[עושים תנ"ך] חלק ב' – הנדר האיום של יפתח הגלעדי

Podcast (osimtanach): Download

הורדת הפרק (mp3)

הבסיס לשבועת הנדר הוא פולחן שבו היו מלכים מקריבים את ילדיהם למען הצלת הממלכה. בפרק זה נספר על הנדרים של אחז ומנשה אשר לא הצליחו להציל את ממלכת ישראל מכליה בידי האשורים, על הנדר של חנה – אימו של שמואל – ולבסוף נגלה מה ההבדל בין נדר של אישה ונדר של גבר.

האזנה נעימה,
ניר.

---

רשימת הפרקים המלאה

הרשמה לפודקאסט:

רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

(תמלול הפרק) הנדר של יפתח הגלעדי – חלק ב'

כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב  נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ,  וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל  וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם  אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי  לֵאלֹהִים.  ….  וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי  עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.  (בר' כח).

בפרק הקודם דיברנו על כך שהמושג נֶדֶר בתנ"ך הוא שם אחר לעסקת תן וקח שנעשית על גבו של הבן או הבת של הנודר. הבסיס לנֶדֶר היה פולחן שכנראה התקיים בעולם הקדום, שבו אבות, שלרוב היו מלכים, היו מוכנים בעת סכנה וודאית לממלכתם, להקריב את בנם, או את בתם.

הנדר היה שבועה שאין לה התרה, שאמר שהמלך מוכן להקריב את בנו לאל שבו האמין, ובתמורה לכך שהאב הקריב את הדבר היקר ביותר שיש לו, האל יציל את הממלכה מפני תבוסה והרס. למרות שהתנ"ך מתנגד התנגדות נמרצת לסוג כזה של פולחן שמכונה תועבה המעשה שעשה יפתח בבתו, מעיד שהפולחן המצמרר הזה חדר לישראל היו כנראה מוכרים בעולם הקדום – ומשם, למרות התנגדותו הנחרצת של התנ"ך, חדר הדבר המבעית הזה לישראל.

---

---

 לפני שנעבור לסיפור הבא, נזכיר גם שהתנ"ך מוסר עדויות שמעשהו של יפתח בבתו לא היה מעשה יחיד שבו אב פגע בבנו – למה הכוונה?

המילה נֶדֶר, היא שם מצוחצח למעשה מבעית ומעורר חלחלה, שנעשה במקרים קיצוניים ביותר, כאשר המלך או המצביא יודע שאם יקריב את בנו לאל שבו האמין, אזי האל יציל את הממלכה מפני כליון וודאי. כלומר שפולחן שכזה, אם מתבצע, מתרחש במציאות שבה המלך נואש, ושלאמונתו הדרך היחידה שנותרה להציל את ממלכתו היא להקריב את היקר ביותר שיש לאדם: את בנו או את בתו. התנ"ך מגנה בחריפות רבה שני מלכים שמלכו בירושלים, את אחז ואת מנשה. על שניהם נאמר שהעבירו את בניהם באש – וכבר אמרנו קודם שקורבן עולה משמעו שריפה.למרות שאנחנו לא יודעים מהי המשמעות המלאה של העברת בנים באש, אנחנו מכירים היטב את המציאות ההיסטורית שבה חיו אחז ומנשה, שאולי מכניסה את הדברים האלה להקשר של זמן התרחשותם.

נשק יום הדין

בימיהם של שני המלכים ממלכת ישראל כבר הייתה כבושה על ידי מלכי האימפריה האשורית, שבמשך כ-300 שנים הייתה המעצמה הגדולה והחזקה ביותר במזרח הקדום. במהלך 300 השנים האלה, מלכי אשור שבאו מתחום עיראק של ימינו, החריבו עד הייסוד את ממלכת ארם ששכנה בתחום סוריה של ימינו. הם כבשו את לבנון של ימינו וכן חלקים משטחה של תורכיה – והגיעו עם חילותיהם עד פאתיה של ירושלים. כחלק מהמדיניות של מלכי אשור, שעליה לא נרחיב כאן, הם הגלו עמים שלמים מעל אדמתם, ושילבו אותם במקומות אחרים, במטרה שעמים אלה יאבדו את זהותם האותנטית ואת הזיקה שלהם לאדמת אבותיהם.אחז ומנשה היו עדים לצונאמי האשורי. הם חיו בימים שבהם מלכי אשור הגלו חלק גדול מאוכלוסיית ישראל, והם עצמם היו מלכים משועבדים לריבון האשורי שצר על שערי ירושלים.

אין ביכולתנו לקבוע שאחז ומנשה השתמשו בנשק יום הדין – העברת בנים באש – במטרה לשכנע את אלוהים להציל את ממלכתם מפני כליון וודאי. אם ההסבר נכון, אזי הוא מתיישב עם המציאות האיומה שבה חיו שני המלכים, ומתיישב עם מה שהתחולל לנגד עיניהם. אם ההסבר שהצענו איננו נכון, צריך למצוא למעשה זה הסבר אחר, שמתיישב עם המציאות.

בפרק הקודם עמדנו על כך שהנדר שנדר יפתח וזה שעומד בבסיס מה שעשה מישע מלך מואב לבנו, הצליח. בשני המקרים קיבלו האלים את הקורבן והצילו את הארץ מכלייה. למרות שהמילה נדר איננה נזכרת במקרה של אחז ושל מנשה, ברור שהיא נמצאת ברקע הפולחן המבעית שביצעו. אך האם אלוהים קיבל את קורבנם?

ובכן – לא. בפרק הקודם אמרנו שנדר, הוא כמו משחק ברולטה רוסית, שבה האב יורה את הכדור היחיד באקדח שבו יש מקום לאלפי כדורי סרק, ולא 6 כדורים כמקובל.בשני המקרים, ההימור הנורא לא צלח.אשור ירדה מעל הבמה ההיסטורית ופינתה את מקומה לבבל ולנבוכדנצר שעמד בראשה, שהפך לקיסר של המזרח הקדום. נבוכדנצר ירש ממלכי אשור את השטחים העצומים שכבשה – ואת ירושלים וסביבותיה, שהייתה פחות או יותר מה ששרד ממלכת דוד ההיסטורית.

מסיבות שלא נרחיב לדבר עליהן כאן, נבוכדנצר שם מצור על ירושלים והרעיב את יושביה למוות. בשנת 586 לפנה"ס פרצו חילותיו אל פנים העיר, והחריבו את בית המקדש שבנה שלמה והיגלו את תושביה לבבל – ועל כך מסופר בספר מלכים ובספר ירמיהו. ירמיהו שהיה כלוא בירושלים הנצורה והגוועת ברעב היה הנביא הגדול שחי באותם ימים. הוא היה איש דת שהאמין ופירש את המציאות של חיי הנצורים בירושלים, כעונש על חטאיהם ולא כמציאות אובייקטיבית, שלקחה בחשבון את האינטרסים הצבאיים והכלכליים של העמים שחיו סביב לישראל. מי שרוצה אינפורמציה מעט יותר מקיפה על התפיסה הפילוסופית שעומדת בייסוד הדברים האלה, מוזמן להקשיב לתכנית מספר 181-182 ב"עושים היסטוריה" ששם רן וליאורה דנים בשאלה מדוע גן עדן, שהיה מקום על פני הארץ, עלה לשמים.

בכל אופן, בין החטאים שלדברי ירימיהו נעשו בתוך העיר הנצורה, שבגללם לשיטתו אלוהים העניש את ישראל, היה גם הפולחן המחריד שבו פגעו אבות בבניהם. מתוך דבריו מתוך פרק ז:

ז, לא וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת = המקום שבו התבצע הפולחן אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם = שלימים הפך להיות גיהינום, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

בפרק יט חוזר ירמיהו ומאשים פעם נוספות את מלכי ירושלים באותן מילים עצמן:

יט, ה וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל:  אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

וישנן בדבריו עדויות נוספות. אם הדברים שתיאר ירמיהו אכן נעשו בתוככי ירושלים, הרי שגם כאן הדבר מתכתב עם הטענה שפולחן מסוג זה, שהיה המעשה האחרון והנואש שעשו מלכים בעולם הקדום כדי לטלטל את האלים שלהם ולעורר אותם להציל את ממלכתם מפני תבוסה וודאית, חדר גם לישראל. בכל הדוגמאות שציינו כאן חסר הנדר. הפעולה ישנה, השבועה חסרה.יחד עם זאת גם אם הנדר לא קיים במפורש, הוא תמיד קיים במובלע. מדובר במעשה כל כך מחריד וקיצוני, שלעולם לא היה מתבצע אלמלא המלך היה נואש והיה מוכן להקריב את הדבר היקר לו ביותר, ובלבד שיציל את ממלכתו – ואם לא כך הדבר, צריך למצוא הסבר מניח את הדעת לעדות שמוסר ירמיהו. כך או כך, כמו במרבית המקרים, המעשה האחרון והנואש לא צלח. חילותיו של נבוכדנצר פרצו את חומות ירושלים.הם שרפו את העיר והחריבו את בית המקדש שבנה שלמה כ-400 שנים קודם לכן. את תושבי העיר הוציאו לגלות, שמוכרת בשם "גלות בבל".

אז נדר הוא המעשה האחרון והנואש שיעשה מלך כדי להציל את ממלכתו העומדת לפני תבוסה וודאית. אם כך הדבר, אז איך מפרשים את נדרה של חנה, אמו של שמואל, שהייתה אישה פשוטה שלא יצאה להגנתה של אף ממלכה, ואפילו לא של יישוב קטן ומרוחק?

סיפורה של חנה

נתחיל כרגיל בציר הזמן והמקום של הסיפור.אנחנו מדברים על סביבות שנת 1100 לפנה"ס, סמוך מאד לזמנו של יפתח.שמואל חי בשלהי תקופת השופטים אך בעוד שיפתח חי בגלעד, באזור שמשתרע ממזרח לירדן, המקום הרלוונטי לנו כרגע הוא שילה, שבדרום השומרון. יפתח, שמואל והוריו חיו כמעט באותם ימים ובמרחק של 100 ק"מ זה מזה – ולכן מבחינה כרונולוגית הם שייכים לאותה תקופה. שילה הייתה מרכז דתי קטן צפונית לירושלים ושבה, כך לפי המסורת, עמד ארון הקודש שבתוכו נמצאו לוחות הברית שקיבל משה במעמד הר סיני. פרק א' שבספר שמואל מספק את הרקע שקדם להולדתו של שמואל. הוא מספר על משפחה שבראשה עמד אלקנה, שהיה נשוי לשתי נשים: פנינה וחנה. פנינה הייתה אישה פורייה שילדה בנים ובנות, ואילו חנה הייתה אישה עקרה. היחסים שהתקיימו בתוך המשולש המשפחתי הזה אינם חשובים כרגע, ולכן נדלג אל הפרטים הרלוונטיים לנו.

אלקנה ובני משפחתו התגוררו ברמתיים צופים, שהיה ישוב קטן צפונית לירושלים, ומדי שנה הם נהגו להגיע לשילה כדי לקיים טקס דתי שאת טיבו איננו יודעים, והוא גם לא חשוב לענייננו. התנ"ך מספר שאלקנה רחש אהבה גדולה לחנה. ופנינה, שאהבתו של בעלה לאישתו העקרה עוררה את קינאתה, ניצלה את ימי החג השנתיים, כדי ללעוג לחנה ולשפוך שמן רותח על הפצע שבליבה. כך עשתה תמיד וכך עשתה גם בשנה שקדמה להולדתו של שמואל. אין ספק שמדובר באישה נחמדה במיוחד …

בשנה הזו, משלא יכלה חנה לשאת יותר את הצקותיה של פנינה, אך יותר מכך את עצב ליבה על שום עקרותה, היא קמה ממקומה וניגשה לפינה כלשהי, אולי אל קרבת ארון הקודש והשמיעה את המילים הבאות, ואני מצטטת רק את מה שחשוב לנו:

ט וַתָּקָם חַנָּה ….. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה.  יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר:יְהוָה צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ, וּזְכַרְתַּנִי, וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ ; וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו.וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ.  ….. יג וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.  יד וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. טו וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה.  …. כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה.  יז וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם; וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ.

חנה נדרה נדר ומכאן שהיא ביצעה את עסקת ה"תן וקח", אלוהים יתן לה ילד – וכחלק מתנאי העסקה היא תחזיר את הילד לאלוהים. השאלה הגדולה היא : מדוע מלכתחילה, אם חנה נדרה נדר?

נחזור לפרק הקודם. בבסיס הנדר עומדת ידיעה מוקדמת שלפיה הנודר יודע מראש שהוא יפסיד במלחמה, ושהוא מוכן להקריב את חיי בנו, ובלבד שינצח במלחמה. חנה לא הייתה שר צבא ולא יצאה לשום מלחמה, זולת המלחמה על חייה. חנה הייתה עקרה.היא ידעה שלעולם לא תלד ושזו גזרה אלוהית, והדברים האלה מחזירים אותנו להגדרת דטרמניזם קשוח, שעליו דיברנו בפרק הקודם.הגדרנו את המושג הזה כמבטא תפיסה שלפיה כבר בשחר הבריאה גזר אלוהים את כל מה שעתיד להתרחש, ושהאדם בשום פנים ואופן לא יכול לשנות את התכנית האלוהית, אלא באמצעות הנדר. הנדר הוא עסקה שבה הנודר מוכן לוותר על הדבר היקר ביותר שיש לו, כדי להשיג דבר יקר עוד יותר.נדר, כבר אמרנו, הוא מעשה של ייאוש – וחנה הייתה אישה מיואשת. היא הייתה מוכנה לוותר על הילד שייוולד לה, אם ייוולד לה – ובלבד שתזכה ללדת אותו.צריך לזכור שחנה חייתה בעולם שבו נשים עקרות נחשבו מתות-חיות. אם לא נקבל כהנחת ייסוד שלנו שהיא ידעה בוודאות שלעולם לא תהרה, כי אז אין שום הסבר לנדר שנדרה ולא למילים שבהן היא עצמה משתמשת כדי לתאר את אומללותה.

בשעה שחנה התפללה ונדרה את נדרה, התבונן בה עלי, הכהן הזקן ששירת בבית המקדש.עלי אמנם לא שמע את דבריה, אך הבין שמדובר באישה שעושה מעשה חמור וחריג, ולכן חשב שהיא שיכורה, ונזף בה במילים קשות:

יב וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה; וְעֵלִי ,שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ = מקשיב לה.  יג וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ;וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. יד וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי : עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ.

אחרי הנזיפה הבוטה, חנה מסבירה מה עשתה ומתארת את עצמה במילים כל כך עצובות:

טו וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר: לֹא אֲדֹנִי. אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי , וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה.  טז אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ בַּת בְּלִיָּעַל:,= פושעת. עבריינית. כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה.

יש לנו כאן אישה מרת נפש ובוכייה, שמגדירה את עצמה כאישה קשת רוח, שעושה את המעשה האחרון שיש בידה לעשות כדי לזכות בהיריון: להקדיש לאלוהים את התינוק שייוולד לה, ובלבד שייוולד. אחרי ששמע עלי את דבריה, הוא הבטיח לה בשם אלוהים שמבוקשה יינתן לה:

יז וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם; וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ.  יח וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ; וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד.

ופניה לא היו לה עוד = ההבטחה של עלי הפיגה את צערה של חנה, שהבינה שהנדר שנדרה יתקבל.בדיוק שנה מאוחר יותר נולד שמואל, ושוב צריך להקשיב למילים המדויקות של התנ"ך:

כ וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו.

שנה מאוחר יותר נולד שמואל – והשם שניתן לו מבטא את העובדה שהוא לא שייך לאמו, אלא לאלוהים שהשאיל לה אותו.אז למה שרה ורחל, שגם עליהן נאמר שהן עקרות, לא נדרו להקדיש לאלוהים את הבן שייוולד להן? אין תשובה מוחלטת. בתכנית שהקדשנו לשרה – ושוב, המאזינים מוזמנים להקשיב לתכנית זו, דיברנו על כך שהתלאות והמחסור הגדול שממנו סבלה שרה במשך שנים ארוכות, הם הסיבה הארצית לכך שלא הצליחה להרות. אלא שהתנ"ך הוא יצירה תיאולוגית, שמסבירה את המציאות מנקודת מבט דתית – ולכן צריך לזכור שלמרות שאלוהים עצמו עצר את שרה מלדת, הוא אמר את הדברים הבאים:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל אַבְרָהָם ….  טז וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן; וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם, מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. (יז, טו-טז).

במילים אחרות, למרות ששרה הייתה מעוכבת היריון למשך שנים רבות, הייתה לגביה הבטחה אופטימית שתהרה בעתיד.בנוסף, מי שעוקב אחר תופעת הנדר בתנ"ך יכול לראות שמדובר בתופעה מתפתחת.ובתקופות המוקדמות שעליהן מספר התנ"ך אין נדרים.

הנדר של יעקב

ספר בראשית, בפרק כח, מספר שכאשר נמלט יעקב מפני אחיו עשו, הוא אכן נדר נדר שלפיו, אם אלוהים ישמור עליו, הוא יעשר את כל רכושו:

כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים.  …. וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. (בר' כח').

הנדר שלפנינו אומר שה"תן" בעסקה של יעקב הוא: תן אוכל ובגד ללבוש, וצלע ה"קח" הוא מעשר על רכוש.כלומר, לא מדובר על מצוקה קיומית בסדר גודל של תבוסה במלחמה, או עקרות של אישה שללא ילדים אין לה שום דרך להצדיק את המשך חייה.נראה לי שהנדר שנדר יעקב, שמתייחס לסיפורים המוקדמים של התנ"ך, איננו יותר מאשר סוג של הבטחה, שלא תמיד מקיימים. משהו, כמו "ממחר דיאטה". יעקב לא קיים את הבטחתו לעשר את רכושו? לא, והוא גם לא נענש על כך, מה שנותן מקום להנחה שהמשמעות של המושג נדר הלכה והקשיחה במרוצת השנים. ובתקופה מאוחרת יותר, כמו זו שבה חיו יפתח וחנה, הנדר הפך לעסקה שנועדה להפוך את הגזרה האלוהית לכיוון שבו חפץ הנודר.

נדרי נשים

פרק ל' שבספר במדבר אומר את הדברים הבאים, הנה הפסוקים החשובים לנו: ג אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה – זה ברור אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ..זה לא מובן אבל את נסביר מיד… לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ – יחל = לחלל = הפרת השבועה שניתנה לה'  כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

במילים פשוטות, גבר לא יכול להפר את נדרו וזה ברור. עכשיו יש להסביר את המילים לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, משום שפרט זה מופיע בנדרה של חנה. הפסוק שקראנו מדבר על שני עניינים קרובים מאד, אך לא זהים: נדר ושבועה.הנדר הוא נדר, הגדרנו אותו, ואילו השבועה לאסור על הנפש, מתייחסת לאיסור מסוים שהנשבע לוקח על עצמו – והדוגמאות שהתנ"ך מספק לנו אומרות שהאיסור הוא התנזרות משתיית יין ותספורת.בהמשך, התנ"ך דן בנדרי אישה:

וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה – זה ברור. ….. ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ, וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם.

הפסוק מתייחס לנדר שנודרת נערה שעדיין גרה בבית אביה, שעליו היא מוסיפה שבועה, שבה היא אוסרת על עצמה לעשות משהו, שאותו התנ"ך איננו מגלה. אם אביה שמע אותה נודרת והחריש, אזי הנדר שלה זהה לחלוטין לזה של הגבר ועליה לקיימם, והנה הסייג שמתייחס רק לנשים:

ו וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַיהוָה יִסְלַח לָהּ, כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ.

במידה והאב שמע את בתו נודרת ומייד אסר עליה לקיים את נדרה, או את השבועה שנשבעה – ה' סלח לה – שהרי מדובר באישה – ולנשים יש הנחות….. . עכשיו עובר החוק לנדר שנודרת אישה נשואה – וחנה הייתה אשת איש:

ז וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ…..  ח וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ:  וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ.

בדיוק כמו במקרה של הבת שעדיין מתגוררת בבית אביה. אם מדובר בנדר שנדרה אשת איש, ובעלה שמע אותה נודרת, ולא ביטל את דבריה, עליה לקיים את נדרה. עכשיו בא הסייג החשוב לנו:

יג וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ = בעלה, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ – – לֹא יָקוּם: אִישָׁהּ הֲפֵרָם , וַיהוָה יִסְלַח לָהּ.

גם כאן מובן: לבעל שמורה הזכות לבטל את נדריה ואת שבועותיה של אשתו, ואלוהים יסלח לה על כך. אבל אם הבעל שמע את אשתו נודרת ושתק, אזי עליה לקיים את נדריה:

…. טו וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ …. וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ …. כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ.  טז וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ – וְנָשָׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ.

למרות שיש כאן כפילות מסוימת, ברור מהטקסט שלבעל שמורה הזכות לבטל את נדריה ואת שבועותיה של אשתו. אך אם לא עשה כן, הנדר שנדרה חמור כמו זה של הגבר.

יז אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה , בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אָב לְבִתּוֹ , בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ.

עכשיו ניתן לחזור לחנה. כאשר אנחנו מנתחים את דבריה, מתברר שחנה ביצעה שתי פעולות: היא גם נדרה וגם נשבעה.היא נדרה להקדיש את בנה לאלוהים, אם יעניק לה היריון והיא תלד בן. והיא נשבעה, וזה האיסור שמוזכר בחוק של הנדר – שאם אלוהים יעתר לבקשתה, הבן שייוולד לה לעולם לא יסתפר:

ט וַתָּקָם חַנָּה ….. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה.  יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר:יְהוָה צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ, וּזְכַרְתַּנִי, וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ ; וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו.

זה החלק של הנדר שבו חנה מתחייבת להקדיש את הילד לאלוהים. ובהמשך היא אומרת: וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. כאן החלק המתייחס לאיסור שניתן בשבועה: ובמקרה שלנו – הילד, אם ייוולד, לעולם לא יסתפר. הנדר מתקיים בתנאי שהבעל שמע את אשתו נודרת – והחריש – אין שום אינדיקציה שאלקנה שמע את חנה נודרת. אבל אלקנה שמע גם שמע. כבכל שנה, גם בשנה שבה נולד שמואל, עלו אלקנה ובני משפחתו למרכז הפולחני אשר בשילה, לקיים את הטקס השנתי. אלא שבשנה הזו חנה ביקשה לא להצטרף למשפחה, עד שתגמול את הילד. כלומר עד שימלאו לו שלוש שנים.

כב וְחַנָּה, לֹא עָלָתָה:  כִּי-אָמְרָה לְאִישָׁהּ, עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וְיָשַׁב שָׁם, עַד-עוֹלָם. כג וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ, שְׁבִי עַד-גָּמְלֵךְ אֹתוֹ– אַךְ יָקֵם יְהוָה, אֶת-דְּבָרוֹ

במילים אחרות, אלקנה הזהיר את חנה שהצד של הסנקציה עומד וקיים – ואם היא לא תמלא את חלקה בעסקה שעשתה, העונש האלוהי בוא יבוא. ומהו? חיי הילד. הילד לא היה שלה. הוא היה של אלוהים – השם שנתנה לו אומר זאת בפירוש: שמואל הוא השאלה = הבן שקיבלה בהשאלה מאלוהים:

וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ

העובדה שאלקנה לא ביטל את נדרה, אומרת שהוא הסכים לו – וזו הסיבה שהוא מזהיר אותה שעליה לקיים את חלקה בעסקה.יחד עם זאת הוא היתיר לה לדחות את הבאתו של שמואל עד שימלאו לו שלוש שנים, גיל הגמילה בעולם, שלא השתמש בסימילק או במטרנה או בשאר תחליפי חלב אם.וכשמלאו לשמואל שלוש שנים, היא התייצבה עם הילד לפני עלי והזכירה לו את הפגישה הישנה, ואת תנאי הנדר שנדרה אז:

כו וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי; אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה.  כז אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ.

והיא המשיכה ואמרה:

כח וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוָה; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם, לַיהוָה.

חנה בוודאי הייתה נואשת אם הייתה מוכנה לוותר על הבן היחיד שנולד לה לאחר שנות עקרות כל כך עצובות ואומללות.

לסיכום

הנדר בתנ"ך מתקיים במצבים הקיצוניים ביותר, שבו הילד משלם את המחיר שקבע אביו או אמו.מישע מלך מואב שהרג את בנו על החומה, חזה במו עיניו כיצד ממלכתו נהרסת. אחז, מנשה שהתנ"ך מגנה אותם על שהעבירו את בניהם באש, חיו בימים של קריסה והרס.ירמיהו שנזף באנשי ירושלים שעשו את אותו הדבר, חי בעיר נצורה שתושביה גוועו למוות ברעב.יפתח שבסיפורו פתחנו את הפרק הקודם, היה מוכן להקריב את בתו היחידה – אך לא כדי להציל את אנשי הגלעד מאויביהם – אלא כדי להסיר מעצמו את הנידוי של בן שנולד לאישה זונה וגורש מביתו בבושת פנים.אין ספק שגם סיפור הולדתו של שמואל לוקח אותנו אל הקצה. אל הנקודה שבה אישה מוכנה לוותר על בנה, ובלבד שתזכה להרות אותו ולאחוז בו – ולו לשעה אחת.ובכל זאת לכאבה של חנה שוויתרה על הילד שאליו התפללה, נמצא מרפא מסוים. כאשר היא ואלקנה נפרדו מעל בנם הקטן שעבר לחזקת עלי הכהן, ברך אותם הכהן הישיש:

וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ , וְאָמַר: יָשֵׂם יְהוָה לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת, תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַיהוָה; וְהָלְכוּ לִמְקוֹמוֹ.  כא כִּי פָקַד יְהוָה אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת; וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם יְהוָה.

חנה ילדה עוד שלושה בנים ושתי בנות, אך מי שקורא את סיפורו של שמואל שננטש בגיל שלוש שנים על ידי אמו, ושהוסיף להינטש על ידה בכל שנה בשנה שבאה לבקרו עם אחיו ואחיותיו, יודע שלו לא היה מרפא.