הצבת המערכת במקומות שבעבר היו קטנים מדי: מטוסים, ספינות קטנות וכדומה. בשנים הבאות יימצא המגנטרון את דרכו גם ליישומים אזרחים: תנורי מיקרוגל, למשל.

שאר המדינות

ומה עשו שאר המדינות בזמן שבריטניה שכללה את המכ"ם שלה?

גרמניה דווקא החלה את המירוץ כשהיא מובילה בטכנולוגיית המכ"ם: המדענים שם ידעו לבנות מכ"ם עם תדרים גבוהים יותר מלכתחילה. אבל הגרמנים לא הקדישו מחשבה רבה לאספקט המערכתי של המכ"ם: לא הייתה להם מערכת ניהול קרב מתוחכמת כמו זו של הבריטים. היה להם קשה להשתלט על מטרות רבות בו זמנית- והבריטים ידעו לנצל זאת. המטוסים שלהם תקפו את הבסיסים הגרמניים במספרים גדולים, והמכ"ם הגרמני היה חסר תועלת.
טעות נוספת של הגרמנים בהתנהלותם עם פיתוח המכ"ם, הייתה בתחום העיסקי דווקא. רוב הפיתוחים הגרמנים על המכ"ם נעשו במסגרת חברת אלקטרוניקה בשם 'טלפונקן'. 'טלפונקן' הייתה הבעלים של חברת AEG (המוכרת לנו גם היום) וזו הייתה שותפתה העסקית של חברת ג'נרל אלקטריק האמריקאית. התוצאה הייתה שכמעט כל הפטנטים הגרמניים על טכנולוגיית המכ"ם נרשמו גם בארצות הברית, וכך זכו הבריטים והאמריקאים לגישה חופשית לכל הסודות הגרמניים.

האמריקאים היו מתקדמים יחסית בפיתוח המכ"ם (הם אלו שנתנו לו את שמו הלועזי: הראדאר, ראשי תיבות של Radio Detection And Ranging) אבל 'נתקעו' בפיתוח מכ"מים מבוססי תדרים גבוהים. העזרה שקיבלו מהבריטים בצורת הפטנט על המגנטרון החדיש, סייעה להם רבות. למרות זאת, המכ"מים בתדרים נמוכים שימשו אותם במשך רוב המלחמה וזמן מה לאחריה. האמריקאים גם נעזרו במכ"ם למחקרים מדעיים, כגון מיפוי הירח באמצעות ההחזרים מההרים והגבעות שעל פניו.

היפנים הזניחו לחלוטין את המחקר בתחום המכ"ם וזאת למרות שכמה מהמדענים הבולטים בתחום גלי הרדיו היו יפניים. אחד מהם, חוקר בשם הידטסוגו יאגי היה חתום על כמה מהמאמרים החשובים ביותר בנושא בניית אנטנות מתאימות לשידורי רדיו בתדרים גבוהים. במערב התייחסו למאמרים אלה בכובד ראש, אבל כשתפסו היפנים שלל בריטי ובו מסמכים שעסקו בין היתר ב'אנטנות יאגי', לקח להם זמן להבין שהמסמכים מדברים על יאגי 'שלהם'. אנטנות יאגי, דרך אגב, אפשר לראות על גגות רבים עד היום בתפקידן כאנטנות לקליטת שידורי טלוויזיה.

[עושים היסטוריה] 6: הדרך אל הטבלה המחזורית

הפודקאסט עושים היסטוריה

את ההשראה לפרק, קיבלתי בעקבות סט תמונות שלקעקועי מדע שראיתי בפליקר. הפרק מתאר את הדרך שעברה הטבלה המחזורית, מאז חימם הנינג ברנד כמה אלפי ליטרים של שתן כדי לגלות את הזרחן, דרך לבואזייה שאיבד את ראשו בגיליוטינה, ועד שני המדענים שגילו את הטבלה המחזורית בערך באותו הזמן: לותר מאייר הגרמני, שהחליט שלא לפרסם את ממצאיו כדי שלא לעמוד בביקורת אנשי תקופתו, ודימיטרי מנדלייב, שהיה אמיץ מספיק כדי לנבא את גילויים של כמה וכמה יסודות חדשים על בסיס עבודתו התאורטית.


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link


הטבלה המחזורית של היסודות

כתב: רן לוי

את ההשראה למאמר זה קיבלתי מסדרת תמונות שראיתי באינטרנט (באתר 'פליקר', Flickr, אתר מצוין לשיתוף תמונות), שבה מוצגים קעקועים מדעיים: אנשים שקיעקעו על עצמם ציורים מעולם המדע, במקום סתם דרקונים או לבבות. היו שם ציורים של מאובנים, חרקים, אפילו אחד שחרט על עורו את ראשי התיבות של שמה של אישתו- בקידוד של הקוד הגנטי! כאן הוא לא המקום להסביר איך הוא הצליח במשימה הרומנטית הזו, אבל הרעיון מקורי בהחלט- אם יש לך את האישה המתאימה, בכל אופן.

אחד הקעקועים המעניינים שבהם נתקלתי בסדרת התמונות הזו היה קעקוע של הטבלה המחזורית של היסודות: אותה הטבלה שחלקנו נתקלנו בה בשיעורי הכימיה בבית הספר התיכון. הטבלה מתארת את כל היסודות הכימיים- מימן, הליום, חמצן, ברזל וכו'- מסודרים לפי טבלה של מספר שורות ועמודות.

חשיבותה של הטבלה המחזורית היא בכך שהיא יוצרת סדר בכל אותם מאה ומשהו יסודות כימיים. במקום לזכור את התכונות של כל יסוד (כמו משקל או כמה נוטה יסוד מסויים להתרכב עם יסודות אחרים), ניתן להסיק רבות מהתכונות הללו באופן לוגי לפי מיקום היסוד בטבלה המחזורית.
הסדר הזה הוא בעל חשיבות דרמטית ממש. דמיינו לעצמכם, למשל, טבלת ליגה של כדורגל שבה לא היינו מסדרים את הקבוצות לפי ניקוד. תחשבו כמה קשה היה להבין מה קורה בליגה: לזה יש יותר שערי זכות, לזה יש יותר הפסדי בית, כך וכך כרטיסים אדומים ועוד ועוד סטטיסטיקות…אבל בלי אף טיפת הגיון. טבלת הליגה לא הייתה שימושית במיוחד אם זה היה המצב.

הסיפור על הטבלה המחזורית מעניין מכיוון שהוא הוא מדגים שני עקרונות חשובים. הראשון, שהמדע מתפתח כך שתגליות מדעיות באות באופן טבעי, עם הזמן, ובלי קשר לגאונות של איש מסוים זה או אחר. כשהתנאים בשלים והטכנולוגיה מתאימה, מישהו כבר יגלה את התגלית- ולעיתים, אפילו כמה אנשים בו בזמן. מי יהיה הראשון מביניהם? זו כבר שאלה של מזל.
העקרון החשוב השני הוא שלפעמים, כדי לזכות בתהילה של 'המגלה הראשון', צריך להיות גם קצת בר מזל- אבל גם להיות אמיץ, כפי שעוד נראה.

גילוי הזרחן

בני האדם הכירו כמה מהיסודות הכימיים כבר מתקופות מוקדמות מאוד- זהב, נחושת, ברזל ומתכות דומות מופיעות בטבע בצורות הבסיסיות שלהם וקל לחצוב אותם מהסלעים. הקדמונים לא ידעו, כמובן, להבדיל בין חומר שהוא יסוד כימי בסיסי ובין תרכובת של כמה יסודות. הידע הזה נרכש רק כמה אלפי שנים אחרי כן.

הראשון שגילה יסוד כימי, ממש גילה אותו ולא הפיק אותו סתם ככה מהטבע, היה אלכימאי גרמני בשם הניג ברנד, בסביבות סוף המאה השמונה עשרה. ברנד היה סוחר במקצועו, אבל היה גם אלכימאי חובב ונלהב. אלכימיה היא החיפוש אחר שיטה להפוך מתכות פשוטות לזהב טהור, תחום שהרבה אנשים עסקו בו לאורך ההיסטוריה- בעיקר בגלל שאם אתה קונה ברזל בזול, הופך אותו לזהב ואז מוכר את הזהב ביוקר, אתה יוצא עשיר גדול. אבל במקרה של הניג, התחביב שלו כמעט גרם לו לפשוט רגל. הניג היה אובסיסיבי בניסיונותיו להפוך מתכות לזהב, וערך עשרות ומאות ניסויים. החומרים והכלים בהם עשה שימוש עלו לו הרבה כסף. למזלו, הייתה לו אישה עשירה למדי .הקשתה על הניג גם העובדה שהרבה מהספרים שהינחו אנשים כיצד להפיק כל מיני תרכובות ומתכות היו לא מדויקים, בלשון המעטה. הספרים כללו לעיתים הנחיות כגון- "בצע את הניסוי לאור ירח מלא", או "ערבב אבקת פיות" וכדומה.

אחד מהספרים הציע שבשתן ישנם חומרים שיכולים לסייע בהפקת הזהב. הניג עשה שימוש בכמה אלפי ליטרים של שתן בניסויים כאלה (מגיע לו 'כל הכבוד' על ההשקעה, אני חושב).
באחד הניסויים, הוא חימם את השתן לטמפרטורה גבוהה מאוד, וזיקק אותו באמצעות סידרה של פעולות. לפתע פתאום עלו אדים מסתורים מהכלי והנוזל שהיה שם עלה בלהבות. אחרי שנתן לנוזל להתקרר, גילה הניג שהנוזל הירקרק צהבהב שהתקבל בסיר מאיר מצוין בחושך.

אף אחד לא ראה חומר כזה עד אז: זרחן. הזרחן היה היסוד הכימי הראשון שהופק באופן מלאכותי. ברנד שמר את הגילוי בסוד, והאמין שאולי הזרחן יעזור לו לגלות את הדרך להפקת הזהב- אבל אחרי שכימאי אחר, הפעם מדען רציני בשם רוברט בויל, גילה את הזרחן גם הוא, ברנד החליט לפרסם את תגליתו ברבים.

משקל אטומי

עד אזור אמצע המאה השמונה עשרה היו כבר כמה עשרות יסודות כימיים מוכרים ומזוהים. לכל יסוד כימי ישנו משקל טיפוסי המכונה 'משקל אטומי'. כמובן שאי אפשר היה לשקול אטום בודד, מה גם שהרעיון של אטומים היה מאוד חדשני ונועז באותה התקופה. לכן 'משקל אטומי' סימל משהו פשוט יותר- המשקל של יחידה כלשהי של יסוד ביחס למשקל של אותה יחידה של מימן. למשל, ליטר של חמצן שוקל פי שש עשרה מליטר של מימן ולכן המשקל האטומי שלו הוא שש עשרה. המימן נבחר כיחידת ההשוואה מכיוון שהוא היסוד הקל ביותר בטבע, וגם מכיוון שביחס אליו כמעט כל המשקלים האטומיים של היסודות האחרים מתקבלים כמספרים עגולים ונוחים כמו שש עשרה, שלושים ושתיים וכדומה.

כדי להבין מדוע לכל יסוד יש משקל אטומי ייחודי לו, כדאי לומר כמה מלים על מבנה האטום. האטום מורכב משלוש אבני בניין יסודיות: פרוטונים, ניוטרונים ואלקטרונים. הפרוטונים והניוטרונים מרוכזים בגרעין האטום והם כבדים וגדולים ביחס לאלקטרונים הקטנים שמקיפים את הגרעין. המרחק שבו האלקטרונים מקיפים את הגרעין גדול יחסית, כך שרוב האטום הוא למעשה ריק. אנלוגיה מאוד משומשת אומרת שאם הגרעין היה בגודל של כדור כדורגל ומונח במרכז מגרש תקני, האלקטרונים היו מקיפים את הגרעין מחוץ לאיצטדיון.
המשקל האטומי הוא משקלם של הפרוטונים והניוטרונים יחדיו, זאת אומרת- משקל הגרעין בלבד.

המדענים זיהו בשלב מסוים שתכונותיהם של היסודות הכימיים קשורות באופן כל שהוא למשקלים האטומיים שלהם. התכונות של החומר- עד כמה הוא כבד, כמה הוא נוטה להתרכב עם אטומים אחרים ליצירת מולקולות, מהי הטמפרטורה שבא הוא הופך ממוצק לנוזל וכדומה- הן לא אקראיות וסתמיות, אלא יש בהן איזה היגיון מסוים שעליו הם לא הצליחו לשים את האצבע. התחושה הייתה שלמשקלים האטומיים יש קשר לעניין, ושיש כאן איזו תובנה עמוקה יותר שמסתתרת בתוך האקראיות לכאורה של היסודות.

המדען החשוב הראשון שעסק בכימיה היה אנטואן לבואזי'ה- צרפתי שחי בתקופת המהפכה הצרפתית. הוא עשה את הצעד הראשון וסיווג חומרים לכאלה שהם יסודות ולכאלה שהם לא. לבואז'יה היה מדען פורה מאוד, אולי גדול המדענים הצרפתיים בכל הזמנים. ייתכן והוא היה ממשיך לפתח את הרעיונות שלו, אבל לצערו הוא עלה על הגיליוטינה במהפכה הצרפתית, ואחר כך כבר היה לא ראש להתעסק עם כימיה יותר.

המדען החשוב הבא שעסק בתחום היה אלכסנדר בגוייר. אלכסנדר היה זה ששם לב בפעם הראשונה שיש קשר בין המשקל האטומי של יסוד מסוים, לתכונות שלו. המשקל האטומי של הליום, למשל, הוא שתיים (במספרים עגולים), של ניאון הוא עשר, ושל ארגון שמונה עשרה- הפרש קבוע של שמונה בין שלושתם. כל השלושה הם "אדישים" ליסודות אחרים: זאת אומרת, לא יוצרים איתם תרכובות כימיות. זו דוגמא לתכונה משותפת להם.

אלכסנדר ניסה ליצור סידור הגיוני של היסודות השונים, בהסתמך על המשקל האטומי שלהם. השיטה שבה בחר הייתה סידור היסודות על היקף של עיגול, כך שהם יצרו שכבות, קליפות, סביב מרכז משותף. היסודות הסתדרו בשכבות כך שיסודות בעלי תכונות דומות ישבו אחד מעל השני בקליפה. אבל אלכסנדר היה גיאולוג ולא כימאי ממש, כך שהקהילה המדעית לא הקשיבה למה שהיה לו לומר. גרוע יותר, הספר שכתב על הנושא היה מסורבל וקשה להבנה, ובגוייר אפילו לא צירף שרטוט של סידור היסודות הייחודי שלו כדי שמדענים אחרים יבינו על מה הוא מדבר- אז הם לא. הוא נשאר אנונימי ותגליתו לא הכתה גלים.

הבא בתור למצוא סידור מתאים ליסודות, היה ג'ון ניולנד האנגלי. ניולנד גילה מחדש, פחות או יותר, את מה שמצא אלכסנדר בגויר לפניו- שישנם הרבה יסודות כימיים בעלי תכונות דומות שהמשקל האטומי שלהם הוא בכפולות של שמונה זה מזה. גם במקרה שלו, הרעיון לא התקבל בקהילה המדעית האנגלית, ושאר המדענים לגלגו עליו על זה שהוא חושב שמספרים קובעים את התכונות של יסודות בטבע- רעיון שנשמע מוזר למדי באותה התקופה.

לותר מאייר

את הטבלה המחזורית, כפי שאנחנו מכירים אותה היום, גילו שני אנשים פחות או יותר בו זמנית, בשנת 1869. כל אחד מהם עבד במדינה אחרת, ולא שמע על עבודתו של השני.
הראשון היה הגרמני לותר מאייר, כימאי מוכר ובעל מוניטין. הוא הגיע לסידור מתאים של היסודות בצורה של טבלה (שורות ועמודות, וזאת בניגוד לסידור של בגוייר, שהיה סידור מעגלי), לפי סדר של משקל אטומי עולה, כך שמשפחות של יסודות (יסודות עם תכונות דומות) יהיו זה מעל זה בטבלה.

מאייר נתקל בשתי בעיות חמורות בטבלה המחזורית הראשונית שלו. הראשונה- היו כמה יסודות שלא התאימו למקום שלהם בטבלה. במילים אחרות, יש להם תכונות מסוימות שממקמות אותם במשפחה עם יסודות אחרים, ותכונות אילו אינן מתאימות למשקל האטומי שלהם. הבעיה השניה הייתה שהיו כמה 'חורים' בטבלה: מקומות שלפי הטבלה צריכים להיות בהם יסודות, אבל בפועל היו ריקים. משמע, לא היו יסודות מוכרים למדע שיהיו בעלי תכונות או משקל אטומי מתאים. בעקבות הבעיות הללו התלבט לותר מאייר התלבט לגבי פרסום התאוריה הזו במסגרת ספר לימוד שכתב, אבל בסוף החליט שלא לשלב אותה בספר בשל חששו לכתוב דברים שעמדו בסתירה למה שהיה ידוע אז.

דימיטרי מנדלייב

המדען שבסופו של דבר זכה בתהילה על גילויה של הטבלה המחזורית, על אף שגילה אותה בו זמנית עם מאייר, היה דימיטרי מנדלייב, רוסי יליד סיביר.
מוצאו של מנדלייב היה יהודי, על אף שסבו המיר את דתו לנצרות ומנדלייב כנראה לא ראה את עצמו כיהודי. מנדלייב היה הצעיר מבין ארבעה עשר או שישה עשר ילדים (מקורות שונים מוסרים מידע שונה על המספר הזה. המון, בכל אופן). המשפחה הייתה ענייה מאוד, בעיקר מכיוון שאב הלך לעולמו. אבל אחרי שכל הילדים האחרים גדלו ועזבו את הבית וההוצאות קטנו, אימו לקחה אותו לעיר סנט פטרסבורג כדי לקבל חינוך טוב.

דימיטרי מנדלייב לא נחשב לתלמיד טוב בבית הספר מכיוון שלא אהב ללמוד שפות קלאסיות, שנראו אז כחשובות מאוד לאיש המלומד, וכתוצאה מכך התקבל רק לבית ספר מדרגה שניה בסנט פטרסבורג. אבל היכולות המצוינות שלו במדעים המדוייקים, במיוחד בכימיה, הביאו אותו מהר יחסית להתקבל לאוניברסיטה הנחשבת של סנט פטרסבורג, ומשם למשרות טובות והכרות עם מדענים מובילים בארופה.

מנדלייב אהב לשחק סוליטר: משחק קלפים לשחקן יחיד המוכר לרובנו בזכות העובדה שהוא קיים בכל התקנה של מערכת הפעלה 'חלונות' להנאתם של עובדים משועממים. במסגרת החיפוש שלו אחרי סידור מתאים של יסודות בטבלה, כתב מנדלייב את שמות היסודות על קלפים- ממש כמו בסוליטר- והחל משחק בהם. בסופו של דבר עלה על הסידור המתאים ואז, כמובן, ניתקל באותן הבעיות של לותר מאייר: היו יסודות שלא התאימו למשקל האטומי הידוע שלהם, והיו חורים בטבלה שהצביעו על יסודות שאינם קיימים. כאן ניתן לראות עד כמה עשוי אופיו של מדען להשפיע על ההתפתחות המדעית. בניגוד ללותר, מנדלייב 'קפץ למים': הוא הזיז יסודות וסידר אותם בטבלה בהתאם למקומות שבהם הוא האמין שהם אמורים להיות. משמע, הוא החליט שהמשקל האטומי המוכר של היסודות אותם הזיז הוא שגוי. מנדלייב לא עשה את זה רק ליסוד אחד או שתים, אלא לשבעה עשר יסודות!

את בעיית המשבצות הריקות בטבלה המחזורית פתר מנדלייב בכך שהשאיר את החורים במקומם ואמר שלדעתו יתגלו יסודות בעתיד שיתאימו לחורים הללו. זאת ועוד, הוא גם ניבא את התכונות שאמורות להיות ליסודות האלה כשאלה יתגלו. למנדלייב היה את הביטחון העצמי וה'חוצפה' כדי להתנבא באופן זה, בעוד שללותר מאייר לא היה את מה שצריך. זו הסיבה שאנו זוכרים את מנדלייב היום, ולא את מאייר.

בסופו של דבר צדק מנדלייב ברוב התחזיות שלו. רבים מהמשקלים האטומיים של היסודות היו שגויים ותוקנו אחר כך, וכמה וכמה יסודות חדשים  נתגלו וסתמו באופן אלגנטי את החורים בטבלה המחזורית. מנדלייב זכה לפרסום שהגיע לו אבל הוא לא זכה בפרס נובל: היה חסר לו קול אחד בלבד בועדת הפרס כדי לזכות. אלו החיים.

שאלות פתוחות

גם אחרי מנדלייב, היו עדיין כמה וכמה שאלות פתוחות.
עדיין נותרו כמה יסודות שלא התאימו למקום שלהם בטבלה ועובדה זו המשיכה להטריד את מנוחתם של המדענים. ארגון ויוד, למשל, היו שני יסודות שהסידור על פי משקל אטומי הציב אותם במקומות לא הגיוניים בטבלה, באותה המשפחה עם יסודות בעלי תכונות שונות משלהם. היה ברור שהטבלה נכונה באופן עקרוני מכיוון שרוב היסודות התאימו לטבלה המחזורית, אבל היו כמה יוצאי דופן. טבלה הייתה כמעט מושלמת- אבל רק כמעט. משהו היה עדיין חסר.

הפתרון לחידה הזו הגיע כתוצאה עבודתו של מדען בשם הנרי מוסלי. מוסלי הפגיז אטומים של יסודות שונים בקרני רנטגן (קרני איקס, כפי שכונו אז) ומדד את מידת הפיזור של הקרניים- עד כמה משנות קרני הרנטגן את מסלולן לאחר ההתנגשות עם האטום. הוא הגיע למסקנה המפתיעה שמידת הפיזור של הקרניים קשורה למיקום של היסוד המופגז בטבלה המחזורית. מחקר נוסף העלה שהפיזור הזה תלוי במספר הפרוטונים שישנם בגרעין האטום.

הסתבר שהסידור המדויק ביותר של היסודות בטבלה המחזורית יהיה לפי מספר הפרוטונים בגרעין ולא לפי המשקל האטומי של היסוד. מדוע?

בדרך כלל, המשקל האטומי מהווה אינדיקציה ברורה לגבי מספר הפרוטונים בגרעין וכמספר הפרוטונים עולה המשקל האטומי עולה יחד איתו באותה המידה. אבל גרעין האטום לא מכיל פרוטונים בלבד, אלא גם ניוטרונים. במרבית המקרים הניוטרונים נמצאים בגרעין במספר שווה לזה של הפרוטונים ואז הקשר בין מספר הפרוטונים למשקל האטומי נשמר. במקרים מסוימים, עם זאת, ישנו מספר לא זהה של פרוטונים וניוטרונים בגרעין: יש עודף של פרוטונים או עודף בניוטרונים. אטום כזה מכונה 'איזוטופ'. במקרים כאלה, המשקל האטומי כבר לא תואם בדיוק למספר הפרוטונים בגרעין. הנה דוגמא: לאטום פחמן רגיל יש שישה פרוטונים ושישה ניוטרונים בגרעין. קיים גם איזוטופ של הפחמן שגרעינו מכיל שני ניוטורונים נוספים, דהיינו שישה פרוטונים ושמונה ניוטרונים. האיזוטופ הזה מכונה בשם 'פחמן 14'. לפחמן רגיל ופחמן 14 תכונות כימיות כמעט זהות, אבל המשקל האטומי שלהם שונה מאוד בעקבות שני הניוטרונים שהתווספו לגרעין. הסידור בטבלה המחזורית משקף את התכונות הכימיות של היסודות ועל כן ברור שהמשקל האטומי הוא לא מתאים לצורך הסידור בטבלה. מספר הפרוטונים בגרעין אינו משתנה בין פחמן ופחמן 14, ועל כן הוא זה שעל פיו נקבע מיקום היסוד בטבלה.
ברבות השנים נוספו עוד כמה וכמה יסודות לטבלה המחזורית. המדענים הצליחו לייצר במעבדה יסודות רדיואקטיבים שאינם קיימים בטבע, איזוטופים רבים נתגלו ליסודות השונים וטעויות קטנות בטבלה נתגלו ותוקנו. למרות זאת, אפשר לומר בביטחה שהצורה העקרונית של הטבלה המחזורית נותרה דומה למדי לזו ששירטט דימיטרי מלנדייב לפני כמעט מאה וחמישים שנה.

[עושים היסטוריה] 2 – קופרניקוס, המדען הראשון

הפודקאסט עושים היסטוריה

ניקולאס קופרניקוס שינה את תמונת העולם של היוונים הקדמונים, הציב את השמש במרכז היקום – ובכך בישר את תחילת עידן הרנסנס. מי היה קופרניקוס ומה היו רעיונותיו המהפכניים?


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר
דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

ניקולאס קופרניקוס, המדען הראשון

 יו-טיוב. "מי רוצה להיות מיליונר"- הגרסה הצרפתית. המתחרה: אדם ממושקף, קירח ולחוץ. זיעה בוהקת על מצחו. המנחה, בקול עמוק וסמכותי, שואל את השאלה הבאה: מי מקיף את כדור הארץ. האם זו השמש, נוגה, מאדים, או הירח? זו שאלה פשוטה, לחימום. לפני השאלות הרציניות. אבל המתחרה שלנו, למרבה ההפתעה, נבוך. הוא לא יודע את התשובה. לאחר התלבטות קשה, הוא מחליט לשאול את הקהל. רעיון גרוע. הם צרפתים. ארבעים אחוז מסמנים לו שהירח מקיף את כדור הארץ, אבל כל השאר מצביעים על השמש. המתחרה בוחר 'שמש', והולך הביתה- עם 1500 יורו, אמנם, אבל גם עם שתי מיליון תגובות צוהלות של שמחה לאיד ביו-טיוב.

תורתו של תלמי

ניקולאס קופרניקוס נולד במאה הארבע עשרה וחי בתקופה שאנו נוהגים להגדיר אותה היום כתקופת המעבר בין ימי הביניים לרנסנס. עד אותו הזמן, הארופאים לא האמינו שהם מסוגלים לחדש מעבר למה שגילו היוונים הקדמונים. הם ראו בדמויות קנוניות כמו אפלטון, אריסטו, פיתגורס ופילוסופים יוונים קלאסיים אחרים כגאונים משכמם ומעלה. התעלות מעבר להישגיהם נראתה כבלתי אפשרית. קל להבין מהיכן מגיע תסביך הנחיתות הזה: ארופה הייתה אז אחרי אלף שנים של חשיכה בעקבות התפוררות האיפריה הרומית, אלף שנה של אפס התפתחות מדעית במערב.  הרבה מהידע שנצבר בתקופות העתיקות אבד לבלי שוב. איטלקי שהתהלך ברומא באותם הימים ראה את הפנתיאון, את הקולוסיאום ואת שאר המונומנטים המפוארים שבנו הקדמונים, וידע שלא ניתן לבנות כאלה שוב- הטכנולוגיה אבדה. הידע נעלם. אימרה נדושה גורסת שאיטלקי של שנת 1500 היה מרגיש בבית ברומא של שנת 1000, אבל היה כמו דג מחוץ למים בשנת 2000- וזאת על אף שאותו מספר שנים מפריד בין התקופות.

 

ספר האסטרונומיה שהיה הנפוץ ביותר בתקופתו של קופרניקוס היה ה"אלמגסט", ספרו של תלמי, מלומד מאלכסנדריה של 150 לפנה"ס. הספר סיכם את כל מה שידעו היוונים הקדומים על הדרך שבה מתנהל היקום, ועיקריו היו:

א. כדור הארץ נמצא במרכז היקום, והשמש וכל כוכבי הלכת המוכרים- כוכב חמה, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי – מקיפים אותו, יחד עם הירח.
ב. כוכבי הלכת נעים במסלולים מעגליים מושלמים.
ג. כוכבי השבת, הכוכבים שאינם זזים בשמים ביחס זה לזה (בניגוד לכוכבי הלכת) הם קרובים למדי לכדור הארץ, ומקובעים על עיגול שקוף שנע סביב צירו.

כדי להסביר את מה שראו היוונים בשמים כל לילה באמצעות תנועה במסלולים מעגליים מושלמים, הם נזקקו למודל מסובך שדרש מהם יצירתיות מסוימת. הבעיה של תלמי הייתה שהכוכבים בשמים נעים במהירות משתנה- לעיתים כוכב הלכת יחלוף על פני השמים בזריזות, ולפעמים באיטיות. המודל המקובל, כאמור, הניח שתנועתם של הכוכבים חייבת להיות תנועה מעגלית מושלמת, משמע- תנועה בעיגול במהירות אחידה. איך מיישבים את סתירה זו?

לתלמי לא הייתה ברירה: הוא היה חייב להניח שהכוכבים נעים במהירות משתנה. על כן הוא הציב בחלל נקודה דימיונית, 'נקודה אקוונטית', שביחס אליה- הכוכב ייראה כאילו הוא נע במהירות קבועה. זאת אומרת, בכל מקום אחר ביקום, כולל על כדור הארץ, כוכב הלכת ייראה כשהוא נע במהירות משתנה, פעם לאט ופעם מהר. אבל אם מישהו עומד בנקודה האקוונטית, הוא יראה את הכוכב כאילו הוא נע באותה המהירות כל הזמן. הטריק הזה דרש מתלמי מערכת מסובכת של עיגולים בתוך עיגולים של מסלולי הקפה, ונקודות אקוונטיות רבות עבור הכוכבים השונים שנעו במהירות שונה בכל מקום בסיבוב. זה כאב ראש לא קטן, אבל כך לפחות היה מקום אחד ביקום שביחס אליו נשמרת תנועה מעגלית מושלמת במהירות קבועה- וזה מה שחשוב, בסופו של דבר, לא?

על אף כל הטריקים וההתחכמויות, המודל של תלמי לא היה נטול בעיות. מאדים, למשל, נע לרוחב השמיים באופן משונה מעט: הוא מזגזג, מתקדם קדימה, ואז אחורה ושוב קדימה. זו תנועה שבלתי אפשרי להסביר על פי מודל זה. והנה בעיה חמורה אף יותר: אם הירח לא מקיף את מרכז כדור הארץ אלא נקודה אחרת (נקודה אקוונטית), אזי הוא צריך להתקרב ולהתרחק במהלך תנועתו על המסלול. מכאן שלפעמים הוא צריך להראות לנו גדול מאוד- כשהוא קרוב לכדור הארץ- ולפעמים קטן יותר, כשהוא במרחק גדול מאיתנו. החישובים הראו שהירח אמור לשנות את גודלו באופן ניכר וברור לעין- עד פי שניים במהלך החודש- אבל לכולם היה ברור שזה אינו המצב. אלו היו בעיות מוכרות, אבל המלומדים לא ניסו לעדכן את תמונת העולם כדי להתמודד עימן אלא חיפשו דרכים לעקוף אותן, או גרוע יותר: התעלמו מהן לחלוטין.

רעיונותיו של ניקולאס קופרניקוס

קופרניקוס נולד בשנת 1473, בעיר טורון שבפולין. את שמו המקורי- ניקולה קופרניק- המיר ללטינית, כפי שהיה מקובל אז בקרב המלומדים של אותם הימים. אביו היה עשיר למדי ועשה את הונו כסוחר בנחושת. ניקולס התייתם מהוריו בגיל צעיר יחסית ונלקח תחת חסותו של אחיה של אימו, איש כנסיה בכיר שמאוחר יותר הפך לבישוף. היה זה קשר טוב לדידו של הצעיר- הדוד הבישוף סידר לו מאוחר יותר עבודה נוחה כאיש כנסיה. בשנת 1491 החל קופרניקוס ללמוד משפטים ורפואה באוניברסיטת קרקוב שבפולין והחל גם להתעניין באסטרונומיה. ה"מדע" הזה היה אז בעיקר אסטרולוגיה- ניסיון לנחש את העתיד על פי מיקום הכוכבים בשמיים. באותה התקופה גם החל קופרניקוס לחפש ולאסוף ספרים על אסטרונומיה.

 

כמה עשרות שנים לפני קופרניקוס ביקש מלומד בשם גאורג פיובאך לתרגם מחדש את ה"אלמגסט" מיוונית, השפה בה נכתב במקור, ללטינית שהייתה מקובלת יותר. התרגומים הקיימים היו כאלה שעברו מיוונית לערבית ללטינית: כמובן שחלק מהידע אבד במעבר דרך שלוש שפות שונות.  ניתן לראות בניסיון זה של גאורג כניצן של חידוש שבישר אולי את תחילתו של הרנסאנס, שינוי קטן אבל מרענן. אך פיובאך לא הספיק להגשים את משאלתו והלך לעולמו בטרם יצא הספר לאור. על ערש דווי ביקש מתלמיד שלו, רגיומונטנוס, שימשיך את עבודתו. רגיומונטנוס לקח על עצמו את הפרויקט. הוא לא רק תרגם את הספר מיוונית אלא גם חידש עליו: הוא הוסיף תצפיות אסטרונומיות מכל התקופות שבאו אחרי ימיו של תלמי, ואפילו כמה דברי ביקורת משלו. תרגום זה של האלמגסט היה אחד מהספרים שהגיעו לקופרניקוס בזמן לימודיו בקרקוב והשפיעו עליו עמוקות. הוא מצא את עצמו נמשך יותר ויותר לתחום האסטרונומיה. אוסף הספרים של קופרניקוס, אגב, נשדד על ידי כובשים שבדים מאה שנים אחר כך, והוא עדיין מוצג בשבדיה כיום.

כשסיים את לימודיו עבר קופרניקוס לאיטליה שם זכה להסמכה כרופא. בשלב זה כבר היה לו תפקיד רשמי בכנסיה, אך תפקיד זה לא היה תובעני במיוחד: קופרניקוס טייל ברחבי אירופה עוד כמה שנים טובות, כשהוא אוסף את החומר התצפיתי ועוסק בגיבוש התאוריה שלו. כשהיה בן 37, כבר הייתה תאוריה זו מגובשת למדי. קופרניקוס, עם זאת, פרסם רק חוברת דקה ותמציתית שהכילה את עיקרי התאוריה בלבד, כמעט ללא הסברים והוכחות מתמטיות. הוא קרא למאמר זה בשם "הערות קטנות", ופרסם אותו רק בקרב חבריו. עיקריה של התאוריה אותה הציג קופרניקוס היו אלה:

1. השמש נמצאת במרכז היקום, בעוד כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת מקיפים אותה.
2. מנקודת מוצא זו, סדר ההקפה של שאר כוכבי הלכת סביב השמש הפך לברור מאליו, בהתאם לתצפיות האסטרונומיות המקובלות: כוכב חמה ונוגה תמיד קרובים לשמש בזריחה ובשקיעה, ולכן מקיפים אותה במסלול קרוב יותר מזה של כדור הארץ. מאדים, צדק ושבתאי נמצאים במסלולים רחוקים יותר.
3. כדור הארץ מסתובב סביב עצמו. צירו של כדור הארץ נטוי ביחס למישור שיוצרת תנועתו של כדור הארץ סביב השמש.

אבל כאן נתקל קופרניקוס בבעיה לא פשוטה.
כוכבי השבת, כפי שמרמז שמם, אינם נעים בשמים והם קבועים במקומם. אך אם כדור הארץ עצמו נע בחלל- ואינו קבוע במקומו- אזי הכוכבים צריכים להיראות כאילו הם זזים. אנחנו מכירים את התופעה הזו מניסיון יום יומי: אם נוסעים במכונית מהירה, העצמים סביבנו נראים כאילו הם נעים לאחור. הולכי הרגל על המדרכה הקרובה יחלפו על פנינו במהירות, בעוד אורות העיר הרחוקה יפלו לאחור לאט לאט. גם הכוכבים צריכים לטייל על פני השמים, כל אחד בשיעור המתאים למרחק שלו מכדור הארץ: הכוכבים הקרובים ינועו במידה רבה, והרחוקים יותר מעט מאוד. קופרניקוס פתר את הבעיה על ידי הצבת כל הכוכבים רחוק מאוד- רחוק יותר מכל ההערכות הקודמות. באופן זה כוכבי השבת יהיו רחוקים מספיק כדי שתנועתם ביחס לזו של כדור הארץ תהיה בלתי מורגשת כלל. קופרניקוס, עם זאת, בחר אף הוא להשתמש במסלולים מעגליים מושלמים לצורך תנועתם של כוכבי הלכת- אותם מסלולים שהאמינו בהם היוונים. בחירה זו הייתה בעוכריו ויצרה לו בעיות חמורות. למעשה היא הכריחה אותו להשתמש באותן נקודות ההקפה הדימיוניות, הנקודות האקוונטיות של תלמי, על כל חסרונותיהן.

במשך שלושים שנה בחר קופרניקוס שלא לפרסם את תורתו. היו לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה, פרקטית. הוא היה עסוק מאוד- עורך דין, רופא, איש כנסיה, הוא אפילו ניהל רפורמה במטבע המקומי בעירו ובאחת ההזדמנויות גם פיקד על מצודה בזמן מצור באחת המלחמות. בניגוד למה שנהוג אולי לחשוב, קופרניקוס לא נמנע מפרסום רעיונותיו בגלל שפחד מהכנסיה הקתולית. ההיפך הוא הנכון: הכנסייה לא דירבנה אותו להסתיר את רעיונותיו (הגישה הזו תשתנה, כמובן, בימיו של גלילאו) ואחד הבישופים הבכירים בוותיקאן אף שלח לו מכתב עידוד נלהב בו הוא מפציר בו לחלוק את הידע שלו עם שאר המדענים. הסיבה השניה לחוסר הרצון שלו לפרסם את התאוריה הייתה שהמודל- על אף שענה על כמה שאלות חשובות שנותרו ללא מענה עוד מתקופתו של תלמי- הביא עימו כמה שאלות חדשות קשות לא פחות. למשל, מדוע כוכבי השבת רחוקים כל כך? איזו סיבה יש לאלוהים ליצור כל כך הרבה חלל ריק, נטול תוחלת ומטרה?
כמו כן, ריבוי הנקודות האקוונטיות סיבך את התאוריה שלו קופרניקוס וכיער אותה, בעוד שקופרניקוס האמין שתמונת העולם שלו היא צריכה להיות 'אלגנטית' יותר מקודמתה ופשוטה להבנה. והייתה עוד בעיה פשוטה, טפשית אפילו. אם כדור הארץ נע בחלל, מדוע אנחנו לא מסוגלים לחוש בתנועה זו? הרי כשאנחנו דוהרים על סוס מהיר, הרוח מכה בפנינו בחוזקה. מדוע אין רוח כזו גם בעקבות תנועתו של כדור הארץ בחלל? תהיות וסימני שאלה אלו ואחרים גרמו לקופרניקוס שלא לפרסם את התורה שלו ברבים.

ספרו יוצא לאור

בשנת 1539 התיידד קופרניקוס, שהיה עתה כבר אדם זקן למדי, עם מתמטיקאי צעיר בשם רטיקוס. רטקיוס שמע על עבודתו של האסטרונום והאמין בה, ולאחר מאמצים רבים הצליח לשכנע אותו, סוף סוף, לפרסם אותה. המתמטיקאי הצעיר פיקח על עבודת ההוצאה לאור, אך בשלב כלשהו הוצעה לו משרה מבטיחה באוניברסיטת ליפציג, והוא עזב לשם. כומר לותרני בשם אנדראס אוסיאנדר נטל את המושכות והוציא את הספר לאור- אבל הוא גם החליט להוציא מהספר את ההקדמה של קופרניקוס ולהחליף אותה בהקדמה משלו. בהקדמתו כתב אוסיאנדר שהתאוריה של קופרניקוס היא רק מודל מתמטי מופשט, ואינה באה ליצור תמונת עולם אמיתית. הסיבה למעשה זה של אוסיאנדר היתה השקפתו של מרטין לותר, מנהיג הזרם הלותרני הנוצרי, שכדור הארץ חייב להיות נייח. אמונה זו נבעה מדבקות בכתובי התנ"ך לפיהם יהושוע פקד על השמש לעמוד בשמיים ("שמש בגבעון דום") ולא פקד על כדור הארץ לעצור מלכת.

 

ספרו של קופרניקוס נקרא בשם 'מסלוליהם של גרמי השמיים' והוא לא היה להיט, בלשון המעטה. המהדורה הראשונה הכילה 400 עותקים בלבד, וגם הם לא נמכרו היטב. רק באנגליה זכה הספר להצלחה יחסית. קופרניקוס נפטר ב- 1543 כשהוא בן 70, באותה השנה בה יצא הספר לאור. ככל הנראה הלך לעולמו לפני שהספיק לראות את הספר (אם כי ישנן טענות שאולי קיבל אותו לידיו על ערש דווי). הוא נקבר בסמוך לכנסיה בעיר הולדתו ועצמותיו אבדו, אך לפני שנים ספורות טענו מספר ארכיאולוגים שגילו את מקום קבורתו הסופי. הם אפילו הציגו גולגולת שהייתה שייכת לאדם זקן עם אף שבור, תיאור המתאים לציורי הדיוקן של קופרניקוס. גילוי זה הפיח רוח חיים בויכוח עתיק יומין בין מי שמאמינים שקופרניקוס היה פולני (מכיוון שנולד בחבל ארץ פולני) לבין מי שחושבים שקופרניקוס בכלל גרמני (בגלל השפעה חזקה של גרמניה באותו האזור, והעובדה ששני הוריו היו גרמנים). הויכוח הזה לא הוכרע, וכנראה שלא יוכרע גם בעתיד.

לסיכום, קופרניקוס לא היה הראשון שטען שכדור הארץ מקיף את השמש. אריסטרכוס (פילוסוף יווני מהמאה השלישית לפנה"ס) כבר הציע המודל כזה אבל הוא לא זכה לפופולריות רבה ביוון. היו פילוסופים מוסלמים והודים שהשמיעו טענות דומות, אבל אף אחד מהם לא ניסה לנתח את העובדות באמצעות כלים מתמטיים, עד קופרניקוס. לקופרניקוס הייתה השפעה דרמטית על המשך ההתפתחותו של המדע בכלל והאסטרונומיה בפרט. ספרו היה הבסיס לעבודתם של האסטרונומים שבאו אחריו- בעיקר באנגליה, שם היה הספר מוכר יותר. לאונרד דיגס האנגלי ובנו תומס (אף הוא אסטרונום), עמלו על ביסוס התאוריה של קופרניקוס באמצעות הטלסקופ שהמציא לאונרד. טייכו ברהה, יוהנס קפלר ואייזיק ניוטון לקחו את תמונת העולם הזו ונתנו לה בסיס מדעי איתן יותר, עם פיתוחים מתמטיים והוכחות של ממש.

קופרניקוס הוכיח את גדולתו בכך שנתן לאינטלקטואלים של זמנו אומץ כדי להתרחק מתפיסת העולם של הקדמונים ולהמציא דברים חדשים. התרומה שלו לידע העובדתי תצפיתי הייתה זניחה, אבל בזכות הנכונות שלו לשנות את התאוריה כדי להתאים אותה יותר טוב למציאות, זכה קופרניקוס לתואר -ובצדק- 'המדען הראשון'.